תקציר בקטנה מהפרק האחרון: אפרת מקבלת הצעה משכנה בשם אמונה לבוא ולעבוד איתה בחנות בגדים חרדית. אפרת מאוד מעוניינת לקבל את ההצעה, אך הוריה מסרבים בתוקף.
שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלפק ומקפלת חולצות לייקרה "בשמלה לכל בת".
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את הצעד הזה. אולי היה זה הצחוק המתנשא של אמונה כשסיפרתי לה על חוסר ההסכמה של הורי, ואולי היו אלו הקולות הפנימיים שדחקו בי לקבל עצמאות, לקחת פיקוד על חיי.
כל רבע שעה בדקתי את השעון. ידעתי שאמא לא תגיע אל הבית לפני השעה שלוש. רחלי תחזור מהסמינר רק בארבע. איילה בצהרון עד חמש, ואבא בכולל עד תשע. כך שאין סיכוי שמישהו יאכלס את הבית עד השעה שתיים.
"את זוכרת שאני יכולה להישאר רק עד שתיים", אמרתי לאמונה בפעם החמישית לאותו היום. פחדתי שתשכח.
"הבנתי, הבנתי ותפסיקי כבר להסתכל כל שניה בשעון", נצבע קולה בשעשוע. "וואו. את ממש מפחדת מההורים שלך".
"הם לא הסכימו שאעבוד כאן", הזכרתי לה.
"נו ו...?", היא תלתה שמלה פרחונית על קולב. "את היית כבר בת 18, לא?"
"כן, אבל-"
"נו יופי, אז את לא צריכה לתת חשבון לאפ'חד", היא קיפלה עוד שתי חצאיות דמוי ג'ינס, התקדמה למחסן.
נגררתי אחריה, סקרנית. "תגידי, ההורים שלך מסכימים לכל מה שאת מבקשת?", האוויר במחסן היה חנוק בניחוח קרטון. עשרות ארגזים חיכו שמישהו יטפל בהם.
"ההורים שלי גרושים. אני לא בדיוק שואלת אותם", היא שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי בחצאית, חתכה במיומנות מרשימה את הסלוטייפ שעטף את אחד הקרטונים.
"זה כיף?"
"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.
"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".
"הלו, מי המוכרת כאן?", גלש קול עבה אל המחסן. גרם לרגליים של אמונה להתרומם. "אני כאן", היא הלכה בעקבות הקול. הותירה אותי במחסן עם הקרטונים והמחשבות.
אחרי שלוש דקות היא חזרה. סימנה לי להתחיל לפרק סחורה מהקרטונים. "יש המון עבודה", היא הניחה את כף ידה הימנית על גבה, עיסתה את החוליות. "האמת שעמוס חיפש מישהי שתעבוד משרה מלאה, אבל אמרתי לו שאת אלופה וחבל להפסיד אותך".
"מתי הוא יבוא?", התעניינתי ולא מסקרנות.
"באחת. הוא היה אמור לבוא בשתיים, אבל אמרתי לו שבשתיים את הולכת, אז הוא אמר שהוא יבוא לפני כן".
בשעה אחת בדיוק עמוס התייצב בחנות.
"נעים מאוד", הוא חייך חיוך שלא הבנתי את פשרו "אז איך השם?"
"אפרת", השפלתי מבט אל החולצה שקיפלתי.
"אהה, כמו לבת שלי", הוא אמר במנגינה.
האישונים שלי נשארו לטייל על החולצה. לא ידעתי מה אני צריכה לומר.
"למה היא מתביישת?", הוא בירר עם אמונה.
"אפרת תרגישי בבית", הניחה אמונה יד על הכתף שלי, חייכה לעמוס: "אל דאגה, היא עוד תתרגל".
"כשאמרת לעמוס 'היא עוד תתרגל', למה התכוונת?", שאלתי אותה כשעמדנו מול הקופה וצפינו בקטלוג החדש.
"לחנות, לעבודה. למה את שואלת?"
"לא, שום דבר", הרמתי כתף. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה דקה לשתיים. "טוב, אני חייבת לצאת", סגרתי את הקטלוג ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה.
"יאלוש", היא הדביקה שתי אצבעות אל שפתיה, שלחה לי נשיקה באוויר. "אז ניפגש מחר בתשע"
***
בשעה שתיים ועשרה כבר עמדתי מול הדלת. אפילו שידעתי שאיש לא אמור להיות בבית בשעה הזאת ואפילו שבדקתי באובססיביות את לוחות הזמנים של כל בני הבית - הידיים שלי רעדו כשהוצאתי את המפתח מארון החשמל ונעצתי אותו במנעול.
חלל שחור קידם את פני. באצבעות רועדות הדלקתי את האורות בסלון ובמטבח והלכתי לחדר להחליף את הבגדים שלבשתי. ופתאום, הרגשתי משהו חזק אוחז בי מבפנים. מועך לי את הלב. מכווץ את האיברים.
הסתובבתי בבית בשמלת הבית הפשוטה, וניסיתי לדובב את הפיל שהתמקם בין צלעותיי.
אולי היה זה הפחד שלפת אותי. הפחד מהרגע שאחרי, שכבר לא אוכל להסוות את האמת מהורי, ואצטרך לספר להם את העובדות.
ואולי רק החשש הטבעי מההשתלבות שלי בעבודה החדשה. מהעומס שמחכה לי שם: ארגזים מלאים שמחכים להתרוקן.
ואולי זה לא קשור לשום דבר. אולי זה רק החיוך המוזר של עמוס. הנחמדות שנשבה ממנו הייתה זרה לי. רק עם אבא וסבא הרשיתי לעצמי לדבר בחביבות כזו. כל שאר הגברים היו מחוץ לתחום.
המשכתי להסתובב בבית במעגלים, מנסה בכח להשתיק את הפיל בתוכי. אך ככל שהרהרתי בו, הוא רק גדל והתנפח. לא מותיר לי אוויר לנשימה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
