שיתוף| הרבי הנסער, מוישי הסעור, וחזיר שנזרק לפח. (אשכול מתעדכן)

[תפנית בעלילה]

מוישלה בא הנה ותוריד את המשקפיים. אוי! התגית הזאת מלחיצה... הכנה לעליה לגרדום...

 

[עדיאל]

מוישלה בא הנה ותוריד את המשקפיים. אוי! התגית הזאת מלחיצה... הכנה לעליה לגרדום...

ככה זה היה, הדור של היום לא מאמין.

 

[נריה מגן]

מילה אחת: פנס, תודה שהפעם לא כתבת תגיות. הם כבר ממש הוציאו לי את הטעם מהקטעים השונים, כמאמר החכם 'לא חזורים על בדיחה פעמיים - ודאי שלא מאה'.

טוב. כתבת תגיות, אבל הגעת מכיוון שונה, כך שזה מעולה גם לטעמי...

 

[תפנית בעלילה]

ככה זה היה, הדור של היום לא מאמין.

אני מאמינה כי אני מכירה סיפורים דומים מההסטוריה של אחים שלי.

 

[מרחבית]

אולי לא כאן המקום, אך כשאני שומעת סיפורים כואבים כאלו, אני תוהה: מה בעצם הם חשבו, המכים. מה הם הרגישו? מאיפה זה בא? במה הם האמינו?
כי אני לא יכולה לקבל, שכל אלה היו אטומים, טפשים אכזריים.
נחמד לחשוב שהיום יש המון מודעות ופעם לא הבינו כלום. זה לא בדיוק נכון. אכן דברים השתנו, אבל גם פעם חיו אנשים עם לב רחב ודעת רחבה ומוסר ורגשות. ולפעמים היה יותר עומק מהשטחיות של היום.
להגיד שהם פשוט חשבו שככה מחנכים, זה אעפעס לא מספיק לי. מידי פשטני.
מדובר באנשים - שכל אחד מהם היה עולם. לא איזה דמויות שטחיות רדודות אחידות.
אני מנסה לרדת לשורשי הדברים - להבין איך זה קרה, ולא מבינה. לגמרי לא.
התשובות השטחיות לא נותנות לי מענה.
אם זה לא המקום לדיון כזה - אפשר למחוק. וזה בסדר.

 

[תפנית בעלילה]

אולי לא כאן המקום, אך כשאני שומעת סיפורים כואבים כאלו, אני תוהה: מה בעצם הם חשבו, המכים. מה הם הרגישו? מאיפה זה בא? במה הם האמינו?
כי אני לא יכולה לקבל, שכל אלה היו אטומים, טפשים אכזריים.
נחמד לחשוב שהיום יש המון מודעות ופעם לא הבינו כלום. זה לא בדיוק נכון. אכן דברים השתנו, אבל גם פעם חיו אנשים עם לב רחב ודעת רחבה ומוסר ורגשות. ולפעמים היה יותר עומק מהשטחיות של היום.
להגיד שהם פשוט חשבו שככה מחנכים, זה אעפעס לא מספיק לי. מידי פשטני.
מדובר באנשים - שכל אחד מהם היה עולם. לא איזה דמויות שטחיות רדודות אחידות.
אני מנסה לרדת לשורשי הדברים - להבין איך זה קרה, ולא מבינה. לגמרי לא.
התשובות השטחיות לא נותנות לי מענה.
אם זה לא המקום לדיון כזה - אפשר למחוק. וזה בסדר.

כי פעם ילדים עם קשיים היו נקראים "עצלנים" ו "מופרעים" וגם כי כל איזה טיפש יכל לעבוד בהוראה. (בלי הכללות כמובן וגם היום לא חסרים אנשים לא מתאימים במקצועות הלא נכונים ואלימות יכולה להיות גם מילולית)

 

[Natan Galant]

כי פעם ילדים עם קשיים היו נקראים "עצלנים" ו "מופרעים" וגם כי כל איזה טיפש יכל לעבוד בהוראה. (בלי הכללות כמובן וגם היום לא חסרים אנשים לא מתאימים במקצועות הלא נכונים ואלימות יכולה להיות גם מילולית)

היו יצירתיים יותר.
היה לי מלמד שכינה קבוצת תלמידים חלשים... טוב, לא מגלה, נעשה מזה טור לכשעצמו. זה יהיה כואב.

שמעתי על מלמד אחר שכינה ילד "תלתל", ר"ת תנו לי תשומת לב.

@יאכטה יפה ששמתם לב לתגיות... לפעמים טוב שהן ככה נסתרות ומתחבאות בחושך, איפה שאפח'ד לא מסתכל.

 

[עדיאל]

כי פעם ילדים עם קשיים היו נקראים "עצלנים" ו "מופרעים" וגם כי כל איזה טיפש יכל לעבוד בהוראה. (בלי הכללות כמובן וגם היום לא חסרים אנשים לא מתאימים במקצועות הלא נכונים ואלימות יכולה להיות גם מילולית)

שאלתי את אחד ממלמדי בני מדוע אמר לאחד מתלמידיו איזה הערה פוגעת [שבני סיפר לי בזעזוע].

תגובתו שהותירה אותי בהלם, היתה:
"מה אני אעשה, להרביץ כבר לא נותנים לי..."

 

[תפנית בעלילה]

היו יצירתיים יותר.
היה לי מלמד שכינה קבוצת תלמידים חלשים...

אני שמעתי את הכינוי- מצורעים...
לאיפה נעלמה היצירתיות הזאת...אוי, אלה היו ימים...

 

[עדיאל]

אולי לא כאן המקום, אך כשאני שומעת סיפורים כואבים כאלו, אני תוהה: מה בעצם הם חשבו, המכים. מה הם הרגישו? מאיפה זה בא? במה הם האמינו?
כי אני לא יכולה לקבל, שכל אלה היו אטומים, טפשים אכזריים.
נחמד לחשוב שהיום יש המון מודעות ופעם לא הבינו כלום. זה לא בדיוק נכון. אכן דברים השתנו, אבל גם פעם חיו אנשים עם לב רחב ודעת רחבה ומוסר ורגשות. ולפעמים היה יותר עומק מהשטחיות של היום.
להגיד שהם פשוט חשבו שככה מחנכים, זה אעפעס לא מספיק לי. מידי פשטני.
מדובר באנשים - שכל אחד מהם היה עולם. לא איזה דמויות שטחיות רדודות אחידות.
אני מנסה לרדת לשורשי הדברים - להבין איך זה קרה, ולא מבינה. לגמרי לא.
התשובות השטחיות לא נותנות לי מענה.
אם זה לא המקום לדיון כזה - אפשר למחוק. וזה בסדר.

שאלתכם במקומה, זה מעורר הרבה תהיות, הרבה שאלות.
התשובה היא אותה תשובה שכתבתם, אך היא לא 'פשטנית' כהגדרתכם.
"הם חשבו שככה מחנכים" זו לא תשובה פשוטה בכלל.
זו היתה הבנה אחרת בנפש הילד, בכל הנפשות. וזו היתה ההבנה הרווחת, שנפש היא יצור בהמי שנולד עם תאוות רעות, שהדרך היחידה ליישר העקוב, הוא ע"י ביטוש.

מכאן, ועד 'חומרות' בענין 'חושך שבטו', והידור במצוות "ישרו עקוב", הדרך מאד מאד קצרה.

הורים של פעם, שמו את הרחמים ההוריים שלהם בצד, התגברו על הרגש הטבעי, והפליאו מכות, כי ידעו שזה מה שהם צריכים לעשות.
לא הכירו דרך אחרת להתמודד עם מרדנויות.
וזה לא שהם לא אהבו. הם אהבו. והתגברו על הרגש הטבעי הזה.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

יש לי כמה חברים טובים שחטפו מאבותם בילדות, ולהפתעתי הם התכוונו להנחיל את היהדות הזו לדור הבא. זה גרם לי לחשוב: אולי חלק מהקשיים הפסיכולוגיים והדתיים שלי נובעים מכך שכמעט לא חטפתי? הגמ' במסכת... מכות... דנה בגדרי הכאת הבן והתלמיד, והתפיסה הפשוטה היא שזו מצוה. "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך". האב והרב שהרגו בטעות תוך כדי הכאה לא גולים לעיר מקלט, כי הם היו באמצע מצוה. והרב יעקבסון אומר הרבה בין השורות, שהוא לא נגד הכאה. הוא נגד כעס חד-משמעית. אבל הוא מאריך להסביר שילדים חייבים להרגיש שאבא חזק כפשוטו. בודאי כשהאב משחרר את העצבים על הבן שלא יכול להתגונן, זה איסור דאורייתא וגורם שאנשים יירתעו מכל גילוי כח.

וחוץ מזה התנאים של הדור הקודם היו לא כמו היום. ניצולי שואה, המון עולים, תקופת הצנע. באמת היה להם קשה, וסביר שהרגשות גאו יותר.

 

[Natan Galant]

אני שמעתי את הכינוי- מצורעים...
לאיפה נעלמה היצירתיות הזאת...אוי, אלה היו ימים...

אה, היו אלו ימים מתוקים. לתפארת ממש.
כך זה היה אז, פעם פעם.

היינו כיתה של 30 תלמידים בערך, משהו כזה. המלמד היה יהודי טוב וייר"ש, ירא שמיים, מזוקן. אבל- דבר אחד לא היה לו: יכולות חינוך כלשהם.
הוא לימד אותנו נביא. למדנו אז על השופטים, על המלכים, ועל כל מה שבאמצע.
כאשר למדנו על התפלגות ממלכת ישראל לשתיים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, הרבי התאהב עד עמקי נשמתו ברוע הצרוף של ירבעם בן נבט.
ובלשונו:
"ירבעם בן נבט היה אפיקורס, גדול, ענק!! הוא רק רצה לקלקל את עם ישראל!!"
אחרי כמה ימים, הוא ממש ראה ירבעמים בן נבטים ברחוב, בכל מקום. "רשעים ארורים! עוכרי ישראל!"

בשלב מסויים.. ובכן, זה מה שקרה.
צהרים אחד, הרבי הכריז כי הוא הבחין שיש בכיתה 30 תלמידים, כולם כולם "ילדים טובים שרוצים ללמוד".
אבל...
"חוץ מארבעה ילדים שרק מפריעים!.."

נו, מה עושים עם ירבעמים בן נבטים? שוט, משגרים לגלות.
וכך, יום אחד, הזיז הרבי המסור 2 שולחנות בפינת הכיתה, הושיב שם את ארבעת הילדים המופתעים, ואמר כך:
אתם הירבעם בן נבט של הכיתה, ואני לא אתן לכם לקלקל ולהפריע את הלימוד של השאר...

לסיום, הבטיח להם הרבי כך:
פה אתם תשבו כל שיעור, ולא תפריעו לאחרים. אני גם לא אפריע לכם, ואתם לא צריכים להקשיב לי בשיעור, ירבעמים.
אבל- (התרה באצבע זקורה)
אם תדברו- בוא אבוא-
ואכה אותכם! חזק!...

 

[מרחבית]

מזעזע.
לא מובן.
נחמה קטנה - שהם היו ארבעה ביחד.

 

[גרפולוג]

שעת בוקר בחיידר הישן, שהיו שכינו אותו 'גטו' בצבעים שונים. כל חיידר והצבע שחרט על דגלו....

אבל מה זה משנה.

העיקר מה שקרה בתוכו.

לא. לא בתוכי תוכו ממש, כי המפקח לא הגיע עדיין באותו יום.

אבל בהחלט בתוכו, כי הרב'ה הספיק הבוקר את האוטובוס, והוא כן הגיע.


התפילה החלה, כולנו הבטנו בסידורים, (עם אצבע!!!!), אבל הרב'ה לא היה רגוע.

הוא נע הנה והנה, התכופף פעמיים מתחת לשולחנו, ומלמל מלמולים שאף אחד לא הבין. אבל זה היה מפחיד יותר מכל מילה שהבנו....

הנה זה בא....

בווווום.

דפיקת הקרש הירוק של הרב'ה, על שולחן העץ המתנדנד, העיפה את כל ה'פתקים' הטובים שהבאנו בבוקר....

והלב הקטן שלנו?

הלב קפץ!!!

קפץ, ונעצר - - -

שוב דפק הרב'ה על השולחן, והלב שלנו שנעצר בדפיקה הראשונה, חזר לדפוק. אם כי בקצב מהיר כמו ב'קדרים באים' בהפסקה.

וכבכל פעם, מיד נשמע קולו המחוספס של הרב'ה, פרי עמל של שנים מלאי צעקות מ ח נ כ ו ת.

- "התלמיד שלקח את הסרגל, ואני יודע מי הוא!!!... שיחזיר אותו עכשיו. אם לא, כדאי שהוא יכין את הציפורניים לפאץ' שהוא יקבל ממני בסרגל"

שני תלמידים החלו לאכול את ציפורניהם בחופזה...

ואני לא הבנתי, האם הם מתכוונים לתת לרב'ה את הסרגל, כדי שיתן להם את הפאצ'ה המובטחת.

או שמא חוששים הם כי מכיון שאין להם סרגל להחזיר, אולי דווקא בגלל זה יתן להם הרב'ה בציפורניהם, בסרגל שיימצא על ידי מי שלקח באמת...

וכשהרבה קרא לחזקי לעמוד ליד השולחן שלו, ידענו כולם מה יהיה המשפט הבא...

- "תוריד את היידים מהאוזניים והפרצוף. מה נראה לך שתקבל סטירה??? סטירה נראה לך שתקבל????

שתי סטירות מגיעים לך!!!"

חזקי בכה,
ואנחנו המשכנו את 'אשרי' במנגינה שהרב'ה המציא....


------
@פנס בערפל סיפורך מלא חיות ותנועה. ערוך בטוב טעם ודעת. עושה חשק לעוד.

תודה רבה.

 

[Natan Galant]

שעת בוקר בחיידר הישן, שהיו שכינו אותו 'גטו' בצבעים שונים. כל חיידר והצבע שחרט על דגלו....

אבל מה זה משנה.

העיקר מה שקרה בתוכו.

לא. לא בתוכי תוכו ממש, כי המפקח לא הגיע עדיין באותו יום.

אבל בהחלט בתוכו, כי הרב'ה הספיק הבוקר את האוטובוס, והוא כן הגיע.


התפילה החלה, כולנו הבטנו בסידורים, (עם אצבע!!!!), אבל הרב'ה לא היה רגוע.

הוא נע הנה והנה, התכופף פעמיים מתחת לשולחנו, ומלמל מלמולים שאף אחד לא הבין. אבל זה היה מפחיד יותר מכל מילה שהבנו....

הנה זה בא....

בווווום.

דפיקת הקרש הירוק של הרב'ה, על שולחן העץ המתנדנד, העיפה את כל ה'פתקים' הטובים שהבאנו בבוקר....

והלב הקטן שלנו?

הלב קפץ!!!

קפץ, ונעצר - - -

שוב דפק הרב'ה על השולחן, והלב שלנו שנעצר בדפיקה הראשונה, חזר לדפוק. אם כי בקצב מהיר כמו ב'קדרים באים' בהפסקה.

וכבכל פעם, מיד נשמע קולו המחוספס של הרב'ה, פרי עמל של שנים מלאי צעקות מ ח נ כ ו ת.

- "התלמיד שלקח את הסרגל, ואני יודע מי הוא!!!... שיחזיר אותו עכשיו. אם לא, כדאי שהוא יכין את הציפורניים לפאץ' שהוא יקבל ממני בסרגל"

שני תלמידים החלו לאכול את ציפורניהם בחופזה...

ואני לא הבנתי, האם הם מתכוונים לתת לרב'ה את הסרגל, כדי שיתן להם את הפאצ'ה המובטחת.

או שמא חוששים הם כי מכיון שאין להם סרגל להחזיר, אולי דווקא בגלל זה יתן להם הרב'ה בציפורניהם, בסרגל שיימצא על ידי מי שלקח באמת...

וכשהרבה קרא לחזקי לעמוד ליד השולחן שלו, ידענו כולם מה יהיה המשפט הבא...

- "תוריד את היידים מהאוזניים והפרצוף. מה נראה לך שתקבל סטירה??? סטירה נראה לך שתקבל????

שתי סטירות מגיעים לך!!!"

חזקי בכה,
ואנחנו המשכנו את 'אשרי' במנגינה שהרב'ה המציא....


------
@פנס בערפל סיפורך מלא חיות ותנועה. ערוך בטוב טעם ודעת. עושה חשק לעוד.

תודה רבה.

היו הרבה עוד, אבל החומר שלך...
אוף, זה נורא.
(אם כי, רובא דרובא היו מלמדים ומגשי"ם משכמם ומעלה, כמו למשל המגש ההוא שכתבתי עליו בעבר, ההוא עם הקול הצרוד והרמקול..)

 

[ש. צ. וינמן]

כמה פאצ'ים באשכול אחד.

תעברו עכשיו לחגורת העור שתלתה על המסמר ליד הדלת.
קראו לה ה-מח(א)נך.
-
ולאלו שמספרים על המלקות בעיניים בורקות.
עוד מעט יראו לך את הפסים שנותרו.
ברררר.... מדליות שכאלה.
-
"נישט אמענטש".
כמה "מענטשים" גדלו על קריאת הדירבון הלזו.
והם מספרים עליה בעיניים מצועפות וליטוף זקן אדמוני.
-
א"חיה" הם כונו.
ובכמה מן החיות הם מספרים על כך,
תוך התנדנדות על הגמרא הקטנה והממורטטת.
-
אף פעם לא נבין.
שפה אחרת, ארץ אחרת, אנשים אחרים.

ותגלו איך אתם מצליחים ללחוץ אהבתי על כאלו סיפורים / כרמית

 

[גרפולוג]

על זה אמר הסטייפלער כמדומני
"חינוך זה לא ללמד מה לעשות אלא דוגמא אישית!!"

מעלת הדוגמא האישית, מדוברת כבר בפי חז"ל באופן כללי, במטבע לשון שונה על דרך השלילה.

"קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים".

"חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם וכו'".

מכל מקום, משפט מחכים, שרבים מאנשי הוראת החינוך מרבים להשתמש בו, ונחמד שיש לו מקור. (ואפי' אם זה בנוסח 'כמדומה'...).

 

[בא יבוא]

כך, יום אחד, הזיז הרבי המסור 2 שולחנות בפינת הכיתה, הושיב שם את ארבעת הילדים המופתעים,

מותר לשאול.....

 

[מה הענינים]

@גרפולוג איזה תאור חי ומוחשי.
מזעזע, אבל הכתיבה משובחת לחלוטין

 

[Natan Galant]

מותר לשאול.....

מה השאלה?