קראתי ברפרוף את התגובות.
והבנתי,
שאנשים
עוד לא קראו
את הספר-
לפחות פעם שניה.
אני לדוגמא אוחזת בעמוד 100 בספר פדהאל,
אבל מוכנה להגיד רגע לפניו, שהספר שהכי אהבתי בכל הסדרה היה יוזבד. מפתיע לו? (גם למהללאל אני שומרת כבוד כמובן אבל בכל זאת...)
העומקים שיש שם... הדרך שכל אחד עובר... מדהים!
בפעם הראשונה שנאתי את הספר הזה כל כך, עד שטרקתי אותו בדיוק בנקודה שיקוואל מת.
אבל אחרי שקראתי אותו, לאט, פעם נוספת, מילה במילה. הצלחתי לדרג אותי כספר המוצלח.
לכן, אולי כדאי שכל מי שקרא את פדהאל בלהיטות כנראה, ובמהירות.. כמו שבולעים אוכל חם.
יסכים איתי שצריך לתת לו קצת להתעכל לפני שמחווים את הדעת על טיבו לכאן ולכאן.
ואולי זו ההזדמנות לומר שאחרי ספר אדיר כמו מהללאל, ציפינו לעוד כמה מהללאלים נסיכיים כאלה... שיגרמו לרגשות שלנו להתערבל בריגוש, ולעיניים לדמוע.. על נסיך היער המסכן.
אבל מההלאל יש רק אחד, וטוב שהוא הופיע פעם אחת בעוצמה כזאת, כדי להשאיר מקום נכבד לדמויות האחרות, אלו שמגלמות אולי תפקידים קצת פחות מרטיטים, אבל מאפשרות להנות מהיצירה בעצמה.
כי לספר איסתרק ישנו קווי אופי משלו, ומהללאל שונה ממנו ומעניק חוויה אחרת. יוזבד לעומת זאת יושב על סגנון שונה לגמרי, ופדהאל כנראה... עם ההפי הנדיות שלו, האקשן וכל מה שנאמר פה... מעניק אף הוא חוויה מעניינת.
וכיף גדול שהסדרה מורכבת מספרים שונים כל כך, כאילו הסופרת מעניקה לנו ארבעה ציורים תחת חתימתה שכל ציור על אף שנושאים כולם את אותה המסגרת ואת אותו סוג העיפרון, שונים בתכלית אחד מהשני ומאפשרים לנו להינות בלי להרגיש שמשחזרים הצלחה עוד פעם ועוד פעם. (תחשבו שגם יוזבד היה "מהללאל" הרואי דומה... ופדהאל... היינו שונאים את זה בסוף)
מיה קינן יצרה בסדרה הזו מהלך מאוד הגיוני בעייני, כזה שלא יושם רק לפי מה שאנחנו אוהבים לקרוא עליו אלא הרבה הרבה מעבר...