הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח אם תקראו את הטקסט עם הילדים המתוקים שלכם. ואם יהיה להם כיף, אמשיך ברצון.
אשתדל להכניס חינוך עם חיוך
או יותר חיוך. וכמובן, הערות ספרותיות יתקבלו בברכה.
פרק א'- ערמות של בלגן
"אפרת, את באה?" קראתי לאחותי הקטנה שתמיד אוהבת להסתכל בחלון אפילו שאין שם כלום חדש. בדקתי.
"אבל עוד לא שמעתי את הקו!" אמא שלנו לא מרשה לעשות כלום עד שלא מסיימים את החובה הקדושה של הלימודים.
"נו, אז תשמעי מהר!" אני אומרת לה. אם לוחצים שש, אפשר להקפיץ את המורה קדימה. וזה דווקא נחמד, וגם בכלל לא נורא. כי בסוף השיעור המורה חוזרת שוב על מה שהיא אמרה בהתחלה. בדקתי.
אפרת חוטפת את הפלאפון שכבר הלחצנים שלו בקושי נלחצים מרוב הלחיצות שלנו ורצה לחדר לשמוע את המורה נעמי שלה. אני בודקת איזה מצרכים צריך בשביל להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. לאחר מכן אני מחליטה להיות ילדה טובה ומתחילה לטאטא את כל הדברים הזרוקים בבית: בגדים, משחקים, ספרים.
'אצלנו חיים על הרצפה', צוחק תמיד אבא. בדרך כלל זה נחמד לחיות על הרצפה, אבל לפעמים אפשר ליפול. וחוץ מזה שאמא שלנו אוהבת שרואים את המרצפות, אז אני משתדלת לפחות פעם ביום לעזור לרצפה לגלות את פניה האפורות (לפעמים הם שחורות, תלוי מה מצב הלכלוך).
"מה את עושה?" צועק עליי אפרים, אוזניות שחורות באוזניו. "את מטאטאת לי את הקומיקס החדש"
"אם חשוב לך החפצים שלך" אני שואגת עוד יותר חזק, לא בגלל שיפה לצעוק, רק בגלל האוזניות שלו שגורמות לאפרים לא לשמוע כלום. "תשמור עליהם קרוב לחדר" גם ליד החדר של אפרים יש רצפה. הוא לא צריך להשתמש ברצפה של הסלון.
אפרים לא מעריך את מאמצי. הוא מקמט את אפו, חוטף את הקומיקסבא שלו וחוזר לפינת ההאזנה עם הגמרא.
אמא יוצאת מחדר המחשבים. מעניין אם סיימה כבר את המצגת המעניינת הזאת שהיא מכינה שם. אולי תסכים לי לראות? אני מאוד אוהבת את המצגות של אמא.
"איזה יופי, עדינוש! את מסדרת בלי שביקשתי!" אמא מתפעלת מכמות המרצפות שחשפתי. אחר בוחנת את הערמה הענקית במרכז הבית, ומוציאה משם עיתון לקפה שלה.
פתאום נשמע בום מכיוון החדר. בום חזק כזה, כאילו משהו מברזל נפל שם. אחרי רגע יוספי יוצא משם עם משקפים, אבל לא על העיניים, אלא ביד.
אמא מזועזעת.
המטאטא שלי נשמט.
המשקפיים של יוספי שבורות! שבורות ממש. זגוגית שמאל בכלל לא נמצאת ואילו ימין חצויה.
"הדרבוקה נפלה ישר על המשקפים" הוא מסביר בקול של חתול מילל. מגיש לאמא את המשקפים ששרתו אותו בנאמנות חצי שנה. (גם את הקודמות הוא שבר, פעם אחרת אספר לכם איך)
"איך זה קרה?" אמא ממשיכה לא להאמין למראה עיניה. דרבוקות לא אמורות ליפול על משקפיים ככה סתם.
אני מחליטה ללכת ולבדוק בעצמי.
מגדל עצום של קופסאות ומשחקים מעל הספרייה של יוספי מסביר לי את האסון. ברור שבסוף משהו ייפול משם. והפעם זה היה הדרבוקה שקנה לנו סבא חיים. נס שיוספי לא קיבל את הדרבוקה על הראש.
אמא באה אחרי ונאנחת.
"מתי יהיה סדר אמיתי בבית הזה?" שואלת אותי אמא, ואולי היא מדברת גם לבלגן שאוהב להתארח אצלנו בכל חדר ומקום אפשרי.
גם אני רוצה סדר אמיתי בבית שלנו.
כמה כיף שהכל יפה כזה ומסודר. כמו למשל אצל משפחת זוסמן. לא מרגישים שחיים שם ילדים. והם פי שניים מאתנו בלי עין הרע. זה נראה שאין להם חפצים בבית מרוב שריק כזה, והכל במקום.
אני חושבת שאני הולכת לרגל אצל זוסמן. לא ריגול שאסור. רק ריגול נחמד. אני ממלא חברה של ברכי שלהם.
אבדוק: איך מצליח להם לשמור על הסדר?
ולמה להם לא צונחות דרבוקות קפיצת ראש מרסקת זגוגיות?
שכחתי את העוגיות שתכננתי להכין, וכבר לקחתי את הפנקס הכתום שלי בו אני כותבת את כל הסודות.
אני חייבת לתכנן את צעדי הבאים. מה אתם ממליצים לי לעשות?
איך אתחיל במבצע ריגול הסדר שלי?
תגידו לאמא שתכתוב לי את התשובות היפות שלכם. וגם, אם היה לכם מעניין.
ואולי אתם קצת מזדהים איתי? גם אצלכם "חיים על הרצפה?"
להתראות, עדינה.
אשתדל להכניס חינוך עם חיוך
או יותר חיוך. וכמובן, הערות ספרותיות יתקבלו בברכה.פרק א'- ערמות של בלגן
"אפרת, את באה?" קראתי לאחותי הקטנה שתמיד אוהבת להסתכל בחלון אפילו שאין שם כלום חדש. בדקתי.
"אבל עוד לא שמעתי את הקו!" אמא שלנו לא מרשה לעשות כלום עד שלא מסיימים את החובה הקדושה של הלימודים.
"נו, אז תשמעי מהר!" אני אומרת לה. אם לוחצים שש, אפשר להקפיץ את המורה קדימה. וזה דווקא נחמד, וגם בכלל לא נורא. כי בסוף השיעור המורה חוזרת שוב על מה שהיא אמרה בהתחלה. בדקתי.
אפרת חוטפת את הפלאפון שכבר הלחצנים שלו בקושי נלחצים מרוב הלחיצות שלנו ורצה לחדר לשמוע את המורה נעמי שלה. אני בודקת איזה מצרכים צריך בשביל להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. לאחר מכן אני מחליטה להיות ילדה טובה ומתחילה לטאטא את כל הדברים הזרוקים בבית: בגדים, משחקים, ספרים.
'אצלנו חיים על הרצפה', צוחק תמיד אבא. בדרך כלל זה נחמד לחיות על הרצפה, אבל לפעמים אפשר ליפול. וחוץ מזה שאמא שלנו אוהבת שרואים את המרצפות, אז אני משתדלת לפחות פעם ביום לעזור לרצפה לגלות את פניה האפורות (לפעמים הם שחורות, תלוי מה מצב הלכלוך).
"מה את עושה?" צועק עליי אפרים, אוזניות שחורות באוזניו. "את מטאטאת לי את הקומיקס החדש"
"אם חשוב לך החפצים שלך" אני שואגת עוד יותר חזק, לא בגלל שיפה לצעוק, רק בגלל האוזניות שלו שגורמות לאפרים לא לשמוע כלום. "תשמור עליהם קרוב לחדר" גם ליד החדר של אפרים יש רצפה. הוא לא צריך להשתמש ברצפה של הסלון.
אפרים לא מעריך את מאמצי. הוא מקמט את אפו, חוטף את הקומיקסבא שלו וחוזר לפינת ההאזנה עם הגמרא.
אמא יוצאת מחדר המחשבים. מעניין אם סיימה כבר את המצגת המעניינת הזאת שהיא מכינה שם. אולי תסכים לי לראות? אני מאוד אוהבת את המצגות של אמא.
"איזה יופי, עדינוש! את מסדרת בלי שביקשתי!" אמא מתפעלת מכמות המרצפות שחשפתי. אחר בוחנת את הערמה הענקית במרכז הבית, ומוציאה משם עיתון לקפה שלה.
פתאום נשמע בום מכיוון החדר. בום חזק כזה, כאילו משהו מברזל נפל שם. אחרי רגע יוספי יוצא משם עם משקפים, אבל לא על העיניים, אלא ביד.
אמא מזועזעת.
המטאטא שלי נשמט.
המשקפיים של יוספי שבורות! שבורות ממש. זגוגית שמאל בכלל לא נמצאת ואילו ימין חצויה.
"הדרבוקה נפלה ישר על המשקפים" הוא מסביר בקול של חתול מילל. מגיש לאמא את המשקפים ששרתו אותו בנאמנות חצי שנה. (גם את הקודמות הוא שבר, פעם אחרת אספר לכם איך)
"איך זה קרה?" אמא ממשיכה לא להאמין למראה עיניה. דרבוקות לא אמורות ליפול על משקפיים ככה סתם.
אני מחליטה ללכת ולבדוק בעצמי.
מגדל עצום של קופסאות ומשחקים מעל הספרייה של יוספי מסביר לי את האסון. ברור שבסוף משהו ייפול משם. והפעם זה היה הדרבוקה שקנה לנו סבא חיים. נס שיוספי לא קיבל את הדרבוקה על הראש.
אמא באה אחרי ונאנחת.
"מתי יהיה סדר אמיתי בבית הזה?" שואלת אותי אמא, ואולי היא מדברת גם לבלגן שאוהב להתארח אצלנו בכל חדר ומקום אפשרי.
גם אני רוצה סדר אמיתי בבית שלנו.
כמה כיף שהכל יפה כזה ומסודר. כמו למשל אצל משפחת זוסמן. לא מרגישים שחיים שם ילדים. והם פי שניים מאתנו בלי עין הרע. זה נראה שאין להם חפצים בבית מרוב שריק כזה, והכל במקום.
אני חושבת שאני הולכת לרגל אצל זוסמן. לא ריגול שאסור. רק ריגול נחמד. אני ממלא חברה של ברכי שלהם.
אבדוק: איך מצליח להם לשמור על הסדר?
ולמה להם לא צונחות דרבוקות קפיצת ראש מרסקת זגוגיות?
שכחתי את העוגיות שתכננתי להכין, וכבר לקחתי את הפנקס הכתום שלי בו אני כותבת את כל הסודות.
אני חייבת לתכנן את צעדי הבאים. מה אתם ממליצים לי לעשות?
איך אתחיל במבצע ריגול הסדר שלי?
תגידו לאמא שתכתוב לי את התשובות היפות שלכם. וגם, אם היה לכם מעניין.
ואולי אתם קצת מזדהים איתי? גם אצלכם "חיים על הרצפה?"
להתראות, עדינה.
נערך לאחרונה ב:
