נכון זה קשה להיות אמא?

[אני לי]

יש דבר כזה להקיף את עצמי באנשים בעלי שכל וטאקט?
את בוחרת מי יהיו בני המשפחות משני הצדדים?או מי יהיו השכנים? או מי יהיו חברותייך לעבודה?
עדיף שתבחרי לדון את האנשים המגיבים ולסנן את התגובות שמחזקות אותך.
תצליחי!

כן יש דבר כזה. אני בהחלט בוחרת עם מי לדבר יותר או פחות, למי להקשיב בתשומת לב ולמי רק בכאילו. ובכלל, כשהאוירה שאני משרה סביבי היא כזו של אפס סובלנות לרכילות ושיפוטיות, אז גם הסובבים קולטים את זה ומתיישרים בהתאם.

את צודקת קצת בעניין המשפחה (ב"ה התברכתי במשפחות נדירות מהבחינה הזו, אז קשה לי לייעץ), אבל שכנות וחברות? אני בהחלט מסננת. אין מצוה להיות החברה הכי טובה של כל אחת.

וכדאי גם להתאמן על שמיעה סלקטיבית.

 

[Ruty Kepler]

עד לאחרונה- כשהחלו לחול שיבושים רציניים ועיוותים חמורים בדעתם של אנשי המערב- לא היה רצון טבעי כמו ללדת ילד משלי.

מה שקרה לאחרונה, או יותר נכון - לפני כמה עשרות שנים, הוא המצאה רפואית אחת קטנה. לא עיוותים במחשבה ולא שיבושים בדעה.

גם קודם היו אנשים שלא רצו, או לא רצו כל כך הרבה, או לא רצו כל כך צפוף. רק שלא הייתה להם דרך מוחלטת לממש את אי רצונם.


ועוד תזכורת, שיש לה גיבוי גם בדעה ההלכתית:
בעבר, במצב הטבעי, ההפרש בין ילד לילד היה כשלוש שנים.
היום נחלשו הטבעים, ולכן יכול להיות הפרש של שנה בין ילד לילד. זה לא סימן לחוזק של האמא, אלא ההפך.

 

[נחל]

עוד משהו לאנונימית.
תראי זה שיא המובן שטוב לך בהווה.
כי את ההורים שלך את מכירה
ואת הבית את מכירה.
ולהעדיף את זה על פני איזה בעל עלום וילדים שבדמיון בינתיים זרים כלפייך-יש בזה הגיון.

אבל תדמייני רגע את החברה הכי טובה שלך, שהיתה לך אי פעם,עם קשר חזק שמאד מאד אהבת, שהיה לכם שיחות רבות, קודים משותפים, כייפים של טיולים, שהיה לך הכי טוב איתה.
ודמייני שכל זה מתנקז בבן זוג שלך.
זה לא איזה "בעל", זר כזה.

וכנ"ל לגבי הילדים.
זה לא הילדים האלו שאת רואה ברחוב,
זה לא התינוק ההוא זב הנזלת שצורח בעגלה שליידך באוטובוס,
וזה לא גם השכנים המפונקים שלך עם הריח שהם עושים...
זה הבן שלך.
זה תינוק קטן, שהוא חלק ממך
חלק מהאישיות שלך
זה להרחיב את ה"אני" שלך

יש לו את המבט שלך בעיניים,
וגם האף שלו מזכיר את שלך.
והוא בוכה
כי הוא תלוי בך
כי הוא בוטח בך.
ואת חיכית לו
והתפללת עליו
ונתת לו
האהבה אליו תבוא לך ממילא,
והנתינה תגביר את האהבה. (כנ"ל לגבי חלק א')

כל כך נכון ומדויק - ההבדל בין תינוק שלך, לתינוקות זרים.
לא כולן מרגישות ככה, יש כאלה שהלב שלהן נפתח אל מול כל תינוק.
אבל אצל מי שלא - זה באמת עולם אחר.

 

[יראת]

אנונימית, לא מבינה איך את יכולה להיות עדיין תחת הסינר של ההורים. מי שטעם טעם של עצמאות - לא מסוגל לחשוב על להיות ילד בבית ההורים. גם אם הם אנשים לא כובלים עדיין זה שונה לחלוטין מלהיות ברשות עצמך !

 

[פדואלה]

תקשיבי טוב: בגלל שאני אשה בריאה עם רגשות ודחפים בריאים, גם אצלי ברגע שהקטן התורן מתחיל ללכת חוזרת התשוקה לתינוק.
1. זה לא אומר שטוב לי או למשפחה שלי תינוק עכשיו
2. זה לא אומר שכיף לי לגדל את התינוק הזה

ולגבי ה"שיבושים רציניים ועיוותים חמורים"- תלכי טיפהלה אחורה בהיסטוריה, לזמן שלאמא לא היתה בחירה בנושא, ותגלי שהרבה מבעלי האמצעים שלחו תינוקות בני יומם למינקת לכפר בידיעה מלאה שלא ברור שישרדו עד גיל 5, שהוא הגיל בו חזרו הביתה.
ויש עדויות מחרידות על האופן שבו תינוקות היו, בעדינות, "לא חשובים". לא רוצה להאריך, עושה לי רע לחשוב על זה, אבל את כל כך מוכוונת מטרה שלגמרי איבדת את זה.
(אגב, כשאני מרפרפת על אשכול, userit הוא אחד הניקיות שאני אקרא בעיון. מעריכה את דעתך, כושר הניסוח והידע שלך. בדרך כלל... )

חבל שאינך מדייקת בנושא ההיסטורי...
כאחת שחפרה ובדקה(היה לי הרבה שנים זמן לעשות זאת), זה ממש לא מדוייק!

האימהות מצידן, עשו את ההשתדלות להבאת ילדים לעולם(למרות שגם אז, היו אמצעים להכל! וזה מציטוט של סבתי שהיא קרובה לגיל 100 בלע"ר וזוכרת טוף טוף...)
אבל, כל הגידול היה לפעמים קשה מנשוא ולפעמים עד בכלל, עקב המצב הבריאותי בו היתה נתונה היולדת(לא היה תרופות ומכשור), או נתוני המשפחה(הבעל נסע למסחר לכמה חודשים), או אפילו חוסר היכולת להאכיל את הילד(לא לכולן היה בשפע).
ומיניקות הכפר לקחו תשלום מלא על כל ארוחה, ולא גידלו אלא האכילו בלבד. והאמהות לפעמים היו יושבות ליד המיניקות ומלטפות את הרך הנולד תוך כדי האכילה, ומוציאות לו אויר וכו'.
ונשים במהותן - תמיד רצו(כמה ומתי, זה כבר משהו אחר).
העיוותים(אם הם קיימים כדברייך) הם לא זה.

 

[userit]

תקשיבי טוב: בגלל שאני אשה בריאה עם רגשות ודחפים בריאים, גם אצלי ברגע שהקטן התורן מתחיל ללכת חוזרת התשוקה לתינוק.
1. זה לא אומר שטוב לי או למשפחה שלי תינוק עכשיו
2. זה לא אומר שכיף לי לגדל את התינוק הזה

ולגבי ה"שיבושים רציניים ועיוותים חמורים"- תלכי טיפהלה אחורה בהיסטוריה, לזמן שלאמא לא היתה בחירה בנושא, ותגלי שהרבה מבעלי האמצעים שלחו תינוקות בני יומם למינקת לכפר בידיעה מלאה שלא ברור שישרדו עד גיל 5, שהוא הגיל בו חזרו הביתה.
ויש עדויות מחרידות על האופן שבו תינוקות היו, בעדינות, "לא חשובים". לא רוצה להאריך, עושה לי רע לחשוב על זה, אבל את כל כך מוכוונת מטרה שלגמרי איבדת את זה.
(אגב, כשאני מרפרפת על אשכול, userit הוא אחד הניקיות שאני אקרא בעיון. מעריכה את דעתך, כושר הניסוח והידע שלך. בדרך כלל... )

נו- את בעצמך מודה בזה! את רוצה עוד תינוק אפילו כשזה לא טוב לך! מה זה אם לא רצון טבעי ובסיסי??
לנשים בכפרים היתה בחירה, כפי שבימי הגמרא היתה בחירה. ואכמ״ל.
היחס שלהם לאחר מעשה לילדים הוא לא רלוונטי- אני מדברת על התשוקה ללדת ילד לעולם.
אני אולי מכוונת מטרה, אבל המטרה שלי היא לא לומר ׳זה כיף ותודו בזה׳- היא לומר ׳מספיק לייחס כל מעשה לדת, אם הקב״ה טבע בנו רצונות טבעיים ואנחנו נענים להם׳

ותודה על המילים היפות!

 

[מקופלת]

אנונימית, לא מבינה איך את יכולה להיות עדיין תחת הסינר של ההורים. מי שטעם טעם של עצמאות - לא מסוגל לחשוב על להיות ילד בבית ההורים. גם אם הם אנשים לא כובלים עדיין זה שונה לחלוטין מלהיות ברשות עצמך !

אני נשואה.
ואף פעם לא טעמתי טעם עצמאות, וגם לא רוצה לטעום.
גם נשואה היא לא ברשות עצמה.

 

[פדואלה]

אני נשואה.
ואף פעם לא טעמתי טעם עצמאות, וגם לא רוצה לטעום.
גם נשואה היא לא ברשות עצמה.

נראלי היא התכוונה לעצמאות רגשית, עצמאות בבחירות שלי איך לחשוב ומה.
עצמאות בוגרת נקרא לזה.
וזה לא חייב לבוא דוקא אחרי נישואים.

 

[userit]

מה שקרה לאחרונה, או יותר נכון - לפני כמה עשרות שנים, הוא המצאה רפואית אחת קטנה. לא עיוותים במחשבה ולא שיבושים בדעה.

גם קודם היו אנשים שלא רצו, או לא רצו כל כך הרבה, או לא רצו כל כך צפוף. רק שלא הייתה להם דרך מוחלטת לממש את אי רצונם.


ועוד תזכורת, שיש לה גיבוי גם בדעה ההלכתית:
בעבר, במצב הטבעי, ההפרש בין ילד לילד היה כשלוש שנים.
היום נחלשו הטבעים, ולכן יכול להיות הפרש של שנה בין ילד לילד. זה לא סימן לחוזק של האמא, אלא ההפך.

אני לא מסכימה. אין כאן מקום לפרט- אבל אני מדברת על דבר אחר לגמרי. על מצב שבו אנשים אומרים אמן על כל הכרזה משונה של אנשים יוצאי דופן.
כל כך הרבה דברים לא לגיטימיים, מקבלים לגיטימציה ברורה בעולם ההפוך הזה, עד שהנורמלי (האחרון?) נעשה ללגיטימי פחות מכולם.
בין הדברים הללו- נמצא הרצון של אדם בילדים. לא דיברתי על כמות, לא על מה לעשות איתם אחרי שנולדו ולא על הרווח ביניהם. רק על רצון לילדים.
לפני מאה שנה- אנשים שבחרו שלא ללדת ילדים- היו משונים. היום? ׳לגיטימי׳.
העובדה שקיימים אנשים חריגים אינה הופכת את האחרים לבעלי נטיה מיוחדת.
אני מכירה גם אנשים שלא אוהבים לאכול- בגלל זה אשה דתיה שאוכלת צריכה להרגיש צדיקה? לא. היא אוכלת כי בא לה. או כי היא רעבה. והיא יכולה להשתדרג ולאכול כי הקב״ה אמר (בסעודות מצווה) או כדי שיהיה לה כח ומרץ לעבודת ה׳.
וגם אם לא היתה שומרת תורה ומצוות היתה אוכלת. אולי לא כשר. אולי לא סעודה שלישית. אבל היתה אוכלת.

סה טו.

 

[לילי 1]

נו- את בעצמך מודה בזה! את רוצה עוד תינוק אפילו כשזה לא טוב לך! מה זה אם לא רצון טבעי ובסיסי??
לנשים בכפרים היתה בחירה, כפי שבימי הגמרא היתה בחירה. ואכמ״ל.
היחס שלהם לאחר מעשה לילדים הוא לא רלוונטי- אני מדברת על התשוקה ללדת ילד לעולם.
אני אולי מכוונת מטרה, אבל המטרה שלי היא לא לומר ׳זה כיף ותודו בזה׳- היא לומר ׳מספיק לייחס כל מעשה לדת, אם הקב״ה טבע בנו רצונות טבעיים ואנחנו נענים להם׳

ותודה על המילים היפות!

אני מודה במה? הנושא פה, להזכירך, בתוך ים המלל הוא- הכיף שבלגדל ילדים. נראה שיש פה שונות גבוהה בין ההגדרות של המילה כיף. או שלא עקבתי מספיק לעומק ועברנו לדבר על דת וילודה?

 

[הוליווד]

אימהות זה "כיף"?!???

אימהות זה תפקיד שלוקח המון אנרגיות ודורש המוןןןן עבודה עצמית ועבודה על המידות, וגם ויתור על הרבה דברים... לא סתם אשה צריכה לדאוג לעצמה להרפיות ולדברים שישמחו או ישחררו אותה.

זה כיף לא לישון לילות נורמליים?
זה כיף למות מבחילות והקאות בחוסר תפקוד כשבבית יש עוד זאטוטים?
זה כיף לרוץ עם ילדים לרופאים ולבלות איתם בבית חולים בגלל וירוסים או דלקות?
זה כיף כשאין לך כמעט זמן לעצמך?

זה כיף כשאת זוכה לישון לילה שלם והילדים שלך מרגישים טוב, ואת עצמך לא מקיאה כל היום עד כדי איבוד השפיות, והכל זורם... נכון שיש הרבה רגעים מתוקים של "חכמות" אך זה עדיין לא מוריד מהקושי...

יש כאן מישהי שלא מתגעגעת לפעמים לתקופה שהייתה ללא עול ויכלה לישון בלילה כאוות נפשה?

אם לגדל ילדים - או יותר נכון - להביא אותם- היה כזה "כיף", היינו רואות את כל החילוניות עם עשרה ילדים.

לא, זה לא כיף בכלל. דברים טובים מגיעים קשה. אף אחת לא מביאה ילדים בגלל הכיף. מביאים בגלל שחושבים על העתיד.

כן, וגם אני ציפיתי לילדים.

 

[userit]

אני מודה במה? הנושא פה, להזכירך, בתוך ים המלל הוא- הכיף שבלגדל ילדים. נראה שיש פה שונות גבוהה בין ההגדרות של המילה כיף. או שלא עקבתי מספיק לעומק ועברנו לדבר על דת וילודה?

שימי לב על מה ענית לי מלכתחילה-
ציטוט:
״חבל לי קצת על נשים כאן שמרגישות את עול הציווי בילדים-
לא חובה או לא אמורים להרגיש כיף...
לולא הייתי שומרת תומ״צ אולי לא הייתי רוצה ילדים...

כדאי להן לדעת שאנשים בכל העולם רוצים ילדים, מהמקום הכי אנכי וטבעי.
לא בשביל ׳מה יגידו׳, לא בשביל ההורים שלהם, לא מתוך דאגה לאיכלוס העולם.
עד לאחרונה- כשהחלו לחול שיבושים רציניים ועיוותים חמורים בדעתם של אנשי המערב- לא היה רצון טבעי כמו ללדת ילד משלי.״
סוף ציטוט.

דברתי על הרצון ללדת. הרצון בילדים. לא על כמה כיף לגדל אותם. אלא על כמה טבעי לרצות אותם.

 

[userit]

אם לגדל ילדים - או יותר נכון - להביא אותם- היה כזה "כיף", היינו רואות את כל החילוניות עם עשרה ילדים.

כשאני רוצה לבדוק אם משהו כיף- אני אף פעם לא הולכת לבדוק אם נשים לא דתיות עושות את זה.
הן בעצמן לא יודעות מה יעשה להן טוב.

 

[פדואלה]

אימהות זה "כיף"?!???

אימהות זה תפקיד שלוקח המון אנרגיות ודורש המוןןןן עבודה עצמית ועבודה על המידות, וגם ויתור על הרבה דברים... לא סתם אשה צריכה לדאוג לעצמה להרפיות ולדברים שישמחו או ישחררו אותה.

זה כיף לא לישון לילות נורמליים?
זה כיף למות מבחילות והקאות בחוסר תפקוד כשבבית יש עוד זאטוטים?
זה כיף לרוץ עם ילדים לרופאים ולבלות איתם בבית חולים בגלל וירוסים או דלקות?
זה כיף כשאין לך כמעט זמן לעצמך?

זה כיף כשאת זוכה לישון לילה שלם והילדים שלך מרגישים טוב, ואת עצמך לא מקיאה כל היום עד כדי איבוד השפיות, והכל זורם... נכון שיש הרבה רגעים מתוקים של "חכמות" אך זה עדיין לא מוריד מהקושי...

יש כאן מישהי שלא מתגעגעת לפעמים לתקופה שהייתה ללא עול ויכלה לישון בלילה כאוות נפשה?

אם לגדל ילדים - או יותר נכון - להביא אותם- היה כזה "כיף", היינו רואות את כל החילוניות עם עשרה ילדים.

לא, זה לא כיף בכלל. דברים טובים מגיעים קשה. אף אחת לא מביאה ילדים בגלל הכיף. מביאים בגלל שחושבים על העתיד.

כן, וגם אני ציפיתי לילדים.

תרשי לי...
א. חילונים הם לא דוג' או מדד להגדרות שלי בחיים. החילונים, גם לא לומדים תורה, אז לכן למי שזה כייף לו הוא טועה? הוא לא מרגיש טוב? בעלי עובד וקצת לומד, אבל כשלומד- כייף לו, כן, כייף!! וביום שהוא עשה סיום מסכת, היה לו ולי ולכולם כייף ומאושר הכי בעולם!! הרגשנו את זה חזק.
ב. כל מה שתיארת למעלה, זה קושי, נכון. אבל חווית הנתינה והדאגה וההכלה, והלראות מישהו קטן וחסר יכולת כשהוא גדל ומתחזק בזכות ההשתדלויות שלך,מקטינה ומכווצת את הרגשת החוסר אונים הפיזית והרגשית שכתבת.
ג. אני מתגעגעת לשינה הרציפה, כן. אבל לא הייתי רוצה לחזור לבחרות חסרת העול וחוויות הנתינה הזאת שבה היום אני נמצאת.
ד. עם כל הקושי הטכני בלהביא ילדים ולגדלם, לי אישית- זה כייף או אולי מדוייק יותר-אושר, כן אושר כזה שמתפשט לי בלב עכשיו בהווה ולא בשביל שבעתיד יהיה לי אותו.

 

[לילי 1]

דברתי על הרצון ללדת. הרצון בילדים. לא על כמה כיף לגדל אותם. אלא על כמה טבעי לרצות אותם.

חבל, אין לנו על מה להתווכח

 

[פרוט]

אני בדיוק קוראת עכשיו ספר על הרבנית הני מכליס ע"ה.
כל כך כיף לקרוא על הגישה הבריאה שלה לילודה. היא עצמה הייתה אמא ל-14 ילדים בל"ע, הלידות שלה תמיד היו קשות. 9 (!) מתוכם נולדו בניתוח, והגישה שלה כ"כ מחזקת ונותנת כח.
למי שקוראת אנגלית, ממליצה על הספר.

 

[פדואלה]

מצרפת לכן משו שיכול לחזק.
ושתרגישו מליונריות!!!
רואים שם נשים.

 

[מלפפון]

שאלה:
שנים שאני מחפשת מקור הלכתי שמצווה על האשה הישראלית ללדת כמה שיותר ולא מוצאת.
מצאתי בינתיים פרו ורבו לבעל במצרים, אבל לא מקור שמורה להיות היום עם 12 ילדים ויותר.
אני לא מביעה דעה אלא באמת שואלת.
האם יש ענין? (חוץ מהקטע שעדיף למלא את הארץ ביהודים בשביל היתרון הדמוגרפי על הערבים)..

 

[שולה]

קיבלתי במייל
לא כל השורות קשורות כאן לאשכול,
אבל העליתי לטובת המעוניינות

תהנו


אני אסירת תודה
לביתי בת העשרה,
שמתלוננת על שטיפת הכלים,
כי זה אומר שהיא בבית ולא מסתובבת ברחובות.

למיסים שאני משלמת,
כי זה אומר שיש לי עבודה.

לבלאגן שצריך לסדר אחרי המסיבה,
כי זה אומר שהייתי מוקפת בחברה.

לבגדים שהם קצת הדוקים מידי,
כי זה אומר שיש לי מספיק לאכול.

לצל שלי שצופה בי כשאני עובד,
כי זה אומר שאני בחוץ, באור השמש.

לדשא שצריך לכסח,
לחלונות שצריך לנקות
ולמרזבים שצריך לתקן,
כי זה אומר שיש לי בית.

לכל התלונות שאני שומעת על הממשלה,
כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.

לחנייה שאני מוצאת
בקצה המרוחק של מגרש החנייה,
כי זה אומר שאני מסוגלת ללכת
ושבורכתי באמצעי תחבורה.

לחשבון הענק שאני צריכה לשלם על החימום,
כי זה אומר שחם ונעים לי.

לזו שמאחורי
ששרה בזיוף נוראי,
כי זה אומר שאני יכולה לשמוע.

לערימת הבגדים שדורשות כביסה וגיהוץ,
כי זה אומר שיש לי מה ללבוש.

לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום,
כי זה אומר שהייתי מסוגלת לעבוד קשה.

לצלצול של השעון המעורר
בשעות המוקדמות של הבוקר,
כי זה אומר שאני חי... "



לפעמים אדם מרגיש מיואש שאין לו כוח, נגמר לו הכוח. ובאמת, למה נגמר לנו הכוח? כי הוצאנו מהפה את המשפט "אין לי כוח", אומר רבי חיים מוולוז'ין: אסור להוציא מהפה משפט שמתחיל במילים "אין לי", כשהתחלת משפט ב"אין", קבעת גורל! תמיד תגיד יש ו"הכול לטובה"

 

[ארבע]

אימהות זה "כיף"?!???

אימהות זה תפקיד שלוקח המון אנרגיות ודורש המוןןןן עבודה עצמית ועבודה על המידות, וגם ויתור על הרבה דברים... לא סתם אשה צריכה לדאוג לעצמה להרפיות ולדברים שישמחו או ישחררו אותה.

זה כיף לא לישון לילות נורמליים?
זה כיף למות מבחילות והקאות בחוסר תפקוד כשבבית יש עוד זאטוטים?
זה כיף לרוץ עם ילדים לרופאים ולבלות איתם בבית חולים בגלל וירוסים או דלקות?
זה כיף כשאין לך כמעט זמן לעצמך?

זה כיף כשאת זוכה לישון לילה שלם והילדים שלך מרגישים טוב, ואת עצמך לא מקיאה כל היום עד כדי איבוד השפיות, והכל זורם... נכון שיש הרבה רגעים מתוקים של "חכמות" אך זה עדיין לא מוריד מהקושי...

יש כאן מישהי שלא מתגעגעת לפעמים לתקופה שהייתה ללא עול ויכלה לישון בלילה כאוות נפשה?

אם לגדל ילדים - או יותר נכון - להביא אותם- היה כזה "כיף", היינו רואות את כל החילוניות עם עשרה ילדים.

לא, זה לא כיף בכלל. דברים טובים מגיעים קשה. אף אחת לא מביאה ילדים בגלל הכיף. מביאים בגלל שחושבים על העתיד.

כן, וגם אני ציפיתי לילדים.

כן, אמהות היא כיף. למרות הלילות הלבנים, הקשים, הבכיות מטריפות הדעת, הליווי ההתפתחותי שחלק מן הילדים זקוקים לו, למרות הבחילות (ואני סובלת מהיפרמזיס וההריונות שלי כרוכים באישפוזים לסירוגין). ואם הנחת והמתק לא מורידים מהקושי, אני באמת לא יודעת איך אפשר לחיות.

וכן, גם אני ציפיתי לילדים. כמעט עשור.