שמחה מאוד שלא הגעתי לקונסטלציה האחרת ההיא (הייתי הולכת על מדמ"ח, לדעתי, או משהו משולב מדמ"ח/פיזיקה/כימיה).
כי בקונסטלציה הנוכחית מגיעים לגיל 30+, המשפחה כבר בנויה ב"ה, וטכנית אפשר ללמוד עכשיו מה שרוצים. אבל פשוט לא צריך את זה.
את מה שמעניין, אפשר ללמוד לבד, בכל מיני קורסים.
אבל 'תואר'? למה? בשביל מה? בשביל מי?
זה לא שהחמצתי איזה חלום (האמת, נזכרתי. אולי הייתי הולכת לטיס.)
אלא שהחלום מתייתר מעיקרו.
בגיל 35 הסערה לפעמים כבר שוככת, ומבינים שלחיות בנחת, בבית מתוק עם ילדים רצויים, לשבת על החוף עם חברות וללמד את הקטן לנסוע על אופניים, זו מטרה מופלאה לא פחות מ'תואר', ובינינו, גם מביאה הרבה אושר.
ומימוש עצמי לא קשור בהכרח למה שלמדת, או לתארים שקיבלת.
*
ולכן, כל אלו שיועצות לנערה 'לרוץ על זה בכל הכוח' - תחשבו שוב. אתם תשלימו לה את החיים, כשבגיל 32 יהיה לה דוקטורט - אבל לא תהיה לה משפחה, למשל?
אתם מכירים אותה? יודעים מה היכולות השכליות, הנפשיות והפיזיות שלה? יודעים אם היא מסוגלת בכלל לעמוד בלימודים המייגעים האלה? (אגב, עשיתם פעם תואר אקדמי קשה? או משהו דומה?)
*
פותחת האשכול אמרה שהנערה קוראת כאן. ולכן אני מעיזה לכתוב את השורות הבאות: אולי שווה לבדוק מאיפה מגיע החלום הזה. אולי הוא בסך הכל משקף משהו אחר (להיות נערצת? להרגיש שווה? לנהל דברים? להציל חיים?)
ואת המשהו האחר אפשר להשיג גם בפחות הקרבה.
*
ול
@גלבוע - נזכרתי בעוד משהו שהייתי רוצה ללמוד ולעשות, והוא אפשרי בהחלט דווקא בקונסטלציה הנוכחית: ללמוד קורסים מתקדמים בעזרה ראשונהף ובהמשך לייצר גם בארץ, יחידת 'הצלה' של נשים עם הכשרה שתצאנה לקריאות נשיות באזור מגוריהן. (ההכשרה לכאורה אמורה להיות משהו בין חובש לפרמדיק, עם דגש על התחום המיילדותי, ורשיון לתת עירוי פשוט, לקחת דמים ועוד).