הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבטחתי- וקיימתי
ממלכה במבחן כעבור 14 שנים.
אשמח לביקורת. אני עדיין מתלבטת אם להמשיך. מה אתם אומרים?
אבא.
לא רציתי לצער אותך, לכן לא רמזתי עד כה.
אולם למרות רמת החיים הנוחה כבן אביר, אני מרגיש הרבה יותר ויקינגי מאשר כוזרי.
אינני יודע מדוע החלטת להצטרף לעם הכוזרי בעל ההנהגות המגבילות כל כך, אולם דרך החיים הזו איננה מתאימה לי.
כעת, לכשבגרתי, לקחתי אחריות על חיי והלכתי אחר נטיות ליבי.
על כן, אבקשך שלא תנקט צעדים על מנת להגבילני, ותתן בי את האמון ביכולותיי ובבחירותיי.
אל תאשים את עצמך. אינך אשם. זה אני ששלם עם עצמי ומוכן לשלם את מחיר בחירותיי.
מסור את אהבתי לאמא ולרחלה הקטנה.
ומי יודע, אולי עוד נשוב ונפגש ביום מן הימים.
היה שלום, אבי.
אלייסף
ידיים ממוללות באיטיות את הקלף. שומטות אותו ארצה בכאב וברפיון. דמעה חצופה פוגשת במכתב, במין אקורד סיום נוגה.
"אתה!" קול מגיע מאחוריו. אלרון לא מסב את ראשו אחורה. ממשיך להביט אל ההרים, מסרב לתת לאדם בעל הקול המוכר להבחין בפניו האדומות.
"שלום גם לך, מוכר מטאטאים נכבד." קולו מריר " האם יידרש ממני לחלוק לך כבוד, או להתחשב במעמדך כסוחר ולהמשיך לשבת על החול?"
איסתרק מתיישב על ידו בחרישיות, תנועותיו רכות, והוא משיב לציניות הכאובה שבקול חברו. "נדמה לי שבמעמדי כסוחר מטאטאים בינוני אאלץ אני לחלוק לך את הכבוד הנדרש מאדם במעמד הביניים למושל מחוז ואביר בעל שם... מה רופף את רוחך עד כדי כך שאתה מתיישב על חולות כאזארן כאחד מקבצניה, אביר יקר שלי?" ידו נחה על כתפו השחוחה של אלרון. כמעט מחבקת.
אלרון משך באפו, מעלים כל זכר לבכי קודם
"השמועות הרכלניות הגיעו כנראה גם לאוזניו של הוד מלכותו, הלא כך? אינני צריך לחזור עליהן."
איסתרק בלע "הגיעו."
ההבנה נפלה על ראשו של אלרון והוא התרומם במחאה "לכן יצאת מהארמון, איסתרק? לא היית צריך להשפיל כך את כבודך, בגללי."
המלך שלח אליו מבט רך "לא הייתי צריך, רציתי." הוא מרצין "חברים דואגים אחד לשני" חיוכו נבוך.
הניצוץ הציני כבה בעיניו של אלרון, וכעת הוא נראה פגיע מתמיד.
הם הביטו זה בזה. נותנים אחד לשני להבחין זה בדמעות וזה בהכלה השקטה.
ידו של איסתרק נשלחה, איטית, לעבר לחיו של אלרון. מנגבת דמעה חמה.
אלרון כבר לא נרתע. מתמסר, לידו של איסתרק, להבטחת האמון שבה.
והשמש השוקעת עדה לחיבוק האמיץ שחולק לו המלך, להתפרקות של האדם החזק כל כך אל תוך זרועותיו.
לנחמה.
ממלכה במבחן כעבור 14 שנים.
אשמח לביקורת. אני עדיין מתלבטת אם להמשיך. מה אתם אומרים?
אבא.
לא רציתי לצער אותך, לכן לא רמזתי עד כה.
אולם למרות רמת החיים הנוחה כבן אביר, אני מרגיש הרבה יותר ויקינגי מאשר כוזרי.
אינני יודע מדוע החלטת להצטרף לעם הכוזרי בעל ההנהגות המגבילות כל כך, אולם דרך החיים הזו איננה מתאימה לי.
כעת, לכשבגרתי, לקחתי אחריות על חיי והלכתי אחר נטיות ליבי.
על כן, אבקשך שלא תנקט צעדים על מנת להגבילני, ותתן בי את האמון ביכולותיי ובבחירותיי.
אל תאשים את עצמך. אינך אשם. זה אני ששלם עם עצמי ומוכן לשלם את מחיר בחירותיי.
מסור את אהבתי לאמא ולרחלה הקטנה.
ומי יודע, אולי עוד נשוב ונפגש ביום מן הימים.
היה שלום, אבי.
אלייסף
ידיים ממוללות באיטיות את הקלף. שומטות אותו ארצה בכאב וברפיון. דמעה חצופה פוגשת במכתב, במין אקורד סיום נוגה.
"אתה!" קול מגיע מאחוריו. אלרון לא מסב את ראשו אחורה. ממשיך להביט אל ההרים, מסרב לתת לאדם בעל הקול המוכר להבחין בפניו האדומות.
"שלום גם לך, מוכר מטאטאים נכבד." קולו מריר " האם יידרש ממני לחלוק לך כבוד, או להתחשב במעמדך כסוחר ולהמשיך לשבת על החול?"
איסתרק מתיישב על ידו בחרישיות, תנועותיו רכות, והוא משיב לציניות הכאובה שבקול חברו. "נדמה לי שבמעמדי כסוחר מטאטאים בינוני אאלץ אני לחלוק לך את הכבוד הנדרש מאדם במעמד הביניים למושל מחוז ואביר בעל שם... מה רופף את רוחך עד כדי כך שאתה מתיישב על חולות כאזארן כאחד מקבצניה, אביר יקר שלי?" ידו נחה על כתפו השחוחה של אלרון. כמעט מחבקת.
אלרון משך באפו, מעלים כל זכר לבכי קודם
"השמועות הרכלניות הגיעו כנראה גם לאוזניו של הוד מלכותו, הלא כך? אינני צריך לחזור עליהן."
איסתרק בלע "הגיעו."
ההבנה נפלה על ראשו של אלרון והוא התרומם במחאה "לכן יצאת מהארמון, איסתרק? לא היית צריך להשפיל כך את כבודך, בגללי."
המלך שלח אליו מבט רך "לא הייתי צריך, רציתי." הוא מרצין "חברים דואגים אחד לשני" חיוכו נבוך.
הניצוץ הציני כבה בעיניו של אלרון, וכעת הוא נראה פגיע מתמיד.
הם הביטו זה בזה. נותנים אחד לשני להבחין זה בדמעות וזה בהכלה השקטה.
ידו של איסתרק נשלחה, איטית, לעבר לחיו של אלרון. מנגבת דמעה חמה.
אלרון כבר לא נרתע. מתמסר, לידו של איסתרק, להבטחת האמון שבה.
והשמש השוקעת עדה לחיבוק האמיץ שחולק לו המלך, להתפרקות של האדם החזק כל כך אל תוך זרועותיו.
לנחמה.
