סיפור בהמשכים נו מה געציל, מה אתה אומר? [המשך לספר - סקיצה פתוחה להערות נוקבות ומחמאות מרגשות]

[Natan Galant]

פרק א.​

עייף מנחמן ומהחיים, חזרתי לעצמי. רוחי שבה אליי ואתחלתי את המערכת. התנעתי מחדש וזה. הבנתי שאני במטוס החוזר מבלגיה לישראל, מרוט כולי אחרי טיול קשה, ומאחוריי שלושה ימים מלאי טראומות. רובן ככולן קשורות למר מרכוס, מיעוטן לאנטישמים, והיתר לחברת התעופה פינאייר חסרת הלב. לא פשוט, לא קל.

אתם יודעים איך זה מצבי משבר, אנחנו מנסים להרים את המוראל שלנו באמצעות כל מיני עידודים חסרי טעם. למשל, ניסיתי להגיד לעצמי שישנם אנשים שמצבם קשה משלי, איפשהו בעולם הגדול שלנו. אולי בזימבבואה, שמעתי שתנאי החיים שם לא מהנים במיוחד. אולי בקונגו, יש שם איזה נגיף רצחני, אבולה, אנשים מתים כמו זבובים. הם מסכנים, לא אתה, געציל.

עדיין הרגשתי שפוף, אך חל בהרגשתי שינוי מינורי ממש. גם משהו.

עודי מתרגע, שתיתי כוס מים שיד נעלמה ורחומה כלשהי שמחוברת לדייל חולף הושיטה לי. הקפדתי ללגום באיטיות, מתרכז במים החודרים לתוכי ומבצעים בי פעולות ארגעה, מיטיבים את מצב רוחי.

וכמו שאוהבת לומר דודתי נחמה, מים שקטים חודרים עמוק. אכן - המים היו נפלאים ועשו את מלאכתם נאמנה; אט אט חשתי היטב איך תודעתי נוחתת לתוכי, מתמקמת וממלאת את כול כולי, והמים המחליקים בגרוני הניחר מערבלים את תודעתי לפיסות קטנות שמצליחים להשתחל לכל פינה, יש מצב שגם לאצבעות הרגליים. חתיכת תודעה קטנטנה אפילו חמקה באגביות לזרת!

מעולמות לא מציאותיים, רחוקים ומרחפים, שבתי למקומי. הנה אני, געציל הרווק. ישוב במטוס לעבר ישראל. מעט כבד גוף, קצת חסר שמחה. מהרהר אם ישנם דרכים בדוקות שיסייעו בעדי למחוק מזכרוני את הימים הנוראים שעברתי עם נחמן מרכוס, הפטפטן חסר המנוח. אדם שלא נתן לי שניה אחת של הפוגה, והרס את יכולת הקשב שלי לעשרים שנה קדימה. אולי שלושים, משהו.

איכשהו, למרות העידוד עם האבולה, מצב רוחי העמיק שוב. איך אנשא ואקים בית בישראל, עם יכולות קשב פגומות כל כך, מלכתחילה?

אני לא מרגיש את עצמי מוכן להתחתן, אפילו לא בגרם. בטח לא עם יכולות הקשב מצ'וקמקות שלי. הרב שלנו בישיבה, מרדכי גידרון, דיבר עימנו רבות על חשיבות ההקשבה לאישה. אפילו שבדרך כלל היא, כדבריו, "מתעקשת לדבר על דברים חסרי הגיון ומשעממים מאוד".

מה עושים?

 

[Natan Galant]

פרק ב. משהו חדש מתחיל.​

ואז, חסדי השם, התרחש ארוע מרנין. הארה שמיימית! בדיוק בעת שרוחי החלה מתדכדכת בעקביות, ובזמן שהאיש שהביא עליי את אסוני - נחמן מרכוס, היושב לצידי - שמט את ראשו בעצלות והחל לנמנם, בדיוק אז זכיתי לתגלית. על טבעית. קוסמית. הבנתי מהו הייעוד הבא שלי. מהי מטרתי. לאן אני חותר החל מרגע זה והילך.

עכשיו תראו. יש אנליסטים שמשוכנעים שהם עלו על משהו גדול, בזמן שהם עלו בסך הכל על תובנה זניחה. פער עצום! אותו פער בין עוגת שמרים של קונדיטוריה נחשבת, ובין עוגת החסה המזעזעת של דודה נחמה. בין אופנוע של דיוויד הארלי ובין הטוסטוס של משה מהדגים. בין נחמן מרכוס ובין חבר אמת.

לעומת האנליסטים, אני בהחלט עליתי על משהו אמיתי. גדול, רחב, עצום. תגלית של פעם במאה שנה. מינימום חמישים. אין מצב פחות מעשרים ושתיים. הו, ברור שלא יכולתי להישאר אדיש. עם כל הכבוד לנחמן מרכוס ולקשישים הזועפים מאחוריי שכבר הספיקו להתריע בפניי פעמיים במהלך הטיסה כי רצונם בשקט - מישהו צריך להיות מעודכן בחדשות! הללוי-ה! גיליתי מהו היעד הבא שלי בחיים.

לפיכך משכתי קלות את קסקטו של מר מרכוס, ולחשתי אל אוזניו, נרגש קלות ובעל תודעה טריה שיורדת עוד יותר נמוך מהקרסול: הסכת ושמי, איש יקר. עליתי על משהו! אני מתרגש, נחמן! אני יודע לאן אני חותר!

נו, כמובן. צריך פרטנרים יותר שווים לדברים הגדולים בחיים, זה ברור. הפרטנר שלי רק משך בכתפיו והשתתק, לא לפני שפלט משהו מקושקש על כך ש"מטמורפורזה היא שינוי של מצב נתון וקיים והפיכתו למשהו אחר". מידע שווה זהב, ללא ספק.

למה אין לי מזל? עד שכבר זכיתי בתובנה כה גדולה, מדוע אין לי עם מי לחלוק אותה?

ובכן, נראה שאין ברירה. רוצה או לא רוצה, נחמן יהיה חייב. או כמו שאמר אבא של חזי באמצע עקיפה פראית וחציה רציפה של קו לבן רציף אגב שיר גרוני ניחר בקזאחית: אין לא רוצה, יש לא יכול. ואני גם יכול וגם רוצה לעקוף אותך, רנו ארבע מקוללת.

אבא של חזי לא היה מה שאתם חושבים, ההפך. אבא של חזי הוא הבנאדם הכי רציונלי שיש. אוכל נתונים כלכליים על אפיקי השקעה סולידיים מבוקר ועד ערב, קר כקרח, איש שלעולם לא יוצא מכליו. כמעט.

עד שהוא נתקל ברכב רנו.

אבא של חזי לא יכול לסבול שום דבר שקשור בחברת הרכב הצרפתית. שם החברה מוציא אותו מכליו, כל מראה של רכב רנו על הכבישים מעורר בו פרץ תחושות תסכול וטינה. למה? ככה.

עכשיו שאנחנו חושבים על זה ביחד, אני מסכים איתכם. חסרה לנו פיסה בפאזל. איך זה ייתכן? הרי בעיקרון הוא איש טוב, אבא של חזי. אמנם גברתן, אבל רך כמו גבינה צהובה בשמש של חמת גדר. מעניין מה יש לו נגד מכוניות של רנו. באמת מעניין! למה לשנוא אנשים שיש להם מכוניות של רנו. מה כבר אפשר לשנוא בהם?

למענכם, הייתי זקוק לזמן לחשוב. לעכל. לנסות להעלות תיאוריות. להגות בדבר. אולי אפילו להשתמש בפיסות טריות מהתודעה המחודשת והרעננה שמילאה אותי מקצה לקצה.

לפיכך קמתי ממושבי הצר במטוס, מעוניין ללכת במעבר הצר ולתת לתודעה לעשות את שלה. אלא שדברים פשוטים מאוד יכולים להסתבך, לצערי: היות וישבתי בכיסא האמצעי, מטבע הדברים הייתי צריך טיפונת לדחוף את הגברתן שחסם לי את המעבר.

אך אבוי, טעיתי. הייתי צריך לקפוץ מעליו. או לטפס ולצאת דרך מושבים שכנים. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהשכנים של אבא של חזי, זה שאסור, אבל ממש אסור - להתעסק עם גברתנים, בלי שום כוכביות או אותיות קטנות. א-ס-ו-ר!

 

[Natan Galant]

פרק ג. אלמנטרי, געציל.


ברגע הראשון לא קלטתי את הטעות. רק פסעתי בניחותא במעבר, עיניי עצומות. משוחרר. שמח לעמוד על רגליי סוף סוף. התחלתי כבר להבין את העניין. הרי אבא של חזי לא סתם כך היה פורץ לבית שכניו ונתץ להם חצי מארונות הבית; יכול להיות שבאמת ראוי להציק לאנשים שיש ברשותם רכב מתוצרת רנו. הגיון קר. אלמנטרי. נראה שבעלי מכוניות רנו הינם מסוכנים לציבור; רוצחים סדרתיים או ונדליסטים מדופלמים. אחרת למה שיקנו מוצר כה מתוסבך כמו רכב צרפתי? רכב שאומרים עליו ש- - -

טראח!

חוט מחשבתי נקרע. באותו רגע הגברתן ביצע בי את זממו. פתאום הרגשתי את היד השעירה שלו בצווארון שלו, והוא מסנן בטינה: בחורציק. הסתבכת איתי. למה דחפת אותי כדי לצאת למעבר? אתה דפוק או מה?

או מה.

הסקרנות שפרחה בי באותו רגע האפילה על כל התחושות האחרות, כולל הפחד המשתק מפני היד השעירה הלופתת אותי באחיזת חנק ומאיימת על המשך חיי. מה זה יכול להיות או מה? ולמה בכלל להשתמש בניסוחים מעורפלים שכאלו, ושגויים תחבירית?

מהורהר, הורדתי ממני את היד השעירה, והסברתי לבעליה את הבעיה שלו בניסוח. על מנת לשמש כדוגמא חיובית, ניסיתי לחקות את נימת הגיבור המעצבנת של אחי הבלשן, זעליג. והייתי קוהרנטי מאוד, מבטיח: אדוני היקר. סליחה שדחפתי אותך. פשוט שימשת כטריז ביני ובין המעבר. אשר על כן נאלצתי להסיט אותך מדרכי. בנוסף, אודה מאוד לאדוני אם יוכל לסבר את אוזניי. מה התכוון לומר כשאמר שאני אני דפוק או מה? מהו אותו מה? אם אנחנו רוצים לפגוע במישהו, אנחנו צריכים להיות חדים וברורים. פוגעניים ולא ככה ככה. אז - מה? למה התכוון כבודו? מובן שאשמח ש- - -

פה קרה משהו לא צפוי. הגברתן פרץ בצחוק לבבי, לא צפוי בעליל. הוא חיבק אותי ואמר: מת עליך, גבר.

אנשים מהמושבים הסמוכים החלו למחוא לו כפיים באקסטזה. חזק. טק, טק, טק. מפרגנים מכל הלב לאיש הנפלא והנדיב הזה. מדובר בגברתן, למען השם! ממתי גברתנים מצליחים לוותר על הדחף הכפייתי שלהם להכות? אכן, ראוי להערכה.

לכשעצמי, חייכתי בעונג. שמח שאוהבים אותי. שמח שהגברתן לא עשה בי שפטים. כל נימי נשמתי עלזו באושר על כך שאינני שכן של אבא של חזי. עשתונותיי חגגו את העובדה שאנחנו תיכף נוחתים בישראל, שם אוכל להיפרד לשלום מנחמן מרכוס, השותף הפתטי שליווה אותי במסעי הנורא לבלגיה. עם שותפים כאלו מי צריך סוהרים אישיים או ללמוד חברותא עם השווער.

השווער! זה שאין לי!

בול, בדיוק זו הייתה התובנה, זו שהאירה קודם את תודעתי. הייעוד החדש שלי בחיים: למצוא שידוך. להתחתן.

להתחתן! להקים בית! כמובן, בשום אופן לא עם יתומה. אפשר נניח עם יתומה מאם. נגיד. אבל לא יתומה מאב. אין מצב. כי מה, בזמן שכל חבריי מקטרים בלי סוף על השווער שלהם, אני אשב ואשתוק? רק בגלל שלהם יש שווער ולי אין אחד כזה, שימרר לי את חיי?

זו עובדה חקוקה בסלע: צריך שווער בחיים. מישהו שאפשר לסבול מנחת זרועו, להרגיש אומלל בגלל עצם קיומו. להצר את העובדה שהוא חי ונושם ומתעלל בחתנו האהוב והמוצלח. אה אה! חיים מלאי אתגר ועניין.

איך משיגים אחד כזה? - - -

(המשך יבוא בע"ה)

 

[brachy 100]

שכוייח, ר' @חיים רר
בזכותך אנחנו מקבלים את האשכול הזה!
מחמאה נרגשת: אנחנו מחכים לך גם פה
הכל בגללך
הערה נוקבת חדרי בטן, תפעיל את הטריקים האלו על עוד סופרים!

מה, מה? אה, יש עוד מישהו בעסק?! פ'סדר נחמיא גם לו. פרקים חביבים למדי

 

[נ. גל]

הנאה צרופה, תודה רבה.

 

[הפצחן]

מעולה כרגיל, התגעגענו.
לא דובר משהו על זעליג משהו?

 

[אין פאנץ']

שכוייח, ר' @חיים רר
בזכותך אנחנו מקבלים את האשכול הזה!
מחמאה נרגשת: אנחנו מחכים לך גם פה
הכל בגללך
הערה נוקבת חדרי בטן, תפעיל את הטריקים האלו על עוד סופרים!

רק אני לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי?

נתן, כמו שכבר כתבתי לך באשכול המקורי, מוצלח ביותר,
המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לך היא

מעולה כרגיל

רק תזהר לא לרדת מהרף הגבוה שהצבת...

 

[Natan Galant]

מעולה כרגיל, התגעגענו.
לא דובר משהו על זעליג משהו?

בעיקרון יש ספר שלם שנקרא זעליג, אבל הוא צריך שכתוב רציני שמתעכב...
בנתיים כתבתי מיני המשך לגעציל המקורי, כאשר הפעם המטרה שלו היא להתחתן (בעיקר כדי לזכות במשרתת ובשווער מאיים), ויהיו גם תיאורי פגישות למיניהם.

 

[Natan Galant]

פרק ד - הפסקת חיי הרווקוּת

חזרתי לנחמן. הפעם ביקשתי רשות מהגברתן, וכך נחסך ממני הסיכון המיותר למות בהפתעה מהרגע להרגע. הוא הסיט את רגליו הכבירות ואפשר לי להכנס למושבי. נדחקתי והגעתי לשם בקלות. שום הפתעה. אפס הלם: נחמן עדיין היה במצב שינה.

הערתי את הפרחח באמצעות טלטול אכזרי וחד משמעי. ובניגוד לפרצופו החמצמץ ועיניו הטרוטות, קרנתי מאושר: נחמן. חברי הטוב. מצאתי את הייעוד הבא שלי בחיים. הגיע הזמן להפסיק את חיי הרווקות. החלטתי. זהו. עליי להתחתן. עכשיו רק נשאר למצוא את אשתי לעתיד.

שמח, שיתפתי: נחמן. שרדתי טיול לבלגיה, אני חי ונושם למרות דודה נחמה, פינאייר לא הצליחו לגמור עליי. מה זה כבר למצוא אותה?

פרק ה - סטטוס חדש ונוצץ​

ונחמן כמו נחמן, הביט בי ושתק.

בגלל הסטטוס החדש והמיוחד שלי (לא עוד סתם רווק מתבגר, אלא בחור בשידוכים!), נתתי לנחמן זמן להבין את גודל השינוי שחל בי. לעכל. להפנים. הנה געציל בעל הסטטוס החדש. בשידוכים.

למרות שהחברות בינינו לא יכולה להיחשב כחברות נפש עמוקה, אין ספק שהוא חש צורך להוכיח את חברותינו ולהציע משהו. אפעס. העיקר להיות הראשון שמציע לגעציל שידוך! כמו לקחת ילד בן שלוש לחיידר. להיות זה שלקח אותו ללמוד תורה. לחנוך אותו. עיניו הטובות נחו עליי, יכולתי לראות איך הוא מנסה לחשוב על הצעות שידוך הולמות עבורי. מנסה לגלגל בראשו את כל אנשי המעלה שהוא מכיר, ומי מהם חש מספיק ראוי לחתן כמו געציל.

ממש שמעתי איך המוח האגואיסטי של נחמן מתיז ניצוצות מרחב התרכזות. איך הוא רואה את עצמו כנותן החסות הרשמי על געציל. כאיש שהציע לו הצעת שידוך ראשונה, ובעצם הכניס אותו לעולם השידוכים! מדהים! אפשר להיחנק מרוב שהוא חושב על עצמו, האיש הזה. נורא.

עמדתי לשלח בו את המבט הכי מצמית שיש לי בארסנל, תזכורת למצב המידות הרעות שלו, עם רמיזה עדינה שעליו לשפר אותן בדחיפות, אלא שהוא הקדים אותי והחל לדבר. נשמתי לאט, סקרן מה תהיה הצעת השידוך הראשונה שלי, זו שתחנוך אותי רשמית כמועמד להינשא. מה יש לנחמן להציע לי?

סקרן, זקפתי אוזניים. נרגש. ונחמן אמר:
יו, געציל. נהייתי רעב פתאום.

 

[Natan Galant]

פרק ו - פיתה עיראקית וכרישי פשע

אתה יודע? אני די שמח שלא נשאר לי אוכל בתיק. התמרים שאכלתי בהלוך הציקו לי כל הטיסה. מאוד מעניין אם השולחן בסלון שלי עדיין חי, או שהוא כבר התפרק. מקווה שאשתי הזמינה איש מקצוע שיחזק אותו. הספר שלי חייב לכלול פרק שלם שידגיש ויאיר את ההבדלים הלא ברורים מאליהם בין נגר אומן ושולייה של גנן יוקרה.

באפריקה הם מתים על גינות יוקרה. לא על גננים שמטפלים בילדים זבי חוטם. אתה יודע, געציל, ילדים זבי חוטם הם דבר נורא. מאוד דוחה. כשוטף מכוניות, הדבר הכי נוראי היה סימני אצבעות של ילדים על החלונות. ובאמת, פיתה יותר טעימה מלחם, געציל. אני רעב. איך בא לי להתענג עכשיו על פיתה טובה. עיראקית. עסיסית. חמה. עם ריח משגע.

געציל, אני מוכרח להתארח איזו שבת או שנה במשפחה עיראקית. המטבח שלהם מאה רמות מעל המטבחים האשכנזיים הרגילים שאני מכיר. אשכנזים יודעים לעשות כסף, פחות לבש - - -

אוזניי צללו. מוחי נסתם. השם. השם. אוי, רבונו של עולם. כמה דיבורים! כמה שטויות! איזה גיבוב נוראי של מלל, הגיגים והבלים. האיש, איך לומר בעדינות, מרחף וחי בעולם משלו. בנוסף, לצערי, למידותיו הרקובות.

העמקתי בבעיית נחמן. ליבי נכמר. התכווץ בצער. מצב רוחי החל לשקול צלילה זהירה כלפי מטה. ריחמתי עליו. באמת. העולם מקום אכזר, ואנשים פתטים כמו נחמן עלולים שלא לשרוד. נראה שעליי לקחת יוזמה, להיות הציר המקשר בינו ובין ארצות החיים. לדאוג לרווחתו. אחרת הוא ייטרף על ידי כרישי פשע המריחים מרחוק תמימים וחסרי מעש כמוהו!

פרק ז - עניי עירך קודמים
ועם זאת, עצרתי בכוח את מצב רוחי ואת ליבי הרחום הנרתם לסיוע לכל אומלל. קול עמוק וחכם, ה׳אני׳ האמיתי שלי, הדהד במערכת הכריזה הפנימית שלי. הבנתי שעם כל הכבוד לרחמים ולרצוני היפהפה לסייע בידו, עניי עירך קודמים. ובעברית: קודם כל נמצא שידוך, אחר כך נראה לגבי נחמן.

ההחלטה סיימה להתנבט בתוכי. אפויה, בשלה. מוכנה לשיווק. לפיכך פניתי לזוג הקשישים הזועמים מאחור. הברקה מצוחצחת האירה את כל תודעתי: לבצע מצוה חשובה של השכנת שלום בינם וביני! מיותר לציין שידעתי איך אשמח אותם. שום תהיות או מחשבות עמוקות או נסיונות גירוד בפדחת. אין לי פדחת או קרחת. אני צעיר ושערי ברוך השם שופע, גם הפאות שלי ארוכות. כמו המקל שבידיי הקשישים מאחוריי.

כן, ידידיי. החלטתי: אעניק להם את הזכות לחפש לי אישה! הם יהיו אלו שיכניסו אותי רשמית לסצנת השידוכים!

הנכדים שלהם עומדים להיות גאים בהם, סוף סוף.

 

[ניהול קהילת כתיבה]

טוב מאוד.
צחקתי בהקיץ.

אל אל אל.
שלא תעז לתת את זה ל"עריכה".

 

[שיבת ציון]

יש המשך?
הרי לא יעלה על הדעת שלגעציל נגמר מה להגיד... נכון?

 

[חגי שהם]

אז ככה:

שלא תעז לתת את זה ל"עריכה".

מצטרף בחום.
הכתיבה טיפשית ודבילית כמו שצריך (אני לא מאמין שאני אומר את זה למישהו כמחמאה...)
ובכנות, שאפו ענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מחכים כבר לספר הבא

 

[Natan Galant]

פרט ח. עסקת חליפין מהממת

על כן התרוממתי קלות על מושבי. סובבי את מבטי אחורה. פני אומרות שלום, עיניי מפזרות עיזוז ואמון בהם וביכולתם. אני לא שייך לזן האנשים שחוששים מקשישים. ההפך, אני מאמין ביכולתם להפנים שהעולם שייך לצעירים.

עודי מתרומם, קלטתי שהזוג מאחוריי מביט בי בסלידה. ממש. מין דחיה רפלקטיבית עמוקה וחסרת רסן. אני שונא קשישים.

בלב הולם ובנפש פגועה, תהיתי אם לחזור למושבי. איך אפשר לעשות מצווה של השכנת שלום כאשר צד אחד פשוט לא מעוניין? לא מסכים בשום אופן לתת כתף למאמץ? לא מבין שגם הוא חלק מהמריבה, ולכן גם הוא נזקק להתפשר?

דמעות זעירות בעיניי, ניגבתי אותן מהר לפני שהן יגדלו ויעשו לי בושות. החלטתי להתבגר כיאה לבחור בשידוכים, ותפסתי את עצמי בידיים. לא אוותר. אהיה יהודי טוב יותר. אתגבר על כל התחושות המוצדקות שלי, ואבצע מעשה צדקה וחסד שירעיש את העולמות העליונים. עזרה אמיתית שתועיל לכל האומללים המקיפים אותי.

זה יהיה פשוט: אשכנע את שני הצדדים לעשות עסקת חליפין.

הרי למרות כל המגרעות האיומות שלהם, סביר להניח שזוג הקשישים מאחוריי, אויביי המושבעים המצפים לכשלוני, רכשו פה ושם איזשהו נסיון חיים. אחרת ממה הם הזדקנו ככה. וכמו כל הזקנים, בוודאות ישמח אותם מאוד לחלוק את נסיונם הקלוש עם אנשים נוספים.

במקביל, נחמן ממש זקוק להיות בקשר צפוף עם אנשים בעלי חוכמת חיים. הם יאצילו עליו מתבונתם הקשישית, והוא ילמד להיזהר מכרישי פשע ואולי גם קצת, אולי, אמן, בתקווה - לשתוק.

עסקה משתלמת לשני הצדדים, רווח נקי של מאות אחוזים. לי נותר רק להציע אותה ולהתענג על התוצאות הברוכות - - -

 

[Natan Galant]

פרט ט. המשוגע של ארנטרוי​

הדרך שלי לקשר ביניהם תהיה פשוטה ואלגנטית: אבקש מנחמן להיות בקשר עם שני הלא רלוונטיים המבוגרים, לדברר אותם. אולי תהיה להם הצעת שידוך בשבילי? אולי יש להם איזו נכדה מבריקה ואיכותית שהם מנסים מזה שנים לאתר עבורה חתן הולם, מוכשר ובתן תורה אמיתי, גדוש ומעוטר בכל מידה נכונה?

עכשיו חשוב לציין עוד משהו. בניגוד לרושם השלילי שמין הסתם יצא עליי עד עכשיו, אני איש מאוד מעשי. לא הטיפוס החולמני. אצלי המרחק בין קבלת ההחלטה ובין ביצועה הוא כמו המרחק בין דודה נחמה וגערה באחד האחיינים. כלומר - אפס.

כזה אני. מחליט ומבצע. תיק תק. אפס מריחות, סחיבות ועיכובים.

לכן פניתי מייד לאויביי בספסל מאחור, עטיתי על עצמי ארשת של שוחר שלום, לא החצנתי את הטינה הנוראה שלי כלפיהם, ואמרתי בקול מתקתק: שמי געציל, בן עשרים ושש. טלפן בעמותת צדקה מוכרת. נמרץ, מעשי, לב זהב. ממוקד מטרה. ירא שמיים ומקפיד על קלה כבחמורה. תרצו לחפש לי שידוך? תוכלו לברר עליי אצל ידידי הטוב - כאן הצבעתי מלמעלה על הישנוני לצידי - והוא יספק לכם את כל האינפורמציה שאתם צריכים אודותיי. תהיו שדכנים, זו מצווה מאוד גדולה.

וכדי להחמיא להם, הוספתי: הנכדים שלכם יהיו מאוד גאים בכם.

נתתי להם שהות לעכל את הזכות שהפלתי לחיקם, המתנתי בנחת להתלהבות שלהם שבוודאי תבוא. זקנים נהנים מכל טיפת צומי שהם מקבלים מצעירים. שלא לדבר על משימה שלמה. אתגר אמיתי. עוד שניה הם יקרנו אושר ושמחה. יבינו את גודל המתנה שהענקתי להם.


שקט.


חיכיתי.

המתנתי.

המתנתי עוד.

ועוד.

ליבי פעם בהתרגשות. בחדווה של עשיה, ניגון חופה מרוחק החל מזדמזם בתודעתי.

אבל אז, אחרי שלושים שניות של דממה ארוכה-ארוכה, הגברת אמרה לבעלה בקול חורקני, נוקשת בקצביות ובנחישות על תקרת המטוס בעזרת מקל ההליכה המאיים שלה: יענקב, הבחור הזה נורא מזכיר את הבן של ארנטרוי. יש להם גם בת כזו, לא מאה. אולי היא מתאימה לבחור הזה?

 

[brachy 100]

אחח
זה חזקקק

 

[Natan Galant]

פרק י - המעמד החברתי של זעליג, ונקמה בדואית קרירה​

נפגעתי.

מודה.

הקשישה חסרת המשמעות מאחוריי הפכה אותי במחי משפט למוקצה, מצורע. שינתה את מהותי מאדם נורמלי, בריא, אחד מכולם - למשוגע.

משוגע.

אחד כזה שצריך להיות מאושפז במוסד ארכאי ורווי אחים קשוחים עם גבות סבוכות ומזרקי ענק, נועצים אותם בסתמיות בזרועות של המטופלים השותקים, הכפותים כולם למיטות אשפוז מרושעות, מחופות במזרן דק וזול ומוקפות במסגרת ברזל חסונה. מוסד בו הסרחון חוגג, ההזנחה חסרת גבול, העליבות זועקת מכל פינה, האימה שוררת, אי הצדק משווע - וכל באי המוסד לא ישובון.

אללי לי!

אני רק געציל, רווק צעיר שרוצה להינשא ולפחד מהשווער שלו - ובנחת. לא אחד מהפסיכים האלו, ואני אפילו לא קרוב משפחה של ארנטרוי. אף ארנטרוי.

ליבי שאג בזעם. חושי יללו. עשתונותיי עזבו אותי כליל. הלנצח אשאר רווק?

*

מעבר לכל, עינתה אותי הבדידות. עד לפני שניות בודדות יכולתי להתנחם בחברתן של עשתונותיי, שכעת הן אינן. והנה אני: חסר עשתונות. זנוח. גלמוד. חסר משמעות. אדם בודד לחלוטין, בתוך מטוס מלא באנשים שמחים. עולזים. מן הסתם חלק מהם (הקשישים, הגברתן ונחמן) שמחים שהם לא אני.

פה, בנקודה הזו, התמרדתי.
לא ולא!

אתם רוצים לשמוח?
בבקשה. שמחו כמה שאתם רוצים.

אתם רוצים להתייסר?
ניחא. אינני מתנגד.

אבל לשמוח שאתם לא אני? שלא קוראים לכם געציל? מה זה- הבושה שלכם מתה?


הוצאתי את הפנקס היקר שלי, זה שליווה אותי בשתיקה בתלאות בלגיה, ורשמתי לתוכו בכתב קטן: גם אני שמח שאני לא אתם. אני שמח שאני געציל.

אצלנו במשפחה השמחה העצמית היא תורשתית. האמון האינסופי ביכולות שלנו. גם אחי זעליג שמח שהוא מי שהוא. כשאחי נכנס לשוק השידוכים, דבר ראשון הוא מילא שאלון. אימי השיגה מחברתה טופס נדיר של עמותת אהלי אברהם ושרה, אלו שעשו שידוכים לרבנים וכל העשירים. השווים, הנחשבים. כל הלא-געצילים. זעליג מילא את הטופס בלי למצמץ. גאה עד הגג במי שהוא. משוכנע שהוא היי סוסיאטי (והוא לא).

*

היי סוסיאטי. אני מאיית משהו בצורה שגויה. בטוח. מרגיש את זה בעצמות. במחשבה נוספת? טוב לי. שמח לי. איזה כיף היסטרי לכתוב זעליג ולצידו שגיאת כתיב. מין נקמה גדולה מהחיים.

אני יהודי, אבל לומד מכל אדם. גם מבדואים. הם אלו שלימדו את כל יושבי תבל לנקום. הם מומחים בנקמות. מאסטרים. מן הסתם בגלל האקלים המדברי שבו הם מצויים; אין הנאות, לכל האופק מדבר משמים. אין עיתונות. אין ספרי לימוד. אין הרצאות תורניות. משעמם! מה הפלא שהם הפכו את הנקמה לתעסוקה. למשהו שאפשר ליהנות ממנו. ומה שיפה אצלם שתמיד אפשר לנקום את הנקמה. ואז לנקום שוב על הנקמה האחרונה, מה שיוצר תעסוקה לכל החמולה למשך מאות שנים של חוסר מעש אמיתי. מצד שני, אני חייב לציין משהו. הבדואים לא כאלו רעים בסך הכל. מבחינתם אם כבר נותנים משהו למישהו באמצע המדבר הלוהט, אפילו אם זו רק נקמה, לפחות שתהיה קרה.

*

משם לכאן, ההחלטה נפלה בקרבי, עוצמתית ונחושה: אנסה את מזלי שנית. אהיה כמו עדיאל, חברי הטוב בעבר, שתמיד ידע לעשות צעדים נועזים. אתאמץ. לא אהיה כמו אבא של חזי, שלא נתן מעולם צ'אנס לגמלים, אחרי שנפל מגמל בגיל ארבע במהלך אטרקציה. לא אהיה איש שרואה בכל צל גמל גמל, ומאחל למנהלי חברת רנו שירכבו על גמלים זקנים עם עצמות בולטות. לא. אתבגר. אתמודד עם התלאות שהעולם משגר אליי בזו אחר זו. חדור אמונה, אומץ ויצירתיות.

וכן: שוק השידוכים איננו מאפשר לי כניסה חלקה? אזנק שנית. אחת ושתיים. זה אני, געציל. חתרן בלתי נלאה. אמיץ ורב און.

וממחשבה – למעשה. קמתי נחוש מכיסאי. אאתר בכוחות עצמי שדכן נוסף. אין מצב שהמטוס מכיל רק שני שדכנים בלבד, זוג אוייבי המרים מאחור. אמצא את הנוספים. אגש אליהם. אקבל מהם שפע נפלא של הצעות שידוכים. בדגש על יתומות מאם, אולי יתומה סדרתית. כשו שאמא שלה נפטרה, ואמא של אמא שלה גם נפטרה בגיל צעיר. אחת כזו שזקוקה מאוד לבעל בחיים. יציב, בוגר, ערכי. ובקיצור: לגעציל.

וכך, עודי מנתר חדור עיזוז אל המעבר במטוס, הזדרחה במוחי התובנה: לא אמות בודד. מישהי באמת עוד תזכה בי!

 

[אין פאנץ']

סוף סוף, כבר הוצאת לנו את הנשמה...

רואה בכל צל גמל גמל

אדיר!

רק בקטנה

ובתן תורה

שמין

כשקראתי את ה"היי סוסיאטי" כבר עמד לי על קצה המקלדת להוסיף את זה לרשימת התיקונים, ואז המשכתי עוד כמה שורות...

 

[brachy 100]

עדיאל

@עדיאל , יונתן לא שוכח....

 

[נ. גל]

מעולה כתמיד, שנון ואיכותי.
ובכל זאת, בקטנוניות שראוי לו לגעציל להתעלם ממנה בגבורה, להבליג ולא להתייחס אליה כלל (ואז להתייחס אליה בפתאומיות שאיש לא יוכל להכיל):

עד לפני שניות בודדות יכולתי להתנחם בחברתן של עשתונותיי, שכעת הן אינן.

קראתי פעמיים כדי להנות שוב, ואז שמתי לב שבעצם "הם אינם", כי עשתון הוא זכר.

והנה אני: חסר עשתונות.

בהתחשב בזה שפירוש המילה "עשתון" הוא "מחשבה" (ראה מצו"ד על תהילים קמ"ו ד'), גיבורנו מעולם לא היה חסר עשתונות. גם כשהוא מאוד ניסה... אולי הוא היה מלא עשתונות אבודים, אבל מעולם לא חסר לו מהם...

מבחינתם אם כבר נותנים משהו למישהו באמצע המדבר הלוהט, אפילו אם זו רק נקמה, לפחות שתהיה קרה.

גאונות לשמה. גם מצד הבדואים, אבל לא רק.

כשו שאמא שלה נפטרה

כזו.
או שגעציל כתב בכתב משורבט עד כדי כך שאיש לא יכול לומר שהייתה כתובה שם ז'.