הנושאים החמים
הנושאים החמים
אתמול ראיתי מודעה ססגונית נרצעת על אוזנו של עץ ברחוב רכניץ, צועקת: "דבר האבד – להשכרה יחידה גדולה ומהממת, נוף מדהים, קומה 7 + מעלית", הכתובת הייתה קרובה לכולל ולגן של הילדה, התקשרתי וקבעתי עם בעל היחידה היחידה מסוגה שאעלה אליו בצהרים.
הכניסה לבניין המדובר מטופחת למחצה, ניכרים בה עדיין שאריות פרחים בינות לשקיות וקליקסים שנשרו מקומה חמישית. תיבות הדואר מלאות מדבקות 'גם אני מנוי' לעיתונים שונים, כך כל השכנים נהנים עם שחר מסטנד קריאה מגוון.
הייתי אחרי סדר א', מותש, במצב כזה אי אפשר לטפס 7 קומות. לחצתי על כפתור המעלית והתיישבתי על פגוש בוגבו ספורטז', הקשורה ברישול למעקה המגולוון. החץ המהבהב חיווה שהמעלית עדיין בדרכה אל על, נמנמתי קלות כשמדי כמה דקות אני מציץ בשעוני ובחץ.
לאחר כעשר דקות הקיאה המעלית גוש של זאטוטים ועגלות, חוץ מילדה אחת עם משקפיים שאמרה שהיא יורדת לחניון. החלטתי שלא לתת למעלית לחמוק ממני, דחפתי רגל, הפחדתי את הדלת ואת הממושקפת וירדנו לחניון.
"א-ב-א המעלית פה", צעק שם ילד ג'ינג'י כשהוא לוחץ שוב ושוב על הכפתור, חיכיתי נצח עד שאבי הבן גמר להחנות את הקורולה בין העמוד למרצדס שחורה. כמעט דחפתי את הילד וברחתי עם המעלית אך גברת מבוגרת הכניסה שני שקי תפוח אדמה ובקשה ממני להוציא אותם בקומה שלישית.
המראנו חזרה לקומת הקרקע בכדי לאסוף שלושה ילדים עם שני אפרוחים ואיגואנה. המשכנו לקומה שניה, שם לא ראינו איש, קיללנו חרישית את מי שלחץ על הכפתור והמתנו שהדלת תיסגר, כשהדלת החלה לנוע ברח אחד האפרוחים וילד אחריו, והדלת, שוב.
בקומה שלישית הוצאתי את תפוחי האדמה, הילד הג'ינג'י ואביו דילגו מעל השקים ונבלעו באחת מפיות הפלדלת, בחסדי שמים דילגנו על קומה רביעית, ובקומה חמישית יצאו הילדים והאפרוח, והשאירו אותי עם האיגואנה. "תוציא אותה בקומה שבע", פקדו עליי הזאטוטים.
בקומה שישית עמד ילד ושאל "אתה עולה?" והלך. הדור של היום חסר נימוס. עליתי לקומה שבע, לקחתי בעדינות את האיגואנה ויצאתי.
משב אוויר ליטף את זיעתי, באופק נראית שקיעה נהדרת, כל בנייני הפרוייקט מתפרקדים על ההר ממול. "רגע", דיברתי אל האיגואנה, "למה אני בגג?"
צלצלתי שוב למספר מהמודעה. כשהבנתי מדבריו שיש 38 ויש 38א' קיבלתי סחרחורת, וכשאמר "לא נורא, יש מעלית", צווחתי בקול מוזר, "לא רוצה מעלית, לא רוצה, לא רוצה, גם אם אגור על האנטנה של מגדל אייפל אטפס מבחוץ על הברזלים", ואז התעלפתי.
מד"א התקשרו לאשתי לספר לה שאיבדתי את ההכרה ולא אגיע הביתה בקרוב.
"מה קרה לו?" נזעקה.
"הוא בקומה", אמר המתנדב.
"מה??? ה' ירחם, איפה הוא מאושפז?", קטעה אותו.
"מה? לא. הוא בסדר גמור. הוא בקומה שש, יש לו עוד חמש קומות לרדת.
הכניסה לבניין המדובר מטופחת למחצה, ניכרים בה עדיין שאריות פרחים בינות לשקיות וקליקסים שנשרו מקומה חמישית. תיבות הדואר מלאות מדבקות 'גם אני מנוי' לעיתונים שונים, כך כל השכנים נהנים עם שחר מסטנד קריאה מגוון.
הייתי אחרי סדר א', מותש, במצב כזה אי אפשר לטפס 7 קומות. לחצתי על כפתור המעלית והתיישבתי על פגוש בוגבו ספורטז', הקשורה ברישול למעקה המגולוון. החץ המהבהב חיווה שהמעלית עדיין בדרכה אל על, נמנמתי קלות כשמדי כמה דקות אני מציץ בשעוני ובחץ.
לאחר כעשר דקות הקיאה המעלית גוש של זאטוטים ועגלות, חוץ מילדה אחת עם משקפיים שאמרה שהיא יורדת לחניון. החלטתי שלא לתת למעלית לחמוק ממני, דחפתי רגל, הפחדתי את הדלת ואת הממושקפת וירדנו לחניון.
"א-ב-א המעלית פה", צעק שם ילד ג'ינג'י כשהוא לוחץ שוב ושוב על הכפתור, חיכיתי נצח עד שאבי הבן גמר להחנות את הקורולה בין העמוד למרצדס שחורה. כמעט דחפתי את הילד וברחתי עם המעלית אך גברת מבוגרת הכניסה שני שקי תפוח אדמה ובקשה ממני להוציא אותם בקומה שלישית.
המראנו חזרה לקומת הקרקע בכדי לאסוף שלושה ילדים עם שני אפרוחים ואיגואנה. המשכנו לקומה שניה, שם לא ראינו איש, קיללנו חרישית את מי שלחץ על הכפתור והמתנו שהדלת תיסגר, כשהדלת החלה לנוע ברח אחד האפרוחים וילד אחריו, והדלת, שוב.
בקומה שלישית הוצאתי את תפוחי האדמה, הילד הג'ינג'י ואביו דילגו מעל השקים ונבלעו באחת מפיות הפלדלת, בחסדי שמים דילגנו על קומה רביעית, ובקומה חמישית יצאו הילדים והאפרוח, והשאירו אותי עם האיגואנה. "תוציא אותה בקומה שבע", פקדו עליי הזאטוטים.
בקומה שישית עמד ילד ושאל "אתה עולה?" והלך. הדור של היום חסר נימוס. עליתי לקומה שבע, לקחתי בעדינות את האיגואנה ויצאתי.
משב אוויר ליטף את זיעתי, באופק נראית שקיעה נהדרת, כל בנייני הפרוייקט מתפרקדים על ההר ממול. "רגע", דיברתי אל האיגואנה, "למה אני בגג?"
צלצלתי שוב למספר מהמודעה. כשהבנתי מדבריו שיש 38 ויש 38א' קיבלתי סחרחורת, וכשאמר "לא נורא, יש מעלית", צווחתי בקול מוזר, "לא רוצה מעלית, לא רוצה, לא רוצה, גם אם אגור על האנטנה של מגדל אייפל אטפס מבחוץ על הברזלים", ואז התעלפתי.
מד"א התקשרו לאשתי לספר לה שאיבדתי את ההכרה ולא אגיע הביתה בקרוב.
"מה קרה לו?" נזעקה.
"הוא בקומה", אמר המתנדב.
"מה??? ה' ירחם, איפה הוא מאושפז?", קטעה אותו.
"מה? לא. הוא בסדר גמור. הוא בקומה שש, יש לו עוד חמש קומות לרדת.
