טוב, אז ככה.
מכירות את זה שמישהו במצוקה מבקש עזרה, מתגייסים לעזור לו, מגישים עזרה והברנש נעלם.
זה עזר? הצליח? עבר? הלו? אין אף אחד.
אז לכן, כדי להשיב את רוחכן והתעניינותכן, אספר את ההמשך.
הבוקר הדפסתי את כל התגובות המאוד נבונות ומחכימות והעברתי אותן לאותה חברה הספק אמא ספק פיליפינית.
היא קראה אותן בתשומת לב.
למען האמת, התגובות על האושר העצום והשליחות המופלאה והשכר האלוקי ודומיהם די עיצבנו אותה, כמו שהרבה אמרו כאן, כי היא יודעת את זה היטב ויכולה גם למסור סדרת הרצאות בנושא.
מה שמאוד דיבר אליה היה התגובות שגרמו לה לברר בכנות ובפנימיות איזה היבט של פיליפינית היא מוצאת בעצמה. ("ברור שאני לא חושבת שאני פיליפינית, אני בהירה ובלונדינית")
הברור העלה שלפני שמגיעה עוזרת, פיליפינית או קרואטית, אין לה בעיה ללכלך עוד כמה קערות ולהשאיר טפטופים על הרצפה, כי עוד מעט העוזרת מגיעה.
וזו היתה הארה של הנקודה המדוייקת שהפריעה לה.
שבעלה שבאמת עוזר ובאמת משתדל, מותיר אחריו בלגן ולכלוך בכיף, ממש כמו שהיא משאירה לפני שמגיעה העוזרת.
ההבנה הזו עזרה לה הרבה יותר משאפשר לתאר.
היא דיברה עם בעלה גלויות והסבירה לו כמה מפריע לה הכוס קפה על השיש, הנעליים בסלון והשקית בדלת הבית, והוא הופתע והצטער והתנצל והיא מרגישה עכשיו כל כך אמא, כל כך לא פיליפינית.
אז אני ממלאת את בקשתה להודות לכל המגיבים והמגיבות שפתחו לה את העיניים וניקו לה את הלב.
ולפי כמות הצפיות באשכול הזה (3560 פלוס) נראה לי שהשאלה הזו מצטעקת ונחבטת בין קירות הלב של אימהות רבות מספור, ואני בטוחה שכל אחת מהן מצאה בתגובות הרבות מענה למצוקתה.
שהשם הטוב יתן בלב כולנו המון אושר וחדווה וישלח לנו מידו הרחומה בריאות וכוחות לגדל את המתנות המבורכות שהוא שלח אלינו.