הרבה זמן שלא העליתי פרק נוסף. ואת האמת, שאפילו אני לא מאמינה שהוא הגיע בסוף. אבל הנה, הוא ממש כאן אשמח לשמוע ממכם!.
בזמן שחברות שלי דנו איזה מקצוע הכי כדאי להן ללמוד, ולמה לא ראוי לאף בחור לדרוש הון תמורת טבעת - אני בהיתי בכיפת השמים, מחפשת את הגבולות בין הכוכבים.
בפעם המי יודע כמה שאלתי את אלוקים מה רוצים ממני כולם. לא הבנתי איך אפשר לבחור מקצוע לעתיד אם אני עדיין שקועה בעבר, מחפשת את עצמי בהווה. לא הצלחתי לחשוב על בית משל עצמי כל עוד הנשמה שלי עוד לא מצאה קורת גג. כבר שנים שהיא נודדת בין חלונות, מחפשת שייכות.
שנת הלימודים החלה ואני נותרתי עוד בשנה הקודמת.
אמא לא יכלה לשאת את המציאות הזו, התחננה שאמצא מקום אחר: רק לא בבית. חברות ובני משפחה הפצירו בי שאקח אחריות, אמצא כבר את עצמי.
ואני רק הבטתי בהם בעיניים עגולות ושותקות כמו ילדה קטנה שנפלה לבור, וכולם צועקים לה מבחוץ "נו, תצאי כבר!!" והיא מביטה בהם מלמטה, מהמקום הנמוך ביותר על שפת הבוץ, ומחייכת חיוך מר. לא אומרת: 'גם אני רוצה לצאת מכאן! תוציאו אותי. בבקשה!"
בשבוע הראשון השהות בבית הייתה נחמדה. שום שעון לא ניסר את אוזני בשעה רבע לשבע בבוקר. אף מורה לא עמדה בפתח הסמינר, דרשה שאסגור כפתור או אוריד עגילים.
קמתי הרבה אחרי קונצרט התרנגולים וסימפוניית הציפורים. הכנתי חביתות בשעה אחת עשרה בבוקר ששיר על שפתי ושיירי שינה עדיין דבוקות לעפעפי.
התמכרתי לעולם שהכרתי. עולם בלי גבולות ובלי כללים. בלי משמר ובלי חיילים.
עולם שרגע אחד יש בו הכל, וברגע שלאחר מכן אין בו כלום.
ככל שעברו הימים הבנתי שאני כבולה בתוך עצמי. הייתי הסוהר. הייתי גם האסיר. לא יכולתי לשחרר את עצמי.
שנאתי את המיטה, את השמים שהתחלפו רק לשני גוונים. ויותר מכל - את המלחמות עם ההורים.
הבית הפך לשדה הקרב. הצעקות, הוויכוחים אל תוך הלילה. המשפטים שלא הייתי צריכה לומר. המילים שלא הייתי צריכה לשמוע. הכל היה שם, בתוך ארבעה קירות שמחצו אותי.
# # #
אחרי שבועיים שבהם הכרתי כל משבצת בבית, וידעתי בעל פה איזה מאכלים נמצאים על כל אחד ממדפי המקרר - הציעה לי שכנה לעבוד איתה ב"שמלה לכל בת".
תפסתי את ההצעה הזאת בשתי ידיים רועדות, וניגשתי איתה להורים.
חיפשתי הזדמנות שהם ישבו ביחד על כורסא בסלון או על כיסא במטבח. ידעתי שהם צריכים להיות במצב רוח טוב. אחרת, שום דבר לא יקרה.
בסוף תפסתי אותם בשיחת סוף -יום במרפסת. כפות ידיהם נכרכו סביב ספלי קפה רותחים ורגליהם נחו זו על גבי זו בתחושת רוגע. השמים היו צפופים בכוכבים. וצינת הסתיו נתנה את אותותיה על שולי בגדיהם.
זה היה רגע קסום. רגע של סוף יום. רגע שידעתי שאני עתידה להרוס בעוד שניות מספר.
נכנסתי באיטיות אל המרפסת. הידיים שלי רטטו, החבאתי אותם מאחור. השפלתי את האישונים לכפות רגלי היחפות ואמרתי: "רציתי להודיע... אממ.. כלומר לומר שאם לא מצאתי מקצוע, אז אני מעוניינת לפחות לעבוד. להרוויח קצת כסף".
ברגע אחד התחלפה הבעת פניהם. כאילו אי מי לחש באוזניהם שבספלי הקפה שלהם חבוי סם שעתיד ליטול מהם את חייהם בעוד שניות מספר.
אבא היה הראשון שקם. "עד איפה את רוצה לרדת, אפרת? עד היכן?"
"מה הקשר לרדת?", עיקמתי אף. "לעבוד בחנות זה לרדת?! זה חנות חרדית בכלל. כל העולם החרדי קונה משם בגדים!"
"זה הרבה יותר מזה", הצטרפה אמא. "תביני, ברגע שאת לא נמצאת במסגרת, זה רק עניין של זמן עד שתרדי לגמרי. ואני לא רוצה לתת לך דוגמאות, את יודעת היטב על מה אני מדברת".
"ציפורה מנשה זו דוגמא קיצונית", אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "לא כל מי שעוזבת את הסמינר והולכת לעבוד בסופר תהפוך לדתיה לייט אחרי חודשיים".
"אפרת, הויכוח נגמר כאן!", אמרה אמא בעיניים מצומצמות. מהמבט שלה הבנתי: 'לא רוצה לשמוע ממך מילה נוספת על ציפורה מנשה'.
"אוף, נמאס לי כבר!", מתוסכלת הסתובבתי לאחור. רק הגב שלי העז לומר להם: "לא מסוגלת להישאר כאן. אפילו לא עוד רגע נוסף".
# # #
עליתי אל חדר השינה. המיטה שלי נשארה בדיוק כשם שהשארתי אותה. ככה: עם הכפלים על הסדין והשמיכה המגולגלת. לו היה לה פה, למיטה שלי, הייתה מקיאה אותי כבר מזמן. צועקת לי: תקומי כבר! תתעוררי על החיים שלך!"
פסעתי באיטיות אל החלון הגדול סמוך למיטתי. רק שם הצלחתי למצוא קצת נחמה.
היה ריח של סתיו באוויר. וים של כוכבים בשמים. לקחתי את העט וניסיתי לכתוב משהו לאלוקים. כתבתי לו "אני לגמרי מבולבלת. קשה לי מדי", ומחקתי. כתבתי לו "אבא, אני מרגישה ריקנות", וקשקשתי.
תלשתי את הדף, וזרקתי אותו לפח. אפילו להביע את עצמי אני לא יודעת.
המשכתי להביט ביופיו של הלילה. בקסם של הנקודות הזוהרות ששיבצו את השמים. ופתאום, מבלי שאזמין אותם, הם הגיעו. הזכרונות. זכרונות מהסוג המצליף, המכביד. אלו שלא שייכות רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד.
ראיתי ילדה בת חמש ששכחה לברך על התפוח. רועדת היא רצה לחדר. מעכה פרצוף בכרית. התחננה לאלוקים שהיא לא רוצה להיות בגיהינום. הביטה בעיניים של אמא - ראתה בהן אכזבה.
ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה, עוצמות עיניים, מברכות בקול. הבטתי בעיניים של אמא - ראיתי בהן הערצה.
ראיתי ילדה שפותחת סידור. שעתיים. נרדמת באמצע ה"קורבנות". מבוהלת היא התעוררה אחרי דקתיים. הביטה בעיניו של אבא - ראתה בהן החמצה.
ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה. יושבות מול סידור, מתנדנדות. הבטתי בעיניים של אבא - ראיתי בהן תקווה.
הגרון שלי היה יבש. ירדתי עם המחשבות שלי למטבח. פתחתי את המקרר ומזגתי כוס מים. ואז שמעתי קול מוכר גולש מחדר השינה ומגיע עד אוזניי. "אבל למה? למה תמיד היא חייבת לצאת דופן? תראה את אחיות שלה, למדו בסמינרים הכי טובים, נשואות לתלמידי חכמים. הקימו בתים לתפארת".
"מאז שהיא הייתה קטנה, היא הייתה כזאת", כך אבא. אנחה מלווה את קולו.
רעד חלף בגבי. הרגשתי אותו מכווץ לי את החוליות. המים שבכוס שלי רטטו.
עליתי חזרה אל החדר. לאט.
לקחתי שוב את המחברת וכתבתי באותיות רועדות: "ילדים הם לא הזמנת TAKE AWAY. אם ההורים שלי היו בוחרים לאמץ ילד, ההזמנה האחרונה שהם היו עושים - זו אני".
קראתי שוב ושוב את המילים, תחמתי אותם במסגרת. לא קשקשתי. לא רציתי למחוק.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
