אז כפי שאתם רואים אני משתדלת לקיים הבטחות. (ספוילר: סמיילי קורץ) אם אתם מעוניינים בעוד פרקי המשך תצטרכו להגיב ולהזכיר לי. (ספוילר: סמיילי קורץ אבל רציני) (אגב, מבחינת אורך הטקסט. עדיף את האורך של הפרקים הקודמים (שואלת לאו דווקא להמשך של הסיפור הזה. פשוט ראיתי שיצא לי יותר ארוך)
"מה אכפת לך להיפגש איתו?", שאלה אותי תהילה בהפסקת הבוקר.
עמדנו סמוך לגדר. תהילה נגסה במלפפון בריח של דשא טרי, ואני שברתי עוד שורה של קוביות שוקולד בטעם קרמל מלוח.
"את נורמלית!?", בלעתי חצי קוביית שוקולד והרגשתי את המליחות בגרוני. "כנראה שלא הבנת אותי, אבל מדובר
בבחור צו"ל. צ'- ו' - ל' ".
"נו, אז מה? תמיד ראיתי בך צול"ית קטנה", היא צחקה. אישוניה שטו על בגדיי, סרקו אותי מעצם צוואר ועד ברך. כשאבוא הביתה אסגור את הכפתור העליון, אמתח עוד קצת את החצאית. אהיה אפרת אחרת. אפרת שאבא ואמא אוהבים.
"אני באמת רצינית", המשיכה תהילה, שום שבב של לעג לא השתרבב לקולה. "זה בסך הכל פגישה, אפרת. זה מה שזה. את לא חייבת להתחתן איתו. אף אחד לא יכול לחייב אותך להתחתן איתו: "נקרא לנערה ונשאל את פיה", היא ציטטה בידענות. שמץ של גאווה נשרך לקולה. "גם את רבקה אמנו שאלו".
* * *
שעתיים מילאה תהילה את תאי המח שלי בשכנועים מבוססים, הפריחה את כל טענותיי. שעתיים שוחחו איתי אבא ואמא. התעקשו שאנסה. הסבירו שאין לי מה להפסיד.
השתכנעתי.
השתכנעתי רק בגלל שידעתי שאיש לא יכול לחייב אותי להתחתן איתו. השתכנעתי רק בגלל שהייתי כלואה. כלואה בכלוב. וכשאתה נמצא בכלוב לא אכפת לך לקחת סיכונים שאולי יובילו אותך אל החופש. השתכנעתי כי לא היה בי עוד כח לעצמי. וכמה טעיתי כשחשבתי שבשביל עצמי לא צריך כח.
* * *
אלף פרוז'קטורים האירו את פניהם של אבא ואמא כשאמרתי להם שלא אכפת לי לנסות.
"זו החלטה נבונה", נמתחו פניה של אמא.
"ואמיצה", הוסיף אבא. אושר זלג מתווי בפניו.
"אני רק מנסה", הדגשתי שוב, לחוצה. "סביר להניח שזה ירד כבר בפגישה הראשונה".
"למה את מדברת ככה?", אמא לא אהבה את נימת הפסימיות שהתלוותה לקולי. "ולמה שלא תחשבי שאולי זה יהיה בעלך?"
"אולי", אמרתי. ולא יכולתי להשתיק את כל הקולות הפנימיים שלעגו לי: על בעל. על עילוי. על צו"ל.
* * *
"אני לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לקבוע את הפגישה הזו", אמר לי נתנאל עשר דקות לפני שיצאתי לפגישה.
"למה?", שאלתי על אף שידעתי היטב את כוונותיו הגלויות.
"ככה. כי את לא באמת לוקחת את הפגישה הזו ברצינות", אמר לי אח רודף צדק. "ואם את יודעת שלא ייצא מזה כלום, אז למה? למה סתם להטריח אותו? למה סתם להשלות? אל תשכחי שהוא מגיע ממרחק - שעתיים נסיעה כל צד. ומה עם ביטול תורה? מה עם הונאה? למה על זה את לא חושבת?".
"אתה צודק", נשפתי תסכול. עמדתי מול המראה, מובסת. כל כך התחשק לי ללכת אל הכיור ולשטוף את האיפור. לתלוש את העקבים מהרגליים, ולהחליף את שמלת הקטיפה בחלוק בית פשוט. כל כך התחשק לי להיכנס למיטה. להרים את השמיכה עד מעל האוזניים ולצלול לשינה ארוכה. כזו שתשכיח ממני מי אני, ומה אני עושה בחיי.
"טוב, עכשיו זה כבר מאוחר מדי", המשיך לוחם הצדק להכות בי. "אבל לא נורא. אולי החברה שלך צודקת. אולי באמת ייצא מזה משהו. אולי".
"העיקר שיהיה בהצלחה", איחל לי רגע לפני שהשיחה הסתיימה. "ואל תשכחי להתקשר, לספר איך היה".
* * *
ראיתי אותו מרחוק. עטוי בחליפה ארוכה ומגבעת. אצבעותיו ליטפו את זקנו בהיסוס ואישוניו טיילו על מרחבי הדשא הירוקים שנפרשו מולנו. רגליי קפאו על מקומם ועגלי זיעה קטנים החלו לבצבץ מרקותיי. לקחתי מספר צעדים אחורה והסוויתי את עצמי מאחורי אחד מעצי הזית שנעו קלות ברוח הלילית. ידעתי שאין לי הרבה זמן להרגיע את עצמי ולנחם את ליבי כמו שנהגתי ברגעים שבהם הרגשתי לבד, אך לא יכולתי להיחלץ מכל סימני השאלה שתקפו אותי: ממי את בורחת, אפרת? ממה את פוחדת, ילדה? עד מתי הקול שלך יהיה מושתק? עד מתי הלב הזה יודחק לפינה? עד מתי?
שם, בגן ציבורי במרכז ירושלים, הבנתי ששום דבר באמת לא בחרתי בעצמי. שם, מאחורי ענפי זית בגוון ירוק דהוי, הפנמתי לראשונה בחיי שלהכיר את עצמי יעצים אותי אבל לקבל את עצמי יהפוך אותי לבלתי מנוצחת. שם, במרחק מטרים ספורים מיוחאי עזריאל, בחרתי לבחור מחדש.
בהחלטה של רגע, יצאתי ממקום המסתור, והתקדמתי לעברו בחיוך ביישני. מי שהביט בנו מהצד, יכל לחשוב שאנו זוג לתפארת: הוא נראה חרדי מבית, ואני גם. הוא מגיע מבית של תורה, ואני גם. הוא נושא אחריו שרשרת יוחסין מרשימה, ואני גם.
הוא היה בחור טוב, יוחאי. היו לו שאיפות גבוהות לעתיד. הוא רצה בית אמיתי של תורה. הוא רצה בנים שיהגו בה יומם ולילה. הוא רצה שולחן שבת מקצה הסלון ועד קצהו.
ואני? אני רק רציתי לברוח מעצמי. לצעוק צעקה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו.
זהו. זה כל מה שרציתי.
סיפור בהמשכים סודות מן החדר
