הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק ח"י
שלום חצקל'ס, קפלי שומן וחציית הרוביקון.ברגע בו נפרדתי מהאספלט הלוהט ונכנסתי היישר ללוע הפעור של נמל התעופה עובדה, כאשר סוליות נעליי הפנימו סופית כי אכן, הן נגעו באדמת ארץ ישראל! מיידית חשתי במהפך הדרמטי באישיותי. מטמורפוזה!
באחת; גווי הזדקף, תלאותיי נשכחו, צווארי השתרבב מעל מעלה, וכל נפשי חשה בשיפור הגדול. לא עוד געציל הגלותי, היהודי הנודד, הבודד – אלא געציל של ארץ ישראל. תלמיד חכם של צורה. אתרוג מהודר שעומד להיחטף על ידי אחד מנגידי ארץ ישראל, כזה שיש לו שני נכסים:
- עשירות מופלגת
- בת כשרה ויראת שמיים.
וכמובן, כל נגיד שמכבד את עצמו – עליו להיות אדם בעל אופי בלתי נעים.
אישיות כזו של אחד שכולם מקשיבים לו, עקב עושרו הרב; אבל לא באמת מסמפטים אותו. מישהו בסגנון של אייב רוזנטל, הגביר מנאות שאננים. כריש הנדל"ן הידוע. שמעו סיפור: פעם באתי אליו בפורים עם החברים בישיבה, מנסים לקושש תקציב לאוצר הספרים חדש ומכשיר מוסדי חדיש להכנת חביתות, כאלו עם עגבניות וגבינה צהובה. איזה אסון התחולל!
כי אייב הוא אמנם ארנק עבה, אך לכשעצמו - אישיות מלאת חלודה, אדם שמפזר רעל סביבו, איש שיכול להיות ממטרת רעל אנושית, שימושי מאוד בתור שודד הים הראשי, זה שמטפס לסיפון אוניית הסוחר בהדרת כבוד ומכניע בשניה אחת את רב החובל וכל המלחים הרועדים סביבו. איש קשה, בקיצור.
נזכרתי בכל הארוע ההוא.
פורים. אני עדיין בחור ישיבה חסר דאגות. צועדים וצוהלים במרץ, היישר לרחוב הגבירים הנכבדים, המורמים מעם. חלפנו בקנאה שקטה על פני הטירה של גילי דינור, עיתונאי הצמרת, צעדנו בשפתיים משורבבות לצד אחוזתו העצומה של גיורא הוכרמן, איל הפיננסים וקרנות הגידור, ולפתע הבחנו בשער הווילה של אייב רוזנטל, פתוח לרווחה!
ואם הנס הזה לא היה מספיק, הרי שגם הכלבים היו שקטים. מנומנמים. אזרנו אוז ובטחון עצמי, וחצינו את הרוביקון. את האל-חזור, את מפתן הכניסה רחב הידיים.
*
בלבבות הולמים נישקנו את מזוזת הענק שקישטה את שער החצר, עשוית שנהב מקורי ועליה עיטורים חלאביים עדינים, ובשקט מופתי הנהנו לשלום לשורת כלבים. עלזנו מאוד לגלות שהם קשורים, מה שבוודאי סייע לנו לצאת משם חיים ובריאים במידה כזו או אחרת, בסופו של דבר. שלום חצקל'ס השליך להם חצי חטיף קליק, אוהב כלבים שכמוהו.
הניסים המשיכו בצרורות: גם דלת הבית הייתה פתוחה. פלטת עץ עצומת מימדים, כבדה והגונה, ועליה רקועים משולשים שווי שוקיים ואצילים. כאלו שמשרים רושם טוב, נכבדות, אבל גם מהווים גורם מרתיע, מן דחליל משופר שנועד להרחיק אורחים לא רצויים המהלכים על שניים.
חדרנו מבעדה, שלום חצקל'ס מחזיק אותה פתוחה עד שכולנו נכנס, ואז שומט את אחיזתו בה ומגלה שהיא לא נסגרת בכל מקרה. נו. בריצת קלה טופפנו על השטיחים הפרסיים העמוקים והיקרים שבלובי, ומשכנו את שלום חצקל'ס שניסה לחטוף עליהם תנומה קלה, מנסה לנחם את עצמו שאחז בדלת ללא סיבה.
ומשם, הדרך לסלון הענק והמואר הייתה קלה מאין כמוה. קדימה וישר. אי אפשר לטעות. ושם, במרכז השולחן הארוך, על כסא מלכות כחלחל עם שבע עשר תכניות מסאז' ומרקם חלק של חול רך על חוף במיאמי – ישב אייב רוזנטל. שרוע עליו. זחוח. מבטו אומר חיבה רבה לכיסא ולעצמו ולכל דבר מאכל המונח במרחק הושטת יד.
ניגשנו אליו כולנו, צוהלים כמו סוסים גזעיים ומטופחים ערב מרוץ הסוסים הגדול של וורשא, שרים שירי פורים במלוא הגרון, ומושיטים ידיים דביקיות לכל עבר, במיוחד אם באותו עבר יש גם הר קטן של בקבוקי יין שווים.
ככה זה בפורים. אם אתה גביר, במיוחד כזה שמחזיק מעצמו גביר אדיר – יש לך בבית בכל פינה בקבוקי יין מוצלחים מאוד. המשקה מחליק פנימה לגרון בלי מאמץ, כמו דלת משומנת, כמו יד של כייס לתיק של תייר שמנמן.
משם לכאן, כולנו התבסמנו מאוד. ומעל כולם, מודה באשמה – אני.
מילאתי את כרסי בעשר כוסות. אדום לבן שקוף צהוב חום ורוד ענברי שחור גזוז כתום אדמדם. וכך נגשתי אל אייב. מתנדנד, שתוי, שמח. עוד יהודי בפורים. שלחתי יד קדימה, נגעתי בו בצווארו הסמוק, זה שבנוי לתפארה מקפלים קפלים, חגורות שומן קטנות שנבנו בעמל רב במאות דינרים וארוחות פאר, צבטתי אותו שם קצת, וביקשתי אך ורק דבר אחד, קטן, קל משקל, פשטני מאוד: צ'ק. פתוח.
פרק י"ט
התקרית הנוראה עם אייב רוזנטל
אייב לא כל כך התלהב. העיניים שלו, עיניי כִּילַי כרוני ובלתי הפיך, לא הרפו ממני לרגע. שפת הגוף שלו שידרה לעברי פולסים של אלקטרונים שליליים: עויינות, עצבות, כבדות, קמצנות, וכמובן שנאה נוראה ובוערת לגעציל. האוויר רטט מוויברציות שליליות ונכאות רוח. מטבע הדברים, מצב העניינים עודד אותי, מטבע בריאתי כיהודי שוחר שלום ואוהב אדם, במיוחד אם הוא שמן – לרקוד במהירות הולכת וגוברת ביחד עם אייב, הספונסר העתידי של ארוחות הבוקר הישיבתיות שלנו.
לפיכך, הקמתי אותו במאמץ רב מכסא המלכות הכחלחל שלו. הקימותי את הברנש על רגליו, מפריד אותו ממשכנו הקודם ומנתק את הקשר הגורדי ביניהם. מנתץ את הנאמנות הכפולה ומכופלת של האיש לכורסתו, מביט בו עין בעין ומתחיל לרקוד איתו במהירות ובקצב בלתי הפיך. שוכח לחלוטין שאני נמצא בזמן שאול, ועליי לקחת סיכון מחושב ולהבין שמתי שהיא תגיע, אותה הצתה מאוחרת, היא תגיע.
חבריי המתרימים החלו לרקוד סביבנו, רוקעים ברגליהם ומוחאים כפיים במרץ, בעוד בני ביתו של אייב ניצבים בצד, צוחקים במבוכה. מייחלים לנס. מאותתים לאבא הקמצן שלהם שלא יתן לנו שקל. פרנציפ. משפחת רוזנטל קמצנים ידועים מאוד. אולי עוד יותר ממשפחת שלושקרמן, נו, אלה שהקימו את החברה המרכזית ללימוד הספר 'חפץ חיים'. לשון הרע הם לא מוכנים שנדבר, כמובן. הם יודעים טוב מאוד למה. לא חשוב.
גם אייב לא רצה לדבר לשון הרע, מסתבר.
הוא נכנס לקצב, הפסיק להביט בערגה ובכיסופין מידי רגע על תחנת העגינה השוממת שלו, ורקד איתי במרץ רב, בכוחניות, כמו שור פולני במסבאה; משים את עצמו שיכור כלוט עם יכולת קליטה של בלוּט, וסירב שוב ושוב לשלם. לא חביתה, לא אוצר הספרים, לא משקוף חדש להיכל הישיבה ובוודאי שלא סט מזרונים חדש לכל בחורי הפנימיה. לא ולא.
משכך, לא נותרה לי ברירה, ונאלצתי לקחת בכוחות עצמי. כמו שאמר זה שהקים את מדינת ישראל ולא לקח אחריות על התוצאה הפתטית, מר בן גוריון: אם לא ילך בכוח, ילך ביותר כוח.
ובדיוק כמו שהזקן הביס את מר מנחם בגין בנחישות מעוררת הערצה, כך אני שיגרתי את ידי אל כיסו התפוח של אייב. ורציתי רק צ'ק אחד, לא יותר. אני לא גזלן. רק יהודי פשוט שרוצה לזכות קמצן במצוות הצדקה, כדי שיוכל להכנס לגן עדן בקלות, כשיגיע היום והמועד.
אך מר אייב לא נוצר מחומרים רכים, להוותי.
ראש השודדים גס הרוח הלז הדף אותי בכעס, מסנן מילים מעליבות בגנותי ובגנות חבריי, ישיבתנו, ומקלל באופן כללי את מי שהמציא את מתכון החביתה עם העגבניות, ומאיים לשבור במו ידיו כל מכשיר מוסדי להכנת חביתות.
שלום חצקל'ס ניסה להמליץ טוב בעדי ובעד שיבוץ גבינה צהובה בחביתה, בדגש אם היא מוגשת כתקרובת לאורחים בפורים, אבל התוצאה הייתה שונה שהתכוון המשורר: הושלכנו החוצה! כולנו! לא שום רחמים, סימפטיה או אמפטיה.
צוות המשרתים של אייב הגיע במהירות, יוצאים בבת אחת מתחת השולחן, שמחים לעשות את רצון הבוס.
הם תפסו בזוגות כל אחד ואחד מקבוצתנו, גוררים אותו החוצה תוך כדי הבעת בוז תהומית. אותי הם גררו כולם ביחד, בעוד אייב הרשע צווח ומעודד את העוול בתשואות הנאה רמות. מרקד ומגחך שש ומזמר. איש נורא, עוכר ישראל. מתאים לו להיות עורך לשוני.
רגע לפני שהושלכתי על המדרכה כמו עלה יבש בשלכת, הגיע מר אייב, עולץ ודץ. אוחז בידיו הכרסתניות שלא ראו צורת דיאטה מזה עשורים רבים בקבוק קריסטל עתיק יומין, ופתח אותו לקול תשואות מלקקי הפנכה העלובים.
הוא קרב אליי, ליבי חושש, והפך על ראשי את הבקבוק, בתנועה אחת חלקה, יוצק עליי זרם איטי של שמפניה פינו-נואר סמיכה ודביקה בעלת ריח של עובש, אוקראינה, מלפפונים כבושים ודג סלמון מיושן.
ובעוד חבריי נסים לכל עבר – כן, גם אז איש לא התלהב לסייע לגעציל בשעתו מצוקה - פרץ אייב בצחוק רם. קצבי. צחוק שנקטע אחת לכמה שניות על ידי שיהוק גרוני מבהיל ומעיק. אה, אה, אה.
אני חושב שהאלרגיה המפורסמת שלי לדג סלמון התפתחה באותו רגע.
*
פרק כ'
התעללות סלמונית בחתן אומלל
גדלתי מאז. כיום למדתי כבר לסנן אמירות פוגעניות כלפי דגי הסלמון הקפואים בסופרמרקט. בהחלט. ועם זאת, עדיין, יש לי עוד עבודה לעשות. שלא לדבר על היעד הנכסף: לחזור למצב נורמלי ושגרתי של אדם בריא בנפשו ללא צלקות, כזה שיכול לנגוס בטבעיות ובעונג בדג סלמון, בלי לחוש דפיקות לב איומות וזיעה בלתי נשלטת.
למעשה, כך הרהרתי בדחיפות, בעוד רגליי נושאות אותי ביחד עם ההמון העייף לעבר בית הנתיבות, עליי לקבוע בהקדם פגישה נוספת עם מר ג'ורג' קזאחי, המטפל הרגשי שלי, על מנת לפתור אחת ולתמיד את חרדת הסלמון שלי.
הרי מן הסתם, הסברתי לחחוש שלפתע צץ יש מיש לצידי, נינוח ופורט על הגיטרה, השווער העתידי שלי יכין לכבודי, בווארט, תקרובת עשירה כולל פרוסות סלמון.
וכיוון שחחוש תלה על כתפו הצנומה את כלי המשחית המוסיקלי שלי, והקשיב לדבריי בשקט מכבד, נתתי דרור ללשוני ולמאוויי.
בזמן שהחתמנו דרכונים גם יחד, והפקידה הארצישראלית החמיצה לעומתנו פנים, כמנהג המקום, השלמתי לחחוש את העניין.
תראה, אמרתי. השווער שלי לא יפסיק לחפש סיבות למה להוריד את השידוך. כן כן, אפילו אחרי שכבר סגרנו. אפילו באמצע הווארט. מבחינתו, אפשר לשבור שידוך. רק לא געציל.
אני חייב להיות חזק. לא לתת לאיש הזה שום תירוץ לדרוס אותי. אפס מאופס. ואם נניח הוא יגיש לי צלחת אישית עם דג סלמון מעושן, עשוי היטב, ועליו פרוסות עגבני הטריה, ומיץ לימון סחוט טבעי מעל הכל, עם צנוברים קטנים ופיסות בטטה? איך אוכל בכלל לשרוד את הסצנה, להתגבר על הקבס ולאכול בהנאה דרמטית את הדג? איך אוכל לאכול אותו ולא לגרום לשווער לפסול אותי כחתן?
לפיכך, חתמתי, עליי לגשת בדחיפות לטיפול רגשי, ולמהר לפתור את בעיית דג הסלמון. רצוי עוד היום, מקסימום מחר. הרי בחור נהדר כמוני, מציאה של ממש, לא יהיה יותר מידי זמן בשוק השידוכים. אני בבירור עומד להיחטף, עניין של כמה ימים. חבל לחכות!
*
בו ברגע שכיליתי לדבר, לשוני עדיין לא הספיקה לנוח בפי, וחחוש פרץ בצחוק אימים. ענק. מטלטל. כל גופו זע ונע, הגיטרה מקפצצת ביחד איתו. הוא התיישב בהפתעה באמצע הטרמינל, מניח לתיירים המאופקים סביבנו לעקוף אותנו בפנים חתומות במפגן מרהיב של טאקט אירופאי, ושר:
געציל געציל אתה מצחיק
געציל געציל אתה חתיכת תיק.
געציל געציל מה נסגר,
געציל געציל, לך תטפס על איזה הר.
טוב שחחוש פה לסדר את הכל
חחוש יסיר ממך כל עול
דווי צער וגבעול.
גבעול? על מה הוא מדבר. נשאתי אליו עיניים תוהות, שואלות, וחחוש רק ניקה פרור אבק בלתי נראה מעם שפמו הזעיר, וגנח ברכות, מחוייך: קשה לי עם חרוזים. לא תמיד הם כאלו טובים.
אישי הצעיר, רווקי הנכבד. דע לך: חשוב לשיר, להרים את הראש מעל הגלים, ללמוד ספרים של רבינו, להתבודד, לנסוע לאומן. למצוא את הנקודה הטובה בך, הפנימית, להתחבר אליה. לשאוב ממנה מעיינות של טוב, רוך ורוגע. וכמובן – שיעור יומי בליקוטי מוהר"ן וסיפורי מעשיות. אחרת אי אפשר בכלל לעבור את הגשר בלי לרצות לקפוץ ממנו וזהו.
ריחמתי על האיש. הוא איננו יודע כמה ירא שמיים אני. כמה חבל לבזבז עליי דברי חיזוק, שיכולים מן הסתם להועיל בהרבה לאנשים שבאמת זקוקים להם? אשר על כן נפרדתי מחחוש לשלום בתנועה אחת חלקה ואגבית, מסמן שעליי למהר לעבר נחמן מרכוס הצועד החוצה מנמל התעופה עובדה, פניו לעבר מגרש החניה, וניסיתי לארגן לעצמי את המחשבות בראש. ברשימה, אחת אחרי השניה.
עד שהגעתי לנחמן ולסיפורי המתכונים שלו, הרשימה הייתה מאורגנת.
- דחוף למצוא שידוך, כל יום שעובר הופך אותי לפחות מבוקש ולמוצר מדף מאובק.
- לקבוע תור לטיפול בהול אצל ג'ורג' קזאחי, בתקווה למציאת מזור לבעיית הסלמון.
- ומטבע הדברים, להשיג את עיתון 'באר שבע היום' ולגזור משם את קופון ההנחה לג'ורג'.
פרק כ"א
עיניים ריקות ואוזניים שעירות
כשהגענו למגרש החניה הבסיסי של 'עובדה', נתתי לנחמן זמן ופנאי למצוא את מפתחות הרכב ולפתוח עבורי את תא המטען. זה אני: מתחשב, נותן מרחב לזולת, לא נדחף לאחרים בחיים. גם אם אותם אחרים הם כאלו שאמורים לקחת אותי טרמפ.
בזמן שהעמסתי את מזוודתי הכתומה לתא המטען, והאזנתי בחצי אוזן למתכון הכנת צ'יפס בטטה ביתי וטעים באמצעות קולפן וקרני שמש, הם ניגשו אלינו שניהם. שמוטי לחיים, מאובקים, עיניים ריקות. לבעל היו זוג אוזניים שעירות ומעיקות, והאשה גררה מזוודה בצבע פלטת שבת מיושנת. זוג תמהוני למדיי, לא נראים דתיים במיוחד, הגבר חושש לפצות פה בנוכחות אשתו.
היא הנהנה לעברו לאישור, והוא אמר לי ולנחמן - תוהה מי מבין שנינו הוא הבוס – ואמר: נתקענו בלי תחבורה מפה החוצה. אדוני מוכן להסיע אותנו לבאר שבע?
רציתי לנפנף את שני הטרחנים לכל הרוחות, אין לי פשוט סבלנות לכאלו, אבל לנחמן היה משהו חשוב, חשוב מאוד להגיד...
