שיתוף| הרבי הנסער, מוישי הסעור, וחזיר שנזרק לפח. (אשכול מתעדכן)

[יוני מקרוני]

שעת בוקר בחיידר הישן, שהיו שכינו אותו 'גטו' בצבעים שונים. כל חיידר והצבע שחרט על דגלו....

אבל מה זה משנה.

העיקר מה שקרה בתוכו.

לא. לא בתוכי תוכו ממש, כי המפקח לא הגיע עדיין באותו יום.

אבל בהחלט בתוכו, כי הרב'ה הספיק הבוקר את האוטובוס, והוא כן הגיע.


התפילה החלה, כולנו הבטנו בסידורים, (עם אצבע!!!!), אבל הרב'ה לא היה רגוע.

הוא נע הנה והנה, התכופף פעמיים מתחת לשולחנו, ומלמל מלמולים שאף אחד לא הבין. אבל זה היה מפחיד יותר מכל מילה שהבנו....

הנה זה בא....

בווווום.

דפיקת הקרש הירוק של הרב'ה, על שולחן העץ המתנדנד, העיפה את כל ה'פתקים' הטובים שהבאנו בבוקר....

והלב הקטן שלנו?

הלב קפץ!!!

קפץ, ונעצר - - -

שוב דפק הרב'ה על השולחן, והלב שלנו שנעצר בדפיקה הראשונה, חזר לדפוק. אם כי בקצב מהיר כמו ב'קדרים באים' בהפסקה.

וכבכל פעם, מיד נשמע קולו המחוספס של הרב'ה, פרי עמל של שנים מלאי צעקות מ ח נ כ ו ת.

- "התלמיד שלקח את הסרגל, ואני יודע מי הוא!!!... שיחזיר אותו עכשיו. אם לא, כדאי שהוא יכין את הציפורניים לפאץ' שהוא יקבל ממני בסרגל"

שני תלמידים החלו לאכול את ציפורניהם בחופזה...

ואני לא הבנתי, האם הם מתכוונים לתת לרב'ה את הסרגל, כדי שיתן להם את הפאצ'ה המובטחת.

או שמא חוששים הם כי מכיון שאין להם סרגל להחזיר, אולי דווקא בגלל זה יתן להם הרב'ה בציפורניהם, בסרגל שיימצא על ידי מי שלקח באמת...

וכשהרבה קרא לחזקי לעמוד ליד השולחן שלו, ידענו כולם מה יהיה המשפט הבא...

- "תוריד את היידים מהאוזניים והפרצוף. מה נראה לך שתקבל סטירה??? סטירה נראה לך שתקבל????

שתי סטירות מגיעים לך!!!"

חזקי בכה,
ואנחנו המשכנו את 'אשרי' במנגינה שהרב'ה המציא....


------
@פנס בערפל סיפורך מלא חיות ותנועה. ערוך בטוב טעם ודעת. עושה חשק לעוד.

תודה רבה.

רציתי לעשות פעמים תודה
זה פשוט מחיה צריך לעשות ספר על סיפורי המלמדים של העבר שעדיין רובם מסתובבים בינותינו(טוב לא ממש בפרוג) וקשה להאמין שהשתנו
לכו תדעו
טוב אם אתם לא מוציאים ספר לפחות יש אשכול בפרוג

 

[נריה מגן]

צרת רבים חצי נחמה... חשבתי שרק המלמדים שלי היו מקוריים....
או שאולי אני, @גרפולוג ו- @פנס בערפל למדנו אצל אותם מלמדים?

ואגב, ראוי לציין שהיינו גם אנו כילדים מקוריים לא פחות, וד"ל.

 

[משויטט]

סיפורים מצוינים!
אני ב"ה חטפתי מכות מכל המלמדים מכיתה ג' ומעלה, בסרגלי מתכת ו/או פלסטיק, במקלות עץ ובידיים חשופות, בידיים ברגלים ובשאר מקומות.
זכורני אותה פעם שהרב'ה רצה להרביץ בי חינוך עם מקל, אך לצערו לא היה ברשותו אחד כזה, אז הוא שלח אותי לרב'ה אחר ללוות ממנו מקל שיוכל בע"ה להרביץ לי בו. זכור אותו רב'ה מלווה לטוב, שבחר עבורי באמפטיה נוגעת ללב את המקל החלש ביותר...
כך או כך, באופן מפתיע לא נותרו בי כל משקעים. רק געגועים לתום המתוק של הימים העליזים האלה.

 

[עדיאל]

או שאולי אני, @גרפולוג ו- @פנס בערפל למדנו אצל אותם מלמדים?

אני ב"ה חטפתי מכות מכל המלמדים מכיתה ג' ומעלה, בסרגלי מתכת ו/או פלסטיק, במקלות עץ ובידיים חשופות, בידיים ברגלים ובשאר מקומות.
זכורני אותה פעם שהרב'ה רצה להרביץ בי חינוך עם מקל, אך לצערו לא היה ברשותו אחד כזה, אז הוא שלח אותי לרב'ה אחר ללוות ממנו מקל שיוכל בע"ה להרביץ לי בו. זכור אותו רב'ה מלווה לטוב, שבחר עבורי באמפטיה נוגעת ללב את המקל החלש ביותר...

ואילו משויטט, ככל הנראה, חבר איתי לספסל הלימודים...

 

[Natan Galant]

אני ב"ה חטפתי מכות .

 

[ש. צ. וינמן]

ואם במכות עסקינן.

- אחד האחים שלי, ילד טוב וחמוד.
החליט לחנך את המחנך.
בהפסקה הניח לו על השולחן, ספר שבו כתוב שאסור להרביץ לתלמיד.
-הוא חטף!
מכות!!!

 

[Natan Galant]

עדכון מסעיר.
שליח עלום הודיעני כי ר' אורי סופר קיבל את המאמר מכאן, מכמה מקורות, ואף גילה להפתעתו כי המלמדים בת"ת תלו את הסיפור בתוך חדר המלמדים...
כה לחי!

 

[בן מיכאל]

אולי לא כאן המקום, אך כשאני שומעת סיפורים כואבים כאלו, אני תוהה: מה בעצם הם חשבו, המכים. מה הם הרגישו? מאיפה זה בא? במה הם האמינו?
כי אני לא יכולה לקבל, שכל אלה היו אטומים, טפשים אכזריים.
נחמד לחשוב שהיום יש המון מודעות ופעם לא הבינו כלום. זה לא בדיוק נכון. אכן דברים השתנו, אבל גם פעם חיו אנשים עם לב רחב ודעת רחבה ומוסר ורגשות. ולפעמים היה יותר עומק מהשטחיות של היום.
להגיד שהם פשוט חשבו שככה מחנכים, זה אעפעס לא מספיק לי. מידי פשטני.
מדובר באנשים - שכל אחד מהם היה עולם. לא איזה דמויות שטחיות רדודות אחידות.
אני מנסה לרדת לשורשי הדברים - להבין איך זה קרה, ולא מבינה. לגמרי לא.
התשובות השטחיות לא נותנות לי מענה.
אם זה לא המקום לדיון כזה - אפשר למחוק. וזה בסדר.

פשוט כי הם היו ניצולי שואה, וכבר אמר בן לניצול שואה, אבי ניצל אבל אני לא ניצלתי...

 

[מרחבית]

פשוט כי הם היו ניצולי שואה, וכבר אמר בן לניצול שואה, אבי ניצל אבל אני לא ניצלתי...

לא מסכימה עם ההכללה הזו, ואין לדעתי קשר.
הרבה כאן היו ירושלמים מדורות. והרבה ספרדים.
ומעניין מה היה לפני השואה?

ואגב, דור שני לשואה גדל לפעמים בצל חרדות, בצל הגנת יתר, בצל עצבות עמוקה, לפעמים בצל סיוטים.
ללא קרובים כמעט או בכלל לא.
המאפיין הוא לא מכות.

 

[בת7]

היום אמנם אין מכות כמעט (פרט לתלמודי תורה, וגם לא כולם)
אבל אלימות מילולית יש ויש...
מה דעתכם על מורה (ולא אחת) שיש לה בכיתה תלמידה לא הכי שקטה ובאופן קבוע כניסתה לכיתה נראית ונשמעת כך: "שלום בנות, חני צאי החוצה"
וזה עוד לפני שהיא הספיקה או שלא להפריע
זה הגיע למצב שביום מסוים שעה שהמורה אמרה את הנוסח הנ"ל הגיבה הכיתה "המורה חני לא הגיע היום"
הסיפור אמיתי לגמרי וגם התוצאות שהגיעו בעקבותיו, סיפרה לי אותה "חני" שעד היום קשה לה לסלוח. היא איבדה את האמון בעצמה ובאחרים ויש לכך השפעות על כל חייה
מורים יקרים שימו לב לנשמות שבדרך!

 

[Natan Galant]

היום אמנם אין מכות כמעט (פרט לתלמודי תורה, וגם לא כולם)
אבל אלימות מילולית יש ויש...
מה דעתכם על מורה (ולא אחת) שיש לה בכיתה תלמידה לא הכי שקטה ובאופן קבוע כניסתה לכיתה נראית ונשמעת כך: "שלום בנות, חני צאי החוצה"
וזה עוד לפני שהיא הספיקה או שלא להפריע
זה הגיע למצב שביום מסוים שעה שהמורה אמרה את הנוסח הנ"ל הגיבה הכיתה "המורה חני לא הגיע היום"
הסיפור אמיתי לגמרי וגם התוצאות שהגיעו בעקבותיו, סיפרה לי אותה "חני" שעד היום קשה לה לסלוח. היא איבדה את האמון בעצמה ובאחרים ויש לכך השפעות על כל חייה
מורים יקרים שימו לב לנשמות שבדרך!

סיפור מאוד כואב. מאוד.
אכן, אלימות מילולית גרועה יותר.

 

[בן מיכאל]

היום אמנם אין מכות כמעט (פרט לתלמודי תורה, וגם לא כולם)
אבל אלימות מילולית יש ויש...
מה דעתכם על מורה (ולא אחת) שיש לה בכיתה תלמידה לא הכי שקטה ובאופן קבוע כניסתה לכיתה נראית ונשמעת כך: "שלום בנות, חני צאי החוצה"
וזה עוד לפני שהיא הספיקה או שלא להפריע
זה הגיע למצב שביום מסוים שעה שהמורה אמרה את הנוסח הנ"ל הגיבה הכיתה "המורה חני לא הגיע היום"
הסיפור אמיתי לגמרי וגם התוצאות שהגיעו בעקבותיו, סיפרה לי אותה "חני" שעד היום קשה לה לסלוח. היא איבדה את האמון בעצמה ובאחרים ויש לכך השפעות על כל חייה
מורים יקרים שימו לב לנשמות שבדרך!

סיפור אמיתי????????
מזעזזעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[תופרת חרישית]

היום אמנם אין מכות כמעט (פרט לתלמודי תורה, וגם לא כולם)
אבל אלימות מילולית יש ויש...
מה דעתכם על מורה (ולא אחת) שיש לה בכיתה תלמידה לא הכי שקטה ובאופן קבוע כניסתה לכיתה נראית ונשמעת כך: "שלום בנות, חני צאי החוצה"
וזה עוד לפני שהיא הספיקה או שלא להפריע
זה הגיע למצב שביום מסוים שעה שהמורה אמרה את הנוסח הנ"ל הגיבה הכיתה "המורה חני לא הגיע היום"
הסיפור אמיתי לגמרי וגם התוצאות שהגיעו בעקבותיו, סיפרה לי אותה "חני" שעד היום קשה לה לסלוח. היא איבדה את האמון בעצמה ובאחרים ויש לכך השפעות על כל חייה
מורים יקרים שימו לב לנשמות שבדרך!

יש מצב ש'חני' הזאת ואני היינו חברות לספסל הלימודים...
אכן השפלה שאין כדוגמתה.

 

[Natan Galant]

בס"ד

כמה ידידים זעמו עליי:
געצוש, הגזמת כבר.
חפרת.
קדחת.
די לסיפורי הבכי, הדמעות, היללות, הכאפות.
ספר משהו טוב.

משהו טוב?
אני?
חשבתי, גירדתי בפדחתי, ניסיתי להיזכר.
שאלתי אם אפשר לטרר טור על מג"ש דף היומי מהשכונה, והם כתבו לי, כולם ביחד:
לא!

ראש החבורה כתב לי באותיות אדומות כעוסות:
תכתוב סיפור חיובי שזכור לך ממש מפעם, ממש ממש. סיפור כזה עתיק, עם אבק. עדיף מה'חיידר'.

וואו, חסר לי אוויר פתאום. עברו מאז חמישים שנה, מאיפה אזכר עכשיו?
חשבתי, חשבתי, בסוף נזכרתי במעשיה קלה, מלפני שנים רבות, עת הייתי תלמיד שקדן ונמרץ בכיתה א' או ב', לך תזכור.


הרעבע' נ' גוטליב ישב ונאנח מרוב נחת:
צדיקים מתוקים, כמה שאתם גורסים יפה את החומש. א' מחייה!
איזה גישמעק!!
הוא עצם את עיניו בריכוז עילאי, מתמכר לגמרי לקולותינו.
ישבנו שם בכיתה הדולפת, כמה עשרות ילדים מצוננים קטנים, וקראנו לאט ובקול את אחת מפרשיות חומר בראשית.
לאט לאט, עם 'טעמים', שוב ושוב, ושוב.
הוא נפנף בידיו:
אני חייב לצאת רגע, תמשיכו לגרוס.
אוי, אתם כל כך צדיקים נפלָאִים!
הוא יצא ואנחנו המשכנו לגרוס ולקרוא את הפרשה.
קראנו לאט, קראנו וגרסנו.

אחרי כמה דקות יענקי קם והלך למשוך לדובי באוזן.
דובי קם ומשך לחזקי את הקלמר.
חזקי זרק גירים על פנחס.
פנחס המשיך לקרוא לאט את החומש, וברגע שהגירים פגעו בו הוא קם וסגר לי את החומש.
קמתי בבהלה גדולה, וצבטתי את קלונימוס שישב לצידי.
מכאן ומשם, כל הכיתה הייתה כמרקחה. מהומת אלוקים!
מריבות, צעקות, אין זכר לכיתה הצייתנית שישבה וגרסה במתיקות את החומש.
בלהט המהפכה, שכחנו דבר בסיסי ביותר בכל השתוללות כיתתית:
להציב שומר, מתריע, צופה בחלון.
וכמובן, שילמנו על טיפשותנו!

הרבע' גוטליב חזר לאיטו אל הכיתה, בוסס בבוץ, פתח בתנופה חינוכית ורבת הוד את דלת הכיתה---
ועמד שם, קפוא, רושף, מאוכזב עד עמקי נשמתו.

בבת אחת רוח הקרב של כולנו התאדתה, וחזרנו למקומותינו, שפופים, עייפים אך מרוצים. (חוץ מדובי, שבדיוק עמד לזרוק בחזרה על נתי את המחק)

הרעבע' גוטליב לא צעק, לא איים, לא הרביץ מופע ווקאלי של גערות.
הוא פשוט הניף אל על את ידיו, הראה לכולנו מה הוא אוחז בידיו:
2 שקיות מכולת גדולות, מלאות וגדושות במעדני 'באדי' נחשקים.

הוא גנח:
צדיקים, צדיקים. כל כך נהניתי מה'גירסא' שלכם. החלטתי שלצדיקים כמוכם מגיע פרס.
הלכתי למכולת, קניתי לכם מעדנים. עמדתי לחלק לכם אותם עכשיו.
הוא סיים בעצבות, בקול עצב ואיטי שטפטף לנו אל תוככי הנשמה המופרעת שלנו:
לצערי לא אוכל לחלק לכם את המעדנים. הפסקתם באמצע הלימוד, ביטול תורה.
אם כן, אקח את המעדנים לביתי, לפחות שילדיי ייהנו מהם...
וכך היה.
השקיות ישבו להן בנחת בפינת הכיתה, בין הלוח הירקרק והארון המקרטע, ואנחנו לטשנו אליהן עיניים רעבות וכמהות.

לא עזר לנו כלום!
בסוף יום הלימודים, נפרד מאיתנו לשלום רבע' גוטליב, ולקחת איתו את השקיות לביתו...
את הלקח -
למדנו.

(יהיו שיאמרו: געצוש!!! הסיפור לא חינוכי, לא פדגוגי, לא נאה ולא יאה. ואני אומר: נאה גם נאה, יאה גם יאה, מכל בחינה וכיוון, כך צריך!)

 

[אשר שרבר]

(יהיו שיאמרו: געצוש!!! הסיפור לא חינוכי, לא פדגוגי, לא נאה ולא יאה. ואני אומר: נאה גם נאה, יאה גם יאה, מכל בחינה וכיוון, כך צריך!)

געצוש, זה הסיפור, חינוכי, ראוי, וכמובן פדגוגי.
כך נאה וכך יאה.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

אולי אני חוטא בהגשמת הרעבע גוטליב, אבל חשבת אולי שמראש הוא קנה אותם בשביל בני ביתו, וזכה על הדרך במצווה לייסר תלמידים? אני לא מכיר אותו, יכול להיות שברור שלא, רק מעלה את האפשרות.

 

[גדי ישראלי]

נתן... נתן... אני מכריז בזאת שהטורים שלך פשוט מתעלים ומשתבחים. אתה חייב לסדר אותם לספר. חייב!!!

 

[Ruty Kepler]

היום אמנם אין מכות כמעט (פרט לתלמודי תורה, וגם לא כולם)
אבל אלימות מילולית יש ויש...
מה דעתכם על מורה (ולא אחת) שיש לה בכיתה תלמידה לא הכי שקטה ובאופן קבוע כניסתה לכיתה נראית ונשמעת כך: "שלום בנות, חני צאי החוצה"
וזה עוד לפני שהיא הספיקה או שלא להפריע
זה הגיע למצב שביום מסוים שעה שהמורה אמרה את הנוסח הנ"ל הגיבה הכיתה "המורה חני לא הגיע היום"
הסיפור אמיתי לגמרי וגם התוצאות שהגיעו בעקבותיו, סיפרה לי אותה "חני" שעד היום קשה לה לסלוח. היא איבדה את האמון בעצמה ובאחרים ויש לכך השפעות על כל חייה
מורים יקרים שימו לב לנשמות שבדרך!

אני, אני.
הייתי בכיתה ח'. נכנסה ממלאת מקום, קראה את שמי ואמרה 'החוצה'.
אחר כך התברר שפלונית המורה הדגולה אמרה לממלאת המקום - 'אם את רוצה שקט, קודם כל תוציאי את התלמידה הזו'.

(חטאה היחיד של התלמידה הזו היה שהיא העזה לשאול שאלות, מפעם לפעם, בניגוד ליתר התלמידות שאיפשרו למורה לדקלם בשממון את החומר שקראה בבוקר מהמחברת הצהובה של גיסתה שלימדה לפני עשרים שנה את אותו מקצוע.
עוד המורה מדקלמת והבנות מתנמנמות, הייתה התלמידה המדוברת מצביעה בתום לב מוחלט ושואלת שאלות הגיון פשוטות בקשר לחומר המדוקלם.
המורה, שלא באמת הבינה מה היא קוראת שם, ראתה בזאת הפרעה למהלך התקין של השיעור).

 

[מילקשייקית]

טאה היחיד של התלמידה הזו היה שהיא העזה לשאול שאלות, מפעם לפעם, בניגוד ליתר התלמידות שאיפשרו למורה לדקלם בשממון את החומר שקראה בבוקר מהמחברת הצהובה של גיסתה שלימדה לפני עשרים שנה את אותו מקצוע.
עוד המורה מדקלמת והבנות מתנמנמות, הייתה התלמידה המדוברת מצביעה בתום לב מוחלט ושואלת שאלות הגיון פשוטות בקשר לחומר המדוקלם.
המורה, שלא באמת הבינה מה היא קוראת שם, ראתה בזאת הפרעה למהלך התקין של השיעור

מאותה הליגה.
וכדאי לך להיכנס לאשכול "טיפול רגשי וכו'". תעזרי לי לשכנע שמי שאינו מגעגע "מה מה" אחרי כולם הוא לא "מסנגד" או מחפש מתחת לאדמה.
וטוב שיש עוד כאלה בעולם חוץ ממני, חשבתי כבר שאני יחידה...

 

[Natan Galant]

נתן... נתן... אני מכריז בזאת שהטורים שלך פשוט מתעלים ומשתבחים. אתה חייב לסדר אותם לספר. חייב!!!

אממ...
תודה!