נכון זה קשה להיות אמא?

[Ruty Kepler]

אנונימית, את לא יחידה.
זו תופעה קיימת בעולם וגם בישראל.
קוראים להם 'אל הוריים'.

דעתי?
שלגדל ילדים עלול להיות עבודת פרך. במיוחד אם יש תינוקות קשים.
ואם יש תינוקות לא לגמרי בריאים, זה הופך לסיוט אמיתי.

אבל אחרי 8-9 שנים, פתאום יש לך בבית יצורים מקסימים. שלך. מתוקים ואוהבים. פתאום יש לך משפחה. שלך. יש מי שמחכה לך בבית. יש מי שיושב איתך סביב השולחן. יש לך עם מי לצאת ולבוא ולהיות.
וגם אם בגיל 20 זה נראה רחוק, ומחפשים את הבילויים, הכיף ואזור הנוחות -
בגיל 30 ומעלה אנשים כבר רוצים את היציבות הזו, את הרוגע. את המשפחה.

 

[ה. בקר]

לצערי, אכן קיימת תחרות סמויה...
מי שעדיין לא שמה לב- שתפקח עינים...

התחרות קיימת. ועוד איך שהיא קיימת. יש משהו בקרב חלק לא קטן מהציבור שלנו שמודד הצלחה של אישה על פי מספר ילדים.
מי שמרגיש אותה זה בד"כ אלו שמסתכלים עליהם מלמעלה כי אין להם בית עם הרבה ילדים.
תגובות סטנדרטיות יכולה להיות "לא פלא שנקי אצלך יש לך רק שלושה ילדים"
"טוב, לך לא קשה יש לך רק שניים"
וכן על זו הדרך.

ואני שואלת-
אין בתים עם ילד אחד שהם ג'יפה ולעומת זאת בית עם שמונה שהוא מצוחצח?
אין קשר בין מספר ילדים לסדר וניקיון. זה ענין של חינוך.

לא יודעת ממה זה נובע.
אבל זה לא יפה. לא יאה. ולא מתאים.
וכי הסובבים יודעים מה הסיבה למיעוט הילדים? אולי לאישה אחת שני ילדים זה קשה כמו שמונה לאחרת.
לכל אישה הכוחות שלה. היכולות שלה. הנתונים שלה.


כבר כתבתי שאני מושתלת כליה. יש לי שלושה ילדים. בשבילי זה המון. ב"ה. מודה לבורא עולם על כל אחד שהעניק לי.
למה אני צריכה להרגיש דפוק?
למה אני צריכה לשמוע תגובות כמו "אה, יש לך רק שלושה...אז לא חכמה ש...."
סליחה?
מישהו בדק מה רמת הכוחות שלי. מה רמת היכולות שלי.
ובכלל- פנו לבורא עולם. הוא זה שהכתיב לי שיהיו לי רק שלושה.

אז תודה בורא עולם על מה שנתת. אוצרות של ממש.
דווקא מהמקום הזה יודעים להעריך את המתנות הרבה יותר.
מתנה כזו זה לא מבן מאליו.


ולציבור-
נסו לגלות קצת יותר רגישות. [לא פונה למכלול...אבל לאותם ש...]

 

[ללי הופמן]

בהלכה היא שבפרוג, נאמרים הדברים שהעם רוצה לשמוע. שאר הדברים מושתקים. אז בשבילי, ובשביל כל מי שמרגישה אחרת,

אין מצוה ואין הידור הלכתי להרגיש שכיף לגדל ילדים
"רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"
ואני שמחה לקיים רצונו של אבי שבשמים.
שכנוע עצמי עוזר לזן אחד של האנושות לשרוד ובשופי, ולזן השני תוקע מקלות בגלגלים.
ואני סתם לא טובה בשכנוע עצמי

אף אחד לא אמר שיש מצווה או הידור הלכתי להרגיש שכיף לגדל ילדים.
למה נראה לך שמי שכתבה על התענוג והחוויה וכו' כתבה כך בשביל לשכנע את עצמה??? לא יכול להיות שנשים באמת מרגישות כך? באמת כל כך נורא להיות אמא?

 

[קריאייטיבית]

אנונימית, את לא יחידה.
זו תופעה קיימת בעולם וגם בישראל.
קוראים להם 'אל הוריים'.

דעתי?
שלגדל ילדים עלול להיות עבודת פרך. במיוחד אם יש תינוקות קשים.
ואם יש תינוקות לא לגמרי בריאים, זה הופך לסיוט אמיתי.

אבל אחרי 8-9 שנים, פתאום יש לך בבית יצורים מקסימים. שלך. מתוקים ואוהבים. פתאום יש לך משפחה. שלך. יש מי שמחכה לך בבית. יש מי שיושב איתך סביב השולחן. יש לך עם מי לצאת ולבוא ולהיות.
וגם אם בגיל 20 זה נראה רחוק, ומחפשים את הבילויים, הכיף ואזור הנוחות -
בגיל 30 ומעלה אנשים כבר רוצים את היציבות הזו, את הרוגע. את המשפחה.

אל הוריים?
זה משהו מולד או נרכש?
המושג הזה מעוגן במקורות?

 

[גלבוע]

בשונה מכולן המתמוגגת על מקצוע האמהות או חלקן שמשועות שכבר יבוא לידיהן...
אני.
בשביל לומר לכן את האמת פתחתי שם משתמש חדש וכך אוכל לספר לכן את מה שלא סיפרתי לאיש.
אני אחרת.
אני שונה.

אני לא רוצה להיות אמא!!!!!!!!!!!!!!
לא רוצה להיות בהריון
לא רוצה לעבור לידה
לא רוצה תינוקים צורחים בידיים
רוצה להישאר כאן בבית הורי במקום הבטוח והנוח בעולם.
טוב לי ככה
וחבל שלא אוכל להמשיך ככה כל החיים
הלואי והייתי מרגישה את מה שאתן מרגישות
זכיתן.

קודם כל מגיע לך חיבוק, כי זה מה שמגיע לכל בן אדם במצוקה.
מעבר לזה -
אני מציעה לך לבדוק בינך לבינך מה את כן רוצה,
ולא בשביל לכפות אותך חלילה עד שתגידי רוצה אני.
ממש לא.
ובטח לא בשביל לתת לך בעיטה החוצה.
ומציעה לך לעשות את הברור הזה עם ליווי של מישהי מקצועית.
(המלצות באישי)

 

[אז מה]

כבר כתבתי שאני מושתלת כליה. יש לי שלושה ילדים. בשבילי זה המון. ב"ה. מודה לבורא עולם על כל אחד שהעניק לי.
למה אני צריכה להרגיש דפוק?
למה אני צריכה לשמוע תגובות כמו "אה, יש לך רק שלושה...אז לא חכמה ש...."

את לא צריכה. נקודה.
(ואת גם לא צריכה את האישור שלי...)

ואת לא אשמה שיש אנשים חסרי טקט (ושכל) בעולם.

אבל מה הקשר לענייננו?

 

[לילי 1]

לצערי, אכן קיימת תחרות סמויה...
מי שעדיין לא שמה לב- שתפקח עינים...

מי שלא רואה תחרות, מנותקת
האבסורד הוא שהתחרות תלוית חברה. יש תחרות עם שעון עצר ויש חברה שמודדת לפי ה"אין". אני חווה את שתי הצדדים ולפעמים זה משעשע

ולגבי מה ש"בקר" כתבה, לאחותי לא הולך כל כך בקלות והקושי העיקרי שלה הוא תגובות הסביבה וההקטנה של כל הישג שלה מול מספר הילדים ש"בטח" מאפשר לה את זה. פיכס

 

[y&m]

ייתכן כי אנונימית הקצינה, ואולי לא.
בכל מקרה אמהות והורות היא לפני הכייף. לפני השמחה ואהבה. שהם וודאי שם.
היא הרבה מאד אחריות. כבדת משקל.
הרבה הרבה יציאה מאזור הנוחות של האני.

נכון שיש כיופים בחיי האמהות.
נכון שיש חוויות שאף חוויה בעולם לא תדמה להן.

אבל יש עייפות. יש קושי. יש מריבות. הילדים הם לא כבקשתך. יש ניסיונות סביב.
גם בלי בעיות בריאות רציניות ה"י. שיהיו כולם בריאים...
יש סוגיות בריאות שסתם טורדות, ובעיות חברתיות, וסיכונים רוחניים.
וצריך... וצריך... וצריך... וצריך...

ב"ה. הודו לה'.
מותר לדבר על הקושי. טאטוא שלו מתחת לשטיח לא יעלים אותו.
אלא רק יעזור להתמודד איתו ולגלות את רגעי האושר הקיימים.
ובאמהות ב"ה יש הרבה אושר. הרבה יותר מכייף.

 

[אז מה]

מי שלא רואה תחרות, מנותקת

במחילה, אני רואה גם להפך.
לעג, ולא תמיד סמוי, כלפי אלו ש'צפוף אצלם מידי' (רח"ל)
ועיקום אף וגבה מול ילודה צפופה וחוסר אויר מספק לנשימה, לדעת המבינים הגדולים.

כן, מדברת על מגזר חרדי בפנים.


כך שיש איזון

 

[גלבוע]

לא הבנתי!!!
מה הכוונה שתפקיד של אישה זה לקבל???

זה באמת נושא רחב ועמוק בשביל להעביר אותו על רגל אחת בפרוג.
אז טעימה על קצה המזלג:
המבנה הפיזי והנפשי של אישה בנוי לקבל מבעלה (וכן, להעניק לילדיה. פדואלה, צדקת).
היא נבראה כנזקקת.

כמו שמש וירח - השמש נותנת מאורה ללבנה, הלבנה מעבירה את האור הלאה.

אחת הטעויות הגדולות של הדור שלנו, זה שנשים מנסות לעשות הכל (לפעמים בנימוק של 'לא להפריע לו בלימוד'), ולהסיר ממנו כל עול.
הוא נובל כי הוא מרגיש חסר ערך וחסר צורך,
היא נובלת כי הכל עליה ובסוף היא קורסת.

מן הצד השני,
לכל אחד יש גם נטייה הפוכה שבה הוא צריך להילחם.
הגבר נוטה לאגוצנטריות (הוא היה בעולם לבד כשנברא, ולכן אזור הנוחות שלו זה לבד).
האישה נוטה לתת עד שהיא נמחקת. (אמרתי לבנה?)
כל אחד מהם צריך ללמוד את תפקידו -
הגבר צריך ללמוד לתת ולחשוב על טובת השני בעת הנתינה (האישה עושה תפקיד גדול בזה שהיא מלמדת אותו איך לתת לה בצורה שיעשה לה טוב).
האישה צריכה ללמוד לקבל בשביל עצמה. לצאת מהסרט של 'אמא פולניה'. "טוב, לא צריך. אני אסתדר"... כשהלב שלה צועק: כן, כן, כן!!! אל תקשיב לי!!! באמת אני כן צריכה!!!!
מכירות את זה?

 

[Ruty Kepler]

אל הוריים?
זה משהו מולד או נרכש?
המושג הזה מעוגן במקורות?

מאמינה שזה לא מולד, כי אם זה היה תורשתי - התכונה הזו הייתה נעלמת מהר מאד מהעולם. רובם הרי לא מביאים ילדים לעולם, אז אין להם למי להוריש את זה הלאה...

במקורות לא שמעתי על הגדרה כזו. אבל הגיוני שגם פעם היו אנשים שלא רצו להקים משפחה. אולי פשוט לא קראו להם בשם מוגדר.

 

[0אנונימית0]

קודם כל להרגע...
אני בסדר.
יש לי אחיינים אני אוהבת ילדים אבל ממש לא דחוף לי משהו כזה משלי. טרחני ומכביד
אני יודעת שיום אחד אצטרך לעשות את זה ומקוה שיהיה לי בעל טוב שיעזור לי המון ושיהיה איתי
אני רוקה מבוגרת (יחסית) ובינתיים טוב לי ככה.
מאז ומעולם הייתי כזאת. לא מתחברת לדברים כאלה נשיים כאלה....
מעודדת את עצמי שזה לא יותר מ15-20 שנה ואז זה יעבור...
סיפרתי לכן כדי שתדעו הרבה יותר להעריך זה ממש לא מובן מאליו.
לא מבינה איך אפשר לשווע לזה, להשתגע על זה... אני מבינה שאני קרוצה מחומר אחר
לא שמעתי על עוד הרבה כאלה אני שמעתי על עוד אחת, אבל אולי יש עוד כאלה כמוני שמחביאות... כי זה באמת לא לעניין לדבר על זה עם נשים אחרות. לא נעים. מרגישה מוזרה.

 

[נוי]

לגבי הכיף באימהות הוא כל כך תלוי בתקופות.
יש רגעים שאימא מרגישה חנוקה ברמה אנושה. אפילו להפטשי אישי אין לה זמן.
כתבתי את זה כאן פעם באשכול אימהי כלשהו, זו תקופה שאני זוכרת בחדות.
היו לי שלושה, מתוקים נפלאים ומרווים נחת. אבל קטנים ותלויים בי. הקטנה הוציאה שיניים באופן צרחני שכזה שהייתי צריכה לסגור חלונות למען לא יזמינו את הרווחה והמשטרה ביחד.
לא הייתה לה חצי שעה רצופה של שינה.
המשמעות האישית: שכחתי מה זה לאכול ברוגע, ולפעולה פשוטה כמו מקלחת, הייתי חייבת שיהיה עוד מבוגר נוכח בבית.
הרגשתי מתוסכלת, יגעה, מרוטה ומיואשת.
ניסיתי לחשוב: איזה חיים הם אלה שאין מחויבות לכלום כלום כלום.
אתה רוצה לאכול? אוכל, עייף? הולך לישון. רוצה להתרענן? מתקלח וכו'.
נשואה בלי ילדים? יש לנהל בית.
רווקה? יש מחויבות בעבודה.
הגעתי למסקנה שרק חיי רווקה בלי עבודה הם נטולי כל מחויבות.
לא היה נשמע לי גן עדן. התאוששתי, ולמדתי ללחוש לעצמי:"זה זמני, זה זמני"...

ומעניין לעניין באותו עניין:
ישבתי בשבת עייפה למדי ושוחחתי עם מישהי שבעלה מטפל בנוער הסובל ממחלות והפרעות נפשיות.
אמרתי לה:"מעניין איך התחושה הזו:עייפים? הולכים לישון. ישנים עד... שמתעוררים כי גמרו לישון, מדהים, לא?"
השיבה לי:"את יכולה לשאול את הבחורים של בעלי איך זה"...

 

[userit]

דווקא התפקיד של אישה במערכת נישואים זה לקבל.

וחלק מהקושי הוא בגלל שמלמדים נשים דברים שנכתבו עבור גברים. (למשל קונטרס החסד)
אצלנו בסמינר היה רב אחד (הרב שוואב) שניסה להעביר לבנות את הנקודה הזו, אבל לצערי רובן לא היו בשלות לקבל את זה.

לא חושבת שאפשר לומר על קונטרס החסד שזה דבר שנכתב לגברים ולא אמור להילמד לנשים- הרב דסלר עצמו לימד את העניין הזה לבנות, בגייטסהד.
אבל הרעיון הוא נכון- מלמדים את הבנות שהן מתחתנות כדי לתת וכדי ׳לעשות חסד׳. ובדורות האחרונים זה השתדרג גם ל׳כדי לפרנס אותו׳- ואע״פ שהכל נכון- עושים את זה בפועל, עדין- האשה כאן כדי לקבל. וכאשר אשה לא מכשירה את עצמה לכך... אז גם הנישואים שלה כאלה.
ואני מאמינה לך שרב הבנות לא היו בשלות לקבל את זה-
לכי תחפשי כמה נשים נשואות הן בשלות לקבל את זה.

 

[ה. בקר]

את לא צריכה. נקודה.
(ואת גם לא צריכה את האישור שלי...)

ואת לא אשמה שיש אנשים חסרי טקט (ושכל) בעולם.

אבל מה הקשר לענייננו?

כתבו על התחרות שיש בציבור שלנו בענין מספר ילדים. ואם בכלל יש או אין תחרות.
לא כתבתי סתם כי בא לי.
כי זה נושא שממש לא בא לי.
רגיש לי מדי.

אבל חשוב להבין את הצד האחר.

 

[פדואלה]

כתבו על התחרות שיש בציבור שלנו בענין מספר ילדים. ואם בכלל יש או אין תחרות.
לא כתבתי סתם כי בא לי.
כי זה נושא שממש לא בא לי.
רגיש לי מדי.

אבל חשוב להבין את הצד האחר.

כתבתי למעלה שהיה לי בכור שהגיע בצ'יק צ'ק ואחריו היתה המתנה של 10 שנים(זר לא יוכל להבין!!)
והתגובות של הסובבים היו שונות ומשונות ורגישות ואנוכיות. היה הכל!
והיום ביתי צפוף בלע"ר והתגובות הן אותו דבר.
העולם מלא אנשים ודעות.
מה שאת עושה כי כך המסלול שלך משמיים-הוא הטוב ביותר עבורך.
ויכול להיות בו קשיים נסתרים שעין לא תשזפם...
וחבל(מניסיון כמובן) להרגיש משהו אחר מול כל התגובות המחלישות.

בחיבוק גדול, אהבה (ומתיימרת לומר גם: הבנה)

 

[userit]

קודם כל להרגע...
אני בסדר.
יש לי אחיינים אני אוהבת ילדים אבל ממש לא דחוף לי משהו כזה משלי. טרחני ומכביד
אני יודעת שיום אחד אצטרך לעשות את זה ומקוה שיהיה לי בעל טוב שיעזור לי המון ושיהיה איתי
אני רוקה מבוגרת (יחסית) ובינתיים טוב לי ככה.
מאז ומעולם הייתי כזאת. לא מתחברת לדברים כאלה נשיים כאלה....
מעודדת את עצמי שזה לא יותר מ15-20 שנה ואז זה יעבור...
סיפרתי לכן כדי שתדעו הרבה יותר להעריך זה ממש לא מובן מאליו.
לא מבינה איך אפשר לשווע לזה, להשתגע על זה... אני מבינה שאני קרוצה מחומר אחר
לא שמעתי על עוד הרבה כאלה אני שמעתי על עוד אחת, אבל אולי יש עוד כאלה כמוני שמחביאות... כי זה באמת לא לעניין לדבר על זה עם נשים אחרות. לא נעים. מרגישה מוזרה.

לדעתי כדאי לך לעשות הפרדה בין נישואים לאימהות. כשחושבים על הכל יחד- יש הרבה היגיון בתחושות של ׳תנו לחיות בשקט׳.
נישואים זה רצון אחד- נורמלי מאד, ובכלל לא רק יהודי. אין צורך להסתכל במבט של ׳אילולא הייתי דתיה, לא הייתי מתחתנת׳ או ׳לא הייתי מתחתנת בגיל צעיר׳- כמה נפלא להיות נשואים, לבעל שהוא רק שלי! וכל השאר, כל אחת תשלים לעצמה.
אחר כך, כשמתחתנים, פתאום מגיע הרצון השני- גם אם הוא לא היה קיים קודם.כל כך רוצים ילדים- משלכם! להעשות למשפחה, להורים, לתת ולאהוב ועוד.

אישית, אף פעם לא התחברתי לתינוקות וילדים. אבל מיד אחרי שהתחתנתי, התחילו להיות לי כאבי בטן מלראות תינוקות באוטובוס.... אין לי הסבר לזה.

 

[קריאייטיבית]

מאמינה שזה לא מולד, כי אם זה היה תורשתי - התכונה הזו הייתה נעלמת מהר מאד מהעולם. רובם הרי לא מביאים ילדים לעולם, אז אין להם למי להוריש את זה הלאה...

במקורות לא שמעתי על הגדרה כזו. אבל הגיוני שגם פעם היו אנשים שלא רצו להקים משפחה. אולי פשוט לא קראו להם בשם מוגדר.

לא כל דבר מולד הוא דבר תורשתי.
יכול להיות שזו הגדרה כמו עוד הגדרות רבות, שאיננה לגמרי נכונה,
וזה נובע אצל אנשים שונים כתוצאה מחוויות שונות.

אני סתם כך, קצת נגד הגדרות. כל דבר מוגדר נהיה פתאום בסדר וטוב
כי מצאו לו הגדרה...

יכול להיות שזה הטבע שלה
ויכול להיות שהיא זקוקה לעזרה והיא נמצאת במצוקה כלשהי (רגשית)

ואנונימית, (אני מעיזה לשאול בגלל שאת ממש כזו)
אפשר לשאול בת כמה את ?

 

[חשבונאית]

כתבו על התחרות שיש בציבור שלנו בענין מספר ילדים. ואם בכלל יש או אין תחרות.
לא כתבתי סתם כי בא לי.
כי זה נושא שממש לא בא לי.
רגיש לי מדי.

אבל חשוב להבין את הצד האחר.

מכירה את הדברים מקרוב: לקרוב משפחתי שהביא בקושי 4 ילדים לעולם, וכ"כ רצה עוד-רק הקב"ה רצה אחרת. ניגש פעם אדם ואמר לו: אתה סידרת לעצמך את החיים, אתה מסודר מבחינה כלכלית (אברך+מורה....) ויש לך 4 ילדים....
מיותר לציין עד כמה הוא נפגע....

 

[userit]

זה באמת נושא רחב ועמוק בשביל להעביר אותו על רגל אחת בפרוג.
אז טעימה על קצה המזלג:
המבנה הפיזי והנפשי של אישה בנוי לקבל מבעלה (וכן, להעניק לילדיה. פדואלה, צדקת).
היא נבראה כנזקקת.

כמו שמש וירח - השמש נותנת מאורה ללבנה, הלבנה מעבירה את האור הלאה.

אחת הטעויות הגדולות של הדור שלנו, זה שנשים מנסות לעשות הכל (לפעמים בנימוק של 'לא להפריע לו בלימוד'), ולהסיר ממנו כל עול.
הוא נובל כי הוא מרגיש חסר ערך וחסר צורך,
היא נובלת כי הכל עליה ובסוף היא קורסת.

מן הצד השני,
לכל אחד יש גם נטייה הפוכה שבה הוא צריך להילחם.
הגבר נוטה לאגוצנטריות (הוא היה בעולם לבד כשנברא, ולכן אזור הנוחות שלו זה לבד).
האישה נוטה לתת עד שהיא נמחקת. (אמרתי לבנה?)
כל אחד מהם צריך ללמוד את תפקידו -
הגבר צריך ללמוד לתת ולחשוב על טובת השני בעת הנתינה (האישה עושה תפקיד גדול בזה שהיא מלמדת אותו איך לתת לה בצורה שיעשה לה טוב).
האישה צריכה ללמוד לקבל בשביל עצמה. לצאת מהסרט של 'אמא פולניה'. "טוב, לא צריך. אני אסתדר"... כשהלב שלה צועק: כן, כן, כן!!! אל תקשיב לי!!! באמת אני כן צריכה!!!!
מכירות את זה?

לא יכולת להסביר את זה נפלא יותר