סיפור בהמשכים לופ

ביזנסטורי - אילה · 27/7/21

נכתב ע"י מסוגל:
יומם האחרון בארץ הפנטזיה הגיע.

די, למה לגלות?
אני רוצה את זה עם ציורים.
יש מצב לשיתוף פעולה עם מישהו מהפורום השכן?

מסוגל · 31/7/21

15.

בניגוד לכל הציפיות התחיל המסע ברגל ימין. מזג אוויר מוצלח, רכב נוח שהשיג אבנר, ובעיקר מצב רוח טוב של כל הנוגעים בדבר, חברו יחד לנסיעה מהנה. טרפון שפע סיפורים ובדיחות שהצליחו להצחיק את כולם גם כשהיו קרשיות ומוכרות; אבנר ביקש להוכיח כי בריאותו שבה לחלוטין וביים מספר עצירות פתע ופעלולי נהיגה שגרמו לחיים למלמל פרקי תהילים ולצווח באופן שרומם את האווירה; לוי היה מפויס והאיר פנים; וחיים, שהיה מרוצה מאוד מכל האווירה הטובה, שדרג אותה בכך שהקצין את מחוות הפחד שלו לשמחת כולם.

כמה שעות לאחר יציאתם קשה היה לזהות את ארבעת האבלים שהיו בימים האחרונים. הדרך התמשכה יחד עם היום, וכשגילו כמה שעות מאוחר יותר מבנה שהיה זהה לחלוטין לאכסניה בה נחו בסופו של היום הראשון למסעם, הוסכם פה אחד כי הגיע הזמן למנוחה.

כאז צעדו ארבעתם לעבר המקום, אבל ההבדל היה מוחשי. אבנר כבר לא חשש או התעקש לבחון את המבנה מראש. הם נכנסו בצעד בטוח אל תוך המקום, ולא הופתעו לגלות שהוא זהה לזה הקודמת בכל מובן, כולל העובדה שאנשים שונים ומשונים שוחחו כולם בעברית משובחת.

לאחר שהתמקמו בשני חדרים שקבלו הם ירדו לחדר האוכל על מנת ליהנות מהפירות שהוגשו במקום. ארבעתם ישבו סביב שלחן קטן, והקשיבו לאבנר ששחזר חוויות מעברו העשיר:

"עמדו שם שלושה שומרים", תיאר. הגם שלא היה מספר אמן, הייתה לו כריזמה מסוימת שגרמה לסיפוריו להפוך למרתקים. "היינו שנים, אני והפקוד שלי. אמרתי לו שאני אשמש מטרה, והוא יהיה הצלף".

טרפון בהה בו בעיניים מעריצות, כפי שעשה תמיד כאשר אבנר סיפר את סיפוריו.

"צעדתי קדימה בידיים מורמות וצעקתי, חבר'ה, אני מוכן להיכנע. הם יצאו אליי, ואז השותף שלי התחיל לירות".

הוא המתין רגע, להגברת הרושם.

"הם היו שלושה, אבל הוא היה צלף אמן. תוך מספר שניות.. מה יש לוי, לא מוצא חן בעיניך?"

עיניו של לוי היו נעוצות מאחורי גבו, הוא התנער כאשר אבנר נקב בשמו:

"מה? לא, מה פתאום. פשוט, יש שם איזה ילד שמסתכל עלינו".

השלושה הסבו את מבטם בבת אחת אל המקום אליו התבונן לוי, היה זה פתחו של המטבח והוא היה ריק.

לוי משך בכתפיו: "הסתלק לפני רגע", הסביר.

"בקיצור", המשיך אבנר, "שלוש יריות מדויקות, זה כל מה שצריך צלף מומחה כדי להצליח. והחבר שלי היה בדיוק כזה.." הוא עצר בבת אחת וסובב את מבטו, הפעם לא הספיק הילד להתחמק.

אבנר העיף בו מבט, ואז החזיר את פניו אל חבריו כשהוא מושך בשפתיו בהבעת חוסר הבנה ועניין. "כנראה אנחנו נראים מעניינים", הפטיר.

הוא המשיך בסיפורו. האירועים נעשו מורכבים יותר ויותר, אחרי שלושת השומרים המתים הגיעו עוד עשרות, ואבנר נעמד כדי להדגים כיצד הוא וחברו התמודדו בגבורה עם המתקפה.

מזלג הפך לרובה מאולתר, לוי חיים וטרפון הבליעו חיוכים כאשר אבנר נופף בו באיום. המעמד לא תאם כלל את אופיו, והשינוי היה מבורך.

"הם נכנסו בשני טורים, ואנחנו ירינו מאחורי הגדר בזווית מדויקת. הם מתו אחד אחרי השני.."

כשהרים את ידיו כדי להדגים את זווית הירי המדויקת, גילה שהילד התקרב אליהם, והוסיף לצעוד לכיוונם לאטו. הוא היה ילד קטן, כבן עשר לכל היותר. בגדיו היו ישנים ומלוכלכים, עורו כהה, ושערו השחור והפרוע התפזר על מצחו. עיניו הגדולות נקבו אותם במבטם.

"הוא עובד כאן במטבח", לחש לוי לאבנר, ובקול אמר: "שלום ילד. לי קוראים לוי, שם פרטי, לא משפחה. מה אתך?"

הילד לא ענה, וכשהתקרב עוד ניתן היה לראות כי הוא לא מתמקד בלוי כלל.

"בטח טרפון מעניין אותו", הבין חיים, "כנראה הוא שמח לראות עוד ילד. תגיד לו שלום, טרפון".

אבל הילד לא הביט גם בטרפון. עיניו הכהות עקבו דווקא אחר אבנר, שידיו נותרו תלוית באוויר.

"אתה." הוא אמר כשהתקרב מספיק.

אבנר שמט את ידיו וקימט את מצחו. "אני..?" עודד אותו.

"אתה עשית את זה".

מסוגל · 31/7/21

16.

ארבעתם בהו בילד, שעיניו המשיכו לנקב את פניו של אבנר.

"עשיתי מה?" שאל אבנר, ומבלי שהתכוון לכך נע פסיעה אחרת אחורנית.

הילד הניע את ראשו בתנועה מזערית ושתק, שתיקתו רעמה למרות הרעש שסביבם.

"אתה נכנסת לפני כמה ימים לטרילר סיטי, נכון?" הטיח אחר כך.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר", אבנר ניסה לגחך, אבל הגיחוך יצא חורקני. "לא שמעתי בחיים על המקום הזה".

"עיר עם הרבה מבנים קטנים, מאחורי חומות.." הילד התעקש. "נכנסת עם שני רובים, ודפקת את הרובים בראש של החבר'ה בשער".

פיו של אבנר נפער מעט מזעיר, לוי נשך את שפתו התחתונה, ואפילו טרפון הבין שמשהו מתרחש. אבל חיים עדיין לא חש את הכיוון אליו הרוח נושבת: "הה.. זה איפה שהיה את הבחור עם הסנדוויץ'?" הוא צחקק קלות, אבל פתאום חדרה הדממה לתודעתו והוא השתתק באחת.

ברקע נשמע קול כלי אוכל מתקשקשים זה בזה, ופטפוטי ארוחה סתמיים.

"הוא היה אבא שלי", הגיב הילד, קולו היה קשה לפענוח.

חיים הסמיק והחוויר: "אני מתנצל", אמר בשקט. "מה שלומו?"

הילד השתהה לרגע. "הוא מת", לחש, ורק צרידות קלה העידה על תחושותיו.

איש לא נע.

המזלג נפל על הרצפה בגונג קל שהחריש אוזניים.

"לא".. הקול שיצא מגרונו של אבנר נשמע כחרחור, "לא.."

לשנייה שנדמתה כנצח הוא רעד על עמדו, ואז קרס על כסאו. שתי ידיו תופסות בכוח בראשו.

"לא. לא".

"הרופא ניסה לטפל", הילד המשיך בלחישה, אך קולו היה יציב. "אבל המכה הייתה חזקה. מיד ידעו שאין מה לעשות".

אבנר התפתל על מקומו כאילו גסס בעצמו. הילד המשיך להתבונן בו, מבטו אל מול פניו. אבנר ניסה להסתתר בין אצבעותיו.

"אני הורג אנשים רעים". צעק מאחוריהן בקול שאיש מהם לא הצליח לזהות. קול מתוך האוב.

"אבא שלי היה איש טוב", השיב הילד, וכל האבל שבעולם עמד במילים. "אתה הרגת אותו".

המילים והאבל תלו באוויר, כמצפות לתגובה. מסביב המשיך אולם כמנהגו, קשקוש כלי אוכל ופטפוטים.

"הגנה אבירנית לא אמורה להרוג", המילים יצאו מפיו של אבנר במאמץ, וחמקו בקושי דרך ידיו. "בחיים, בחיים לא קרה..." הוא נדם.

הילד המשיך לעמוד מולם. גוו זקוף, שפתיו קפוצות. השופט השמיע את כתב האישום והמתין לדברי ההגנה, אך אלו לא הגיעו.

ואז הגיח מאחוריו הטבח. כרסתן וגבוה, כובעו מתנדנד לקצב הילוכו.

"תחזור מיד למטבח", שאג, תופס באחורי דש צווארונו. "או שאני אגיד לבוס ולא תקבל כלום על השבוע".

"עזוב אותו", לוי נעמד, נסער.

הטבח הביט בו במבט צונן והידק את אחיזתו בחולצת הילד: "אתה מחפש אנשים שיעזרו לך? אם אני לא רואה אותך במטבח תוך עשרים שניות לא תראה שקל, ושום תחנונים על אבא שמת ואימא חולה לא יעזרו. ברור?"

רגע לפני שעזב שלח הילד עוד מבט אחד ששאג מקצה לקצה, אבל אבנר כבר לא ראה דבר, והמבט נותר לעמוד שם, בין חיים, לוי וטרפון ההמומים.

בשלחן מרוחק פרץ מישהו בשיר עליז, אחרים הצטרפו אליו. עובד תחזוקה ניפץ בטעות שורה של כוסות זכוכית, ורץ להביא מטאטא בטרם יזכה לנזיפה הגונה.

חיים פתח את פיו, התלעלע מעט ואמר: "אתה יודע ש.."

"בבקשה.. בבקשה תשתקו" אבנר לא הסיר את ידיו, והוא משך את המילים בתחינה קפדנית. קולו הלך וגבר. "תשתקו. תשתקו!" שאג פתאום. "תשתקו!"

כמה אנשים סובבו ראשים, חיים ניסה לומר משהו נוסף, אבל אבנר קם ויצא בריצה. ידיו עוברות לאטום בכוח את אוזניו. בדרכו נתקל בקצה של שלחן ונפל על הארץ, אבל הוא התרומם כאחוז דיבוק, וידיו לא הוסטו ממקומן.

"הוא השתגע". טרפון אמר זאת בפשטות.

לוי רצה למחות, אבל "כן.." הוא מה שיצא מפיו.

ואז שתקו שלושתם, שקועים איש בהרהוריו.

מבטיהם המושפלים ארצה נתקלו במזלג המוטל על הרצפה. "הם מתו אחד אחרי השני".. הדהדו המילים, "שלוש יריות מדויקות, זה כל מה שצריך".

אריאל לוי · 31/7/21

זה פיקוח נפש, איפה ההמשך?

אנטיפטרוסה · 2/8/21

יש לי חשק אדיר לכתוב על הספור הזה איזה בקורת ספרות הגונה שתנתח לנתחים את מהלכיו...
זו פארודיה גאונית שמלגלגת יפה על כל הז'אנרים האמורים פה מתוך הכרות עמוקה עם נקודות החולשה וההגיון הפנימי של האופן בו הם נכתבים
אבל למה יהיו סוגות נוספות זנוחות? למשל סאטירה... יכלה להשתלב כאן מצויין...

מסוגל · 2/8/21

נכתב ע"י אנטיפטרוס:
יש לי חשק אדיר לכתוב על הספור הזה איזה בקורת ספרות הגונה שתנתח לנתחים את מהלכיו...

אדרבה ואדרבה. אני יותר מאשמח.

נכתב ע"י אנטיפטרוס:
אבל למה יהיו סוגות נוספות זנוחות? למשל סאטירה... יכלה להשתלב כאן מצויין...

יהיו עוד, אבל לא כולן. סאטירה ספציפית דווקא פחות מתאימה, הן מצד שהכתיבה עצמה סאטירית לעתים וקשה לשלב, והן מצד שאמירות על סאטירה קשה להעביר דרך אירועים.
אבל בעיקר בגלל שהסיפור מתמקד יותר בז'אנרים שתקועים בתוך הקלישאות של עצמם ולא מתקדמים, וכמדומני שסאטירה היא הז'אנר החדשני והמתפתח ביותר בספרות המגזר, ותעיד הקהילה הזו ורוב מוחלט מאשכולותיה.

אריאל לוי · 2/8/21

כבר התרגשתי לרגע....

Talya kadosh · 3/8/21

אאוצ', כואב.
יש באבנר הזה משהו כל כך לא ברור. מצד אחד הוא התגאה בהתחלה בזה שכולם מתו אחד אחרי השני אבל אחר כך כשהוא שומע שמישהו מת, הוא מתפרק.
קצת מוזר, לא?
אבל מדהים, כתיבה יפהפה.

מסוגל · 3/8/21

נכתב ע"י Talya kadosh:
יש באבנר הזה משהו כל כך לא ברור. מצד אחד הוא התגאה בהתחלה בזה שכולם מתו אחד אחרי השני אבל אחר כך כשהוא שומע שמישהו מת, הוא מתפרק.
קצת מוזר, לא?

יש בז'אנר הספרותי הזה משהו כל כך לא ברור. הוא מאדיר ומתענג על רצח של אנשים ומתעלם במופגן מכך שאפילו במקרים הכרחיים מדובר בנושא מורכב ומאוד לא מגניב. מעניין מה היה קורה אם אחד הגיבורים הקדושים המהוללים היה נתקל פעם חזיתית בתוצאות מעשיו...

mishehi · 3/8/21

נכתב ע"י מסוגל:
יש בז'אנר הספרותי הזה משהו כל כך לא ברור. הוא מאדיר ומתענג על רצח של אנשים ומתעלם במופגן מכך שאפילו במקרים הכרחיים מדובר בנושא מורכב ומאוד לא מגניב. מעניין מה היה קורה אם אחד הגיבורים הקדושים המהוללים היה נתקל פעם חזיתית בתוצאות מעשיו...

לגמריי
לכן אהבתי בספר טווח אפס
נראה לי יש שם סיטואציה עם אלי והילד של איזה מחבל שהוא רצח, לא?

אנטיפטרוסה · 4/8/21

נכתב ע"י מסוגל:
יש בז'אנר הספרותי הזה משהו כל כך לא ברור. הוא מאדיר ומתענג על רצח של אנשים ומתעלם במופגן מכך שאפילו במקרים הכרחיים מדובר בנושא מורכב ומאוד לא מגניב. מעניין מה היה קורה אם אחד הגיבורים הקדושים המהוללים היה נתקל פעם חזיתית בתוצאות מעשיו...

אהממ. ואני פירשנתי את זה בדיוק להיפך - ממה שהתרשמתי (בפרט אצל יונה ספיר) גיבור העל כל כך על, עד שמותם הטראגי של אלה שהרג מטריד אותו מאוד אם הם חפים מפשע...
ואם כבר היתה נקודה שההצגה שלה היתה יפה זה הטענה ששלושת יושבי חדר המחשבים מציבים למול אבנר ש'מה אתה בא ומתחיל לירות בלי שאתה יודע בכלל אם אנחנו רעים או טובים'... זה משהו שבהחלט קורה, ויותר מדי. הגיבור מגיח לסיטואציה מורכבת, מחליט שהוא מבין את יחסי הכוחות, ויורה בכל ה'רעים', בלי בדיקה, בלי משפט או בירור מוקדם. ואם הרג מישהו בטעות? אה, זה לעולם לא קורה. גיבור העל שלנו הוא מעל לכל טעות אנוש שבעולם.

מסוגל · 4/8/21

נכתב ע"י אנטיפטרוס:
אהממ. ואני פירשנתי את זה בדיוק להיפך - ממה שהתרשמתי (בפרט אצל יונה ספיר) גיבור העל כל כך על, עד שמותם הטראגי של אלה שהרג מטריד אותו מאוד אם הם חפים מפשע...

זה בכלל לא סותר, וזה חלק מהגיחוך בעניין. מבחינת אישיות כל 'גיבורי העל' החרדים המגוחכים הללו הם הראשונים ליילל על כל אדם שהם הרגו, כי הם צריכים להיות כל כך מושלמים. אבל למעשה זה מה שעושים כל הזמן, ובקלילות.

זו גם תשובה לטענה של @Talya kadosh, המצב המוזר שכאשר אבנר האגדי מגלה לפתע פתאום את אמריקה ומבין להפתעתו שהיי.. אנשים מתים זה לא קול, וזה אומר שיש להם משפחה עצובה, אז אכפת לו, כי הרי הוא כל כך צדיק - ההבדל בין האישיות הרחומה למעשיה בפועל, זה חלק מהסתירה בספרים הללו.

נכתב ע"י אנטיפטרוס:
אה, זה לעולם לא קורה. גיבור העל שלנו הוא מעל לכל טעות אנוש שבעולם.

גם במקרה שלנו אבנר הקדוש כמובן לא התכוון להרוג, (תמיד הגיבורים הצדיקים מנסים רק לפצוע) כפי שאמר בעצמו:

נכתב ע"י מסוגל:
"הגנה אבירנית לא אמורה להרוג", המילים יצאו מפיו של אבנר במאמץ, וחמקו בקושי דרך ידיו. "בחיים, בחיים לא קרה..."

אז כן, כשאתה מתעסק באש לפעמים אתה נכווה. ובשונה ממה שקורה בספרים, אם אתה נותן מכה אתה לא תמיד יכול לכוון מה יהיו התוצאות המדוייקות.

מוריופ · 4/8/21

נכתב ע"י מסוגל:
מבחינת אישיות כל 'גיבורי העל'

אפשר לוותר על המילה שמגיעה אחרי... הבה לא נוציא לעז על סקטור שלם ומוערך, שבספריו אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקראו.
כל סיפור שלא מושקע, לא משנה מה המוצא של הסופר, גרוע.
סופר טוב - מכל ז'אנר, צריך לקחת בחשבון את העובדה שאדם שמסוגל להרוג, לא יכול להיות אדם רך רגש. אלא אם הוא סובל מפיצול אישיות. (ע"ע אמת או חובה, מ. קינן)

פירי · 4/8/21

סיפור מעולה, כתיבה יפה מאד.

נכתב ע"י אנטיפטרוס:
יש לי חשק אדיר לכתוב על הספור הזה איזה בקורת ספרות הגונה שתנתח לנתחים את מהלכיו...

הסיפור הזה בעצמו הוא ניתוח ובקורת ספרותית למהלכים של סיפורים אחרים.
השאלה אם זה יצליח לעשות משהו, או שהמכורים לקלישאות ימשיכו כך ולא משנה מדת ההגיון והסתירות הפנימיות.
מחכה לפארודיה על הז'אנר של הספרים הנשיים-רגשיים מרובי המחלות וייסורי האיוב (שבסוף כולם מבריאים, בוודאי). גם על ספר טיפול רגשי קלאסי עוד לא דובר כאן.

אנטיפטרוסה · 5/8/21

נכתב ע"י פירי:
הסיפור הזה בעצמו הוא ניתוח ובקורת ספרותית למהלכים של סיפורים אחרים.

כן אבל יש בו ממש הרבה עומק, שלא בטוח שאת הכל קלטנו - ומעניין אותי האם כל מה שראינו בו אכן ראה גם היוצר... כך שלדעתי בהחלט יש מה לכתוב עליו! וגם לדון...

נכתב ע"י פירי:
מחכה לפארודיה על הז'אנר של הספרים הנשיים-רגשיים מרובי המחלות וייסורי האיוב (שבסוף כולם מבריאים, בוודאי). גם על ספר טיפול רגשי קלאסי עוד לא דובר כאן.

גמני

מסוגל · 6/8/21

17.
סדר, עולם נהיר וצדדים ברורים עומדים בראש סולם העדיפויות של חיים. במקביל הוא שונא יותר מכל מצבים לא ברורים, ואת הבלבול שהם גורמים בראשו.

הוא מקווה ומחכה שאבנר יירגע והחיים יחזרו למסלולם, אבל כאשר חמש שעות לאחר האירוע אבנר מפסיק סוף סוף לחלוק אגרופים אדירים לקירות העץ של חדרו, הוא מתיישב על הרצפה בדממת אימים ומבט מזוגג, שאף לרגע לא פונה אל אגרופו נוטף הדם, מבין חיים שהמצב השתנה באופן סופי.

הוא שונא את זה. הוא נחרד מכך שהאדם האחראי שביניהם איבד את שיקול ושפיות דעתו. אבל כשברור שאכן כך הוא הדבר הוא משלים מיד, מה שצריך להיעשות ייעשה. ומה שצריך לעשות זה להמשיך הלאה.

לוי יושב בחדר השני, מנסה להסיח את דעתו של טרפון אך מוסח פי כמה בעצמו.

"מה שלום הרב אבנר?" שואל הילד בנימוס.

כאב ראשו של חיים מתעצם. העניין מסובך הרבה יותר כאשר נפש ילד רכה מעורבת בעניין. מי יודע אם לא הצטלקה כבר לנצח. "יהיה בסדר, טרפון חמוד", הוא אומר בעייפות אדירה. "מה דעתך לצאת לשחק קצת בחוץ?"

טרפון מהנהן: "אין שום בעיה להגיד לי פשוט שמדברים דברים שאני לא אמור לשמוע", הוא מסביר לחיים ברצינות, ואז יוצא בפסיעות מהירות.

חיים נאנח. על מצב הדור, על מצבם האישי. "מה שלומך?" הוא שואל את לוי.

לוי זוקף את גבו, וחיים שם לב לראשונה שהוא יושב על כיסא ילדים. "בסדר בהתחשב בנסיבות".

חיים שונא את הציניות שלו. "מתי נמשיך הלאה?" בהיעדר כיסא אחר הוא מתיישב על הכיסא ששימש את טרפון, כיסא ילדים נמוך אף משל לוי.

"מתי נמשיך? לא יודע. המנהיג שלנו התפלפ, חיים. החליק על קליפת הבננה. יום אחד הוא קם וגילה שלהרוגים יש לפעמים ילדים, ומה אתה יודע - הם עשויים להיות גם חמודים".

הרוגז שוטף את חיים בגלים כהים: "מה זו הרשעות הזו? הוא שבור, מסכן".

לוי מושך באפו בקול ארוך ומודגש. "חיים, נו ברצינות. הבחור רוצח שנים, גאה בזה עד השורש".

כעסו של חיים גובר, הכיסא חורק תחתיו ויש חשש שיישבר. "תמיד הוא הרג מחבלים". הוא מזכיר בזעם.

לוי לא מתרשם. "נו, ומי נראה לך שהבחור מהסנדוויץ' שם היה, חסיד אומות העולם?" הוא מתרומם, פותח את הדלת לרווחה, וממתין לו שיצא אחריו למרפסת העץ. "הם היו שומרים שם, חיים. שומרים בעיר המאפייה ההיא. אני לא הייתי שם הרבה כסף על האפשרות שהאיש ישב שם במקרה".

מלמטה עולה צליל קולם של האנשים בכניסה.

"הילד אמר שהוא היה איש טוב", מעיר חיים, מפויס יותר ומבולבל במקצת.

"הוא היה אבא טוב, זה בטוח", לוי מפהק פיהוק שמבויים נוראות במתכוון. "אבל עזוב אותי, חיים. אבנר רצה להציל את טרפון, נכון? זה המחיר, זו הבחירה. ולפי הסיפורים של ידידנו המאצ'ואיסטי, הוא אכל בחירות כאלו לארוחת בוקר".

חיים מתקשה לעקוב אחר קו מחשבתו של ידידו. "בוא נחשוב עלינו", הוא מבקש כשהתייאש מלהבין. "מה עושים הלאה? ויש לנו גם ילד, לוי.. ילד".

השולחן במרפסת עשוי גם הוא מעץ, ולוי מתיישב לידו ומפרק ממנו קורי עכביש בדבקות. "אני לא יודע מה לומר לך. אבנר צריך עזרה, אבל אני לא פסיכולוג, ואתה בטח ובטח שלא".

השמש קופחת, המצב אבוד והשיחה בדקות האחרונות גם לא הייתה מרוממת. כל אלו חוברים, ומיתר כלשהו נקרע בראשו של חיים. "למה כזה בטח ובטח", הוא מברר בזעף, "מה ההתנשאות הזו?"

לוי מרים אליו שתי עיניים, ואצבע אחת שגוררת אחריה קור עכביש ארוך. "תראה חיים, אני לא רוצה להעליב, אבל האינטליגנציה הרגשית שלך לא בשמים. אני משער שלא היית חשוף.."

חיים לא נותן לו להשלים את המשפט: "על מה אתה מדבר? אתה יודע כמה סיפורים קשים היו לנו בבית? ילדה אוטיסטית, כמה סיפורים עם שידוכים, ועוד הרבה סיפורים ש.. ש.. לא משנה".

"ואיך שרדת את כל זה רגשית?" לוי נראה מופתע, וחיים מרוצה מכך שהצליח להוכיח לו שהוא אינו כל-יודע כפי שנדמה לו.

"אני? העניינים הרגשיים היו של.. נו.. אשתי. ואני הממ.. עזרתי לה מאוד, אתה יודע. כתבו על אשתי איזה ארבעה ספרים".

"כתבו על.. מה? אוי, אני לא מאמין". לוי נעמד במהירות, ברכיו נחבטות בכוח בתחתיתו של השולחן והוא קורס חזרה על מושבו. "הכול ברור" הוא מיילל, אין דרך אחרת להגדיר זאת. "התיאוריה שלי הייתה נכונה. הכול מסתדר עכשיו".

וכשהוא מתחיל לשרוט את השולחן באגרסיביות ונראה על סף בכי, חיים מבין שזה אולי נורא כשהאדם האחראי מאבד את שפיות דעתו, אבל עלול להיות גרוע שבעתיים אם יעשו זאת כל האנשים בסביבתו.