סיפור בהמשכים נו מה געציל, מה אתה אומר? [המשך לספר - סקיצה פתוחה להערות נוקבות ומחמאות מרגשות]

[אין פאנץ']

עד לפני שניות בודדות יכולתי להתנחם בחברתן של עשתונותיי, שכעת הן אינן.

קראתי פעמיים כדי להנות שוב, ואז שמתי לב שבעצם "הם אינם", כי עשתון הוא זכר.

ואם כבר, אז גם "בחברתם" ולא "בחברתן"...

 

[Natan Galant]

עשתונות - נכון, חשבתי שזו מילה בנקבה...

תודה על המילים החמות, מצרף כאן עוד פרק. אם יש ביקורת מכל סוג - אשמח. לכן הסיפור עולה.

פרק י"א. שעון מקולקל, בורות של יגון, ונוסע מפתיע מציע​

לכל מעשה גדול בהיסטוריה קמו מתנגדים קטנים. במקרה שלי, הם היו ממש קטנים. שני ילדים. חיוורים. מהסוג שלא מגיע לשום מקום בחיים.

הם שכבו שם במעבר, דוממים. פרוקי אברים. זרוקים על הרצפה. הלם ומורא על פניהם. לא מבינים מאיפה נפלתי עליהם. מרחוק שני דיילים רצים לקראתנו, תמהים איך גבר גדול מזנק וקורס על שני ילדים שרצים במעבר. ואילו נחמן מרכוס מפלבל בעיניו מעם כסאו, ומגחך: אחלה התנגשות, געציל. תמיד כדאי להסתכל על הכביש לפני שיורדים אליו. או במטוסית: תמיד כדאי להסתכל על המעבר לפני שקופצים אליו מהמושב האמצעי.

מה אגיד? האיש צדק. גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, וגם נחמן יכול לומר פה ושם דברי טעם. אוף.


מלבד נחמן, שמעולם לא ראיתי בו משען לעת צרה, לא הייתה לי כלל תמיכה רגשית מאיש. שום ידיד אמת בסצנה. אפילו הגברתן, זה שחתם איתי על הסכם שלום, חיכך ידיו בהנאה, לא מפסיד רגע מהתרחשות. נותן לי להיצלות במבטי הנוסעים, מושפל מול ליחשושיהם הכעוסים של זוג הקשישים. שהם היו צעירים, למי שלא שמע, הם מעולם לא חשבו לזנק ולהפיל ילדים. שמענו.

ובשניות חלפו עד שהדיילים יבואו לעשות בי שמות, שמעתי את אויביי העתיקים מהספסל האחורי מפטירים באיטיות: המשוגע הזה גדול על משפחת ארנטרוי.

הקשישה מסרה לבעלה החולמני והאדיש את מקל ההליכה, והוא רקע איתו על גב המושב שלי. מאושש ומגבה את זוגתו המחרידה.

המצב עמד להיות כאוטי, ולהפיל אותי עמוק לבורות של יגון, אלא שנוסע מפתיע הפציע:

פרק י"ב. חחוש!
בירכתי המטוס מישהו צעק למישהו: חחוש, מצב חרום. לך תעזור. ורגע אחרי כן התרומם מאי שם ברסלבר חביב, רזה כמו דחליל ומחייך כמו הדלאי למה, אוחז גיטרה גדולה, פורט עליה בקול נפץ ושר במלוא הגרון, רועם כמו החזן הראשי של מדינת ישראל בעוד טקס שטותי כלשהו:

במטוסים,
כולנו עצבנים,
וגם ילדים נופלים.
לכן,
טוב שיש, חחוש, שיסדר את העניינים.

חבל להכנס לעצבים
אפשר פשוט לחייך למרומים,
לתופף על תופים
ולקרוא לחחוש שיפזר חיוכים.

אפשר גם לתת לחחוש כרטיס טיסה לאומן,
והוא יתפלל עליכם אצל רבי נחמן
חחוש אומר לקחת כל דבר באיזי
גם דוח תנועה מהשוטר עם הביסלי...

למרבה החרדה, מר חחוש הפורט הצביע עליי ויצא גם הוא במסע לעברי, הוא והכלי המוסיקלי הפתטי שלו. חום בהיר עם מדבקות נ נח מכל כיוון. הוא התקדם אט אט, שר ומנגן. חללית מיקום אחר. עיניי כולם קופצות בינו וביני.

אישית, מודה. לא הייתי במיטבי. ניצבתי המום לצד התאונה, מזועזע. לא נושם מרוב הלם, אולי פחד. אולי סתם ייאוש שגרתי.

וכך, פצוע חרדה, לא נותר לי אלא להביט במתחולל ללא שום יכולת להשפיע. מכל פינה במטוס קמו אנשים, מדברים בבליל שפות, ממהרים להושיע את החבוטים הקטנים. אדהכי ואדהכי הגיעו אלינו הדיילים, מקדימים את חחוש המזמר, והם מיהרו להקים את רגליהם את שני פקידי הבנק לעתיד, מתכופפים אליהם – דיילים משום מה תמיד גבוהים מאוד, מעניין לבדוק את זה פעם – ומציעים להם שוקולד משובח חינם. היישר ממחסני הדיוטי פריי הסודיים בירכתי המטוס. חרדים לשלומם, מסתכלים עליהם בחשש כאילו הם אגרטלים סיניים שבירים במוזיאון של שם מאו.

ועליי? הדיילים פוסחים, מתעלמים; כמו הייתי אוויר. כלום. רוח רפאים. שד. רואה ואינו נראה. אתיופי במפלגת השלטון. גרב סרוחה בסלסלת גרביים מכובסות. כיסא שבור במחסן של פיליפ סטארק, אריזת במבה חצי פתוחה מרובבת בבוץ.


גנחתי. איך חוץ ממר חחוש המוזר, שאר שוכני המטוס אינם מבחינים בקיומי? בפגוע השלישי של התאונה? מדוע כולם מגישים עזרה, חיוכים ואמפטיה רק לשני שליש מהנפגעים? ומה איתי, עם געציל?

אני - כלום? תקוע בסטטוס המעליב של רווק מזדקן??

 

[Natan Galant]

פרק י"ג. גילדת מקבלת היחס.

רציתי גם לקבל שוקולד. אמנם לא כשר, אוקיי. אבל עדיין, חפיסה אחת שלו תרומם את קרני בעיני הגברתן וזוממי רעתי בספסל מאחורי. אנשים שמצויידים בשוקולד יכולים לשרוד כל דבר. תמיד יש להם במה לשחד את מי שצריך. הרי אין בנמצא כמעט מישהו היכול לעמוד בפיתוי של שוקולד ולא לזרוק בעבורו לכינרת את כל העקרונות. ואם יש כאלו החסינים לשוחד נבזי זה, מדובר, כמובן, על אלו שאלרגיים למוצקי קקאו. אנשים יבשים וטכנוקרטים בנשמתם. שופטים, מנהלי בנקים, מדינאים. סוחרי איברים וכזה.

ה'אני' האמיתי שלי המשיך ותהה: מעניין איך היינו יכולים לחיות במדינה מתוקנת ללא אותו פלח אוכלוסיה האלרגי לשוקולד. הרי מי היה רוצה לגור בעיר שבה ראש העיר שונא שוחד? איך אפשר לבנות מרפסת במימדים של שדה תעופה אם אין את מי לשחד? הצילו.

שקעתי עוד יותר בריאיון המרתק עם ה'אני'. ציפיתי לשמוע את תשובותיו. את קולו היבש והקר העונה על כל תהיותיי ונבוכותיי. ולפתע, קול עוצמתי קרע אותי מעצמי; רועם. חזק. מהדהד במרכז ה'אני' הפנימי שלי. צלול ושמן:

שוחד!
שוחד!
שחד את מי שאפשר!

הקול נדם, ואני התעוררתי.

כמה פשוט! זה מה שעליי לעשות! כך אזכה ביחס, בהכרה כפגע תאונה אווירית. עליי לשחד. להידחף בכוח בתוך גילדת מקבלי היחס.

לפיכך כרעתי ארצה, מיישיר מבט לשני קטני הקומה שסירבו בתקיפות ובדמעות לכל פינוק אפשרי, ולא הפסיקו למרר בבכי. לא מסוגלים להתגבר על כך שמישהו בטעות הפיל אותם על רצפת המטוס (המרופדת! בשטיח!), ולאטתי אליהם בקול רוחש רעות: חמודים, אם תקומו עכשיו, לא אעשה לכם פרצוף מפחיד. רק קומו.

ואז חייכתי את חיוך הזאב הסודי שלי, זה שאיש מעולם לא ראה על פניי, ואמרתי: וגם, אם תקומו, אתן לכם לנגן על הגיטרה של חחוש. אחד ממכם יוכל להחזיק את הגיטרה והשני יוכל לנגן על החוטים.

שניהם קמו באחת, קנאק! נתקלים בגיטרת הענק של חחוש. סימנתי להם שיסתדרו ביניהם, והשתחלתי חזרה למקומי, תחת הלם קרב, מוכה כאבים פסיכוסומטיים בכל חלקי גופי. דאב ועצב ועם אגו שעבר מכה חזקה וכעת זקוק בדחיפות לסלוטייפ כדי לשמור עליו שלא יתפרק.

וכל זה, שימו לב, בשלב בו עדיין לא קבלתי ולו הצעת שידוך רצינית אחת. והנה אני כבר כה שבור ואומלל. מה יהיה??

 

[חגי שהם]

עשתונות - נכון, חשבתי שזו מילה בנקבה...

ציפינו מקסימום לפרק שלם של געציל שחושב כיצד הוא יילך לאקדמיה לעברית וישנה את זה ללשון נקבה...
אבל באמת: הרמה פשוט עולה מפרק לפרק, והרף הוא מלכתחילה גבוה...
מחכים להמשך

 

[אין פאנץ']

ומחייך כמו הדלאי למה

לא אהבתי, הייתי מוציא אותו מהלקסיקון.

גילדת מקבלת היחס.​

מקבלי

 

[שיבת ציון]

מאד יפה.
חייבים סגנון אחד כזה בכל קשת ספרותית שהיא.

משהו שלא אהבתי:

אפשר גם לתת לחחוש כרטיס טיסה לאומן,
והוא יתפלל עליכם אצל רבי נחמן

היות שזה נאמר בתור בדיחה, הייתי חושבת יותר מפעמיים, ומחליטה ש- זה יותר קרוב (או לא רק קרוב) לליצנות. זה כבר לא היה צחוק בעלמא על תופעה מומצאת, זה היה צחוק על צדיק.


כמה טעויות כתיב קטנות (ייתכן שישנן עוד, היו כמה מילים שהתלבטתי לגביהן אז לא ציטטתי):

שהם היו צעירים, למי שלא שמע,

כשהם היו צעירים.

ובשניות חלפו

בשניות שחלפו

עד שהדיילים יבואו

עד שהדיילים באו?

להקים את רגליהם

על רגליהם

חוץ מזה, באמת סיפור מעניין. הכתיבה אומנותית ושזורה היטב. בנית האופי של געציל ומכריו מאד טובה, ובכללי- סיפור שלאחר כל פרק מחכים להמשך. שזו בערך המחמאה הכי גדולה שסיפור בהמשכים יכול לקבל.

 

[brachy 100]

היות שזה נאמר בתור בדיחה, הייתי חושבת יותר מפעמיים, ומחליטה ש- זה יותר קרוב (או לא רק קרוב) לליצנות. זה כבר לא היה צחוק בעלמא על תופעה מומצאת, זה היה צחוק על צדיק.

קשה לי להאמין שהכותב התכוון ללגלג
כידוע הוא בעצמו ברסלבר...

 

[Natan Galant]

קשה לי להאמין שהכותב התכוון ללגלג
כידוע הוא בעצמו ברסלבר...

נכון, תודה.
השתמשתי בכוונה בכינוי חחוש, לפרגן לידיד מבית ברסלבי שזהו הכינוי הסודי שלו...
מאוד מצוי אצלנו שמבקשים תרומה לנסוע לצדיק.

 

[Natan Galant]

מאד יפה.
חייבים סגנון אחד כזה בכל קשת ספרותית שהיא.

משהו שלא אהבתי:

היות שזה נאמר בתור בדיחה, הייתי חושבת יותר מפעמיים, ומחליטה ש- זה יותר קרוב (או לא רק קרוב) לליצנות. זה כבר לא היה צחוק בעלמא על תופעה מומצאת, זה היה צחוק על צדיק.


כמה טעויות כתיב קטנות (ייתכן שישנן עוד, היו כמה מילים שהתלבטתי לגביהן אז לא ציטטתי):

כשהם היו צעירים.

בשניות שחלפו

עד שהדיילים באו?

על רגליהם

חוץ מזה, באמת סיפור מעניין. הכתיבה אומנותית ושזורה היטב. בנית האופי של געציל ומכריו מאד טובה, ובכללי- סיפור שלאחר כל פרק מחכים להמשך. שזו בערך המחמאה הכי גדולה שסיפור בהמשכים יכול לקבל.

תודה על תיקוני הכתיב והערות!

 

[הנף מקלדת]

@Natan Galant
אתה אלוף!
אלוף!

זה כיפי וקליל ועושה שמייח בלב.

 

[Natan Galant]

פרק י"ד
יד חמה וקלת משקל

לא ידעתי איך אוכל להמשיך במרוץ אל הקמת בית בישראל, כאשר כולי תשוש וחלש נפשית. מדוע כה הרבה אנשים נוחתים עליי מהאופל ומקשים עליי? כמה עוד מאבקים ימתינו לי במהלך החיים?

בזמן שהתיישבתי בין הגברתן המגחך בהנאה ולועס מסטיק בתנועות זלזול מופגנות ובין נחמן המנותק, סימני השאלה עפו בתוכי לכל עבר, חסרי שליטה ולא צפויים כמו פוליטיקאים זחוחים השרועים על כס מנהלים יקר מעור, בלשכה מאובזרת הכוללת המון מגירות נסתרות מלאות שוקולד משובח: מדוע הילדים רצו במעבר? כיצד אנצל מהמשוגעת של ארנטרוי? מה מעכב את זממה של הזקנה מאחור, והיא אינה מכה בראשי עם מקל ההליכה האימתני?

הנחתי לשאלות להתערפל בתוכי. לא טרחתי לנסות לענות. שאלה גוררת שאלה, אתם יודעים. לפעמים רק צריך לשחרר.

וזה בדיוק מה שעשיתי.
נשימה.
נשימה עמוקה.
שאיפה.
שחרור.
נשימה.
נשיפה.
שחרור.
נשיפה.
שחרור.

הקלה.


*

ואז, עודני מנסה לסדר את נשימותיי, לשמוח בכך שחיי ניתנו לי לשלל בפעם המי יודע כמה, מקווה שהדיילים לא יכלאו אותי במטבחון עד לנחיתה – יד חמה וקלת משקל נחה על כתפי. עוקפת את הגברתן, לחלוטין משוכנעת בכך שהכתף שלי היא הכתף שאותה היא רוצה לאחוז.

לא הספקתי להרים את ראשי ולהביט בבעל היד, וכבר ידעתי למי היא שייכת. לא יכול לטעות, אוזניי כמעט נחרכות מהווליום:

חבל להכנס לעצבים,
חחוש הגיע לסדר את העניינים
כעת הוא יחלק טופים לכל המסכנים,
עכשיו הוא בא לרקוד עם מלך האומללים...

בשלב הזה כבר הייתי בשלב האין חזור. ליבי פעם בנמרצות, כל נקבוביות הזיעה שברשותי היו בתפוסה מלאה, ואוזניי רטטו נמרצות. כולי כורע תחת המתח וכובד המצב.

זהו זה.

לא יכולתי לקום ולהדוף את מר חחוש,
לא יכולתי לבקש ממנו טופי ולתחוב אותו לפיו המדבר של נחמן מרכוס,
לא יכולתי להתחנחן לגברתם על מנת שיגן עליי ממקל ההליכה שבוודאי מוכן על כן השיגור,

לא יכולתי להרים ידיים בכניעה מול הדיילים שאוטוטו באים להרע לי,
לא יכולתי לסובב את ראשי ולנעוץ מבט מקפיא דם, מתנשא ומלא לגלוג על השדכנים הכושלים מאחור,
לא יכולתי לעשות דבר. דממתי והייתי למומיה מצרית חנוטה ושקטה. חסרת תחושה. חסרת אנרגיה.

ואז הרמקול הדהד. ארוכות.

 

[Natan Galant]

פרק ט"ו
אמונה


המטוס התמלא בקולו הבוטח והעמוק של הקברניט שלנו, אדם שנשמע אמין במיוחד. קולו שמח וטעון בשמחת חיים של קברנטים.

חחוש שמח לתרגם לעברית, ובצעקות, את הנאמר בפלמית כבדה, להנאת ולרווחת כל דוברי העברית על המטוס: תיכף נוחתים! אנא שבו במקומותיכם, חגרו את עצמכם, זכרו שאסור לעשן או לקום מהמקום, והאזרו בסבלנות.

האם להאמין לגויים?
כן. אפשר. לפעמים. כי הנה, כעבור דקות ספורות הכל קפא ונעצר. המטוס פנה לבצע נחיתה, הדיילים נסו למקומותיהם, גוררים עימם את הדחליל בעל הגיטרה, הילדים עוזבים את הגיטרה ששדדו, הגברתן מטיל על ראשו אוזניות ענק, ונחמן נשען לאחור, מרוצה מאוד ומנמנם.

נס קרה עמדי, מרגש ומשמח. מעניק כוחות לקראת מסע השידוכים שאני רק בראשיתו. באותם דקות, בעוד המטוס כולו מתמסר לתהליך הנחיתה ודוהר אליי נמל התעופה עובדה - ידעתי:

השם אוהב אותי וחיי ניתנו לי לשלל. לא אמות כי אחיה ואספר מעשיה י-ה. עוד אזכה להגיע לחופת ישראל.

פרק ט"ז​

ראיון אצל השווער

בזמן שחגרתי לעצמי את חגורת המושב, נזכרתי בעוד אוכלוסיה שהגיעה לארץ ישראל, טעונת סבל ותלאות: התימנים.

תהיתי לעצמי, מדוע הם כה שמחו בהגיעם לארץ ישראל? הרי בתימן היה להם כל טוב. ממש. ובארץ ישראל.. לא נעים לומר... לא חיכה להם הרבה. רק חולות, פחונים מאסבסט, והרבה מספריים ענקיות, אחוזות בידי זדים, חלוצים. מְחַלנִים מקצועיים. גוזזי פאות ועוכרי ישראל.

ניסיתי לקבל תשובות מהגברתן, אבל הוא רק נהם לעברי בחוסר חשק. נחמן מצידו הקשיב בשימת לב לשאלה, ואז ליטף את שפמו והסביר שבאמת, בסופו של דבר, עוגיות אלפחורס משביעות יותר מאוזני המן, למרות שלא בטוח שיש ביניהם כזה הבדל קלורי גדול.


*


הנחיתה הפכה למציאות קיימת והשכיחה ממני את כל צרות העבר. החבטה הקלה של המטוס הנושק לקרקע, העצירה המהירה, מחיאות הכפיים הישראליות. רעשי תאי האחסון הנפתחים עוד טרם עצר המטוס לחלוטין, קולות המריבה הטיפוסיים של 'היי גבר, אני עמדתי פה לפניך, אתה אחריי. אוקיי אבל עוד לא פתחו את הדלת אז מה הלחץ. אני לא מקשיב לך ומזהיר אותך שאם תדחוף אותי זה ייגמר רע, סבבה אבל לפרוטוקול נעמדת בזמן שהיה אסור, אתה מרגיז אותי תיזהר', וכמובן שקשוק התיקים ומזוודות הגרירה מכל עבר.

האוויר הפך טעון, מאתגר. כל נוסעי המטוס דרוכים ומוכנים לצאת ממנו, רצוי לפני מישהו אחר.

כאלו אנחנו, הישראלים. בעת צרה מוכנים לתרום כליה, בעת מלחמה מוכנים להסתכן במאסר בשביל לצאת ראשונים. גם אני חלק מהקקפוניה הזו. ישראלי נחוש וגאה שכמוני. אמנם צעיר לימים, אבל וותיק בישראליוּת. אכן כתפיי לא מאוד מרשימות – אך הן בהחלט יודעות לשמור על מקומי בתור המחניק הפרוס לאורך המטוס כולו. תור של אנשים צפופים, רוטנים, חסרי מנוח. מחכים בקוצר רוח לצאת כבר מצינור המתכת המוארך שהיה לביתם בשעות האחרונות.

מובן שעל מנת לחוש הקלה, סובבתי מידי פעם את ראשי לאחור, מתנפח משמחה למראה האנשים הרבים הניצבים מאחוריי.

הדחקתי את המראה המצער של עשרות האנשים החוסמים את דרכי, המאושרים הנתעבים שעומדים לצאת לפניי. אנשים שלא יודעים לוותר, לתת מעצמם. לזוז הצידה ולפנות עבורי את הדרך.

בהנחה והייתי שר החוץ, מן הסתם כל מלקקי הפנכה האלו היו זזים מעצמם. אפילו ללא שמשרתיי ידרשו זאת מהם. מה חבל שאני רק געציל. לא שר חוץ, לא דיפלומט, לא אפנדי. סתם רווק בן עשרים ושש, מועמד להינשא ליתומה מאם ובת לאב דורסני ושתלטן.

אב שתלטן.
הדמיונות נשאו אותי הרחק, אל השווער העתידי שלי. זה שאני מתיירא ממנו כבר עכשיו. הוא מן הסתם יהיה עב בשר, גדוש חשיבות עצמי. אחד כזה שיש לו כסף, הרבה, אבל הוא לא יבזבז שקל על החתן שלו. ינסה להתקמצן, להבטיח את המינימום, ואז לתת מתוך זה את המינימום האפשרי.

אחד כזה שבטוח שהבת שלו מיוחדת מאוד ומגיע לה חתן מדהים, געציל למשל, אבל לא מוכן לשלם על היהלום. שווער מלחיץ עם נוכחות כבדה. טיפוס מעיק. מהסוג שמזמין את הבחור החיוור לראיון, מציק לו בשאלות חטטניות ומשפילות, מתעניין בנימוסיות מזוייפת מה לומדים בישיבה, ואז מהנהן בהתנשאות ואומר: אה, שכחתי שאתה לא לומד בישיבה. הבנתי מזלטא השדכנית שהישיבה שלך נסגרה וכבר היית בן עשרים וארבע ולא מצאת ישיבה. למה באמת? סליחה שאני שואל. אתה עושה רושם בסך הכל של בחור טוב שכל ישיבה תשמח לקבל.

בזמן שהוא ילגום כוס מים מתוך כוס זכוכית ענקית, וישכח לכבד אותי ואת פי הצחיח, אני אמלמל אי אלו תשובות. אספר שאני אוהב ללמוד ובמקביל הרב שלי הרשה לי לצאת לעבוד בעמותת הצדקה, ושאני קובע עיתים לתורה של שעות רבות מידי יום. אנסה לסבר את אוזני האיש הלא נעים הניצב מולי כי אני בהחלט יודע ללמוד, והנה יש לי כמה ווארטים יפים בשרוול. ככה בשלוף.

השווער המלחיץ שלי יחייך בחום אמיתי כמו פוליטקאים כנים בראיון ערב הבחירות, ויתשאל אותי בעקשנות ובלי שום טאקט לגבי סדר היום שלי. מתי אני קם, מתי לומד, מתי הולך לישון, כמה כסף אני מרוויח, וכולי.

הצילו! מה הוא רוצה מחיי!

השווער העתידי שלי מן הסתם יתמוגג ממבוכתי, ובזמן שאני אשב שם, במשרד המפואר שלו, כולי צפוד ובולע רוק – הוא ישען אחורה בנינוחות על הכסא המשרדי שלו. משלב אצבעות. ממתין עד שאסמיק עד לגוון של עגבניה בשלה ערב ריקבון, ואז יפרוץ בגיחוך של טוב לב אמיתי ומתפרץ, יגיש לי מאי שם כוס קוקה קולה קרה עם קוביות קרח, יניח לפניי צלחת חרסינה עדינה ומעוטרת בפרחים סגולים נהדרים ועליה חופן טעים של בורקסים ופיסטוקים, ויצחק במלוא הגרון:

אוהו, געציל... סתם צחקתי איתך. אתה מוצא חן בעיניי, בחור. אתה לא באמת צריך להגיד לי כמה אתה מרוויח. מותר לך לשמור משהו לעצמך.

איזה איש קשה, השם.

אני אתיישר על מסעד הכיסא, אמתח קלות את גווי השפוף, אשלח יד זהירה לעבר הכיבוד – כזה אני, חלוש אופי ואוהב אוכל ומשקאות קלים מוגזים בעדיפות לכאלו הממותגים כשווים במיוחד – והשווער שלי מייד ישנה את טעמו יתעלל בי כהוגן, ויגיד: אבל ברצינות. בחור. אני מאוד מבולבל. אתה בן תורה או לא? מי הרב שלך? אני רוצה לדעת שהוא מישהו מוּכר. אני צריך גם לדבר איתו. להיות בטוח שהוא באמת מכיר אותך והרשה לך לעבוד. זה לא אישי, בחור. אנחנו לא באמת מכירים, ואני מחפש את הטוב ביותר בשביל הבת המושלמת שלי. אוי, היא עברה כל כך הרבה בחיים.

וכך, כשאני מבולבל כולי משינוי הנימה, מאט דרמטית את קצב הנגיסה שלי בבורקסים, ידי המחזיקה את כוס הקולה רועדת קצת ואני מקווה שהשווער לא רואה כמה אני לחוץ, הוא ירכין ראש, יקח עט מהשולחן הרחב הפרוש בינינו, יקשקש עיגולים מעוותים, ויתחיל לספר בשבח עצמו: פתאום נזכרתי שאני הייתי בגילך, לפני שלושים שנה... איזה עולם אחר שהיה אז. הכל היה קשה יותר. לא היו פינוקים כמו היום בכל פינה. כמה עבדתי קשה אז. הייתי מסתובב בין בתים, מתקין להם מנעולי בריח. הייתה אז תקופה חזקה של בניה, וכולם מאוד רצו מנעול יותר טוב ממה שהקבלן התקין. מנעול שבטוח שהוא שמר לעצמו העתק של המפתח, חה. פעם לא היה לאנשים כסף לקנות דלת חדשה, לכן מנעול רב בריח היה הפיתרון הכי זול.

כאן הוא יהפוך לרכרוכי, סנטימנטלי, שוכח לגמרי שאני רק בחור צעיר ומשקשק, לא אחד שיש לו סבלנות לשמוע סיפורים ושבחים עצמיים שלו על עצמו מלפני שלושים שנה. אבל הטיפוס השמן והזחוח – שווער טוב הוא אחד שזחוח להחריד בכל שיחה של עם חתנו החלוש – יתעלם וימשיך: ...ומה אני יכול להגיד לך. הייתי מוצף בעבודה. כל הזמן קיבלתי עוד ועוד פניות מאנשים. שלחו לי פקסים עם הזמנות, טלפונים. רק תבוא ותתקין.

ואני, כמו שאתה שאתה רואה שמן היום – השווער שלי פתאום חייך בכנות אמיתית – הייתי אז רזה מהיר. מאוד מהיר. רץ רץ רץ בין לקוחות, דלתות, מזיע. לא היה לי בקושי זמן לספור את הכסף. ברוך השם, ברוך השם, איזו פרנסה הייתה לי אז. ראיתי את יד השם. בדיוק באותה תקופה קניתי את הדירה ברוממה (פה השווער כבר התעלה על עצמו בנימת הגעגועים לעצמו של לפני שלושים שנה), ואין לי מושג איך הצלחתי לקנות אותה, למרות כל המנעולים... והריצות... ושעות השינה הבודדות... אחחח.

ופה, שהחיינו, האיש המנותק הזה, האלמן, אביה של אשתי לעתיד – נתן לעיניים שלו לעפעף, להפנים שהוא לא נמצא בכנס מנעולנים בדימוס, אלא משמש כמראיין בתפקיד אבי הבת.

הוא פתאום יעצור לחלוטין את הברברת והמלל האינסופי, יטלטל את ראשו טיפונת ימינה ושמאלה, ואז ידבר בקולו היומיומי; הקר, העסקי והמחושב: אתה נראה בחור נהדר, אתייעץ ואחליט.

פרק י"ז​

רצינות חדשה ולא מוכרת

אתייעץ ונחליט! אתייעץ ונחליט! איך אני שונא להיות בעמדת המתנה הזו. נורא ואיום. למה לייסר אותי?

נזקקתי בדחיפות לאוזן קשבת לשפוך לתוכה את צערי, ומטבע הדברים פניתי לאוזן הקרובה אלי ביותר. לחשתי אליה שקשה לי להיות בעמדת המתנה, ובאופן כללי אני ממש כועס על החם שלי, בדגש על התנהגותו הלא נאותה. במשפט אחד ארוך ומתנשם הסברתי עד כמה אני חש לא רצוי בקרבתו.

ו... הפתעה.

האוזן הייתה שייכת לדייל קרקע תימני שבדיוק נכנס לבדוק משהו. תמיר, זקוף, מחייך.

הוא פרץ בצחוק רם, קד לעברי, ולחש: כן ידידי, גם אני והחם שלי לא מתים אחד על השני. אלו החיים. ברוך הבא לישראל!

ובזאת יצאנו אל נמל עובדה החם, הלוהט, נחמן מרכוס בעקבותיי, מצלם את החולות, גונח על פריימים מעולים שצילם, מנסה להעניק לי את תרמילו על מנת שאשא אותו עד לטרמינל – ואני רק צעדתי לי קדימה. מרוצה מאוד מהחברוּת החדשה שמצאתי לי בחיים. מחליט להכיר כמה שיותר דיילי קרקע חדשים ונחמדים, רצוי תימנים. או תימנים רגילים, לא דיילי קרקע. סתם תימנים. אלו אנשים נפלאים!

עדכנתי את נושא התרמילים לצידי בהחלטה החשובה, נימקתי לו את כל הצדדים המהותיים שסייעו בידיי להגיע למסקנה החותכת, התוודיתי שאני כמעט ולא מכיר תימנים, וכנראה אין לי מושג באיזה הפסד מדובר, ואולי הגיע הזמן לשנות לחלוטין את המצב. נחמן האזין לי ברצינות חדשה ולא מוכרת, הנהן, וענה: תזכיר לי לכתוב בספר שלי לגבי אמפטיה לסימפטיה. להדגיש שהראשונה היא השתתפות אמיתית במה שאני מרגיש, והשניה היא רק הבנה כללית לגביי.


הבנאדם פשוט הזוי.

 

[סבתא חביבה]

וואו מדהים
געציל הזה הוא לגמרי כוס התה שלי

רק תיקונון קטנטן

בזמן שהוא ילגום כוס מים מתוך כוס זכוכית ענקית

ילגום מים מתוך הכוס

 

[נ. גל]

תודה רבה, חומר קריאה נהדר ללילות חורף קרירים וארוכים.
נהנתי מכל פסקה ופסקה.

נשימה.
נשיפה.
שחרור.
נשיפה.
שחרור.

בכוונה 2 נשיפות רצופות?

קברנטים

קברניטים.

לא אמות כי אחיה ואספר מעשיה י-ה. עוד אזכה להגיע לחופת ישראל.

הו, הפרפרזה. נהדר.

הרי בתימן היה להם כל טוב. ממש. ובארץ ישראל.. לא נעים לומר... לא חיכה להם הרבה.

עובדתית - לא לכולם. יהדות תימן הייתה בין העניות והמסתפקות במועט ביותר. מבחינה רוחנית היא אכן בין העשירות ביותר, ועל כך מדובר בשורה הבאה. אבל כדאי לדייק, לטובת חובבי היסטוריה אקראיים שמשמשים גם כחובבי געציל.

הוא פרץ בצחוק רם, קד לעברי

עוד לא ראיתי דייל ישראלי קד על הקרקע. במיוחד לא כאשר הוא מאבד את תפקידו ולרגע ומרשה לעצמו לצחקק (ודיילים מצחקקים פגשתי פעמים רבות בחיי).

 

[אין פאנץ']

נתן, קח בחשבון שיום אחד יימאס לאנשים לתקן את שגיאות המקלדת שלך.

 

[Natan Galant]

נתן, קח בחשבון שיום אחד יימאס לאנשים לתקן את שגיאות המקלדת שלך.

ומה אעשה אז?
אללי לי!!

 

[אין פאנץ']

ומה אעשה אז?
אללי לי!!

היית צריך לחשוב על זה בביצפר.

 

[nsh]

@Natan Galant
וואי, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו!
בכנות, הארכת לי את ארוחת הבוקר באיזה עשרים דקות...
לא יכולתי להפסיק, גמעתי פרק אחר פרק
אחחח, אתה טוב!

תכלס, מודעים לכך או לא - כולנו בפנוכו קצת 'געצילים', מי יותר ומי עוד יותר.

 

[Natan Galant]

@Natan Galant
וואי, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו!
בכנות, הארכת לי את ארוחת הבוקר באיזה עשרים דקות...
לא יכולתי להפסיק, גמעתי פרק אחר פרק
אחחח, אתה טוב!

תכלס, מודעים לכך או לא - כולנו בפנוכו קצת 'געצילים', מי יותר ומי עוד יותר.

תודה רבה.
באמת, קוראים רבים אמרו ככה גם על געציל בעצמו (הספר). גם בהו"ל אמרו לי כעין זה. שכל אחד מרגיש קצת געציל בפנים... והיה זה שכרי

 

[אבן דרך]

ומה אעשה אז?
אללי לי!!

מן הסתם במצב כזה זעליג יקים את עצמו לתחיה, לא?