סיפור בהמשכים עתניאל- המשך ממלכה במבחן

[שמואל י]

בתקופתה של כוזר לא נראה לי המציאו עדיין את הפצצה...

הוא אבקת רעם של רגש...

 

[שמואל י]

אגב קצת סותר את הקטע עם אלרון שהיה רגשי מאד, אפשר אולי להסביר שזה רק הילדים.

אני חושב שהסצנה הזאת מתרחשת 6 שנים לפני הסצנה עם אלרון (ואז הם דווקא מסבירות אחת את השנייה) אבל נחכה שהסופרת תגיב.

 

[הודיה בן חיים]

הוא ילד מאומץ.

קראתי שוב את הפרק.
מסקרן מאוד מי זה האבא של הילד הזה...

[ניחוש: הוא הבן של אולה אולי?]

 

[Chaya Lea]

[ניחוש: הוא הבן של אולה אולי?]

לא הגיוני, לפי הגיל הוא צריך להיוולד בסביבות הספר יוזבד, כשרעואל בן שנתיים.

 

[רוח פרצים]

אני חושב שהסצנה הזאת מתרחשת 6 שנים לפני הסצנה עם אלרון (ואז הם דווקא מסבירות אחת את השנייה) אבל נחכה שהסופרת תגיב.

צודקת מאד.
המלך התרכך מאז. שש שנים, בכל זאת...

קראתי שוב את הפרק.
מסקרן מאוד מי זה האבא של הילד הזה...

[ניחוש: הוא הבן של אולה אולי?]

לא מגלה ולא מגלה...(מוציאה לשון )
כל כך מהר את הורסת לאונמר את החיים?

לא הגיוני, לפי הגיל הוא צריך להיוולד בסביבות הספר יוזבד, כשרעואל בן שנתיים.

יפה.

 

[רוח פרצים]

הגיוני...
אני חשבתי שבאביו הכוונה למלך רעואל,אבל נשמע שאת צודקת.

לכן כתבתי שהוא מתגעגע לאביו של המתבגר הצעיר. ידעתי שיתבלבלו.

 

[רוח פרצים]

הי, @סופרוב
מה יש?
את מבין אלה שהולכים לסקול אותי?

 

[רוח פרצים]

אחרי די הרבה זמן- בהנאה.

הוא לא אוהב את התפקיד שהטילו עליו אביו ושלושת המפקדים הנוספים של המחנה,
ואפילו העובדה שהמנהיג בכבודו ובעצמו נתן את ידו על המהלך וברך אותו בדרך צלחה לא מצליחה לעורר את רצונו לבצע אותו.
עתניאל מעריץ את אביו. אפילו מאד.
אבל להסכים בשל כך לרצוח? את מלך האדמות הללו?
אביו לא אהב את המילה הזו. הוא טען שבשל כל האירועים האחרונים יש להם את כל הזכיות לעשות זאת ולקרוא לזה התנקשות חוקית לגמרי.
הוא מאמין באביו, ומאמין ברעיון המרד, אולם הוא לא מוצא הגיון רב בתכנית.
אז נכון שטובי המוחות ישבו עליה ומצאו תשובות לכל השאלות, זו תכנית שתפורה עד הפרט האחרון. אך בסופו של דבר הוא זה שיעמוד באמצע ויחטוף, על כל צרה שלא תבוא.
הרי היו כל כך הרבה נסיונות התנקשות במלך. ועם כל הכבוד, והוא רוחש כבוד לא מבוטל לכשרונותיו, הוא לא מאמין שמהללאל ודיזר המפורסמים היו פחות מוכשרים ממנו, והם לא הצילחו.
האם הוא באמת האדם הכי מתאים? הוא זה שבעזרת הקסם האישי הרב שאפף אותו יכולת המשחק שלו יצליח להביא את הניצחון לאנשי המרד?
אבי יהיה גאה בו. מאד. הוא יקבל אולי גם אבירות ותפקיד שר משפיע בממלכה החדשה שתקום תחת שלטונו של אדניה דיאלידאן, היורש החוקי של חצי הממלכה הזו.
אבל בסוף- הוא זה שישאר עם טעם הבגידה באנשים שהפקידו את סדותיהם בידיו ועם הדם על הידיים.
הוא זה שלא יהיה מסוגל להביט על עצמו בראי.
והבגידה תהיה בעיקר- בעצמו.

 

[רוח פרצים]

כאב מעולם לא היה אצלו גורם בעל משמעות.
אבל הנאמנת הייתה הגבוהה ביותר ברשימת הערכים שלו. הגבוהה ביותר.
לכן, אולי, הוא נתקף כאב כל עת שהחוקר הגבוה בעל המצח הרחב והפנים הגלוית נכנס לתאו.
הוא גילה מזמן ששוביו הם כוזרים בני דת משה, למרות ששיטות החקירה שלהם מתאימות יותר לברברים בצפון.
אבל החוקר ההוא היה שונה. מאיים למוסס את כל חומות ההגנה שעטה על עצמו.
"אוי, נער" הוא קרב אליו. עוצר את הדם שזרזף מחתך מעל גבתו הימינית, ארשת רחמים על פניו.
"כמה עצוב שהגעת למצב הזה. מדוע לך? זה מה שמגיע לאביך? להתייסר במחשבה שבנו ערק עבור חיים של שקר?" הוא שתק. אנחה קרעה את קולו.
"אני ראיתי אותו אתמול. צל אדם הא נהיה. המלך אסר עליו לשבת עליך שבעה, אבל זה מה שהוא רצה לעשות. הוא מיאש. אני לא אתפלא אם מתוך צערו הוא יעשה מעשים פזיזים. האם זה מה שאתה מייחל לו?"
המילים כאבו לו. פיזית. הוא נאלץ לכל כוחותיו כדי לא לדבר. ליבו נקרע.
החוקר ראה זאת, מתאמץ שלא לחייך בסיפוק. עוד מעט לחץ בכיוון הזה וחומות ההגנה שלו יפרצו.
"ומה באשר לאמך?" הוא שתק דקה ארוכה. נותן לאלייסף להתייסר בשקט. מנגב את פניו המדממות והמזיעות בכאב. תנועותיו רכות. ממשיך בשקט
"אשתי אומרת שהיא נפלה למשכב. שהיא מתחילה לאבד את שלוותה ושמחת חייה. האם אתה יודע מה זה לאבד ילד? הפכת את הוריך להורים שכולים בעודך חי. ייסורי המצפון אוכלים אותם. מקלפים אט אט את שפיותם.
זה מה שאתה מייחל להם?"
"די!" הוא לא מאמין ששאגה כזו יכולה לצאת ממנו כשהוא כל כך חלש.
"עזבו אותם. הם לא אשמים!" הוא התפרק לבסוף בבכי. האציל החוקר הביט בו כשחיוך קטן חוצה את פניו.
"נכון. הם לא אשמים. אתה זה שאשם. אתה יכול לעצור את הסבל הזה על הוריך. אתה רק צריך לענות כמה תשובות קטנות ואז- נודיע להוריך שאתה לא ברחת ואתה שבוי אצלנו- ובעד כמה פראררכים נחמדים נשחרר אותך לחיים שמחה ולשלום. אתה זה שאחראי לסבלם של הוריך, זה אתה בלבד."
הכאב שרט את קולו של אליסף "אני לא יכול אני נשבעתי אמונים להוד מלכותו. אני לא יכול לחשוף את סודותיו. אני מצטער"
האציל בלע את רוקו בעצבנות "הוא יבין, איסתרק יבין. גם הוא עבר שבי. הוא יבין את זה "
אליסף עצם את עיניו ונשען אחורה על הקיר.
זה כואב. זה שורף אבל... "אני מצטער, אבל אני נשבעתי לחייו של איסתרק. אני ערב לשלמותו של העם הזה תחת שלטונו. אני חייב להם עוד לפני שאני חייב להורי...
אני אוהב אותם. וליבי נקרע בבחירתי זאת. אבל בסוף, הוריי יהיו גאים בי. זה המעשה הנכון, ואני נאמן עד הסוף."
פניו של החוקר נעשו אדומים. זה היה כל כך קרוב. עוד רגע והוא היה חושף הכל.
הוא כולא את הנהמה שרצתה לצאת ומסנן בשפתיים חשוקות "זכור כי שפיותם של הוריך בידך. ולא, הם לעולם לא ידעו שזו הייתה בחירתך והם ל יהיו גאים בך. לעד הם יחשבו שברחת כמוג לב. זכור לאיזה עתיד אתה גוזר את חייהם של הוריך. זה לא נגמר "
הוא טרק את הדלת מאחורי גבו ,מתנשף .
בתוך התא עשה אליאסף את אותו הדבר ונשיפותיו שלו היו עוצמתיות וכואבות. הוא הצליח. זה היה קשה וכואב אבל הוא נאמן עד הסוף.
והשם יודע. וגאה בו. הוא בטוח.

 

[שמואל י]

וואו כמה עצב...

טוויסט מעניין עם אליאסף, מחכים כבר לפרק הבא!

 

[רוח פרצים]

וואו כמה עצב...

טוויסט מעניין עם אליאסף, מחכים כבר לפרק הבא!

תודה.

 

[רוח פרצים]

איך עדיף לקרוא לו?
אליאסף א אליסף?
מה השם המקורי?

 

[מנחם דרורי]

היא מוזכרת ברמז שאם פאר יברח הוא יסכן את אמא שלו
זה כתוב הפוך, שכשלוואן ברח הוא לא היה צריך לפחד על אמא שלו
(אאל"ט)

אם פאר או שלוואן יברחו הם לא יסכנו את אמא שלהם כיוון שהיא בעצמה המלכה, אלא כמדומני פולס בן ברכיהו לא יכול להרשות לעצמו לברוח כשבדרך יסכן את בני משפחתו.

 

[מירי11111]

אם פאר או שלוואן יברחו הם לא יסכנו את אמא שלהם כיוון שהיא בעצמה המלכה, אלא כמדומני פולס בן ברכיהו לא יכול להרשות לעצמו לברוח כשבדרך יסכן את בני משפחתו.

לצערי אין לי את הספר כדי להסכים או להתווכח.....


(איך אני אוהבת להתווכח... מישהו יכול לצטט מדויק? בבקשה!!)

 

[רוח פרצים]

איך אני אוהבת להתווכח... מישהו יכול לצטט מדויק? בבקשה!!)

כנ"ל אני.
אבל אין לי כוח לפתוח ספרים.
בואי נתווכח על משהו מעניין יותר. משהו כמו מה יותר יפה, איסתרק או מהללאל?
מי סופרת יותר טובה, מיה קינן או יונס?
איזה ז'אנר יותר כיפי, מותחן פוליטי(ההגדרה של ממלכה במבחן)
או ספר מתח?(מרגל להשכרה)

 

[רוח פרצים]

פרק 7

כל שנה כשהימים התקרבו לקראת היום הזה, הוד מלכותה נעשתה עצובה ומהורהרת.
הוד מלכותו, לאומת זאת, נעשה מתוח ועצבני מעט.
אולם בעת שכל המשפחה המלכותית עשו את דרכם לחלקת הקבר המטופחת,
פרצה הלה בבכי והתלם במצחו של איסתרק נעשה עמוק.
גם השנה הוא עשה זאת. הדליק נר קטן וליטף את האותיות היפות החרוטות, מתמסר לעצב הנוקב.
תחושה מוזרה קטפה אותו מהמצבה הקרירה.
שחריה. הוא לא נכנס. הוא ממתין להם על יד השער. ספק בנימוס מעודן ספק בריחוק אדיש.
אם היה יודע שחריה כמה חום ונוחם העניקו לו מילותיו לפני כמה שנים, כאשר היה ילדון מתוק וענק עיניים שנכנס איתם, התאבל יחד, חיבק את רגלו של המלך והבטיח שיעשה הכל על מנת לנחם אותם על חסרונו של שלמה, הוא היה נכנס גם כעת.
האם, באמת, היה נראה כמוהו שלמה אילו היה גדל?
עם מבט מרוחק ואדיש בעיניים ועם נעליים אופנתיות כל כך?
הוא אינו יודע.
ומבטו המטושטש של בנו בן החודשיים שעלה במוחו אינו יכול לגלות לו.
הלה מתייפחת לצידו. רעואל נוגע בזהירות במצבה הקרירה. מהיטבאל תומכת באמה והילדים הקטנים מנסים לקרוא מתוך הגווילים שהביאו עמם.
אולם אב המשפחה מפנה את ראשו אחורה.
מסמן לשחריה להתקרב.
"אתה לא רוצה לפגוש באחיך פעם בשנה?"
הוא סמן על הקבר. שחריה מפרגן חיוך עצוב. מהנהן בהחלטיות.
לפתע הוא נראה בסדר כל כך.
איסתרק חייך והניח את ידו על כתפו של שחריה. שריריו התקשחו במיאון אך אז הוא השתדל להרפות אותם. הם התקרבו יחד אל מיטתו הנצחית של בנו. שלוביי ידים. כן, בן. אתה בן.

"זה חייב להיות, איסתרק?" הלה רגילה לחובות המיוחדות של מלך, על כן היא נשארה שלווה למראית עין.
אולם בשקט, מאחורי המעטה האדיש היא הרשתה לעצמה לחשוש.
איסתרק, שבתקופה האחרונה עטה על עצמו את פני המצביא הקשוחות שהלה שנאה, הביט בה ברצינות.
"את יודעת שכן, הלה.
אני מלך. ומחובתי לעמוד בראש העם היוצא למלחמה.
לפחות כעת הכאב יהיה קטן יותר. קל יותר להרוג אדם שאינו מעמך.
אני אנסה קודם באיומים ובהבטחת שלום לעצור את סולג'יאר בתמיכה באוייבי,
אולם אינני תולה בכך תקוות רבות. צבא סולג'יאר מוכן וערוך למלחמה, מה שמוכיח על אי מוכנותם לדרכי שלום."
הלה רצתה לומר לו משהו, אך אז התחרטה.
איסתרק התרכך. "מה?"
היא נאנחה. "רציתי לומר לך להזהר. אולם אין טעם. אתה ממילא לא תעשה את זה."
הוא הביט בה במבט ארוך. מופתע מיכולתה לקרוא את תווי פניו.
היא נאנחה שוב.
הוא נכנע. ההודאה שלו הייתה שקטה. "הן רוצים את ראשי, הלה. את ראשי בלבד.
אני לא אתן לחיילים תמימים למות רק משום שאני רוצה לחיות."
"ולכן?" קולה החריף.
"הו, לא." הוא צחקק במתיחות.
"לא לזה התכוונתי. אני מכיר את צורך העם למלכותי. אסור לי למות עכשיו.
אני רק אצא בראש העם. בשכבה הראשונה של היוצאים למלחמה.
אני לא אעמוד מאחור כפחדן. אני אלחם על חיי ועל שלמותו של העם שלי כמו רוב חיילי ההוסטרס העומדים בחזית המערכה"
הלה הביטה בו במבט ארוך."אתה צודק. אני לא אתנגד.
אולם רק אבקש ממך לעשות חשבון נפש עם עצמך ולברר עם עצמך כמה אחוזים מתוך הבחירה הזו הן אכן מתוך תחושת אחווה ואחריות. וכמה מהן באות מרצון נקמה וגאווה עיקשת."
היא נעמדה "לא אפריע לך."
כמה שלא נעים לומר זאת, רווחה לו יציאתה של הלה. וכעת, הוא הרשה לעצמו להסמיק.
כן. יש בדבריה אמת. קשה, כואבת, אבל אמת.
והיא מחייבת.


אשמח לתגובות.
הפרק הרבה פחות מושקע מבחינתי מהאחרים.
אשמח לדעת אם ניכר שינוי משמעותי.
תודה!

 

[שרהלה שרהלה]

@רוח פרצים הכתיבה שלך מיוחדת! נראה לי שכבר אמרתי לך פעם... אולי קצת יותר מפעם...
תיקון פצפון -

הוד מלכותו, לאומת זאת, נעשה מתוח ועצבני מעט.

האיות הנכון הוא 'לעומת' ולא 'לאומת'. אבל כל השאר - מטורף!
כל הכבוד, מחכה כבר להמשך!

 

[הודיה בן חיים]

ומבטו המטושטש של בנו בן החודשיים שעלה במוחו אינו יכול לגלות לו.

שלמה נפטר? למה? ממה? מתי?

 

[רוח פרצים]

@רוח פרצים הכתיבה שלך מיוחדת! נראה לי שכבר אמרתי לך פעם... אולי קצת יותר מפעם...
תיקון פצפון -

האיות הנכון הוא 'לעומת' ולא 'לאומת'. אבל כל השאר - מטורף!
כל הכבוד, מחכה כבר להמשך!

אופס. נכון.
אני אתקן. תודה.

שלמה נפטר? למה? ממה? מתי?

הבטחתי התעללות- קיבלתן רק את ההתחלה...

 

[רוח פרצים]

אני אתקן. תודה

איך אפשר לעשות את זה, מנהלות, אפשר?