סיפור בהמשכים פאנפיק מרגל להשכרה- انتقام.

[חני טולדו]

חברה הציעה לי לעלות את הפאנפיק שלי לכאן, ולא להמשיך להזניח אותו ואת 11 פרקיו בדוקס כלשהו. אז אני מורידה אותו מהבוידעם, והייתי שמחה להערות.
אל דאגה, יש הרבה הרבה על מה. זה הדבר הראשון ממש שכתבתי בחיים. אז לאלו שאוהבים לבקר- זה בשבילכם באהבה
(אגב שיש שוני בכתיבה שלי מהפרק הראשון לאחרון, כמובן).

פרק 1:​

אפרת קילפה ירקות למרק שיהיה בארוחת הצהריים.​

'בזמן שכל החברות שלי אומרות שזה המאכל שלוקח להן הכי פחות זמן לי הוא לוקח שעתיים וחצי', גיחכה לעצמה אפרת. נו זה הרי ברור:​

קודם כל צריך שחגלת לא תהיה במקום, שלא תבוא ותתחנן לקלף ואז תגמר לה החבילת פלסטרים. עם כל הכבוד למצוות כיבוד הורים שהמורה שלה מספרת להם עליה נהדר ועל הדוגמאות האקטואליות כל כך שנתנה. עזרה לאמא בקילוף ירקות, למשל.​

דבר שני והכי חשוב- אלישמע בלי גזר אליצפן בלי תפוא ואייל..​

"שלום בית", אייל נכנס לבית הממוזג בצעדים נמרצים.​

"היי אייל", ענתה לו ה'בית' מהמטבח.​

"מה אפרת? מה את עושה פה?" הוא נכנס למטבח מופתע. "חשבתי שיצאת כבר לאסוף את אלישמע!"​

"וואי נכון! איך שכחתי?! יאו איך אני אצא ככה?!" היא בחנה את עצמה מהקרוקסים הוורדים של חגלת עד למטפחת שהייתה קשורה ברישול סביב ראשה. אייל גיחך.​

"עזבי אני אצא. אבל אל תשכחי מרק בלי קישוא והמסריח שלו, כן?" הוא וידא ליתר ביטחון לפני שיצא.​

"ברור". ואייל בלי קישוא.​

אייל יצא מהבית והתניע את הרכב במהירות. מבט על צג השעון בפלאפון הבהיר לו שהוא כבר באיחור של חצי שעה. איך לא התקשרו אליו עד עכשיו?​

אחרי נסיעה מהירה וקצרה הוא חנה בזהירות מול השער של בית הספר.​

"אהלן אורן, מה נשמע?" התקרב לשומר שהיה באמצע לנעול את השער.​

"בסדר, מה איתך?" הוא מכניס בחזרה את המפתח לכיסו. "אייל, כן? אבא של אלישמע?" אורן וידא.​

"בול. מה זה, איפה הבן שלי?" אייל הביט בתמיהה על השער הנעול. על הבית ספר הריק.​

"אה הוא כבר יצא", אמר תכול העניים. "הוא יצא הראשון מהבית ספר, כמו תמיד. אתם גרים קרוב לפה, לא?"​

"כן", תסריטים מדאיגים החלו לצוץ בירכתי מוחו.​

"אל תדאג, אלישמע ילד בוגר. הוא בטח עכשיו כבר הגיע לבית בזמן שנסעת לכאן".​

וואלה. "צודק. יאלה נתראה", אייל נפנף לו בקלילות מזויפת ונכנס לרכב כשהרגשה רעה במרכז ביטנו.​

אייל החנה את הרכב בחריקה צורמנית ורץ לבית.​

"אפרת?" קרא לה כשנכנס הביתה.​

"אבא!" אליצפן צץ מהחדר עם ספר הקריאה החדש שקנו לו. אייל חייך אליו חיוך חפוז ומיהר לחדר ההורים.​

הוא ראה אותה מעבירה את שילה מהידיים שלה ללול. לוקחת שמיכה קטנה מהארון לכסות אותו. הוא נמס לרגע.​

"אפרת, יכול להיות שאלישמע הלך היום לחבר?" הוא חזר מהר לעניין.​

אפרת עצרה והסתובבה אליו. "מה זאת אומרת אייל, הוא לא היה בבית ספר?"​

"לא. אולי הוא אצל רועי?" החבר הכי טוב שלו. זה שתמיד נגרר אחריו לכל מקום והרפתקה.​

"אייל אני פוחדת. הוא לא אצל רועי. אנחנו אמורים ללכת היום לבחור איתו מתנה ליום הולדת, הוא אמר לי שיגיע הכי מהר שיוכל!"​

"אל תדאגי", אייל הרגיע אותה. "אני אבדוק את זה, יכול להיות שהוא שכח".​

אייל ראה שהיא נרגעת קצת ופנה במהירות לחדר העבודה שלו. כמה טלפונים קצרים הבהירו לו שהמורה של אלישמע הוציא אותו בתחילת שיעור אחרון בגלל שהפריע ומאז החברים שלו לא ראו אותו. כנראה באמת חיכה לרגע של הצלצול ויצא הראשון מהבית ספר, כדברי אורן. לא רצה לאכזב את אפרת אחרי שהבטיח לה שלא יברח יותר. ילד טוב.​

'טוב איפה הוא עוד יכול להיות?' אייל הרהר. הוא מאבד זמן יקר. השמש שקעה לאיטה והשמיים נצבעו כתום מהמם שבזמן אחר היה אייל נהנה לראות. בינתיים עשה שוב סבב טלפונים והפעם אצל מואב, שהעלה חרס בידו לאחר שיטוטים קצרים במצלמה המותקנת ברחוב הבית ספר.​

המצלמה טושטשה. אפילו לא ניסו להסתיר שקרה כאן פשע.​

אייל נכנס שוב לחדר כשכבר היה חושך בחוץ. "אפרת אני יוצא לחפש אותו, אוקי?" הוא הביט באפרת שישבה על המיטה שלה עם ספר תהילים ביד אבל שפתיה לא נעו. אפרת סובבה את ראשה באיטיות לכיוונו.​

"לא, אייל.." היא התחילה לבכות. "תגיד לאלי שילך לחפש אותו, טוב? אני דואגת. אני רוצה שתהיה בבית". הדמעות נהפכו לנחלים על לחייה.​

אייל הביט בה חסר אונים. בלתי אפשרי להגיד לאלי שיצא לחיפושים אחרי ילד בימיו הראשונים כנשוי.​

אייל העיף מבט לשעון היד שלו. שמונה. אפרת כבר הרדימה את כל הילדים בשבע שבעים ורחוצים ועכשיו זה רק הוא שעומד נבוך מול אפרת הבוכייה. אבוד.​

"אפרת אני חייב ללכת לחפש אותו. כבר מאוחר. תלכי לישון בינתיים אוקי?" לא הייה לו ברירה.​

אפרת ניגבה את הדמעות באומץ. "טוב, אבל תחזור איתו מהר". היא הישירה אליו עיניים אדומות מבכי. אייל השפיל את עיניו. היא כל כך בטוחה שאמצא אותו. רק שלא תתאכזב. בשבילה, השם.​

אייל יצא מהחדר וצעד לדלת הסלון. כשבא לפתוח אותה עצר אותו צלצול טלפון. מספר חסוי. אייל ענה.​

"אל תצא, הוא מגיע", ציווה עליו החסוי. "אם תפתח את הדלת תוכל לראות את הגופה שלו בעיתון המודיע שאביך אוהב. תראה את זה עם קפסולת הוניל החביבה עליך בקפה", וניתק.​

'הוא עשה עליי עבודת תחקיר מדהימה', הרהר אייל בחרדה. ​

אייל רצה לפתוח את הדלת למרות זאת, הוא פחד שאלישמע לא יגיע כל כך מהר, אבל אז הדלת נפתחה חרישית.​

הילד שעמד שם, כלל לא דמה לאלישמע הסוער, הבטוח בעצמו. הילד שהיה שם רעד כולו והסב את מבטו ממנו.​

"אלישמע!" אייל בא לחבק אותו בהקלה, אבל אלישמע רק הסתכל עליו במבט שזעזע את אייל מחמת הכאב שבו.​

הוא דחה את ידיו בזעם ורץ לחדר שלו. קליק של מפתח מסתובב נשמע. אייל עוד הספיק לשמוע רעש של הקאה ולאחריו חבטה של עצם כבד.​

אייל רץ בחרדה לחדר של אלישמע. פרץ את הדלת הדקה תוך שניות. הוא פלט צווחה קצרה, כשראה את אלישמע.​

בגדיו של אלישמע היו מגועלים בקיא, והוא שכב על הרצפה בתנוחה בלתי טבעית בעליל.​

 

[חני טולדו]

פרק 2:​

אייל עמד המום לכמה שניות במפתן הדלת. משותק.​

"מה קרה אייל?!" אפרת הגיעה מבוהלת מהצרחה של אייל כשעל פניה קורי שינה. "אלישמע!" היא פלטה צרחה נחרדת כשראתה אותו. פיה נפתח לרווחה והיא חסמה אותו בשני ידייה.​

אפרת הורידה את הידיים שלה מהפה והסתובבה לבעלה: "אייל תציל אותו! בבקשה!" היא התחננה אליו. סומכת עליו שידע מה לעשות, כמו תמיד.​

"בטח, בטח". אייל התעשת.​

אייל רץ לאלישמע ששכב דומם בכל הדקה וחצי האחרונות, ולא זז. שיא מפליא לילד התוסס שלו.​

הוא ניגש אליו והחל לטפל בו במהירות. דברים בסיסיים כמו זה למד לעשות עוד בצבא והשתמש בידע הזה גם הרבה פעמים כך שהפעולות נעשו אצלו באופן אוטומטי.​

"אפרת אני צריך שתרימי לו את הרגליים בזמן שאני מטפל בו", קרא לה תוך עיסוי עדין מעט מזה של מבוגר בחזה הילד, לא מסתובב אליה אפילו כדי לדעת שהיא עדיין שם.​

אפרת התעשתה גם היא וצעדה מהר אל פנים החדר, מרימה את הרגליים הקצרות והדוממות שהיו מוטלות על הרצפה, נואשות.​

"הנה אפרת, הוא מתעורר!" אייל שמח. "אלישמע אתה איתי?" אייל קירב את פרצופו לפרצוף הלבן כסיד של אלישמע, שיראה אותו.​

אלישמע הביט בו מבולבל אבל שניה אחר כך עצם את העיניים בחזרה.​

"אלישמע!" אפרת שהבחינה בו ממרחק התחילה לבכות.​

אייל היה מודאג. "אפרת אני חושב שמדובר פה על משהו רציני, הוא התעלף פעמיים ברצף, אני הולך להזמין אמבולנס", הוא החל לפסוע בזריזות לנייד שלו שנמצא בשידה הקרובה לחדר אבל נעצר כשהוא שמע קול חלוש מדבר פתאום מאחוריו.​

"אמא", אלישמע פקח את עיניו והרים אליה עיניים צלולות ומפוכחות. אפרת שמטה את רגליו בעדינות ומיהרה אליו.​

היא רכנה אליו, "אלישמע מה קרה לך? אני ממש דואגת". היא לא הפסיקה לבכות. בכייה היסטרי.​

אייל העיף בו מבט בחטף והיה נדמה לו שהוא קולט. הוא נשאר ליד הדלת, לא משמיע רחש.​

"אני בסדר", קולו צרוד ושקט. 'עוד משהו שהוא דומה בו לאייל', אפרת הרהרה באירוניה. "אמא, אבא עדיין פה, בחדר?"​

"הוא יצא רגע להתקשר לאמבולנס בשבילך", היא העיפה מבט אל הדלת, לוודא. היא לא שמעה שהתקשר.​

אייל באמת הוא לא היה נמצא שם. רק צל שחור שכב שם על הרצפה אבל אפרת הייתה מודאגת מכדי להבחין בו. "אלישמע, לקרוא לו? הוא באמת ממש דאג לך", היא חייכה אליו, נרגעת קצת. "א- -" התחילה לקרוא לו כשיד מבוהלת משכה בחלוק הבית שלה. ​

"לא אמא אל תקראי לו". אלישמע הסתכל עליה בחרדה. קורע את הלב של אייל ששמע כל מילה, בחוץ.​

"אלישמע?!" היא הייתה מופתעת. הוא היה נראה לה בסדר עד עכשיו. היא שלחה את ידה למצח של אלישמע.​

אלישמע בער מחום. ​

אלישמע הזיז בעדינות את ידה של אמא שלו וניסה להתיישב. אפרת עצרה אותו. ​

"אלישמע אל תקום", ציוותה עליו. "חכה רגע אני אלך לבדוק איפה אבא שירים אותך למיטה". היא התרוממה מהרצפה, מנערת קלות את החלוק שלה.​

"לא.. צריך.." אלישמע גישש אחרי קיר או משהו להחזיק בו, "אני אסתדר לבד". הוא נאחז בדלת הארון שלו ונעמד בזהירות.​

"אלישמע אני לא מסכימה לך אפילו לנסות לזוז ככה! אתה מבין אותי?" היא הסתכלה על הבן שלה עם החולצה המוכתמת בקיא שהתנדנד ביחד עם דלת הארון, לא נראה לה שהוא שמע אותה בכלל. מחזיק בה בכל הכח כדי לא ליפול. מסוחרר נורא. היא תמכה בו מאחור והיא הרגישה איך גופו החלוש נשמט לאיטו. אפרת הידקה את אחיזתה, כמעט מחזיקה אותו לגמרי. והיא יודעת שאסור לה.​

"אייל! בוא לפה הרגע!" היא צעקה. אייל הופיע מהר, בדיוק ברגע שבו אפרת הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר להחזיק אותו, ותמך במקומה באלישמע. מאפשר לה לשמוט אותו. אלישמע הצטמרר.​

אייל הרים את אלישמע למיטה שלו והשעין אותו כשהוא חצי יושב חצי שוכב על הקיר.​

"אפרת אני אטפל בו, אל תדאגי". הוא הסתכל לרגע על הרצפה המוכתמת, "אה, וגם אנקה פה. את לכי לישון, יש לך יום ארוך מחר", הוא ידע. מחר יש להם אסיפה חשובה בצוות.​

היה משהו כל כך בטוח ומרגיע בקול שלו ובמבטו שאפרת גררה את עצמה לחדר שלה.​

כשנשמעה סגירת דלת איטית אייל פנה אל הארון המציל שהיה בחדר. הוא לקח משם חולצה ומכנסיים חמים וניגש אל אלישמע.​

הראש של אלישמע היה מוסב לצד. לחיו השמאלית מוצמדת לקיר שמאחוריו בחוזקה. פניו לבנות.​

"אלישמע," ליבו של אייל נשבר, "נפגעת ממני? עשיתי לך משהו רע?" ​

אלישמע רעד.​

"אלישמע אני לא מבין, למה אתה ברוגז איתי? מה קרה?!" אייל היה פגוע ומתוסכל. ​

אלישמע שתק, עוצם את עיניו בחוזקה. נדמה היה לאייל שאם היה לו די כח הוא גם היה אוטם את אוזניו.​

נצנוץ חלף במוחו: "אלישמע, מה שקרה לך היום נגרם בגללי?" שאל בשקט. בליבו שררה סערה.​

"קערה.." אלישמע מלמל בחולשה.​

אייל הניח את הבגדים של אלישמע על המיטה ורץ להביא לו מהמקלחת אבל זה היה מאוחר מידי. כשחזר על השמיכה היפה של אלישמע הייתה שלולית גדולה קיא. אלישמע הביט בו לרגע וניסה להגיד לו משהו אבל שום קול לא יצא לו מהפה. כוכבים שחורים ריצדו מול עיניו.​

"אלישמע, תסתכל עליי!" ציווה עליו אייל ונענע אותו בכתפו. אלישמע מצמץ והסתכל עליו שוב, לא מתיק את עיניו ממנו. ​

"אתה בסדר?" אייל ראה שהוא מצליח לנשום יותר טוב.​

"אבא.." הבן עם עיני הדבש אמר בקול חרישי. ​

"מה יקר שלי?" אייל היה מוכן לעשות הכל בשבילו.​

"זה.." הוא הראה לו את ידו.​

"מה?" אייל לא הבין אותו.​

אלישמע התאמץ ממש למשוך את השרוול למעלה.​

חרב הייתה חרוטה שם. מעין קעקוע מדם. ומתחתיה כיתוב בערבית: ​

انتقام.​

 

[חני טולדו]

כמובן שהייתי שמחה לביקורת.

 

[אוראל סולטן]

מותח ומצמרר כרגיל...

انتقام

'נקמה' בפרסית? (סליחה שהצצתי בגוגל טרנסליט, פשוט הייתי חייב... ).

 

[חני טולדו]

מותח ומצמרר כרגיל...

יאיי תודה. אוהבת את הז'אנר הזה.

'נקמה' בפרסית? (סליחה שהצצתי בגוגל טרנסליט, פשוט הייתי חייב... ).

כשאני אהיה פרסית אני אדע אם המקור משם, בינתיים זה מטרנסלט ולי הוא אמר שזה בערבית אסלית. אז כן, נקמה.

 

[מימיי]

אוקיי. וואו.
אהבתי ממש את הכיוון.
הכתיבה יפה, למרות שכתבת שהפאנפיק הזה הוא די בוסרי (לפי מה שטענת, לא בוסרי בכלל לדעתי!).
בגלל שממש ביקשת ביקורת, ליקטתי משני הפרקים כמה דברים שהפריעו לי.

אפרת קילפה ירקות למרק שיהיה בארוחת הצהריים

המשפט הזה קצת לא התלבש לי טוב בעין.
אולי בגלל המילה שיהיה? שאגב, לא מצאתי לה תחליף מתאים בלי לשנות את המשפט.

"אה הוא כבר יצא", אמר תכול העניים.

אממ, מי זה?
כן, כן, מובן שזה השומר.
פשוט חיפשתי איפה כתבת לפני שיש לו עיניים תכולות, ולא מצאתי. (אולי פספסתי משהו, אם כן - הסליחה איתך).
אם אכן לא כתוב לפני שלשומר יש עיניים בצבע תכלת, אז אולי לכתוב שתכול העיניים אמר שאלישמע כבר יצא מהשער יכול לבלבל את הקוראים.

הדקה וחצי האחרונות,

קצת ארוך מידי בשביל אייל כדי להתעשת, לא?
הבנאדם הזה אמור לפעול על אוטומט. אז נכון, הפעם מדובר בבן שלו החורג, אבל עדיין דקה וחצי הן פרק זמן מוגזם קצת בשביל לפעול, היה יותר מתאים לכתוב מספר שניות.

מקווה שלא הייתי מעצבנת מידי בביקורת הזאת.

בכל מקרה, הכתיבה יפה ולא נראת בוסרית כמו שתיארתי אותה. (אוף. כתבתי את זה כבר למעלה..)
מחכה לפרקים הבאים! (כיף שהם כבר כתובים).

 

[הודיה בן חיים]

מתי יהיה עוד פרק?

 

[חני טולדו]

מקווה שלא הייתי מעצבנת מידי בביקורת הזאת.

מה פתאום מה פתאום. לפחות לא בממדים שלי. (אני מאלה המסכנים שזוכים לחיות עם מעצבנים אמיתיים -אחים שלי כמובן- משבוע לפני ראש השנה בגלל החמאסניקים הארורים או החברים שלהם. לא יודעת את השמות. אני לא סובלת אותם בקטע אישי ממש). בכל אופן, אוהבת ביקורת טובה. אז:

המשפט הזה קצת לא התלבש לי טוב בעין.
אולי בגלל המילה שיהיה? שאגב, לא מצאתי לה תחליף מתאים בלי לשנות את המשפט.

צודקת, גם לי פתאום נראה ככה. צריך לשאול את חני של לפני יובל למה זה היה נראה לה משפט פתיחה מתאים.

אממ, מי זה?

התכוונתי לתאר אותו ועל הדרך לקרוא לו. משהו כמו לצוד שני ציפורים, רק שזה לא לצוד ולא ציפורים. (טוב שיש ביטויים בעולם הזה). אולי הייתי צריכה לכתוב מהשומר תכול העיניים או משהו כזה..

קצת ארוך מידי בשביל אייל כדי להתעשת, לא?

אמ... למען האמת, אני קוראת את הפרק גם כמו חדשה, כי לא ממש זוכרת, ועשיתי כותרול F בשביל למצוא את המילים האלה, כי לא זכרתי מאיפה הם. צודקת שדקה וחצי זה מוגזם, אבל אולי קצת פחות. לא ממש על הרגע כן? זה הבן שלו, וזה מהמם אותו ישר.

בכל מקרה, הכתיבה יפה ולא נראת בוסרית כמו שתיארתי אותה. (אוף. כתבתי את זה כבר למעלה..)

זה בסדר, מחול לך מחול לך מחול לך. בעיקר כי כיף לי לשמוע את זה.

מחכה לפרקים הבאים! (כיף שהם כבר כתובים).

וגם אם הם לא היו כתובים, את היית רואה אותם רק ככה. תודה רבה על התגובה, מימיי

 

[חני טולדו]

מתי יהיה עוד פרק?

ביום שני אולי? זה בסך הכל אחד עשרה פרקים, אני לא יודעת איך לפרוס את זה. ופרק שלישי גם מאוד קצר... לא יודעת ממש, אבל כנראה ששני או שלישי.

 

[הודיה בן חיים]

ביום שני אולי? זה בסך הכל אחד עשרה פרקים, אני לא יודעת איך לפרוס את זה. ופרק שלישי גם מאוד קצר... לא יודעת ממש, אבל כנראה ששני או שלישי.

מצידי תעלי הכל עכשיו...

 

[מוז'יניקית]

איזה פאנפיק מהמם!
העלילה מסקרנת ממש...
מחכה כבר לפרק הבא
רק משהו קטן-

הוא חנה בזהירות

לא מתאים לאייל

 

[חני טולדו]

איזה פאנפיק מהמם!
העלילה מסקרנת ממש...
מחכה כבר לפרק הבא

כיף לשמוע, תודה

לא מתאים לאייל

חשבתי שיש לו רגעים מסוימים בהם הוא שפוי ולא כל העיניים בכביש מרוכזות אליו בחרדה... אבל צודקת בהחלט שלא אופייני לו

 

[חני טולדו]

הבטחתי אשמח לביקורת כמובן.​

​

פרק 3:​

אייל הביט מזועזע ביד של אלישמע, "מי עשה לך את זה?!"​

"הוא.." אלישמע הרגיש את עיניו נעצמות בחולשה. "אבא אני עייף.."​

"רגע אלישמע", הוא קרא לו לפני שיירדם. "אני רק אחליף לך בגדים לפני, טוב? תישאר ער".​

"אני עייף.." אלישמע הגיב. ראשו נשמט רפוי על ברכיו והוא נרדם.​

אייל ריחם עליו. כמה עבר הילד הזה, מסכן. הוא החליף לו בגדים ברכות ולקח שמיכה חדשה מהארון.​

אייל השכיב את אלישמע על הכרית בעדינות וכיסה אותו בשמיכה. אחר כך נפנה להעביר שטיפה קלה על הרצפה המוכתמת.​

הוא שפך מים, שטף, גרף וכשהיה ריח טוב בחדר הוא סגר את האור ובא לצאת מהחדר.​

"אבא", קול מנומנם קרא לו מהמיטה. אייל חזר וניגש אל אלישמע.​

"אתה יכול להישאר פה?", הוא שאל, חולמני.​

"בטח אהוב שלי". אייל התיישב לידו במיטה.​

"אבא?" אלישמע קרא לו שוב.​

"מה?" אייל ליטף אותו.​

"אתה לא באמת הרעלת את אבא שלנו, נכון?" הוא שאל, מנומנם. ליבו של אייל קפא.​

"מה.." קולו רעד, "מי אמר לך את זה, אלישמע?" ​

אלישמע לא ענה. הוא שקע בהזיה נוספת.​

"אלישמע!" אייל ידע שהוא צריך לנוח כעת אבל לא היה מוכן לעזוב אותו.​

"מה?" אלישמע פקח עיניים בוערות מחום. בוהה במבט לא ממוקד באייל.​

"רק תגיד לי, מי אמר לך את זה? מי חטף אותך היום?" תשחרר! הבן שלך חולה ואתה עסוק בפחדים שטותיים? קול קטן דיבר אליו. הוא התעלם.​

"הוא אמר.. למסור.. לך שקוראים לו..", אלישמע עצם עיניים ומלמל משהו חרישית.​

"אלישמע, שוב! בבקשה!" אייל התחנן אליו. לא יודע בעצמו למה הוא כל כך מתעקש. "מה הוא אמר למסור לי? שאיך קוראים לו?"​

"ראשיד". ​

 

[הודיה בן חיים]

"ראשיד". ​

וואו זה היה לא צפוי...

 

[חני טולדו]

וואו זה היה לא צפוי...

חחח אני כתבתי את זה כשעדיין לא קראתי דם קר רק חברות סיפרו לי את הסיפור בכללי ולא ידעתי שהוא נהרג בסוף אז מבחינתי זה היה צפוי נורא. רק בפרק הבא חברה שלי אמרה לי שהוא נהרג והוסיפה לי פרטים על זה.. הבנתי פתאום שיש לי מכשול שלא צפיתי בעלילה שלי

 

[מה שניחשת]

לא נורא.. זה פאנפייק
אני מקבלת הכל.. חח

 

[חני טולדו]

הי, שבוע טוב. מעכשיו והלאה בעז"ה הפרק יעלה ויבוא כל מוצ"ש.
-
פרק 4:
אייל הזדעזע. אליר עצמו אמר לו שהוא נהרג!

יכול להיות שאליר לא אמר לו את האמת ורק רצה שהוא, אייל, ישחרר אותו?

אייל הרגיש פתאום את הרגליים קופצות לו ואת השפתיים רועדות ללא שליטה. זיכרון העלה בו בחילה.

ועוד אחד, ועוד אחד. וצעקות.

עיניו של אייל מבועתות. בוהות באימה בחלון שהוא עצמו פתח כדי לאוורר את החדר.

הוא ניסה להסדיר לעצמו את הנשימה, לא מצליח. האוויר לא נכנס לריאות והכל מתערפל לו. הוא לא מצליח לחשוב על כלום.

אייל הרגיש שהוא חייב לעשות משהו אחרת… הוא ירד מהמיטה מהר ורץ למטבח.

אייל פתח ארון ארון במטבח בסערה. 'איפה? איפה היא הניחה את זה?!'

הוא מצא. הוא הניח את הבקבוק היקר על השולחן המעוצב במטבח.

"אייל?" קול מאחוריו. הוא הסתובב לאחור, מבוהל.

"מה.." אפרת התעוררה כששמעה רעש מהמטבח בשלוש בבוקר. "מה זה?" היא הצביעה נחרדת כשראתה את הבקבוק האלכוהולי שעל השולחן.

"אני מצטער אפרת, אני חייב את זה עכשיו". עיניו מרצדות בחוסר שליטה. לא ממוקדות.

"אייל אתה יכול להסתכל עליי רגע בבקשה?" אפרת הייתה מבוהלת.

אייל התאמץ להישיר אליה מבט. הוא לא מצליח. זיכרון חותך אותו שוב בעוצמה.

היא מדברת אליו. הוא לא שומע כלום. רק פיצוצים.

"אפרת אני מצטער", הוא מתנשף. מופתע בכלל שהצליח לדבר. הוא חוטף את הבקבוק מהשולחן וניגש ברגליים רועדות אל החלון הגדול שבסלון.

הוא שם את הבקבוק על אדן החלון. נזכר שלא הביא כוס בכלל.

הוא כמעט רץ אל המטבח לקחת כוס וכשחזר לסלון הבקבוק עם הנוזל השקוף לא היה שם. זאת אומרת, היה שם בתוך ידיה של אפרת.

"לא אייל," קולה תקיף, לא מגלה כמה היא מפחדת. "שב, תירגע. תסביר לי מה קורה לך. מה נסגר עם בעלי שקם לפנות בוקר למטבח, מחולל שם פוגרום שמעיר אותי וכשאני קמה אני מגלה שהוא גם בא לשתות לי בסלון! אייל אני לא מכירה אותך ככה, סליחה", היא מודה.

"אפרת", עיניו של אייל שורפות. "גם אני לא מכיר אותי ככה. את רוצה להביא לי את זה או שתראי אותי במצב פחות נעים מכל מה שסיפרת?"

"אייל.." אפרת פחדה. היא היססה.

"אפרת אני לא מסוגל יותר!" הוא התאפק לא לצעוק. אייל הרגיש אלפי וואט חותכים לו את הבשר. שוב.

"טוב קח", היא הביאה לו את הבקבוק כשעיניה מושפלות, לא מסוגלת לראות אותו במצב הזה. "אני חוזרת לישון.." מלמלה.

אייל לא הסתכל עליה. אחרי כמה שניות הוא הסתובב. מגלה שאפרת הגיעה כבר לסוף הסלון. רועדת.

"אפרת", הוא קרא לה.

"מה, אייל?" היא לא הסתובבה.

"סליחה". הוא מלמל בשקט. אבל היא שמעה.

"לילה טוב אייל". לא הייתה מסוגלת להגיב יותר. היא הזדרזה לחדר שלה ושל אייל. סוגרת את הדלת.

אולי זה בכלל חלום כל מה שקרה פה עכשיו, היא משכנעת את עצמה. היא נכנסה למיטה.

אפרת לא הצליחה להירדם. המחשבה על מה שחצי הנשמה שלה עוברת בסלון הבית שלה לא נתנה לה מנוח.

היה שקט בסלון. רק אגרוף חזק בקיר נשמע בחלל הבית. אפרת התכווצה במיטה, מפוחדת.

אייל, אשף השליטה. היא יודעת שלא יקרה לו כלום. הוא לא יאבד שליטה גם אחרי משקה חריף כזה. אבל היא דואגת לו עד מוות. היא גילתה כבר בתקופה עם עמיאל שהוא פונה דווקא לאלכוהול במצבי קיצון.

אפרת המשיכה להתהפך במיטה ונמאס לה. היא הסתכלה על השעון. השעה ארבע לפנות בוקר.

היא ירדה מהמיטה ונעלה את נעלי הבית שלה חרישית, יוצאת מהחדר. היא אזרה אומץ ושאפה כמות מספיקה של אוויר, נכנסת אל הסלון.

שום דבר שלימדו על נישואים בחיי הבית היהודי לא הכין אותה למה שראתה.

על אדן החלון הגדול ישב בשלווה מסוכנת בקבוק עגול ועבה. אפרת פזלה בחשש לכמות שנשארה בו. חצי.

בעלה עצמו ישב על כיסא ליד השולחן, ישן קבור בתוך ידיו שעל השולחן. נשימותיו הטרופות ממלאות את החלל.

"אייל", היא רק ניסתה. בשקט.

למרבה הפתעתה הוא הרים את הראש והסתכל עליה. עיניו כבויות אבל צלולות לגמרי.

"רק תגיד לי, עכשיו אתה בסדר?"

"לא יודע". הוא הניח חזרה את הראש בין ידיו.

נרדם.

-

התלבטתי המון המון אם לעלות את הפרק הזה. פתאום קראתי אותו והוא היה נראה לי נועז מידי, לא מתאים לאייל כל כך. אבל אמרנו כבר שזה היה בהתחלה של הכתיבה שלי נכון? אז לא מחקתי, לא שיניתי, לא ערכתי. כמו שהוא, העליתי לכאן.

אשמח כמובן לתגובות והערות

 

[מה שניחשת]

זה יפההה
(אני לא ממש מכירה את אייל כי לא קראתי מ"ל אז זה לא מפריע לי.. חח)

 

[חני טולדו]

(אני לא ממש מכירה את אייל כי לא קראתי מ"ל אז זה לא מפריע לי.. חח

חבל תקראיי האמת קצת יצא לי ממנה לאחרונה אבל תקראי זה יפה (רק אל תקראי דם קר ספר נורא העברתי חצי מהעמודים שם)

 

[מה שניחשת]

פחות בסגנון, תאמת.. רק פאנפיקים
יותר ממלכה במבחן אבל גם ממנה ממש ירד לאחרונה.. הסגנון שלי ממש ספציפי