הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא שלך!
מנחמק'ה,
פנים קטנות, עיניים טהורות, שפתיים שנעות בעווית,
כמה סבל יכול להיות רשום על פניו של ילד בן תשע,
כנראה שהרבה, את יושבת ליד מיטתו של מנחמק'ה שלך, מביטה בו, ואין כוכב שמאיר את שמי הלילה שלך, רק פחד צובע אותו בגוונים כהים, מאיימים.
זה הילד שלך,
והוא סובל,
ואת נקרעת בכל דקה שישים פעמים לפי קצב פעימות ליבו האיטיות מדי, מעולם לא חשבת שלב יכול ככה לשרוף.
את מלטפת את ידו של מנחמק'ה, של ילד שהוא חייך, שהוא תכלית.
ילד טהור שלך, אוצר אחד ויחיד נתן לך ה', ועכשיו את לא יודעת מה ישאר לך בסיומו של לילה,
הרבה עברת בחיים, "רואים שלא נולדת היום" נוהגת שורק'ה לומר לך בטון מסוים,
אבדת משפחה, אבא, אמא ,ושבע אחים,
אבדת בעל,
את לא מסוגלת לאבד גם בן, אבל כנראה ריבונו של עוילם חושב אחרת ממך, כי לילד הקודח שמונח על המיטה, לא העניק הרופא הרבה אחוזי הישרדות,
הוא מיטלטל בין חיים למוות, גם ליבך.
"ילד שלי, אהובי, מחמדי" את רוכנת לפנים הקטנות המיוזעות שבמיטה, עינייך מתמלאות דמעות, מה שלא הצליחו הפורעים לעשות, מצליח ילדך בין התשע שקורע את ליבך באחת, גורם לך לכופף את ראשך, ולזעוק.
לזעוק את אותו הבכי שלא יצא ממך אי אז, לזעוק את הפנים הקפואות בהם ישבת בשבעתו של לייב'ל בעלך, לזעוק את הבדידות והקור,
את מנסה לשאוב כח מספר התהילים שבידך, את נכשלת, שומטת אותו אל שולחן, לא מסוגלת להתיק את עינייך מפניו של מנחמק'ה
"ה' בבקשה, תשאיר לי אותו" הקול שלך סדוק מאימה ועצב, מתערבל נסדק נשבר, "ה'" את מוכנה לעשות הכל באותו הרגע, את חושבת על משהו לזכותו של מנחמק'ה שלך, מעבירה בראש את מאזן זכויותייך, חובותייך, את מעשייך האחרונים, מנסה למצוא משהו להקריב במקום הילד,
לילה שלם צריך לעבור כדי שתעיזי לומר זאת בקול.
"ה'," את אומרת בסופו של הלילה הנורא הזה, "אם תשאיר לי את מנחמק'ה בחיים אני אשלח אותו לישיבה"
ילד אחד יש לך,
והוא ברוך כישרונות, כולם ניבאו לו עתיד מזהיר, יש לו כישרונות לא רגילים,
ילד אחד יש לך, והוא שלך, למה לך להקדיש אותו לתורה, כלומר בטח שאת רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם, אבל שילמד ליד הבית, את לא מסוגלת לשלוח אותו רחוק ממך, ילד של אמא, ילד שלך.
וכשבא הרב שלו לשאול האם תסכימי לשלוח אותו לישיבה, את רק הנעת את ראשך ואמרת "נגדל את מנחמק'ה תלמיד חוכם כאן, "הוא בן יחיד", תירצת לעצמך כשליבך נקף.
אבל יש רגעים שמשנים החלטות,
הרגע ההוא, הוא כזה. יד לוהטת של ילד, יד רועדת של אם, ואהבת תורה צורבת.
***
מאותו רגע התגלגלו העניינים במהירות, החלמתו של מנחמק'ה הייתה ניסית, הבעירה את ליבך באושר, העלתה על שפתייך חיוך,
ידעת שאת צריכה לקיים את הבטחתך, אבל רק רצית לחכות שהילד יחלים לגמרי, ומנחמק'ה החלים, והצבע חזר ללחייו, והברק לקולו,
וליבך נקרע בין אהבתך אליו, להבטחתך, לא שחלילה רצית לא לקיים, רק קצת לדחות, הוא ילד קטן תירצת לעצמך.
אף אחד לא ידע,
את לא סיפרת לאיש על לילה שעברת, על אימה ומוות שהתחברו ביניהם, מסירים ממך מסך, מורידים דמעות, יוצרים הבטחה.
אף אחד לא ידע, רק את, והלב שלך שרף.
ביום מאהבתך למנחמק'ה, לא היית מסוגלת לשלוח אותו, ילד של אור, אושר וברק, בן יחיד.
ובלילה שרף אותו לב מעוצמתה של הבטחה, לא יכולת לא לשלוח אותו והרי הבטחת.
אז רק דחית את העניין, רצית שהילד יגדל, שיתחזק, רצית אותו רק עוד קצת, הזמן לא התחשב ברצונך להצליח לקיים הבטחה, ועבר במהירות, מהמם את זוהרה של הבטחה, גורם לה לדהות בתא שכוח, מצאת את עצמך דואגת לגידולו של מנחם ילדך בן העשר.
רק ביום השנה להחלמתו הניסית, הלם ליבך, צובט אותך במגעו של שקר, של הפרת אמונים, והלא הבטחת, אבל כשהבטת בילד החמד שלך, פרחו כל אותן נקיפות מותירות פרפרי אושר קטנים, על מנחמק'ה ילד וחלום.
ועבר עוד זמן, ומנחם גדל בתורה, את היית צופה בו לומד מנגן במתיקות בסלון הקטן, והיית מוחה דמעה, זו התרגשות תירצת לכולם, לכולם מלבדך, כי את ידעת בדיוק מהו טעמה של דמעה זו, טעמה של תורה שהבטחת לה, והפרת.
***
יש לך ילד חמד, הוא בן אחד עשרה, ותורה מונחת לפניו, קורנת מפניו באור, הוא ילד מיוחד אומרים לך הכל, ואת במקום להרגיש גאה, מרגישה אשמה.
כשהיה מנחמק'ה בן אחד עשרה, הגיעו שליחי הישיבה, "וולוז'ין", אמר לך מנחמק'ה, עיניו נוצצות בברק, וכה דומה היה הילד באותו רגע לאביו, גרונך נחנק, כששאלת אותו בפחד, "מה מנחמק'ה?"
"הישיבה" הוא היה להוט להסביר לך, "הגיעו בחורים, הם בחנו אותנו, הם לוקחים ילדים לישיבה"
הישיבה, אימת חייך, חלומך, ואולי מוטב לומר חלום בלהות, את באמת רוצה ילד גדול בתורה, זו שאיפת חייך, את רק מצפה לראות את זה קורה תחת סינרך.
בלילה הגיעו הבחורים לביתך, נכנסו בדלת, הכניסו את וולוז'ין עימם, מציפים את הבית בתורה, הם סיפרו לך על ישיבה וחזון, על הילד שלך, שיכול לגדול בתורה, מי כמוך יודעת, את רק הקשבת, הבטחת תשובה עד אור הבוקר.
השכבת אותו לישון את ילד החמד שלך, את האוצר היחיד שלך.
ושוב כמו באותו לילה ישבת והסתכלת על מנחמק'ה.
ילד טהור, פנים קטנות, שוכב רגוע על מיטה, היה זה רק ליבך שפעם במהירות מטורפת, מצייר לך את ילדך רחוק ממך, ושוב כמו אז מחית דמעות, לא רוצה שילך רחוק ממך, בבקשה לא, לחשת לחשכת הלילה,
יש לך ילד, אחד, טהור, למה לך להקדיש אותו לתורה?,
פתאום עולה זיכרון אי אז, של מחלה והחלמה, ופתאום נשמע לך המשפט הזה כל כך נלעג, "יש לך ילד"- כלום שלך הוא האוצר הזה, טהור העיניים, כלום אין הוא רק פיקדון יקר,
צורבת האמת,
צורב הוא מגע של דמעה על פנייך,
אבל רק שם בחדר החשוך של מנחמק'ה, את מבינה את שטרחת להדחיק,
הוא לא שלך.
***
ואולי יום אחד עוד שנים, כשמנחמק'ה שלך יהיה רב גדול, ופסקיו יאירו עיני רבים,
אולי יעלה חיוך גאה על פנייך, על בחירה, על הבנה, ואולי גם אז רק תרימי ידיים, תתרגשי מנחת של פיקדון יקר
לא שלך.
מנחמק'ה,
פנים קטנות, עיניים טהורות, שפתיים שנעות בעווית,
כמה סבל יכול להיות רשום על פניו של ילד בן תשע,
כנראה שהרבה, את יושבת ליד מיטתו של מנחמק'ה שלך, מביטה בו, ואין כוכב שמאיר את שמי הלילה שלך, רק פחד צובע אותו בגוונים כהים, מאיימים.
זה הילד שלך,
והוא סובל,
ואת נקרעת בכל דקה שישים פעמים לפי קצב פעימות ליבו האיטיות מדי, מעולם לא חשבת שלב יכול ככה לשרוף.
את מלטפת את ידו של מנחמק'ה, של ילד שהוא חייך, שהוא תכלית.
ילד טהור שלך, אוצר אחד ויחיד נתן לך ה', ועכשיו את לא יודעת מה ישאר לך בסיומו של לילה,
הרבה עברת בחיים, "רואים שלא נולדת היום" נוהגת שורק'ה לומר לך בטון מסוים,
אבדת משפחה, אבא, אמא ,ושבע אחים,
אבדת בעל,
את לא מסוגלת לאבד גם בן, אבל כנראה ריבונו של עוילם חושב אחרת ממך, כי לילד הקודח שמונח על המיטה, לא העניק הרופא הרבה אחוזי הישרדות,
הוא מיטלטל בין חיים למוות, גם ליבך.
"ילד שלי, אהובי, מחמדי" את רוכנת לפנים הקטנות המיוזעות שבמיטה, עינייך מתמלאות דמעות, מה שלא הצליחו הפורעים לעשות, מצליח ילדך בין התשע שקורע את ליבך באחת, גורם לך לכופף את ראשך, ולזעוק.
לזעוק את אותו הבכי שלא יצא ממך אי אז, לזעוק את הפנים הקפואות בהם ישבת בשבעתו של לייב'ל בעלך, לזעוק את הבדידות והקור,
את מנסה לשאוב כח מספר התהילים שבידך, את נכשלת, שומטת אותו אל שולחן, לא מסוגלת להתיק את עינייך מפניו של מנחמק'ה
"ה' בבקשה, תשאיר לי אותו" הקול שלך סדוק מאימה ועצב, מתערבל נסדק נשבר, "ה'" את מוכנה לעשות הכל באותו הרגע, את חושבת על משהו לזכותו של מנחמק'ה שלך, מעבירה בראש את מאזן זכויותייך, חובותייך, את מעשייך האחרונים, מנסה למצוא משהו להקריב במקום הילד,
לילה שלם צריך לעבור כדי שתעיזי לומר זאת בקול.
"ה'," את אומרת בסופו של הלילה הנורא הזה, "אם תשאיר לי את מנחמק'ה בחיים אני אשלח אותו לישיבה"
ילד אחד יש לך,
והוא ברוך כישרונות, כולם ניבאו לו עתיד מזהיר, יש לו כישרונות לא רגילים,
ילד אחד יש לך, והוא שלך, למה לך להקדיש אותו לתורה, כלומר בטח שאת רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם, אבל שילמד ליד הבית, את לא מסוגלת לשלוח אותו רחוק ממך, ילד של אמא, ילד שלך.
וכשבא הרב שלו לשאול האם תסכימי לשלוח אותו לישיבה, את רק הנעת את ראשך ואמרת "נגדל את מנחמק'ה תלמיד חוכם כאן, "הוא בן יחיד", תירצת לעצמך כשליבך נקף.
אבל יש רגעים שמשנים החלטות,
הרגע ההוא, הוא כזה. יד לוהטת של ילד, יד רועדת של אם, ואהבת תורה צורבת.
***
מאותו רגע התגלגלו העניינים במהירות, החלמתו של מנחמק'ה הייתה ניסית, הבעירה את ליבך באושר, העלתה על שפתייך חיוך,
ידעת שאת צריכה לקיים את הבטחתך, אבל רק רצית לחכות שהילד יחלים לגמרי, ומנחמק'ה החלים, והצבע חזר ללחייו, והברק לקולו,
וליבך נקרע בין אהבתך אליו, להבטחתך, לא שחלילה רצית לא לקיים, רק קצת לדחות, הוא ילד קטן תירצת לעצמך.
אף אחד לא ידע,
את לא סיפרת לאיש על לילה שעברת, על אימה ומוות שהתחברו ביניהם, מסירים ממך מסך, מורידים דמעות, יוצרים הבטחה.
אף אחד לא ידע, רק את, והלב שלך שרף.
ביום מאהבתך למנחמק'ה, לא היית מסוגלת לשלוח אותו, ילד של אור, אושר וברק, בן יחיד.
ובלילה שרף אותו לב מעוצמתה של הבטחה, לא יכולת לא לשלוח אותו והרי הבטחת.
אז רק דחית את העניין, רצית שהילד יגדל, שיתחזק, רצית אותו רק עוד קצת, הזמן לא התחשב ברצונך להצליח לקיים הבטחה, ועבר במהירות, מהמם את זוהרה של הבטחה, גורם לה לדהות בתא שכוח, מצאת את עצמך דואגת לגידולו של מנחם ילדך בן העשר.
רק ביום השנה להחלמתו הניסית, הלם ליבך, צובט אותך במגעו של שקר, של הפרת אמונים, והלא הבטחת, אבל כשהבטת בילד החמד שלך, פרחו כל אותן נקיפות מותירות פרפרי אושר קטנים, על מנחמק'ה ילד וחלום.
ועבר עוד זמן, ומנחם גדל בתורה, את היית צופה בו לומד מנגן במתיקות בסלון הקטן, והיית מוחה דמעה, זו התרגשות תירצת לכולם, לכולם מלבדך, כי את ידעת בדיוק מהו טעמה של דמעה זו, טעמה של תורה שהבטחת לה, והפרת.
***
יש לך ילד חמד, הוא בן אחד עשרה, ותורה מונחת לפניו, קורנת מפניו באור, הוא ילד מיוחד אומרים לך הכל, ואת במקום להרגיש גאה, מרגישה אשמה.
כשהיה מנחמק'ה בן אחד עשרה, הגיעו שליחי הישיבה, "וולוז'ין", אמר לך מנחמק'ה, עיניו נוצצות בברק, וכה דומה היה הילד באותו רגע לאביו, גרונך נחנק, כששאלת אותו בפחד, "מה מנחמק'ה?"
"הישיבה" הוא היה להוט להסביר לך, "הגיעו בחורים, הם בחנו אותנו, הם לוקחים ילדים לישיבה"
הישיבה, אימת חייך, חלומך, ואולי מוטב לומר חלום בלהות, את באמת רוצה ילד גדול בתורה, זו שאיפת חייך, את רק מצפה לראות את זה קורה תחת סינרך.
בלילה הגיעו הבחורים לביתך, נכנסו בדלת, הכניסו את וולוז'ין עימם, מציפים את הבית בתורה, הם סיפרו לך על ישיבה וחזון, על הילד שלך, שיכול לגדול בתורה, מי כמוך יודעת, את רק הקשבת, הבטחת תשובה עד אור הבוקר.
השכבת אותו לישון את ילד החמד שלך, את האוצר היחיד שלך.
ושוב כמו באותו לילה ישבת והסתכלת על מנחמק'ה.
ילד טהור, פנים קטנות, שוכב רגוע על מיטה, היה זה רק ליבך שפעם במהירות מטורפת, מצייר לך את ילדך רחוק ממך, ושוב כמו אז מחית דמעות, לא רוצה שילך רחוק ממך, בבקשה לא, לחשת לחשכת הלילה,
יש לך ילד, אחד, טהור, למה לך להקדיש אותו לתורה?,
פתאום עולה זיכרון אי אז, של מחלה והחלמה, ופתאום נשמע לך המשפט הזה כל כך נלעג, "יש לך ילד"- כלום שלך הוא האוצר הזה, טהור העיניים, כלום אין הוא רק פיקדון יקר,
צורבת האמת,
צורב הוא מגע של דמעה על פנייך,
אבל רק שם בחדר החשוך של מנחמק'ה, את מבינה את שטרחת להדחיק,
הוא לא שלך.
***
ואולי יום אחד עוד שנים, כשמנחמק'ה שלך יהיה רב גדול, ופסקיו יאירו עיני רבים,
אולי יעלה חיוך גאה על פנייך, על בחירה, על הבנה, ואולי גם אז רק תרימי ידיים, תתרגשי מנחת של פיקדון יקר
לא שלך.
