סיפור בהמשכים עתניאל- המשך ממלכה במבחן

[-חיה-]

אשמח לתגובות.
הפרק הרבה פחות מושקע מבחינתי מהאחרים.
אשמח לדעת אם ניכר שינוי משמעותי.
תודה!

עשיתי עכשיו השלמה וקראתי את הפרקים שהחסרתי, הכתיבה שלך יפה ממש!
וגם הכיוונים של העלילה מפתיעים.

הבטחתי התעללות- קיבלתן רק את ההתחלה...

מעולה!
אני כבר מזמן חשבתי ששלמה היה צריך למות רק כדי להרוס את ההפי אנד של פדהאל
כיף שעוד משהי חושבת כמוני...

 

[רוח פרצים]

פרק 8

עתניאל טיפוס לוחם מטבעו. והעובדה הזו בנוסף להכשרה שקיבל גרמה לו להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו בצורה כזו שלא יחוש בהן כלל בעת הצורך.
אולם בכל זאת, צרם לו האופן בו עשו שימוש חופשי מפקדי המרד ברגשותיו.
"התכנית של אביך מצויינת, עתניאל יקירי. אתה אכן האדם המתאים ביותר לתפקיד.
איש מלבד בנה של האבירה מקאן לא יוכל להתקרב מרחק נגיעה מהמלך"
תמנע יקטן, אחד ממנהיגי המרד הלא אהודים, זחוח כתמיד.
וכשציין את מילים האחרונות, הדגים בידו על צווארו כמה המרחק הזה יהיה קטן, בתנועת שחיטה שלא הייתה מביישת שודד ים ממוצע. וההדגמה הבחילה אותו.
ענין אחד הוא להתנקש למען המטרה. וענין אחר זה להינות מהמטלה.
לכן, אולי, הוא פנה למפקדו הישיר. מתאמץ שלא יראו על פניו את סלידתו "מהן הפקודות?"
אולי המפקד שלו פיקח יותר מהאחרים ואולי סתם הוא מכיר אותו, אבל תלם קטן התמקם על מצחו שעה שענה. "היבשות?" הוא נעץ בו מבט מוטרד. כן. אין מה להתלבט. הוא פשוט מכיר אותו.
בתור רווק ללא קרובים בעיר, עדיה התארח בביתם לעתים קרובות. והוא מכיר את האובססיה שלו אחרי צדק.
"הפקודות היבשות הן לשלוח איגרת מרגשת לבית אמך בה אתה טוען שכעת, לכשבגרת, והנך ברשות עצמך, חושק אתה להתאחד עם אמך מולדיתיך. זו בקשה הומניטרית. הלא כך?" קולו נטף ציניות טהורה אולם פניו רציניות.
"מארמון מקאן קל הרבה יותר יהיה לך לפעול.
כמובן שיתדרכו אותך בצורה עמוקה ומייטבית יותר, אולם כעת, אנחנו צריכים רק את הסכמתך הכללית למהלך."
"והפקודות הלא יבשות?" הוא הפתיע את המפקד שמצידו החזיר מבט יציב ולא ענה.
עתניאל נכנע ראשון למלחמת המבטים. "אחשוב על כך."
היציאה לא הייתה מנומסת ואלגנטית כלל. אולם היה נחוץ לו קצת שקט, חושך, ואוויר.
הוא צייתן, ושקט, בדרך כלל, ועל כך גאוותו.
אולם כעת משוכנע עתניאל שהתכנית שהציע אביו למחתרת איננה תמימה כלל.
יש לו מטרה. והוא יודע מהי.
אביו משתמש במשאבי המחתרת גם כדי להסב נקמה עצמתית דרך אגב.
נקמה ישנה. שהזמן לא הכהה אותה.
הוא אוהב את אביו. אפילו מעריץ. ומגבה כל תכנית שתצא תחת ידיו.
ומי הוא שיעמוד בין אביו לבין הנקמה לה חיכה שנים רק משום שהוא מרגיש לא מוכן?
כמה היה נותן כדי שלא רגשותיו הן אלו שיכריעו בין הצלחה לכישלון?
הוא חלם על הפגישה הזו מאז היה ילדון בן שבע.
שנים הביט על אמהותיהן של חבריו ודמיין את אמו- שלו.
הוא זוכר רק את דמותה מטושטשת, נותנת לו נשיקת לילה טוב. אבל לא מעבר לזה.
הוא לא חלם שיום יבוא ולא סתם שיאפשרו לו לפגוש אותה אלא ישלחו אותו כמעט בלי לחשוב על כך שיש גם אותו בפסיפס המושלם הזה של התכנית המדוייקת.
הם לא יודעים, האנשים ששלחו אותו, כי בשבילו התכנית תהיה יותר מטבעית.
כי זה, בעצם, מה שהוא משתוקק לעשות. ומרגיש פחד עצמתי כל כך. כמו שלוחם כמוהו לא אמור להרגיש.
מישהו יצא מאוהל הפיקוד. עדיה. "עתניאל? אני מצטער שהייתי צריך להנחית עליך כך את הפקודות."
מזמן הבין עתניאל שהיחסים בינו לבין עדיה הם לחלוטין לא יחסי מפקד- פקוד.
גם בשל ההרכב הלא רשמי של מחתרת, וגם כי בתור הבן של אביו היחס אליו שונה, אולם גם משום שהם הצליחו ליצור חברות נעימה.
תמיד חלם עתניאל על אח גדול ותמיד חלם עדיה על אח קטן. זה פשוט הסתדר להם יפה מדי.
"אני מבין את זה. יש לי אמא. המפקדים שם אולי שכחו את זה. אולם היא לא רק אובייקט שלך. היא אמא שלך."
פניו של עתניאל עטו מסיכה אדישה. עדיה צחקק בהבנה. וטפח על שכמו.
"אבל יהיה בסדר. אני בטוח שתתגבר על זה. אתה לוחם קשוח" הוא נעץ בו מרפק ידידותי.
"ואם לא?" עתניאל לא התרכך. אולם קולו, במפתיע לא חזק וצלול כמו שציפה. עדיה הרצין.
"מה אם ברגע האמת לא אצליח לעשות זאת, מה אז?"
עדיה השיב בזהירות "אני מאמין שאביך ימחל ויבין אותך" עתניאל הנהן.
"כן. אבי יסלח לי בסופו של דבר. בכל זאת, אני בנו. אולם מה עם שאר המפקדים? מה עם המנהיג?"
עדיה שתק.
ברגע הראשון הוא פתח את פיו בנסיון להגיב דבר מה, אולם אז חדל. עתניאל צודק. הם לא ישכחו זאת. וזה לא יגמר טוב.
"הם לא שואלים" הוא המשיך וקולו חרישי "הם לא באמת שואלים לרצוני. זו הייתה פקודה. ואין לי ברירה אחרת אלא לחזור עם זר הנצחון. אז אני מקבל אותה מחוסר ברירה אחרת."
עדיה נותר עוד רגע אחד. אולם אז, משום שלא היה לו משהו חכם לומר, הוא חזר בלי לומר מילה לאוהל הפיקוד.
אולם פסיעותיו כבדות.

אשמח מאד לתגובות.
הן אלו שנותנות לי את הכוח להמשיך

 

[Chaya Lea]

וואו פשוט מהמם!
בבקשה תמשיכי ותעלי כמה שיותר מהר כי מתחת!
שמתי לב שבפרק הזה פתאום נתת את כל הפרטים, זה פרק מאוד יפה אבל היה מומלץ כבר לפני זה לתת רמזים ורקע שבעצם פה נתת הכל על המפקד והיחסים והמחתרת.
עד עכשיו בעצם כלום לא היה ברור ופה את חושפת הכל.
זה יפה אבל בתור סיפור בהמשכים אני חושבת שכן צריך לתת קודם משהו.
אבל שוב, בגלל שכבר הגענו לפרק הזה אז העיקר שעכשיו אנחנו יודעים.
ותמשיכי לכתוב פרקים מדהימים!

 

[שרהלה שרהלה]

@רוח פרצים אנחנו מחכים! הפרק האחרון מהמם! תמשיכי, מחכים לך פה!

 

[שמואל י]

כיף! העלילה מתפתחת.
אהבתי את הקשר בין עתניאל לידיה ומעניין לאיזה כיוון זה ילך.
מחכים להמשך!

 

[רוח פרצים]

@רוח פרצים אנחנו מחכים! הפרק האחרון מהמם! תמשיכי, מחכים לך פה!

כיף! העלילה מתפתחת.
אהבתי את הקשר בין עתניאל לידיה ומעניין לאיזה כיוון זה ילך.
מחכים להמשך!

תודה!
אני מקווה להמשיך בימים הקרובים.

 

[רוח פרצים]

פרק 9
עד כה הוא שמע על הצעיפים הצבעוניים החביבים על שחריה רק ממשרתים מאחורי גבו וממחנכים טרדניים.
אולם כעת הזדמן לו לראות אחד כזה, ממש מולו.
שחריה איחר לארוחת הערב. אולם איסתרק העדיף להבליג.
הוא היה מסוגל לשתוק גם על הצעיף החצוף והעדכני ולסמן זאת לעצמו לטיפול מאוחר יותר,
אולם נראה שעם החופש שנתן לעצמו שחריה כשהניח לאביו להבחין בצפיפות החדש, הותר הרסן גם מעל דעותיו ומחשבותיו האמיתיות.
הוא רצה לרמוז לו, בעדינות, שסגנון הלבוש הזה אינו מקובל עליו ואינו הולם, על פי דעתו, בן מלך. על כן גישש בזהירות.
"האם אין חם לך כעת?"
נראה ששחריה חיכה לסיב להתפרץ ולהתריס בגלוי כלפיו.
הוא נגס מעדנות באומצת הבשר שבצלחתו. "האם באמת איכפת להוד מלכותו משלמותי הגופנית ומבריאותי או שהוא רק דואג לשלמותי הרוחנית, שאלך לפי התלם, כנסיך לדוגמה?"
בשולחן התרחשה דקה ארוכה של דממה. שקט צורם.
הוא אמור להגיב על החוצפה. אבל הוא רק שומט את סכינו ומזלגו על הצלחת בנקישה. הדרך המנומסת והאצילית להביע מורת רוח.
אבל רעואל, בן טוב שכמותו, התרומם בסערה, כשהוא דוחה את צלחתו קדימה.
"סלחו לי, אחזור עוד כמה רגעים." הוא נפרד מהם בנימוס מזויף וגרר אחריו את שחריה לקצה האולם.
הוא שם לב מזמן שמאז נישא רעואל, הוא לוקח על עצמו אחריות רבה. רבה מדי, על פי דעתו.
רעואל אינו אמור להתמודד עם מריו של שחריה.
זה התפקיד שלו. ואסור לו להתחמק ממנו.
ולו למען ילדיו, המביטים אחר הנער המתווכח עם אחיהם הגדול בכעס אגור היטב.
הם צריכים אבא חזק. אבא רך וחם, אבל חזק.
גם שחריה צריך אבא חזק. בעיקר שחריה. הוא מנסה אותו, בוחן אותו, הוא צריך להגיב בהתאם.
הוא קם והתקדם לעבר השניים המתווכחים בלחישות צעקניות. "איך אתה מסוגל להתחצף כך לאביך? מה הוא עשה שמגיע לו את חוסר הכבוד הזה?"
"הוא לא אבי."
"אני כן" איסתרק התערב בשיחתם והניח יד כבדה על כתפו של שחריה, מביט לו בעיניים. "אני כן אביך. נדון על כך מאוחר יותר ובפורום מכבד יותר." הוא סימן בעיניו לרעואל שיחזור למקומו. "אבל עד אז, אינני מאפשר לך לא להתחצף ולא ללבוש את סגנון הבגדים הללו. הייתי מובן מספיק?"
שחריה לא הגיב, אבל איסתרק התעלם מהמבט הממאן וחזר למקומו בביטחון שהפקודה תתבצע.
כשהתיישב בחזרה, הביט בילדיו. שלווה ובטחון על פניהם, הוכיחו לו שעשה את הצעד הנכון כעת.
כעבור כמה דקות חזר גם שחריה אל השולחן.
הצעיף אינו עוטה את צווארו.
אבל איסתרק ידע שבקרב הזה, אולי, הוא ניצח. אבל את המלחמה, קשה יהיה לנצח באותה דרך.

אשמח לתגובות.
באמת שאשמח.

 

[-חיה-]

אהבתי!
בעצם את מפגישה את איסתרק שוב עם בן דמותו של יקוואל, אהבתי! (במיוחד שגם כאן הוא לא באמת אבא שלו)
וחמוד שעשית סוג של רפרנס לסצנה שבה איסתרק עצמו (בתור הנסיך) איחר לסעודה.

 

[רוח פרצים]

אהבתי!
בעצם את מפגישה את איסתרק שוב עם בן דמותו של יקוואל, אהבתי! (במיוחד שגם כאן הוא לא באמת אבא שלו)
וחמוד שעשית סוג של רפרנס לסצנה שבה איסתרק עצמו (בתור הנסיך) איחר לסעודה.

תודה!
מגלה לך שבעצם בסיפור הזה הוא עושה מין תיקון לסיפור של יקוואל.

 

[רוח פרצים]

אהבתי!
בעצם את מפגישה את איסתרק שוב עם בן דמותו של יקוואל, אהבתי! (במיוחד שגם כאן הוא לא באמת אבא שלו)
וחמוד שעשית סוג של רפרנס לסצנה שבה איסתרק עצמו (בתור הנסיך) איחר לסעודה.

תודה!
מגלה לך שבעצם בסיפור הזה הוא עושה מין תיקון לסיפור של יקוואל.

 

[הודיה בן חיים]

@רוח פרצים שחריה הוא הבן של יקואל?

 

[רוח פרצים]

@רוח פרצים שחריה הוא הבן של יקואל?

א..ה
לידיעתי הוא מת ללא ילדים.
הלא כך?
לשאלה הבאה בבקשה...

 

[-חיה-]

תודה!
מגלה לך שבעצם בסיפור הזה הוא עושה מין תיקון לסיפור של יקוואל.

איזה כיף!

 

[רוח פרצים]

כשהניח לאביו להבחין בצפיפות החדש,

טעות. צעיפו החדש.

נראה ששחריה חיכה לסיב להתפרץ

שוב. טעות הקלדה. סיבה.
תודה על המשובים החמים.
מעריכה כל אחד שנתן מזמנו כדי להחמיא ולפרגן.

 

[שרהלה שרהלה]

@רוח פרצים זה טוב! זה פשוט טוב! מי זה אבא של שחריה, למען ה'???

 

[רוח פרצים]

@רוח פרצים זה טוב! זה פשוט טוב! מי זה אבא של שחריה, למען ה'???

אויש... עוד תגלו.
אתם תאהבו את זה. או שלא...

 

[רוח פרצים]

פרק 10
מהללאל אוהב את התפקיד שלו.
לא בגלל הכוח הטמון בפיקוד על גדודי חיילים, לא מהחופש שביציאה מחוץ לשטחי אתיל- כאזארן ואציליה, וגם לא בגלל המבט הגאה שבעיני אביו.
הוא פשוט אוהב את הטבע, אוהב את יערות כוזר.
נהנה מקרני השמש הנזרקות אליו מבעד חרכי העצים, מהירוק השקט הזה, שנפרש מולו, מחושי היערן ששוב מתעוררים אל מול היופי הזה.
הוא מבין לפתע כי על אף השנים הרבות בהן הורגל לטירות פאר, מצופות זהב, נקיות ויפות,
למרות כל ההרגלים הללו, עדיין, ביתו הוא הטבע. וגופו מקבל בטבעיות את השינה על האדמה, את השריטות מהענפים, ואת תחושת האבנים תחת המגפיים.
ועל כן, הוא זה שפורש את המלכודות למציאת ארוחת הצהריים שלהם,
הוא גם מוצא את הענפים הנדרשים לבניית מדורה כמו שצריך,
ומושך את האייל שנתפס ברשת,
מכין אותו לאכילה בחדווה כזו שחור, הסגן שלו, שם את ליבו לדבר, ופלט איזו בדיחה לא מוצלחת על כך סביב למדורה.
חור בחור חריף. והבדיחה יצרה פרצי צחוק רבים מהחיילים העייפים.
אך תאבונו של מהללאל אבד. והתרוממות רוחו נעלמה.
על חור הוא לא מתפלא. הבחור מזמן איבד את ערכיו לטובת תאוות כוח ושליטה, ויעשה הכל על מנת לפורר את הערכת הבחורים אליו.
אולם הבחורים הצעירים, שלאחר שנות חיכוך רבות איתם למד להעריך, לאהוב את הדרך החלקלקה, המסוכנת שהם עושים.
את ההתמודדויות והנסיונות שמוציאות מהם את המיטב.
למה הם צוחקים לאידו? איזו סיבה יש להם לעשות זאת?
אילו היה באתיל, או באחד ממחנות הצבא הרשמיים, היה חייב להעניש את חור ולשלול מהצוחקים זכויות כאלו או אחרות.
אבל זה לא היה עוזר.
מילים, כך למד, לא נמחות כל כך מהר, וודאי שלא על ידי פחד או איומים.
ואם הוא רוצה את אהדת הבחורים אליו לא רק בגלל שהוא מנהיג הכוחות הכוזרים בפועל, הוא צריך להיות אחד שראוי לכך.
"חדווה" הוא מציין בחיוך ומתיישב בכריזמתיות סביב למדורה.
"חדוות נעורים, התלהבות ורגש חם, הם הדברים היחידים שלא יוכלו לקחת מלוחם בכל מצב שהוא.
הם הדברים היחידים שיובילו אותנו אל עבר הניצחון.
לא חבל לוותר עליהם לטובת ליצנות רדודה?"
חור לוטש בו מבט מצמית. מהללאל מחזיר לו מבט רגוע. טופח על כתפיהם של הבחורים לצידו. מדבר אליהם.
"זו הסיבה, ולא היכולת הגופנית, בשלה לוקחים דווקא את הצעירים אל החזיתות.
אני זוכר בנערותי..."
החיילים, שעבורם סיפור חייו הוא אגדה, מאזינים בקשב מרוגש. והוא שוזר סיפור אחר תיאור, אל אוזניהם של החיילים צמאי הידע.
אולם, בסוף הערב, כשיחות נוטות אישיות ומתפלספות יותר, מהבהבת אזהרה במוחו.
מתפקידו לשמור על רמתם הרוחנית של החיילים.
ומה שקרה היום עם חור, עונה בהחלט על סיכון במטרה הזו,
ואם לא היה בטוח כי מעורבים שיקולים אנוכיים במחשבה הזו, היה מטפל בנושא במלוא החומרה.
אבל הוא אינו בטוח.
והוא שונא להיות חמור.
הוא לא אבא שלו.
הוא סתם מהללאל אחד.
נסיך יער.

 

[שרהלה שרהלה]

וואו רוח! התגעגעתי למהללו!!!! איך יפה שהבאת אותו כאן, כל כך הוא... מתי הוא נהיה מפקד? הוא אמר שהוא לא מעוניין לשרת בצבא, מעניין ששינה את דעתו.

הפריע לי טיפונת שהוא קורה לעצמו 'סתם מהללאל אחד', למרות שנורא אהבתי את המשפטים המסיימים את הפרק, כי מהללאל הוא בחור שלמד להכיר בערך עצמו, אחרי הסיפור במהללאל.

חוץ מזה- מקסים! שאפו ענק!

 

[רוח פרצים]

מתי הוא נהיה מפקד? הוא אמר שהוא לא מעוניין לשרת בצבא

אביו זקן והוא נקרא לכתר...
אז הוא לא רצה. אבל מאז הוא הספיק לשנות את דעתו. הוא סייף כל כך טוב שלאיסתרק קשה היה לוותר עליו.
בכל אופן, אביו שר הצבא במשרדים ובתכנונים, והוא שר הצבא בפועל.

 

[שרהלה שרהלה]

אביו זקן והוא נקרא לכתר...
אז הוא לא רצה. אבל מאז הוא הספיק לשנות את דעתו. הוא סייף כל כך טוב שלאיסתרק קשה היה לוותר עליו.
בכל אופן, אביו שר הצבא במשרדים ובתכנונים, והוא שר הצבא בפועל.

אוקי מתקבל על הדעת. וטוב שגם בצבא הוא לא שוכח לחנך את העולם. אני אוהבת אותו ככה...