ניקית המאובחנת כADHD המעוניינת באנונימיות ביקשה ממני להעלות את הדברים:
אני ADHD . ורוצה לשתף אתכם קצת...
נתחיל מלמטה...
בבית הספר הייתי תלמידה מומצעת ומטה. אפשר לאמר ששרדתי בקושי את שנות היסודי . גערות, עונשים. פטפטת. פחד. לחץ. ריטואל קבוע.... והמורות טענו שאני מבוזבזת . שרואים שיש לי יכולות אבל אני לא ממצה אותם! ושאני לא רוצה מספיק.... ומשפט המחץ (שדי מחץ.. ) היה ש"מגיע לי מכות"!!! כי אני לא מספיק מתאמצת ואני עצלנית. מה שמעניין שלא מורה אחת ולא שתיים השתמשו במשפט הזה בדיוק! מגיע לי מכות!!!
יום של אסיפת הורים היה יום הדין ... ובכל השנים הרגשתי שאני לא בסדר... תמיד תהיתי האם הם רוצים להעלים ממני את עובדת היותי טפשה מטופשה, ולכן מכבסים זאת במכבסת מילים של ,חכמה שלא מנצלת את כישרונותיה"... או שהם באמת עוד לא קלטו את עוצמת הבעיה ומשום מה - באמת לא הבנתי על שום מה - הם עדיין מאמינים שאי שם קבורה החכמה.... רק בי האשמה....
בבית המצב לא היה טוב יותר. הייתי החולמנית, העצלנית, הדחיינית, המאחרת הכרונית, הלא מאורגנת, זאת שתמיד צריך להעיר לה ו"לחנך" אותה עד עד.... ש "יום אחד היא תהיה כבר בן אדם".....
ואני באמת האמנתי שאני לא בן אדם... כמה שניסיתי אף פעם לא הצלחתי להיות כזו... רק בכיתות הגבוהות של התיכון תפסתי איך אני בכל זאת יכולה להצליח ופיתחתי ממש אסטרטגיות ומיומנויות זכירה ושליטה בחומר והצלחה יחסית במבחנים. בהקשבה בדילוגים. במחברות קישקושים ובעוד טריקים רבים שאצל רוב המורות זה צלח. בבית לא כ"כ האמינו לקוסמות ואמרו לי שמי שלא יגע ומצא אל לו להאמין.....
התחתנתי עם בעל מדהים ומוצלח - לטענתם, גם רק כי "היה לי מזל"...
ואחרי שנים של מלחמה מתמדת בתכונות אופיי מול ניהול בית תקין וגידול ילדים. (שלום להם, למי שדואג...) נתקלתי בכתבה על הפרעות קשב. מייד הבנתי שאני כזו. אבל במשך כמה שנים לא היה בי את האומץ ללכת לנוירולוג ועוד לקחת ריטלין... זה היה כמו המסמר האחרון בארון המתים.... אז עכשיו אני כאילו מפגרת עם דיפלומה?.... ככה הרגשתי.. אבל התבשלתי עם זה כמה שנים.(כמובן שזה הצריך טיפול רגשי) עד שהייתי בשלה להבין בדיוק את הההפך הגמור. אני נורמלית. חכמה. יצרתית לאין ערוך, אמנית ומבינה גדולה בנפש האדם. ובעלת קשיי קשב וריכוז. כן. פשוט כך. לא אשמה בכך. ולא צריכה להתנצל על כך. והכי חשוב לא מרגישה טפשה בשל כך.
אספר גם שכשהלכתי לנוירולוג. הוא שאל אותי מלא שאלות ועניתי בשטף.... הוא השתגע איך בגילי עדיין לא הגעתי למסקנה שאני ADHD (אפילו אצלו תהיתי האם אני בברור גם עם הH כי לא זכור לי שהייתי משתוללת וגם היום אני לא מרגישה פיל בחנות חרסינה... והוא כ"כ צחק... בוודאי שכן, אצל נשים רבות זה מתבטא בקופצנות ברגליים. ובדיבור אנרגטי, בקול, ובאיפולסיביות בדיבור.) הוא טען שרק מ10 דקות של שיחה איתי - הוא נותן לי אבחון מלא... אלא אם כן אני מקריאה לו את רשימת הסימפטומים מהספר... צחקתי שאין מצב שקראתי עד לסוף הרשימה בלי לדלג על משהו.. .
ועדיין אצלו ניסיתי להתווכח איתו שאני רוצה את הריטלין רק לפני בחינות . והוא ניסה להוכיח לי בכל תחומי החיים איך פיתחתי אסטרטגיות של התמודדות (שכמובן לא תמיד מצליחות) והן גובות ממני מחיר כה רב!! כל הזמן הוא שאל אותי, לא חבל האנרגיות??? תראי כמה את מתאמצת!! רק אחרי השיחה איתו בכיתי כל כך, נכון כמה אנרגיותתתתת וכמה אני מתאמצצצתתתת כל החיים שלי אני מתאמצתתתתת ותמיד יש לי דימוי כזה איך אני קטנה בנעליים ענקיות, בכל תחום. ואיך שהעולם הזה גדול עליי...
מה שמצער אצלי בכל הסיפור זה שריטלין וקונצרטה על כל סוגי המינונים לא עזר לי והנוירולוג (אחד ה- מומחים )שייך אותי בצער ל 30% מהאוכלוסיה שריטלין לא עובד עליהם....
חשוב לי גם לשתף בחוויה היומיומית שלי עם ההפרעה. וזאת כדי שתבינו יותר לעומק מה "עובר" על ילד או מבוגר כזה (לא בהכרח כמובן, כל אחד מפתח את ההפרעה בצורה מעט שונה )
אתן רק כמה אפיזודות קטנות.
קחו תחום כמו קניות. התחום הכי אהוב עליי והכי שנוא עליי!!
אני אוהבת לצאת לקניות, אקססוריז , קניונים, שווקים...
אך אליה וקוץ בה...
אני מגיעה לחנות, איך שאני נכנסת - ה-כ-ללל קופץ לי מול העיניים!! כל תכולת המדפים כאילו באה לקראתי - - - (משהו כמו ויעלו המים לקראתה... בבאר) אני נכנסת מסתובבת מסתחררת ממש! הכל קורץ לי באותה עוצמה. ואני לא יודעת לאיזה גירוי להענות קודם... אז מאוד מהר פיתחתי אסטרטגיה כזו שאלא משנה בפתחה של איזו חנות אני נמצאת. דבר ראשון אני נכנסת. נעצרת. עוצמת עיניים. לוקחת נשימה עמוקה. פותחת עיניים. ובדמיון פשוט מכניסה את כל התכולה חזרה אל המדפים ורק אז צועדת לחנות. אבל זה לא קל גם בהמשך... כל הזמן להחזיק ראש, למה באתי לפה. מה אני צריכה לקנות. וכל הזמן להתאפס על עצמי...
כשאני עייפה אני באה רק עם רשימה! אחרת זה סיוט גדול בהרבה...
כנ"ל לקניון, אם אני לא ממוקדת ולא באתי עם רשימה מסודרת לפרטי פרטים. ואני עייפה. אני יכולה ממש לבכות אח"כ מרוב סיוט, איזה רעש ובלגן ברמה של כאב פיזי...
עוד סימפטום - הדחיינות הבלתי נסבלת... אי אפשר לתאר במילים את הקושי והכאב הכרוך בעשייה מדוייקת ועד הסוף... ובזמן של ביורוקרטיות למיניהם...
האימפולסיביות בדיבור: כשאני יושבת בקבוצה, בסדנה, אני צריכה בכוחות ובמאמצים כל הזמן לרסן את עצמי ולשתוק. על כל משפט שאני אומרת יש לפחות ארבעה שכלאתי בבטן... אחרת אהיה מהדברניות הבלתי נסבלות....
והדיבור המתגלגל והמהיר שלי... אוי כמה משובים (חלקם ממש פוגעים ) שאני מקבלת על זה. כל כך בא לי להסביר לפעמים לאנשים מה עובר בראש של אחד כזה. כשאני מדברת המוח שלי עובד בו בזמן, והוא מהיר הרבה יותר ממני.... כשאני אוחזת במשפט השני המוח שלי דוהר ורץ קדימה ומתכננן כבר את המשפט השביעי או את הסיום של השיחה... , עכשיו כל מילה שניה שאני אומרת צצות לי אינספור אסוציאציות בראש לאותה מילה. וכל אסוציאציה מובילה לעוד נוספות.... אז איפה הייתי?... אה, בתוך כל סבך המחשבות האלו אני צריכה כל הזמן לשמור על חוט רציף של דיבור..... ועוד מצפים ממני לשמור על דיבור איטי... קשה... :0
עוד הצצה לעולמם של הסטודנטים. אז כן, גם אני באיחור רב למדי החלטתי לקחת את עצמי ביידים וללמוד ברצינות. אני לומדת במקומות אקדמאים. וזה לא קל בכלל! אבל היום, במודעות ובבחירה. אני עדיין מידי פעם נשברת ורוצה לרדת מהעץ הגבוה... ואז עולים לי כל הקולות הישנים שאמרתי לעצמי כל השנים. את טפשה, את לא בנויה ללימודים. אין לך ראש בכלל. את לא יכולה . את עצלנית. איך את מעיזה בכלל לחלום על תארים.... אבל היום אני יודעת שאלו לא קולות אמיתיים. שהם נוצרו שלא באשמתי... ושהם השלכות של אחרים....
אבל זה לא קל... ואני מקווה להמשיך ולהצליח...
וברמה היום יומית . הקשיים הם קשיי קשב וריכוז. לשמוע הרצאה באורך שלוש שעות עם הפסקה אחת של 15 דקות. זה נצח בשבילי!!! אבל אני יוצאת מידי פעם להתרעננות. מקשקשת מלא ציורים. או מסכמת. לרוב אפשר גם לאכול, זה גם מאוורר קצת. אסירת תודה לכל המתקשים ששואלים שאלות ביניים. ואני מקבלת תקצירי שיעור מידי כמה דקות... לומדת כמה שיכולה לפני בחינות. וסוף סמסטר מאופיין ברקיעות רגליים וטיפופי אצבע מתמידים לאורך הלימוד. יודעת איפה לאפשר לעצמי, איפה לצ'פר את עצמי וב"ה עם הרבה עידוד של בעלי אני מצליחה בהחלט (בינתיים ממוצע של קרוב ל90 ). אז זאת בשורה לאלו שמפחדים שמי יודע מה יצא מהילד/ה. יש סיכוי עם הרבה אמון והכלה.
טוב, הלאתי אתכם..... אבל מי שהייתה לו סבלנות לקרוא. ושיניתי לו במשהו את התפיסה על מופרעי הקשב, ואולי גם הועלתי לאי מי. והיה זה שכרי....