סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
זה בכלל לא משעמם...

חביב ביותר!


למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)


זה הרגיש כמו קפיצת משלב, פחות מתאים ליומן.

כל השאר פשוט נהדר!
המילון וחסרונו! הדאגה של מוישי, הריחוף החשוד של חזקי, ואפס החשדות של רפאל הכותב, וההתפתחות העדינה של העלילה.
תודה על הארות!
למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)
של הילד. התייחסתי לזה כמה פעמים,
לדוגמא:
"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".

"אסקפיזם" אמר חזקי, אני לא מבין איך הוא זוכר דברים כאלה, "אבל אתה לא חושב שיומן צריך להיות אמיתי? לספר על כל החיים שלך?"

"אני גם ככה לא כותב כל דבר שהיה לי ביום" חשבתי בקול "יומן שבמשך עשרה עמודים כל פרק יספר על הזמן שמחכים לאוטובוס הוא יומן שמאוד קשה לכתוב אותו".
אשמח לדעת אם זה לא מובן מספיק...

ושוב תודה.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום ראשון כ' כסליו, 12:30 בלילה, רק עכשיו חזרתי הביתה, אני צריך לישון.


אנשים תמיד אומרים שלא יכול להיות שאותו סיפור יקרה לבן אדם פעמיים.

אני חושב שאני מבין למה הם אומרים את זה, זה נותן להם תירוץ לאהוב את ספרי ההמשך פחות מאת הספר הראשון. חוץ מזה, השאלה הזאת נשמעת מאוד נכונה: גם אם יש סיכוי קטנטן שילד מסויים ירכב על האופניים שלו במרכז המסחרי בדיוק מתי שמנסים לשדוד את הבנק שנמצא שם, למה שאותו ילד ימצא את עצמו באתר בנייה נטוש בו מתחבאים חבורת פושעים נמלטים?

בטח גם אתם מסכימים עם זה כמו כולם, אבל תסתכלו רגע על המציאות. כל אחד מכיר את המשפחה שעוברת מליון דירות בשנה. לכל אח גדול יש איזה חבר שניצל מתאונה כל יומיים. בכל כיתה יש את הילד הזה ששובר כל פעם את היד, אז למה זה לא הגיוני כשזה כתוב ב"אלי לומד להיזהר?"

אני עייף, אין לי כוח לחשוב על זה יותר מידי. דיברתי על זה קודם עם אבא שלי, בדרך לבית. חשבתי שאולי זה בעיות של אופי. שילד כמו אלי לדוגמא פשוט לא לומד מהטעויות שלו, ולכן הוא כל פעם שוב לא נזהר.
אני חושב שאבא שלי הבין למה אני שואל את זה. הוא אמר שאם אדם עבר חוייה מסויימת כנראה הוא צריך לתקן בעולם הזה משהו שקשור אליה, אז זה לא פלא שאותו בן אדם יעבור הרבה חוויות דומות. ככה זה, החיים הם לא ספר שאפשר לתקן הכל במאתיים עמודים ורגע שיא אחד.

הוא אמר עוד דברים, אבל אין לי כוח לכתוב. אם אני ימשיך אמשיך לכתוב אני יהיה צריך לספר על כל האירועים שהיו לי הערב, והבטחתי יומן משעמם.

אני לא רוצה לכתוב על דברים כאלה, אני רוצה לישון.

לא על אקדחים, לא על איומים, לא על רגעים מפחידים ואפילו לא על סוף טוב.

אני רוצה לכתוב על הקורנפלקס שאכלתי בעייפות. זה יכול להיות סיפור נחמד, על ילד שאוכל קורנפלקס, מצוברח כמו נער ומתבכיין כמו תינוק.

אבל אז אני יהיה חייב לכתוב על אמא שלי ששאלה אותי מה היה הפעם, ואני לא רוצה לכתוב על זה.

אני אשאיר את הפרק הזה ככה, בלי התרחשות ובלי קורנ...קוני... קונפליקט, בדקתי במילון.

אולי מחר אני יצליח למצוא משהו רגיל לכתוב עליו ביומן שלי. אולי יעשו עליי חרם או שאיזה שכן מפחיד יצעק עליי.

טוב, אני חייב לישון. אם לא אני ירדם ככה עם הבגדים תוך כדי כתיבה, ויתעורר מחר ברגע האחרון עם הראש עדיין על השולחן ויספיק בקושי לזרוק אוכל לתיק ולקחת את היומן ולרוץ לאוטובוס וחזקי יצחק עליי כל הדרך.

אולי זה טוב, אולי הוא לא ישאל אותי איך היה היום בערב ומה קרה. אולי רק בשביל זה עדיף לי להירדם על השולחן...

אצליח.
כתבתי יצליח, כותבים אצליח.
וגם ארדם.

לא משנה, אני עייף.

לילה טוב.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
היי! בפרק הבא הוא יסביר מה קרה, כן?
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אני חשבת שהוא פגש את כל הדברים שהוא - לא- רוצה לכתוב עליהם? טעיתי? הוא רק אכל קורנפלקס אתמול?
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

efratLit

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ממש נהניתי לקרוא את כל הפרקים.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום שני כא' כסליו

שוב עליתי לאוטובוס, ושוב חזקי ניקב עליי.

אני מצטער שאני לא מגוון במקומות אבל אין לי מה לעשות. זה יומן, לא ספר.
תאמינו שהייתי שמח לעשות הליכה בחוף הים כדי שהסיפור יהיה יותר מעניין, אבל אין ים בדרך לתלמוד תורה שלי.
לא רק בדרך, אין בכלל ים בירושלים. תאלצו להסתפק בתיאור של הגשם שתפטף על הפיאות שלי בתוך האוטובוס.

חבשתי את הכובע של המעיל, מרגיש מטופש.

"לפחות היום זכרת לנעול את החיקוי-בלנסטון שלך" ניחם אותי חזקי. או שעקץ אותי חזקי. אולי העיר לי חזקי? ניסה לעודד אותי? אני לא ממש הבנתי, יכול להיות הכל ביחד.

"אמממ כן" עניתי תשובה שמתאימה להכל ביחד, מרגיש מטופש ביותר.

חזקי כבר מצא מושב יבש מאחורה ושמר לי מקום.
"נו, אז איך היה אתמול?" הוא ניגש לעניין בעדינות של מטוס קרב.

"אני לא רוצה להגיד עכשיו" הורדתי את הכובע, משקפיי נופלות איתו, "אין לי כוח למחוק את השיחה הזאת מהיומן החדש".

"אבל עוד לא כתבת היום... לא משנה," חזקי הושיט לי את המשקפיים שנפלו על ברכיו, "פשוט תספר לי בצורה מספיק קצרה. היומן שלך לא יהרס בגלל משפט אחד".

"טוב" חבשתי אותם, "אז הפגישות האלה שראיתם מהמשקפת זה משהו שקשור להלבנת כספים. לא הבנתי בדיוק מה, לא ממש הקשבתי כשמוטי הסביר את זה. המשטרה הייתה אמורה לסיים את זה לבד לפני שהפושעים ישימו לב, אבל התברר שאחד מהפושעים הוא אציו שברח מהכלא. הבעיה הייתה שהוא זיהה אותי ממרחק, אז הוא הספיק לברוח והלך ישר לנקום בילד הקטן והמסכן שתמיד מסתבך, כרגיל" האצבע שלי יישרה את המשקפיים בדרמטיות.
חזקי לא התרגש.

"בדרך כלל אתה נשמע פחות מסכן" הפעם בטוח הוא העיר לי.

"יכול להיות" משקפיי זלגו מעט על האף, לא טרחתי לסדר אותם "אולי אני צריך כבר פנסיה".

"אתה צריך לחכות רק... בערך חמישים ושש שנים. זה כל החיים שלך חמש פעמים קטנצ'יק"

"אתה גדול ממני רק בחצי שנה" רטנתי בצורה שלא ממש גרמה לי להישמע גדול.

"עובדה שאתה תמיד מסתבך, ואני לא" ענה חזקי.

לא עניתי. אני לא יודע מה הייתי עונה, אבל משמיים חסכו לי את הצורך לחשוב על תשובה. מויישה מהכיתה שלנו עלה לאוטובוס והביט בנו בהיסוס.

"אתה צריך שאני ינקב עליך?" חזקי זרק את השאלה לעברו.

"לא, תודה" מויישה כאילו חייך "לקחתי את הרב קו של האח לי".

"אוקי." חזקי הוציא מתיקו תפוח שהוא-לא-הכי ירוק-ולא-הכי-אדום-אז-קשה-לתאר-אותו-בכתיבה, ברך ונגס.

ישבנו בדממה, מקשיבים ללעיסות של חזקי כאילו זה היה מצעד הזמר השנתי ברדיו.

"שמעתי שאתם אתמול-" ידעתי שמויישה יגיד בסוף משהו.

"לא אנחנו" דייקתי "חזקי לא היה ומוטי בכלל נסע לשבוע, רק אני, יוסף וראובן".

חשבתי שחזקי יעיר שעל שלושה עדיין אפשר להגיד את המילה אתם, אבל הוא היה עסוק בתפוח. כנראה התפוח הזה היה ממש טעים.

"בטח אף פעם לא משעמם לך" המשיך מויישה, לא ידעתי שהעיניים שלו יכולות לנצוץ ככה.

"לא משעמם" האוטובוס עצר, ירדתי מאחורי חזקי.

"איך זה?" מויישה המשיך לשאול לצידי "אני מתכוון, להיות חלק מ...דבר כזה!"

זוועה, לא אמרתי. "אני עושה מה שאני צריך לעשות" נלחשו מפי מילים.

"כן, ברור" מויישה חייך.

עברנו את השער, רעש הילדים מסביבי הראים הרעים באוזניי.

אני הייתי צריך לענות לו משהו, נכון?

"אתה יודע שיש הרבה חבורות של ילדים, כמעט כל ילד נמצא בחבורה" בלגנתי מעט את הפיאות שלי, נכנס לכיתה. "אתה יכול לחפש איזה אחת לא מסוכנת ולהצטרף אליה".

מויישה שתק. הרגשתי כאילו כולם השתתקו פתאום.

"אם אתה רוצה כמובן" המשכתי בלי להסתכל על אף אחד, משאיר באוויר גם איזה בוקר טוב שהיה אמור להיות בשביל כולם, אבל בסוף סתם יצא מהפה שלי לשום מקום.

התיישבתי בכיסא והתחלתי לכתוב. עד עכשיו.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום שני כא כסליו, צהריים ואין לי משהו חשוב להוסיף כאן.

למה כולם מתלחששים כל הזמן?

לא באמת כולם. אף פעם לא ראיתי את המוכר במכולת מתלחשש, והקול של הרב אבן כל כך חזק שכדי להתלחשש הוא פשוט מזיז את השפתיים בלי להשמיע קול.

ועדיין שמעתי כל כך הרבה התלחששויות היום שאני כבר מקווה שלא שכחתי אוזניה מקולקלת בתוך אחת מהאוזניים שלי.

בדקתי ליתר ביטחון עכשיו, אין לי אחת כזאת באוזן.

טוב, נעזוב את זה, אני רוצה לספר לכם מה קרה.

אולי זה היה בגלל ההרגשה הזאת של התלחששויות, אולי כי חזקי שוב הסתכל עליי מוזר ואולי כי אני תמיד רחפן, אני לא יודע.

מה שאני יודע הוא שקמתי מהר מידי מהכיסא בסוף השיעור, ואז הלכתי מהר מידי לכיוון הדלת, והיד שלי בדיוק הכניסה את היומן לתיק (לא כתבתי לכם, אבל יש לי תיק צד קטן חדש שהיומן בדיוק בגודל להיכנס לתוכו) ולכן היא הייתה באוויר, ולכן היא פגעה בו.

ברגע הראשון הכל דימם. דמם, הכל דמם, אני מתכוון שכל ההתלחשויות בכיתה דממו.
אם שמשון גוטמן היה מדמם בגללי זה היה יותר מידי מלחיץ אותי.

שתבינו, אני מהילדים שמוצפים בנקיפות מצפון כי הם דרכו על נמלה, שכשהם משאילים אופניים לחבר הם מתנצלים על זה שהגלגל לא מנופח. אני לא אחד שייתן סטירה לילד אחר סתם. אני לא אשם שגוטמן נכנס בטעות ישר אל תוך היד שלי, אבל זה מה שקרה.

הוא נפל על הרצפה, המשקפיים שלו תלויים על אוזנו הימנית. הוא בהה בי כאילו הייתי לפחות שר הצבא מקאן.
הפרצוף שלו נראה חצי אדום - חצי ירוק, כמו התפוח שחזקי אכל בבוקר, והוא העביר יד על הלחי שלו כאילו נוצרה שם צלקת.

מי היה מאמין שאני יכול היות כל כך חזק כשאני לא מנסה.
"אוייש סליחה, זה לא היה אמור להיות כל כך חזק" שמעתי את עצמי מגמגם, "כאילו" ותיקנתי את עצמי מיד "זה לא היה אמור לקרות בכלל".

משכתי את ידו של שמשון גוטמן, מרגיש את הדממה שמסביבי.

החלטתי שאסור לי להסתכל אחורה, שאני לא אפגוש את המבטים הדוממים הננעצים בי, שאני לא ירגיש את הזרקור המטאפורי שמופנה אליי, שאני לא אחוש את רגע השקט הזה (כתבתי יפה? דפדפתי הרבה במילון).

מסתבר שזה לא עזר. הדמיון שלי מפותח מידי והשקט הספיק לי כדי לתאר לעצמי את כל השאר.

מצמצתי.

"הכל בסדר שימי" יריתי מילים, מצמיד לשמשון את המשקפיים על עיניו, מסובב את כיפתו ומיישר את צווארון חולצתו "תנוח, תשתה קצת מים, תשטוף פנים" דחפתי כיסא מתחת לרגליו, שופך על פניו מעט מהבקבוק שלי "רק תבדוק שאתה לא נרדם, אתה יודע, שזה לא זעזוע מוח או משהו..." הרמתי את פרק כף היד שלו, מנסה לנחש אם הדופק בסדר "העיקר שלא תיכנס ללחץ. זה יעובר...זה יעבור, זה יעבור. עד החתונה זה יעבור" ציטטתי את אמא שלי ונמלטתי מהכיתה, לא מעז להסתובב לכיוון ה-" רפאל!" שחזקי צעק אליי.

נשענתי על קיר המסדרון, מתנחם שהאירוע הזה נותן לי משהו לכתוב ביומן.

"ילד." גדעון איש התחזוקה רטן לעברי בברכה, קצה המטאטא שלו מטייל ליד רגליי.

"אויי, סליחה" זזתי קצת, נותן לו לעבור.

גדעון נהם בתגובה צליל לא ברור שכנראה רימז שהכל טוב. רק אז הבחנתי בחבורות הילדים שמתלחששים מאחוריו.

גדעון הבחין במבטי. "אני מעריך את זה שהחבורה שלך לא חושדת בי" הוא סינן, המפתחות שלו משקשקים בחגורה.

"טוב, רק אני וחזקי לומדים פה. זה לא ממש חבורה" גמגמתי.

"והאחד שעוקב אחריך כל הזמן?" גדעון דחף את האבק במטאטא שלו.

סובבתי את הראש, מבחין במויישה.

"הוא לא בחבורה," אמרתי "פשוט חבר".

גדעון השתעל קצת במקום לענות.

"אם אתה רואה את הארנקים שלנו בזמן שאתה מנקה" היססתי "תביא לכיתה של הרב אבן?"

גדעון הביט בי בהפתעה. "בטח...בטח..." הוא מלמל, מתרחק להמשך המסדרון, המטאטא סורק את הרצפה.

חזרתי להישען על הקיר, מוריד את עיני לחצי-תורן.

מויישה עמד עוד רגע במסדרון, ואז נעלם.

"הנה אתה" חזקי צץ לידי "קראתי לך קודם. כל הכבוד לך, לא ידעתי שאתה יכול לעשות את זה".

"לבקש סליחה על משהו שעשיתי בטעות?" אני מודה שהייתי מופתע, אני לא חושב שאני עד כדי כך גרוע.

חזקי שוב הביט בי במבט המוזר הזה.

"השיעור מתחיל" הוא אמר, נכנס לכיתה.

הרמתי רבע גבה, יודע שזה גורם לי להראות קצת כמוהו, ונכנסתי אחריו.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כרגיל חביב, ועדיין מסתורי
מתי נתחיל להבין מה קורה?

כאילו הייתי לפחות שר הצבא מקאן.
מילד שכותב בשגיאות כתיב לאמצופה להכיר את בסטיאן מקאן, משום שהוא לא קורא מספיק...
אלא אם הוא הגיע מתקופת ממלכה במבחן או משהו, ואז הוא מכיר אותו מ'המציאות' ולא מהספר של מ. קינן
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כרגיל חביב, ועדיין מסתורי
מתי נתחיל להבין מה קורה?
תודה, אפשר פירוט מה מתוך הסיפור מובן ומה לא? אני רוצה לוודא שאין פה מצב שהסופר והקוראים אוחזים במקומות שונים...
במיוחד שהעלילה הולכת להתקדם בע"ה בפרקים הבאים ואני לא רוצה שיוותר פער מידע. (אגב, השאלה מופנת לכל הקוראים...)

מילד שכותב בשגיאות כתיב לאמצופה להכיר את בסטיאן מקאן, משום שהוא לא קורא מספיק...
אלא אם הוא הגיע מתקופת ממלכה במבחן

מדובר על ילד שלוקח מילון כדי לכתוב תיאורים מספיק טובים ליומן שלו, ויודע מה זה מטאפורה או אסקפיזם, סביר להניח שהוא קורא יותר מידי 😉

תכלס אין לו הרבה שגיאות כתיב (בעיקר טעויות כמו אני יעשה במקום אני אעשה או בכתיבת מילים נדירות) והוא מתקן אותם. קשה לי להאמין שילד בן אחת עשרה לא יפול בדברים כאלה בכלל, גם אם הוא קורא המון. לא?


ושוב תודה! התגובות ממש עוזרות ללמוד ולהשתפר תוך כדי הכתיבה.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תכלס אין לו הרבה שגיאות כתיב (בעיקר טעויות כמו אני יעשה במקום אני אעשה או בכתיבת מילים נדירות) והוא מתקן אותם. קשה לי להאמין שילד בן אחת עשרה לא יפול בדברים כאלה בכלל, גם אם הוא קורא המון. לא?
עד כמה שאני מכירה ילדים שקוראים - לא. הם לא נופלים בטעויות אם הם קוראים מספיק. אלא אם הוא התחיל לקרוא לפני, נגיד, חצי שנה, והוא עדיין בתחילת העניין

תודה, אפשר פירוט מה מתוך הסיפור מובן ומה לא? אני רוצה לוודא שאין פה מצב שהסופר והקוראים אוחזים במקומות שונים...
במיוחד שהעלילה הולכת להתקדם בע"ה בפרקים הבאים ואני לא רוצה שיוותר פער מידע. (אגב, השאלה מופנת לכל הקוראים...)
מה שזכור לי מלמעלה: יש לנו ילד. יש לו אח. יש לו חבר חזקי. הוא חושד במנקה ביה"ס החשוד במשו, אבל מאחורי הקלעים שעליהם הוא משומה לא מספר, יש הרבה התרחשויות ברמת אקשן שמתאימה לאייל גלבוע... כנראה
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יום שלישי כב כסליו, ערב. אני מרגיש טיפש מטופש, ולא כי כבר יומיים אני מתבלבל בתאריך של היומן ורק עכשיו שמתי לב.


רציתי לכתוב שאני תמים, אבל תמים זה נשמע נחמד מידי. אני טיפש מטופש.
חשבתי שאני ממושקף כי קשה לי לראות את הלוח, אבל כנראה אני יותר קצר רואי בלראות את המציאות. טיפש מטופש, זה מה שאני.

טוב, כדאי גם שאני יסביר שאסביר למה אני טיפש מטופש, אם אי פעם מישהו יקרא את זה.

אז השיעור היה רגיל לחלוטין, ועדיין חזקי בהה בי במבט המוזר הזה שלו. אולי אם הייתי קצת פחות... אני, הייתי יכול להשים לב שהמבט שלו קופץ ממני לשמשון גוטמן. אולי אפילו הייתי רואה איך המבט הזה של חזקי משתנה, והופך לנחוש וחד כמו חרב סיף ספרדית.

לא שמתי לב לזה עד לסוף היום, כששניהם ניגשו אליי.
יותר מדויק לכתוב שגוטמן ניגש אליי. חזקי הלך מאחוריו, נראה לי שהוא גם טפס לו באוזן.

נדיר לראות את חזרי כועס כשהבגד שלו נקי, וגם אז הוא לא ב-א-מ-ת כועס. קצת מוזר לי לכתוב את זה על חזקי, אבל הוא היה נראה כמו הרב אבן.

"תעשה את זה" הוא ירק את המילים לעבר גוטמן ודחף אותו לעברי.

רק עכשיו שמתי לב שכל הכיתה מתבוננת בנו.
אני שנוא שכולם מתבוננים בי.

לשונו של שמשון שיחקה בקוביות שבשיניו, אחת מהעיניים שלו ניסתה לפזול לעבר חזקי, ואז הוא התמקד בי בחיוך זועם.

"בקשר ליום וחצי האחרונים" הוא אמר בקלילות.

אצבע של חזקי נקשה על השולחן.

"וגם על מה שקרה בהפסקה הקודמת" הוסיף שמשון "רציתי לבקש סליחה בשם כל הכיתה".

הילדים, כולם כמעט, הנהנו במבוכה.

עכביש מטאפורי קטן וקר טייל על גבי ליבי
"סליחה על מה?" צייצתי בלחש, כולם שמעו.

"על הכל" אמר שמשון "על זה שהחרמנו אותך, שלא דיברנו איתך, שאמרתי לכולם לו להזמין אותך למשחקים, שניסיתי להרביץ לך קודם..."

"לא ידענו שאתה כל כך חזק" החמיא? איזה ילד מרחוק, "ואחרי שהפלת אותו ככה עוד ביקשת סליחה" הוסיף אחר. אני לא יודע מי הם, כי השפלתי את המבט.
יום וחצי, ואני לא מבין, טיפש מטופש.

"אז על זה כולם התלחששו" אני חושב שמלמלתי לעצמי. הפעם אף אחד לא שמע, אבל חזקי הבין לבד.
"לא שמת לב לכלום?" הוא סימן לי בשפתיו.
אני חושב שאולי המבט שלו היה חיובי, אולי הייתה שם דאגה, או שעשוע או אולי אפילו הערכה. אני לא בטוח, כי הדבר היחיד שראיתי היה את הצל הדק של הרחמים שטייל שם. כנראה הצל הזה גרם לי לסובב את ראשי במהירות.
זקפתי את צווארי - וזה לא סתם תיאור, עד עכשיו כואב לי הצוואר מהתנועה המטופשת הזו. מיקדתי את מבטי בעיניים של שמשון, לא רוצה לראות את המבטים של חזקי ושאר הילדים.

"אני סולח" זייפתי קול יציב "אבל רק אם לא תעשה את זה לאף אחד אף פעם".

שוב שקט, גורם לי להבין שאני יותר טיפש ממה שהבנתי לפני רגע. "למה החרמתם אותי בכלל?" שאלתי, מתחיל להבין את התשובה שתבוא.

"כי דיברת איתו"
"המחובר לטמא טמא"
"מי שמפר חרם מחרימים גם אותו"
צעקו ילדים שאני לא כותב את שמם כי זה לשון הרע.

לא הייתי צריך לשאול מי הילד המוחרם שדיברתי איתו. גם מבעד לעדשות המטושטשות שלי הצלחתי לראות את מויישה בורח מהכיתה.

לא רצתי אחריו, רק הלכתי מאוד מהר. לא סובבתי את הראש לשמשון או לאחרים, אפילו לא לחזקי. רק המשכתי ללכת לחצר, מקשיב לנקישות של מגפיי דרך ההד של הקירות.
העיקר התלוננתי שאין לי מה לכתוב כאן אם לא יעשו עליי חרם.

מויישה ישב בספסל בחוץ, מביט בנקודה דמיונית בגג.

עצרתי ליד הספסל, נשען על העץ הכי קרוב ומנגב את משקפיי.
"למה החרימו אותך?" הצלחתי לשאול בסוף.

מויישה משך בכתפיו, "תמיד צריך להחרים מישהו, אז צריך מישהו שיחרימו אותו"

"לא צריך להחרים אף אחד, רק בספרים זה ככה" רכסתי את מעילי "בכיתה סתם יש כמה ילדים טיפשים"

"עזוב, אתה לא תבין" מויישה תלש מהאדמה גבעול דשא "אתה סתם ילד גיבור שהחרימו אותו ליום ומיד התנצלו. בטח שתוך רגע תגיד שהם טיפשים ותשכח מזה, ואז תרוץ לעזור לאיזה ילד מסכן תורן".

"אין כזה דבר ילד גיבור" עזבתי את העץ, בטוח לא אני.

"כן?" מויישה נעמד על העשב שנשאר "אז אם כולם אותו דבר, אני יכול להצטרף לחבורה שלכם?"
שתקתי, טובע בין זיכרונות של אקדחים מונפים.
"לא כדאי לך" עניתי.

"ידעתי." מויישה התכופף, תולש את העשב הדרוך "אולי כשאני ימצא את הגנב של הארנקים תראו שאני לא סתם ילד מסכן תורן"

"אין שום גנב, הארנקים הלכו לאיבוד" דייקתי את גבו המתרחק.

"איך אתה יודע? אפילו לא שמת לב שהחרימו אותך" הגב ענה לי.

טיפש מטופש שכמותי.

נגבתי שוב את משקפיי, מספיק לראות מרחוק את חזקי עולה לאוטובוס.

ניסיתי לנופף לו לשלום, אבל הפלתי בטעות את המשקפיי. עד שהרמתי אותם האוטובוס כבר התרחק.

כבר אמרתי לכם, טיפש מטופש.
 

רבקהנ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קראתי עכשיו את כל הפרקים. תודה על הכתיבה!
סיפור ייחודי וכתוב בצורה מאוד מעניינת!
בדרך כלל קטעי יומן הם די בנאליים אבל כאן זה נכתב בצורה מקורית ושונה, וסגנון הכתיבה מאוד אחיד לכל אורך העלילה.
גם הדמות של הילד (מה שמו בעצם?) מאוד צבעונית ומעניינת.
מצד אחד הוא יוצר רושם של ילד רחפן, בשולי החברה, מפוזר ולא מצטיין במשהו מיוחד,
(למרות שלפי הכתיבה והתיאורים שלו מובן שמדובר בילד מוכשר)
ומצד שני הוא חלק מחבורה מסעירה עם סיפורים יוצאי דופן, ובדרך כלל חבורה כזאת יוצרת איזה הילה סביבה, תחושת עליונות כזאת וכאן זה ממש לא נראה ככה.
יכול להיות שחוסר המודעות שלו לכישורים שלו ולמצבו החברתי, גורם לו גם לא להיות מודע לצורה בה אחרים רואים אותו ואת חבורה שלו?
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
קראתי עכשיו את כל הפרקים. תודה על הכתיבה!
סיפור ייחודי וכתוב בצורה מאוד מעניינת!
בדרך כלל קטעי יומן הם די בנאליים אבל כאן זה נכתב בצורה מקורית ושונה, וסגנון הכתיבה מאוד אחיד לכל אורך העלילה.
גם הדמות של הילד (מה שמו בעצם?) מאוד צבעונית ומעניינת.
מצד אחד הוא יוצר רושם של ילד רחפן, בשולי החברה, מפוזר ולא מצטיין במשהו מיוחד,
(למרות שלפי הכתיבה והתיאורים שלו מובן שמדובר בילד מוכשר)
ומצד שני הוא חלק מחבורה מסעירה עם סיפורים יוצאי דופן, ובדרך כלל חבורה כזאת יוצרת איזה הילה סביבה, תחושת עליונות כזאת וכאן זה ממש לא נראה ככה.
יכול להיות שחוסר המודעות שלו לכישורים שלו ולמצבו החברתי, גורם לו גם לא להיות מודע לצורה בה אחרים רואים אותו ואת חבורה שלו?
שונא*
ואווו מחכה להמשך...
תודה! בפרט על ההתעמקות בדמות של רפאל, תגובות כאלה עוזרות לי להבין יותר טוב את מה שאני כותב...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  10  פעמים

לוח מודעות

למעלה