שיתוף - לביקורת קטע מסיפור

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני אשמח ממש לביקורת והערות - זה סיפור שכתוב כולו בגוף ראשון.



"הדרה", המורה שפיגלמן מעירה לי בפעם השלישית השיעור, דווקא יש שמש טובה בחוץ. "תיגשי אלי בסוף השיעור".

אבא היה מעיר לה שבציווי אומרים גשי.

כתל אביבי בעל תעודת בגרות שמתהדרת בציון מאה בלשון, שפה תקינה היה אחד הערכים הבולטים בבית שלנו לצד שבת וכשרות.


ופתאום עכשיו אני מגלה כל מיני דברים שלא ממש שמתי לב אליהם.

איך מצד אחד הייתי הבת הכי טובה בכיתה, כזו שהאמהות של חברותיי דירבנו אותם להיות בקשר איתי.

ומהצד השני, הייתה בו גם תרבות כמעט נגדית.


שני עולמות שקרועים ביניהם, ויצרו פסיפס מרהיב של חיים זה לצד זה.

וזה נגד זה.


פתאום עכשיו הצלחתי להבין את אבא. להיכנס לראש שלו.

הוא היה קרוע בין הרצוי למצוי.

בין רצון לשמור על המשפחה הקטנה שטיפח בעשר אצבעותיו. לתת ליורשת העצר שלו את התנאים המושלמים עבורה, לרצון לחיות את החיים שלו כמה שהיה רוצה שהם יראו.

בין החיים שהיו לו בחוץ, למי שהיה מבפנים.

הערצתי אותו.
על היכולת לרשום את התווים למנגינת חייו כמו שהיה רוצה לשמוע אותה.
-------

"תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".

זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.

"הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.

"אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
מזל שלא נשמתי לרווחה.

"הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".

המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
שחס וחלילה לא אפול גם אני.

אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
זה רק כשהוא נראה כמוך?
------

"למה בכלל קיבלו אותה לכאן?", הסגנית מצאה את המילים שנאבדו לה כשהייתי בתוך החדר, "איך מכניסים לכאן משפחה כזו, מי יודע מה יש להורים מתחת לתדמית החוזרים בתשובה?", היא צקצקה באכזבה, קבלה על הוועדה הרוחנית שהורידה את הרמה של הסמינר, "נשאר בסוף בלי רישום בגלל הסיפור הזה".

היא המשיכה לשפוך עלי אש וגופרית, לא יודעת שאני עדיין מעבר לדלת, שומעת הכל.
מזדעזעת.


רצתי הביתה. לתוך הזרועות המנחמות של אמא.
היא הבינה כמעט הכל. הציעה נחמה.

"את חייבת בכיבוד הורים, הדרי. הסמינר לא יכול למנוע ממך את זה", העיניים שלה מתחמקות ממני. אומרות לי מה דעתה שלה בנושא.

התעלמתי, הלכתי לאבא.
בחרנו יחד ריהוט לחדר בצבע סגול לילך.
עיצבתי לי את חדר חלומותיי.

שתיתי בצמא בלתי פוסק את האהבה שהעניק לי אבא, שמוכן לקטוף לי את הירח, אם זה מה שיפצה אותי על הפאזל שפירק לחלקים.

אני חושבת שהיה בו משהו שרצה לראות אותי ממשיכה בדרך שעזב. נקודה עמוקה שהתחברה לכל היופי הזה. רצתה להמשיך בו למרות שהתווים שהיא רשמה על המנגינה צרמו אוזניים מוזיקליות.

הוא עודד אותי להמשיך להצטיין בלימודים בסמינר. ישב איתי על עבודות ביהדות וחיפש מדרשים שמדברים על אמונה, ודביקות בהקב"ה.
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@לוצ'י ההמשך:

אנשים התחילו לדבר עלי מאחורי הגב, לקטלג אותי בתבניות שלא הכילו כמעט כלום מההדרה שאני.

ובעצם, כבר לא הייתי הדרה.
הייתי הבת של הגרושה ההיא, זאת שפעם הייתה עורכת הדין. נו, זו שבעלה ירדה מהדרך. נערה מסכנה, רחמים עליה.

או הבת הדתיה של עקי, זה שגר בקומה ארבע.
מסכן, תהיה לו מזכרת נצח מהטעות שעשה כשעוד היה צעיר ותמים. אבל אין מה לעשות, על טעות משלמים.

המבטים שננעצו בי שרפו אותי מבפנים, וכבר לא הייתי אני.
הייתי סטיגמה.

הסמינר הקיא אותי החוצה כששמע שאני מבלה מידי שבוע בביתו התל אביבי של אבא.

"כמערכת חינוכית עלינו לדאוג לרוחניות של תלמידותינו, ומי יודע מה הילדה רואה ושומעת שם. היא עלולה להשפיע לרעה על חברותיה".

אלו היו המילים שהושארו לאמא בתא קולי.


אבא הציע לדבר איתם, להסביר להם שאין לו טלוויזיה בבית, ואני מגיעה רק לשלוש שעות פעם בשבוע, 'את צריכה באמת לבוא יותר. מה, אני לא אבא שלך?'.
אתה כן.

וזו בדיוק הבעיה.


הסמינר בחן אותי תחת זכוכית מגדלת.
כל מילה שאמרתי נותחה שבע פעמים. כל נעל והעגילים שלבשתי נבדקו מיד אם הם עונים על תנאי הסף של התקנון.

והמנהלת הייתה גאה בי, "כל הכבוד, הדרה. אני יודעת שזה לא קל, אבל זה לטובתך".
עד ששברתי את תקרת הזכוכית.
לא יכלתי להחזיק מעמד יותר מול מבטו הפגוע של אבא.

ולמרות זאת, דווקא הסילוק מהסמינר פגם ביכולת שלי לכבד את אבא.

המפגשים ביננו נעדרו את החוויתיות של אבא ובת, שהתחלפה בדריכות שחלילה לא אעשה משהו שיגרום גם לסמינר הנוכחי שלי להראות לי את הדלת החוצה.

'הדרה, את צריכה לעבור לתל אביב. תעזבי את כל החרדים האלה, במקום לתמוך בך הם רק מקשים עליך', וזה היה העוול הכי גדול לדעתו של אבא.
"הם חרדים, לא?", הכאב נצץ בעינים שלו. והשמש ששקעה מול החוף הוסיפה נופך משלה, "אז הם אמורים לדעת שכיבוד הורים זה בכל מצב שהוא".

הסכמתי איתו.
ובאתי אליו יותר. נחושה להחזיר את הגלגל אחורה, ולטשטש את הרושם שהעיב על האהבה וההערצה שלי אליו.

התעלמתי לגמרי מהמבט הדאוג של אמא, שניסה לסמן לי שהסמינר השלישי במספר, והאחרון שמשתייך לחוג שלנו, מסרב לקבל אותי בשעריו.
כבר לא יכלתי להתמודד עם המערכת שדרשה ממני להתנכר לאדם שידעתי שתמיד יהיה מוכן לחייך אלי, לחבק אותי.

דווקא כי אני הדרה.
-------

בחלומות שלי ראיתי את המטבעות נופלים על הצד המצויר שלהם.
ראיתי איך חלקי הפאזל נצמדים זה לזה ויוצרים תמונה מרהיבה שמסמלת את העולם.

ראיתי את אבא חוזר הביתה עם חיוך ענק על הפנים בסופו של עוד יום עבודה. מתיישב ליד אמא במטבח, מתעניין ביום שעבר עליה ומשתף בשלו.

דימיינתי את העינים שצחקו אלי כשקרץ אלי מעבר לדלת השקופה וסימן לי שכבר מאוחר.

הלילות הראו לי כמה יפה יהיה כששוב נהיה משפחה אחת, והימים החזירו אותי למציאות.
ובכל זאת רציתי שאבא יחזור לבית בקצה בני ברק.
ידעתי שאז גם אני אחזור לעצמי.

אהיה שוב הדרה שהייתי.
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
כתוב יפיפה וכואב, ונוגע בנקודה כואבת באמת.
מרגישים את הקושי הרגשי של הילדה שמחלק אותה בין האהבה לאב שבאה לידי ביטוי במצוות כיבוד הורים, לבין הרצון שלה להשאר במסגרת הטובה והמוכרת...

אני מכירה משהי עם סיפור חיים כמעט זהה, אצלה זה היה עם האמא, הסמינר לא הפסיק לבחון אותה וניסה לשכנע אותה לעבור לגור עם האבא, זה הגיע לרמה שהבחורה לא יכלה לסבול את זה, ועזבה לטובת אולפנה...
היום היא אפילו לא דתיה...
 

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני מכירה משהי עם סיפור חיים כמעט זהה, אצלה זה היה עם האמא, הסמינר לא הפסיק לבחון אותה וניסה לשכנע אותה לעבור לגור עם האבא, זה הגיע לרמה שהבחורה לא יכלה לסבול את זה, ועזבה לטובת אולפנה...
היום היא אפילו לא דתיה...

לא. חיפשתי לפני כמה שבועות רעיון לסיפור וזה מה שעלה לי...
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
הסיפור כתוב מרגש ונוגע. התחברתי.
בכל אופן, אני מאמינה שעושים טעויות בעולם, אבל לכל סמינר נורמלי אמורים להיות יועצים ואנשי חינוך שלא יעשו שטויות כאלה. לנתק את הבת מהאבא? זה נשמע לי מטופש. זה גם לא באמת ישמור עליה לתמיד. היו צריכים לתת לה ליווי והדרכה צמודים והרבה אהבה. איך להתמודד במצב שהיא נמצאת בו.
טוב, גלשתי. אבל אם @אפרת תהל מכירה סיפור אימיתי כזה, כנראה שטעויות נעשו.
 

נועה לבין (Tamar)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
הכתיבה יפיפיה, של שני הקטעים.
אהבתי מאוד את בניית הסצנות, ואת הסיפור המורכב (והארוך. ב'מציאות' הוא לקח הרבה זמן), שמסופר בפשטות נוגעת ועמוקה.
אם אפשר לומר משהו, לא בתור ביקורת חלילה, על סגנון הכתיבה הזאת,
את שני הפרקים האלו הייתי יכולה לשים כפרולוג בספר - שיכול להימכר בעשרות אלפי עותקים - אבל... יש לספר גם המשך. שאמור להיות מסופר יותר באריכות ביחס לזמן שעובר בסיפור. הסגנון הזה באמת מדהים ומרתק, ודווקא לכן אני סקרנית לראות קטע אחר שכתבת, שיש בו סצנות של ממש. עם דו-שיח, פעולות ממוקדות וכו'.
בכל מקרה, אהבתי ממש! ממש ממש ממש!
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מקסים, מעניין מאוד. מרתק.
עצוב גם.
מצטרפת ל @R.E.Y בעניין הסמינרים. מילא, הסמינר הראשון לא ידע להתמודד עם המשבר הזה. אבל הסמינר השני שקיבל אותה כבר ידע שהיא ילדה מבית מפורק וכו'. חוץ מזה, למה בעצם סילקו אותה? סתם נגמר להם האוויר לנשימה? תפסו אותה על משהו? אפילו אם נגיד שהיום זורקים ילדות בקלות מבתי ספר, חייבת להיות איזושהי סיבה/טריגר שיגרום לשינוי ביחס של הסמינר מ:מקבל ובודק ל:לא מוכן להחזיק אותה יותר, נכון?
"תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".

זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.

"הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.

"אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
מזל שלא נשמתי לרווחה.

"הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".

המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
שחס וחלילה לא אפול גם אני.

אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
זה רק כשהוא נראה כמוך?
------
בקטע הזה. לא יודעת איך מנהלות מדברות, לא יצא לי לשוחח עם מנהלות מקרוב, אבל באמת מנהלים שיחה כזאת... בוטה... עם נערה שעכשיו נמצאת במשבר רציני של בית מתפרק? כלומר, אולי המנהלת שם היתה באמת קלאפטע, אבל אם לא...
והאם מנהלות עם אחריות מינימלית משתפות ילדה בת 16 בזה שהורים של חברות שלה רצו שתעוף?
קצת לא אמין

חוץ מזה, הכתיבה זורמת, כתיבה יפה ומגוונת בעבור גוף ראשון
מחכים להמשך...
 

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קצת לא אמין
אוקי, תודה על ההערה! זה יותר בקטע של איום נגדה... שאם היא לא תנתק מהר קשר, היא תשאר בלי חברות.
חייבת להיות איזושהי סיבה/טריגר שיגרום לשינוי ביחס של הסמינר מ:מקבל ובודק ל:לא מוכן להחזיק אותה יותר, נכון?

ברור שחייב, זו:
ובאתי אליו יותר. נחושה להחזיר את הגלגל אחורה, ולטשטש את הרושם שהעיב על האהבה וההערצה שלי אליו.


מחכים להמשך...
האמת, אין לי המשך לזה. יש רק איזשהו קטעון שהוא מעין פרולוג.
 

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@לוצ'י להנאתך ולהנאת שאר הקוראים...
סורי שהעלתי קצת קצת... שיתוף ראשון...


פרולוג:

"איך אמרת שקוראים לך?, הדרה?. אני הוגה נכון?", אנשים שפגשו אותי ברחוב הרימו גבה על השם שלי.
אף אחד מהם לא הבין מה עומד מאחריו.

לא זיהה את תמצית החיים שלי שמתחבאת בתוכו, למרות שהוא היה סמל החזק שלהם.
הכירו רק את החלק החיצוני שלהם.

"ההורים שלך חזרו בתשובה אולי?", מצח מכווץ מעט, עינים חוקרות, ומבט בוחן.
הסקרן התורן.

אז נעים מאוד.
קוראים לי הדרה.
ההורים שלי חזרו בתשובה כשהייתי בת שנה.



אפילוג:

אבא שהכרתי הלך ונעלם בתוך הדמות של עקי הבעלים של משרד התיווך המצליח בלב תל אביב.
החברה הישנה שלו סחפה אותו לתוכה בחזרה, והוא הלך בעינים פקוחות, ושיר בפה.


אמא התחזקה עוד יותר והתחתנה מחדש, מביאה לעולם את אחותי הקטנה והיחידה.
היצור היחיד בעולם שאני לא יכולה לעמוד בפניו.

ואני עדיין אותה הדרה, שמתנדנדת בין שני המקומות.
נמצאת לא כאן ולא שם.

לא חרדית, ולא חילונית.
עושה אצל אמא נטילת ידיים ותפילה, ואצל אבא מסתובבת בחצאית קצרה ושיער פזור.

ישנה לילה בחדר הקטן והפשוט ברחוב השומר בבני ברק. ולילה בדירה ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

אבל יש בי תקווה שיום אחד אני אמצא את המקום שלי.

ואצא גדולה מהחיים.
 

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו, תודה על זה!
סיפור מטורף, באמת. ההתמודדות שהודיה עוברת היא קשה. מאד. והבעת את זה כל כך יפה בכתיבה שלך, נשאבתי ממש.
(אולי תמשיכי את זה עוד קצת?; ) )
סורי שהעלתי קצת קצת... שיתוף ראשון...
הכל טוב.. נהניתי מאד מהקצת קצת הזה:)
שיתוף ראשון? וואו, ברוכה הבאה! אוממ, נתעלם מזה שגם אני הצטרפתי לא מזמן:sne:
סתם מתעניינת.. למדת כתיבה היכן שהוא, או כשרון טבעי?
 

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ממש אהבתי והכתיבה שלך מאד נוגעת.
לא זיהה את תמצית החיים שלי שמתחבאת בתוכו, למרות שהוא היה סמל החזק שלהם.
הכירו רק את החלק החיצוני שלהם.
המילה שלהם נשמעת לי מידי חוזרת על עצמה, אולי כדאי לנסח את זה אחרת.
משהו כמו:
אף אחד מהם לא הבין מה עומד מאחוריו, לא זיהה את תמצית החיים שלי שמתחבאת בתוכו, ולמרות שהוא היה סמל החוזק שלהם, הכירו רק את חלקם החיצוני.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה