הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק א'
חביתה עם בצל. סלט קצוץ דק. גבינת נפוליאון. שוקו חם.
"מפנקת את עצמך בארוחת בוקר מושקעת?" אמא נכנסת למטבח בחיוך.
"אני לא ממהרת לשום מקום." אני מתמתחת, "כמה כיף להיות כלה טרייה שאף אחד לא יכעס עליה אם תאחר לסמינר. רוצה לשבת איתי לאכול?"
"אני צריכה לצאת לעבודה. לאמהות של כלות אין חופש, גם אם אתמול היה האירוסין."
יושבת ואוכלת לבד. מחייכת לעצמי כשהתמונות עוברות מול עיניי, אחת אחת.
הפגישות שזרמו מהרגע הראשון.
הרגע שאמרתי לו 'כן' בחיוך גדול ובלב מוצף.
הוורט שנערך בסלון המצוחצח שלנו,
אמא מרוגשת עד דמעות, אבא מוציא את היין המיוחד מלמעלה.
חברות שמתקשרות לצרוח 'מזל טוב' ו'ידעתי'. מודעת מאורסים בעיתון ועוד אחת ענקית בחדר. 'שיעור כלה' בסמינר. אולם אירוסין עמוס והומה אדם.
והטיול ההוא שטיילנו ביחד אתמול בערב, אחרי האירוסין. מרחפים בענן של אושר. אפילו לא הרגשתי שאני עם נעלי העקב הכואבות.
סיימתי את הארוחה, ברכתי ברכת המזון, מודה לקב"ה על כל הטוב שהרעיף עליי.
בבוקר עוד הספקתי לתפוס בטלפון את גולדי ברים, מדריכת הכלות הידועה, קבענו מפגש ראשון לתחילת שבוע הבא. את החוברת שהיא המליצה לי עליה קניתי בדרך לסמינר.
'הוא' אמר שיתקשר לעדכן סופית לגבי האולם בערך באחת בצהריים. אחרי סדר א'.
מצחיק שאני עדיין קוראת לו בלב 'הוא' ולא מוטי.
ברבע לאחת כבר חמקתי מהסמינר בתואנה כלשהי. הפלאפון צמוד אליי.
כשהגיעה השעה אחת וחצי והוא עוד לא התקשר, זה כבר היה מוזר.
ברבע לשתיים התקשרתי אליו. אין מענה.
'מה קרה? אולי הייתה לו תאונת דרכים?'
אוי תפסיקי, נזפתי בעצמי. כבר הפכת לאישה דאגנית? תכף הוא יתקשר.
בשתיים העזתי להתקשר שוב. שמעתי צליל של 'ממתינה'.
ציפיתי שהוא יעבור אליי מיד. הוא לא עבר.
רק בשתיים וחצי הוא חזר אליי. איחור של שעה וחצי מהשעה שקבענו. עניתי במהירות.
"מוטי, מה נשמע?"
"זה לא מוטי. זה אבא שלו." שמעתי קול קר.
"קרה משהו למוטי?" נבהלתי.
"תדברו עם גברת קורץ השדכנית, היא תסביר לכם."
"אבל מה קרה למוטי?"
"תדברו עם קורץ."
"מה קורץ? מה עם מוטי?"
"אה..." כחכוח, "אנחנו עוצרים כרגע את השידוך. אה... צריכים לחשוב על זה מחדש..."
"מ, מה???"
צליל ניתוק סתמי סיים את השיחה והפך לי את החיים.
*
לפרק ב'
חביתה עם בצל. סלט קצוץ דק. גבינת נפוליאון. שוקו חם.
"מפנקת את עצמך בארוחת בוקר מושקעת?" אמא נכנסת למטבח בחיוך.
"אני לא ממהרת לשום מקום." אני מתמתחת, "כמה כיף להיות כלה טרייה שאף אחד לא יכעס עליה אם תאחר לסמינר. רוצה לשבת איתי לאכול?"
"אני צריכה לצאת לעבודה. לאמהות של כלות אין חופש, גם אם אתמול היה האירוסין."
יושבת ואוכלת לבד. מחייכת לעצמי כשהתמונות עוברות מול עיניי, אחת אחת.
הפגישות שזרמו מהרגע הראשון.
הרגע שאמרתי לו 'כן' בחיוך גדול ובלב מוצף.
הוורט שנערך בסלון המצוחצח שלנו,
אמא מרוגשת עד דמעות, אבא מוציא את היין המיוחד מלמעלה.
חברות שמתקשרות לצרוח 'מזל טוב' ו'ידעתי'. מודעת מאורסים בעיתון ועוד אחת ענקית בחדר. 'שיעור כלה' בסמינר. אולם אירוסין עמוס והומה אדם.
והטיול ההוא שטיילנו ביחד אתמול בערב, אחרי האירוסין. מרחפים בענן של אושר. אפילו לא הרגשתי שאני עם נעלי העקב הכואבות.
סיימתי את הארוחה, ברכתי ברכת המזון, מודה לקב"ה על כל הטוב שהרעיף עליי.
בבוקר עוד הספקתי לתפוס בטלפון את גולדי ברים, מדריכת הכלות הידועה, קבענו מפגש ראשון לתחילת שבוע הבא. את החוברת שהיא המליצה לי עליה קניתי בדרך לסמינר.
'הוא' אמר שיתקשר לעדכן סופית לגבי האולם בערך באחת בצהריים. אחרי סדר א'.
מצחיק שאני עדיין קוראת לו בלב 'הוא' ולא מוטי.
ברבע לאחת כבר חמקתי מהסמינר בתואנה כלשהי. הפלאפון צמוד אליי.
כשהגיעה השעה אחת וחצי והוא עוד לא התקשר, זה כבר היה מוזר.
ברבע לשתיים התקשרתי אליו. אין מענה.
'מה קרה? אולי הייתה לו תאונת דרכים?'
אוי תפסיקי, נזפתי בעצמי. כבר הפכת לאישה דאגנית? תכף הוא יתקשר.
בשתיים העזתי להתקשר שוב. שמעתי צליל של 'ממתינה'.
ציפיתי שהוא יעבור אליי מיד. הוא לא עבר.
רק בשתיים וחצי הוא חזר אליי. איחור של שעה וחצי מהשעה שקבענו. עניתי במהירות.
"מוטי, מה נשמע?"
"זה לא מוטי. זה אבא שלו." שמעתי קול קר.
"קרה משהו למוטי?" נבהלתי.
"תדברו עם גברת קורץ השדכנית, היא תסביר לכם."
"אבל מה קרה למוטי?"
"תדברו עם קורץ."
"מה קורץ? מה עם מוטי?"
"אה..." כחכוח, "אנחנו עוצרים כרגע את השידוך. אה... צריכים לחשוב על זה מחדש..."
"מ, מה???"
צליל ניתוק סתמי סיים את השיחה והפך לי את החיים.
*
לפרק ב'
