אני קורא כאן את הכתוב, ומרגיש את הכאב שבין השורות.
יש כאן [בחלק השני של האשכול] מצד אחד טענות על 'הפסד כספים' של אבא מיוסר ששלח את ילדו לטיפול ולא רואה את ה'תוצאה', ומצד שני תגובות של מטפלים מתחומים שונים שמרגישים שמישהו מנסה להקטין משכרם, והם מתקוממים, ובצדק, שהרי כל אחד מרגיש ובטוח שהוא עושה את מלאכתו נאמנה.
מצופה מכל 'בר דעת' להבין שהעניין הכספי הוא רק הנושא המשני של הבעיה.
אם היה תועלת בטיפול, הרי לא היו דנים על ה'עושק' של המחירים, כי ברפואה - גם של הגוף ויותר של הנפש - 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו' (איוב ב), [זה לא מצדיק מצד הרופא, אבל זו המציאות].
וע"כ יש להתמקד בגוף הבעיה - איך מצליחים להגיע לטיפול מותאם באמת, ואיך יודעים להפסיק ולשנות את הטיפול, אם אין הצלחה.
וכמו שכולנו מבינים ומודים שאי ההצלחה של 'מטופל' פלוני או 'מטפל' פלוני או 'טיפול מסויים', אינו מהוה אינדיקציה על שאר המטפלים/טיפולים/מטופלים, כך גם ההצלחה המוכחת של הנ"ל אינו מלמד על השאר, וא"כ מה יועיל שכ"א יספר מתחומו ומהיכרותו.
אבל... כ-ל מטפל, שתשאל אותו מדוע לא הצלחתי אצל פלוני, יענה [או 'יחשוב']: אה! המטפל ההוא אין לו ארגז כלים רחב / הטיפול ההוא איננו מתאים כלל לבעיה שלך.
ואולי הוא צודק, אך הבעיה שגם השני חושב אותו דבר עליך. [ולא נעים: גם אתה חושב כך על עצמך - על עבודתך לפני כמה שנים כשעוד לא למדת קורס פלוני, שזההה השיטה שהולכת להציל את העם].
וא"כ כ-ו-ל-ם מודים שיש בעיה כללית בציבור הפונים לטיפול, שלא יודעים אל מי ללכת, ואיזה שיטה מתאימה, וכולם מודים שיש הרבה הרבה מטפלים שלמדו רק שיטה אחת, והיא איננה יכולה לעזור להמווון בעיות. וגם לא יודעים לעצור בזמן.
אז אנא הבו עצה הלום.
אני מציע כמה דברים, תנו דעתכם ונא תענו במקצועיות וברגישות.
א. להקים מערך פיקוח מקצועי, עם כלים לבדיקת יכולות.
ב. אולי להקים מאגר מטפלים תחת פיקוח:
1. שיהיה לכל מטפל כרטיס ביקור שיפרט את ארגז הכלים שלו.
2. במאגר יוכלו לדרג שביעות רצון של כל מיני פרמטרים.
ג. לקבוע לכל סוג טיפול, רף של מס' טיפולים שלפי דעת המומחים היה כבר צריך לראות תועלת ואז הצדדים חייבים לעצור ולראות אם יש התקדמות.
זכרו, כל פיקוח, מעצבן מאווד את המפוקחים, אך בסופו של דבר התועלת העיקרית היא למפוקחים עצמם.
הדברים נכתבו בטוב טעם. וברגישות.
ואני שמחה שמשהו הצליח לכתוב זאת.
חשבתי הרבה על דברי פותח האשכול.
ניכר מדבריו הכאב והאכזבה, כנראה השריעו הרבה כסף ואין תוצאות.
ברעיון לעיל כמה בעיות.
למשל קביעת מס' פגישות לטיפול-כל מטפל אחראי, בכל שיטת טיפול, לא נותן מס' טיפולים מראש, מאחר וזה דבר ממש לא צפוי מראש.
זה תלוי בהתפתחות הדברים ובשורש הבעיה.
מניסיוני הרב, ישנם בעיות שבעצם לא קשורות למטופל עצמו באופן ישיר, אלא הבעיה נספגה בו מאבות אבותיו. מה שנקרא מעשה אבות סימן לבנים. וכדי להגיע לשורש הבעיה יש לקלף שכבות רבות, עד למציאת הפיתרון.
זו דוגמה אחת שעלתה לי אתמול בזמן טיפול שיכולה קצת להסביר את העניין.
כל נושא הרגש נוצר הרי מחוויות שאנו חווים, ומפירוש של האדם עצמו כלפי החוויה, בהתאם לכל מיני סיבות.
זו דוגמה לסיבה אחת.
בילדים, פעמים רבות הבעיה נובעת מאחד ההורים, או מהסביבה הקרובה.
לפעמים טיפול בהורה או הנחית הורים נכונה פותרת את הבעיה.
לכן חשוב ארגז כלים רחב, וגם אינטואיציה, ויכולת הקשבה למטופל.
והרבה סיעתא דשמיא כדי לעלות על הבעיה.
ארגז כלים-יכול להיות גם בעזרת שיטה אחת בה רכשו מיקצועיות.
אבל בכל שיטה יש כלים רבים. וכל מטפל מביא את עצמו עם הניסיון והידע הרב שצבר במהלך חייו.
מטפל הגון לעולם לא יקח אחריות לתוצאה סופית, שאיננה תלויה בו. ולא יתן צפי למס' פגישות.
מה כן -יש דברים שלפי המשתמע מהמטופל, נראה שיקחו זמן רב, או שהבעיה קלה.
אבל תמיד תהיה הסתייגות בקשר למס' טיפולים נדרש.
כואב לראות שהשקיעו הרבה זמן וכסף, ואפס תוצאות. מכירה את זה מיקרוב.
רק יכולה לומר , כיהודים מאמינים, לא עלינו המלאכה לגמור....
אבל בפרוש, לנו כהורים, יש חלק רב וכוח השפעה על ילדינו לטוב ולמוטב, וגם למשפחה ולסביבה.
כדאי לנסות להבין מהיכן נובעת הבעיה. בעזרת איש מקצוע כמובן.
בתפילה שלא ניכשל.