סיפור בהמשכים השתיל באדמת הלב

לרקוד על הירח

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
לא יודעת מה אחרים רואים, אבל אני רואה היטב את שני הפרקים.
פרק מיוחד!
אהבתי את הדמות החדשה שנכנסה לסיפור.

לגבי מה ששיילי אומרת שאם זה מאלוקים אז זה בוודאי טוב,
אממ... מסקנה חשובה, בוודאי, אבל הרגיש לי קצת מלאכותי וקצת ניסיון להאכיל אותנו בכפית.
ההרגשה שלי, בכל אופן.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פם פללם...
הגענו לפרק ד.

בס"ד

פרק ד

"מה קרה?" ליסה נכנסה בצעד קליל אל המטבח, השיש היה עמוס במצרכים מגוונים וכל ארבעת חברותיה המבשלות התרוצצו סביבם במעש גובר.

"מה קרה? הנסיכה שלנו חולה..." מלודי, שאותות הגיל נכרו על פניה אך לא הזקינו את אופיה, קדה בנימוס מלכותי מודגש. "ואם הנסיכה שלנו חולה, מעדנים צריכים להיות מוגשים למיטתה לאורך כל שעות היממה. אחרת, אוי ואבוי" היא הניחה את כפות ידיה על לחייה ועגלה את שפתיה בתנועה מבוהלת "שלא תחלה יותר, הנסיכה".

ליסה חייכה ונכנסה פנימה יותר אל המטבח. "מממ..." היא נשמה עמוק "ריח טוב...".

"שלא תטעי" נינה, המבוגרת מליסה- הצעירה שבחבורה, אך במעט, הביטה לעברה בחיוך ציני "אנחנו לא הולכות לקבל כלום מהתבשילים האלו, זה הכל לכבוד הנסיכה אמילי".

הכינוי: "הנסיכה" בקרב המשרתות לא היה חדש, והוא אף פעם לא נאמר בכבוד או בחיבה.

"אני תוהה לעצמי איך הוד נסיכותה מתכוונת לאכול את הכל" ליסה חגרה לעצמה סינר לבן והפשילה מעט את שרווליה "הכנתן פה סעודה לחמישה סועדים לפחות, ואני מתארת לעצמי שזה לא נועד לשבוע שלם". חברותיה צחקו, הלנה הרברט נודעה ביניהן בהקפדה הכמעט אובססיבית שלה לטריות המזון.

"הוריה יעזרו לה" מלודי נענעה בידה בתנועה מבטלת "ואם לא אמה הדאגנית, אז אביה. תהיי בטוחה". ליסה צחקה.

קול נקישת נעלי עקב נשמע מאחוריהן. הן השתתקו, חוזרות כל אחת לתפקידה בדממה עמלנית.

"כמה זמן ייקח לארוחת הצהריים להיות מוכנה?" קולה של הלנה הרברט היה קר וסמכותי. מלודי הסתובבה אליה וקדה "לא יותר מעשרים דקות, מיסיס הרברט".

הלנה נשכה את שפתיה ואמרה בטון פוקד: "עשרים דקות זה הרבה מדי, עליכן להזדרז", פעולות המבשלות נעשו מהירות יותר כתגובה אוטומטית.

"אנחנו נוכל להזדרז" השיבה מלודי בראש מושפל: "התנור לא".

הלנה הביטה בה במבט חודר: "אני מאמינה שאם תזדרזנה התנור לא יהווה בעיה גדולה מדי. אמילי חולה, והארוחה אמורה להגיע אליה כאשר היא רעבה, ברור?".

"ברור" הניעה מלודי את ראשה "אנחנו נעשה הכל על מנת להביא את הארוחה המשובחת ביותר לאמילי המסכנה". הלנה הנהנה הנהון קצר, הסתובבה ויצאה מן המטבח בקול נקישות נעלי עקב.

"שמעתן?" פנתה מלודי אל שאר המבשלות כאשר הלנה נעלמה מן השטח. "כן" הנהנה מישל, מחקה את קולה של הלנה: "אמילי חולה, והארוחה אמורה להגיע אליה כאשר היא רעבה". מלודי וליסה צחקו.

"ומתי תרעב, הנסיכה?" שאלה סופי בטרוניה.

"בעוד פחות מעשרים דקות, על פי דברי המיסיס" השיבה מלודי: "ואם כך, כדאי שנחדל מלפטפט, ונתחיל להזדרז. שום דבר לא מתבשל מעצמו".

שתיקה עטפה בשנית את המבשלות.

. . .

"אז מה אתה מציע לעשות?" הלנה נחרדה. האיבחון היה חד משמעי.

"איני יודע אם עוד יש איך לעזור במצב כזה. הילדה שלך עברה הזנחה קשה".

"לא הזנחנו אותה!" היא מחאה בתוקף: "ריצ'רד בעלי עובד בעבודה תובענית. לא באמת יכולנו לעזוב הכל כשהייתה בת שנתיים".

"את ממשיכה" הרופא היה אדיש. "רק אומר לך את חוות דעתי הרפואית. אם את רוצה את הילדה שלך בחיים, אני מציע לך לעזוב את לונדון, האוויר כאן מזיק לה, וזוהי לא מחשבה- זאת עובדה.".

הלנה נשמה עמוק. הרופא המשיך: "בדרום אנגליה ישנם אזורים יפים, לא מיושבים. אם את רוצה משהו שיעזור לילדה, זה האוויר שם.".

"אנחנו לא יכולים לנסוע" הלנה לחשה. "לבעלי יש עבודה...".

הרופא הביט עליה ועל אמילי הישנה כשפניה אדומות ומכווצות. "עבודה או ילדה. תאלצו לבחור.".

היא הנהנה בשקט, הרופא יצא.

דקות ארוכות היא ישבה כך, ליד מיטתה של אמילי, ואז קמה ויצאה בכבדות מן החדר.

הלנה ירדה לאיטה במדרגות. יודעת שריצ'רד יושב בנחת בסלון ומעיין בעיתון היומי.

מהיום הזה היא פחדה בתשע השנים האחרונות.

. . .

"לא, הלנה. זה בלתי אפשרי", הוא אפילו לא הרים עיניים מהעיתון.

"אבל... ריצ'רד, אנחנו חייבים".

הוא שתק כמה שניות, ואז סגר את העיתון והתרומם מהספה.

"לא הבטחתי לך דבר כשלקחנו אותה, מלבד שתהיה לה מיטה פה בבית".

הלנה נשנקה בבכי. "היא תמות".

"לא הבטחתי לך שהיא תחיה".

הלנה הרימה אליו עיניים אדומות, הבינה. "לעלות להיפרד ממנה?".

"היא רדומה", גחך ריצ'רד.

קטיה, שנכנסה עם מגש ספלי התה, נעצרה בפתח החדר.




אשמח שתכתבו לי בתגובות:
1. מה אתם חושבים על: שיילי, ג'ואי, מייק, שאר אנשי ואנשות הכפר שהספקתם להכיר.
על אמילי, על מיסיס ומיסטר הרברט, על קטיה, על המבשלות, בקצרה: על כולם.
2. מה הבנתם מהעלילה עד כה ומה אתם מצפים/ חושבים שיהיה בהמשך.
תודה מראש!
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
פרק ג' חסום בנטפרי
תוכלי להעלות צילומסך של ההודעה?
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ג' חסום בנטפרי
תוכלי להעלות צילומסך של ההודעה?
גם לי זה חסום, משום מה...
מעלה צילומי מסך מוורד. לא בדיוק לפי הסדר, אבל מילא...
1695668875594.png
1695668907846.png
1695668907846.png
1695668845268.png
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
יפיפה!!!
אהבתי את כל הדמויות...
ריצ'רד מרגיז אותי ממש, כצפוי
מחכה להמשך!
עושה רושם שהמשרתות לא מודעות לעובדה שאמילי מאומצת.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שלום, הנה שיילי חוזרת אחרי הפסקה ארוכה...
אבל קודם כל, משהו חשוב: ארבעת הפרקים שהיו עד עכשיו היו בעצם פרולוג אחד ארוך. מעתה ואילך הסיפור מתרחש 5 שנים לאחר מכן. שיילי- בת 14, ואמילי- בת 16.
אשמח לביקורת, ובייחוד מה אתם חושבים שהשתנה בשיילי בחמשת השנים שחלפו, וגם מה נשאר אותו דבר ומגדיר, לדעתכם, את אופי הבסיס שלה ואת הכוחות (כוחות בנפש, הסתכלות) שלא ישתנו לעולם ורק יתפתחו ויכוונו בהתאם למה שתעבור. זה חשוב לי. תודה!


בס"ד

פרק ה

שיילי:

בסוף הבוקר הגיע. חיכיתי לו מתחילת הלילה.
קמתי ויצאתי לחצר, נזהרת לסגור את הדלת בעדינות. ג'ואי קם מוקדם, אבל לא לפני הזריחה.

אני אוהבת את האוויר הזה, כשהשמש עוד לא עולה בעצמה ורק שולחת קרן אחת להאיר. אוויר צלול ונקי, ושקט.

כשהייתי קטנה, אהבתי לקום מוקדם ולשבת על האבן שלי בחצר, אהבתי לנשום ולהסתכל וזהו. עד שיום אחד ג'ואי אמר לי שאם אני קמה מוקדם עלי לעשות משהו מועיל. אני זוכרת שבתור ילדה בת 7 ניסיתי להסביר לו שלנשום ולהסתכל זה מועיל, הוא לא הבין. ג'ואי לא מבין דברים כאלו. אז הפסקתי.

הבטתי רק מבט אחד על השמיים, והתכופפתי אל הגיגית הירוקה הגדולה. עד שג'ואי יקום אספיק להוריד את כל הכבסים היבשים מהחבל. החלטתי והתחלתי לקיים. חולצה של ג'ואי, שמלה שלי, מגבת אחת וסוודר עבה של ג'ואי. העיניים שלי נעצמו פעם אחר פעם.

הורדתי את כל הבגדים. לא שמתי לב מה רטוב ומה כבר לא. לא יקרה כלום אם נלבש בגדים רטובים. ג'ואי לא חושב ככה, אבל כרגע אני זאת שמורידה את הכביסה.

לא אהבתי את המחשבה שעלתה בי. גם ג'ואי לא מבין למה צריך לצייר חצי שעה ביום, ועדיין הוא נסע להשיג לי דפים מחוץ לכפר.

ובכלל, אדם אחד לא יכול לעשות דבר המשפיע על אדם אחר ולהוסיף לנוחיות שלו ולהוריד מהנוחיות של האחר. כך הוא בעצם מרחיב את החיים שלו על חשבון החיים של האחר והחיים של שניהם אינם מושלמים.

זה כמו שלאחד יהיה פצע עמוק ולשני שלפוחית נפוחה.

אהבתי את הדוגמא שעלתה לי. החזרתי את הכבסים לחבל, לא שמה לב מה כבר יבש ומה עדיין לא.

נכנסתי הביתה, אל הפינה שלי, עם הדפים והעיפרון.
מה אצייר? לא רציתי לצייר פצע ושלפוחית, אני לא אוהבת לצייר דברים כאלו.



ציירתי שתי חלקות אדמה. אחת צמודה לשנייה. בשתיהן היו אדמה ודשא, על שתיהן צמחו עצים. באחת רימונים ובשנייה זיתים. באמצעו של הגבול הדק, הישר ביניהן, ציירתי סטייה בולטת, חצי אליפסה מוארכת לכיוון חלקת הרימונים. עכשיו שתי החלקות לא יפות. שתיהן עקומות ולא שלמות.

הוספתי שמיים והתלבטתי אם להוסיף עננים. החלטתי שלא. לא מגיעה לחלקה הגוזלת גשם עכשיו. אבל לשנייה כן מגיע, חשבתי. זה הוגן שהיא תפסיד בגלל שהאחרת גזלה ממנה?

זה לא הוגן. אז מה הפתרון?
אין פתרון. בעצם, יש. שאף אחד לא יפגע בחיים של אלו שלידו, לא יוסיף לעצמו על חשבונם. ככה החיים של כולם יהיו שלמים, ולכולם יגיע גשם.

הראש שלי התערפל. אני עייפה. כל הלילה לא ישנתי. לא הצלחתי.
דמעות הגיעו מהר לעיני, כמו תמיד כאשר אני עייפה. אם הייתי ג'ואי הייתי מרחיקה את הציור כדי שלא ירטב. אבל אני שיילי, ולא אכפת לי שהוא ירטב, זה אפילו יוסיף לרגשות שאני רוצה להביע בו.

ג'ואי לא מבין מה הכוונה להביע רגשות בציור, מבחינתו מציירים ציור יפה ודי. הוא אוהב את הציורים שלי רק כשהם ברורים, ועדיף שיצויר בהם נוף שהוא מכיר.

היחיד שהבין תמיד מה ולמה אני רוצה להביע, היחיד שידע שלנשום ולהסתכל זה בריא לפחות כמו מלפפון או כוס חלב עיזים, היחיד שחשב שהדברים שאני חושבת הם חשובים ונכונים לחיים,
זה מייק.

ועכשיו כבר בכיתי לגמרי והנחתי את הראש על השולחן. ואולי הציור נפל על הרצפה, ונקרע והתקמט. כבר לא היה לי אכפת מהציור, בכלל.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, נשמע התחלה של עלילה טובה
יש פה כמה משפטים שהניסוח שלהם קצת עילג, כבד מידי
אם יהיה לי זמן (וסביר מאודד שלא יהיה...) אני ישתדל לסמן לך איפה צלע לי.
בכללי- אהבתי!
 

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
לא שמה לב מה כבר יבש ומה עדיין לא.
היא לא אמורה עכשיו לשים לב כי הוא מביא לה דפים או משהו? אם כבר להחזיר כדאי לשים לב אפילו מטעמי עצלות גרידא, למה לתלות מה שיבש?
זה לא מסתדר עם המהירות שלה ללכת לציר

סיפור טוב!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
היא לא אמורה עכשיו לשים לב כי הוא מביא לה דפים או משהו? אם כבר להחזיר כדאי לשים לב אפילו מטעמי עצלות גרידא, למה לתלות מה שיבש?
זה לא מסתדר עם המהירות שלה ללכת לציר

סיפור טוב!
בגלל שהיא נזכרת שהוא מביא לה דפים היא חזירה את הבגדים, ובגלל ההתלהבות מהתובנה שעלתה בה אין לה כח להשקיע מחשבה במיון, מחזירה הכל ודי, והולכת לצייר.
ותודה!
 

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו, איך פספסתי את הסיפור הזה?
@שיבת ציון קראתי ברצף עכשיו את הכל. וזה פשוט סיפור מדהים! תודה עליו.
שיילי כזו חמודה, שמתחברים אליה על השניה הראשונה ; ) ובאופן כללי הדמויות בנויות ממש טוב. אהבתי גם את מיסיס הרברט, למרות שהיא כזו קשוחה.. נראה שהיא נקרעת בין דאגה לאמילי, שהיא נקשרה אליה כבר נפשית.. לבין בעלה. ואהבתי את הקונפליקט הזה.
מייק גם נשמע דמות משמעותית בסיפור, וזה טוב שיש לשיילי מישהו שמבין אותה. אם לא ג'ואי, לפחות הוא..;)

מחכה להמשך!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, איך פספסתי את הסיפור הזה?
@שיבת ציון קראתי ברצף עכשיו את הכל. וזה פשוט סיפור מדהים! תודה עליו.
שיילי כזו חמודה, שמתחברים אליה על השניה הראשונה ; ) ובאופן כללי הדמויות בנויות ממש טוב. אהבתי גם את מיסיס הרברט, למרות שהיא כזו קשוחה.. נראה שהיא נקרעת בין דאגה לאמילי, שהיא נקשרה אליה כבר נפשית.. לבין בעלה. ואהבתי את הקונפליקט הזה.
מייק גם נשמע דמות משמעותית בסיפור, וזה טוב שיש לשיילי מישהו שמבין אותה. אם לא ג'ואי, לפחות הוא..;)

מחכה להמשך!
תודה! איזה טוב לשמוע!
נותן כח להמשיך, באמת תודה.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרקים נהדרים.
תענוג לקרוא, לא מנסה לצפות את ההמשך אלא נהנית מהדרך.
הערה אחת:
לא שמתי לב מה רטוב ומה כבר לא. לא יקרה כלום אם נלבש בגדים רטובים.
כאן הבאת הסבר מדוע היא באמת לא שמה לב. מבחינתה תשומת הלב הזו מיותרת.
החזרתי את הכבסים לחבל, לא שמה לב מה כבר יבש ומה עדיין לא.
כאן לא הבאת סיבה לזה. ולהיפך, הסיבה שהבאת בתגובות, לא מספקת:
בגלל שהיא נזכרת שהוא מביא לה דפים היא חזירה את הבגדים, ובגלל ההתלהבות מהתובנה שעלתה בה אין לה כח להשקיע מחשבה במיון, מחזירה הכל ודי, והולכת לצייר.
או שבפרק עצמו יובהר שהיא מחזירה את הבגדים עבור ג'ואי (בגלל שהרצף נקטע זה לא ברור), או שהיא תחליט להשקיע עבורו מחשבה.
היצור האנושי, בכללו, לא אוהב סתם לעבוד כדי למחוק עבודה שהוא עשה, בלי שום תועלת... או שתגרום שיהיה מזה תועלת, או שתיתן סיבה מספקת לזה שהיא עבדה כפול בלי שום תוצאה ממשית.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרקים נהדרים.
תענוג לקרוא, לא מנסה לצפות את ההמשך אלא נהנית מהדרך.
תודה!
כאן הבאת הסבר מדוע היא באמת לא שמה לב. מבחינתה תשומת הלב הזו מיותרת.
האמת שזה לא בדיוק הסבר. היא הרי מספרת את זה, ולא יכולה לספר לנו תוך כדי שהיא לא שמה לב שהיא לא שמה לב... אז זה בעצם שהיא ראתה אחרי שהיא הורידה, שהיא הורידה הכל בלי לבדוק, ובאופן אוטומטי חשבה שזה לא נורא כי לא יקרה כלום אם הם ילבשו בגדים רטובים, וגם אם ג'ואי לא חושב ככה... מיד היא תופסת את עצמה ולא אוהבת בכלל את המחשבה הזאת. היא חושבת ומגיעה למסקנה אליה הגיעה, ובגלל שנפש האמן שבה עובדת מהר- היא כבר משתוקקת ללכת לצייר משהו שיביע את זה. היא מחליטה להחזיר את הבגדים הרטובים, אבל בגלל שהראש שלה עסוק במחשבות על המסקנה וההשתוקקות להביע אותה בציור, שוב לא שמה לב מה היא מחזירה ומה היא לא ומחזירה את הכל.
מקווה שהסברתי. תודה על הביקורת, אשתדל בפרקים הבאים באמת לכתוב את מהלך העניינים יותר ברור...
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
האמת שזה לא בדיוק הסבר. היא הרי מספרת את זה, ולא יכולה לספר לנו תוך כדי שהיא לא שמה לב שהיא לא שמה לב... אז זה בעצם שהיא ראתה אחרי שהיא הורידה, שהיא הורידה הכל בלי לבדוק, ובאופן אוטומטי חשבה שזה לא נורא כי לא יקרה כלום אם הם ילבשו בגדים רטובים, וגם אם ג'ואי לא חושב ככה... מיד היא תופסת את עצמה ולא אוהבת בכלל את המחשבה הזאת. היא חושבת ומגיעה למסקנה אליה הגיעה, ובגלל שנפש האמן שבה עובדת מהר- היא כבר משתוקקת ללכת לצייר משהו שיביע את זה. היא מחליטה להחזיר את הבגדים הרטובים, אבל בגלל שהראש שלה עסוק במחשבות על המסקנה וההשתוקקות להביע אותה בציור, שוב לא שמה לב מה היא מחזירה ומה היא לא ומחזירה את הכל.
מקווה שהסברתי. תודה על הביקורת, אשתדל בפרקים הבאים באמת לכתוב את מהלך העניינים יותר ברור...
כשמשקיעים חשיבה - זה יכול להיות מובן.
אבל כדי להסביר צריכים 7-8 שורות... זה המון.
באתי להעיר מהצד המקצועי, שבכתיבה הדברים צריכים להיות פשוטים יותר, ולפעמים דילוג בין מחשבות אמנם אמין מאוד, אבל לא ברור מספיק לקורא.
בהצלחה הלאה!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

יצא קצת קצר הפעם, אבל לא נורא.
אשמח שתכתבו איזה אורך אתם מעדיפים. כי במחשבה שניה יותר נח לקרוא שזה קצר יותר.



בס"ד

פרק ו

העולם היה יפה בדיוק כמו אתמול ושלשום. השמיים היו כחולים, הדשא ירוק וצמר הכבשים לבנבן.
שיילי יצאה מהבקתה וסגרה בתנופה את הדלת.

הדרך הייתה ידועה ומוכרת, שיילי יכלה ללכת אותה גם בעצימת עיניים.
אם כי כמעט אף פעם בחמש השנים האחרונות לא הלכה אותה בכזאת מהירות.

בעצם, מעולם שיילי לא הלכה את הדרך הזאת כמו שהיא הולכת עכשיו. הרבה היא רצה, הרבה דלגה בעיניים זורחות.
אף פעם לא הלכה כשעיניה מוטות באלכסון מטה והיא ממהרת.

השער המתנדנד נראה לעיניה, היא התקדמה ופתחה אותו. נכנסה פנימה, אל החצר.
הבית נעול, סבתא מרינה נעלה אותו אז ולקחה אליה את המפתח, ומעולם לא הייתה לה שפה משותפת עם שיילי.

אבל החצר. החצר הייתה אותה חצר של לפני חמש שנים. רישומי הזמן כמעט לא נראו עליה.

כסא נדנדה עשוי עץ לא צבוע, ומולו בול עץ קטן נטוע בקרקע. שיילי הסתכלה ונסתה לראות שם את מייק יושב, מתנדנד קדימה ואחורה, ואותה- שיילי, יושבת מולו על בול העץ שהיא חושבת שנטע במיוחד בשבילה.
היא לא הצליחה לדמיין טוב בעיניים פקוחות, עצמה אותן.

עכשיו היא ראתה. הכאב החל לעלות בה, היא נתנה לו להציף אותה, מעמיקה וחושבת, ומדמיינת.

שיחות ארוכות שהיו כאן בחצר ותובנות שמייק למד אותה להעריך.

היא זוכרת איך בכתה אז, לפני שעזבו את הכפר לקראת הסערה, אחרי שרצה במהירות שלא ידעה שמסוגלת לה אל השתיל שלה, וגלתה שהוא נעקר ואיננו. זוכרת איך מייק הסביר לה על תקופות בחיים. על דברים שמופיעים בחיינו כדי שנלמד מהם משהו, והולכים לאחר שסיימנו ללמוד.
זוכרת שהוא אמר לה שהדברים שבאמת חשובים לנו ימשיכו להיות בתוכנו גם כאשר תקופתם עברה מן העולם החיצוני.
זוכרת שספר לה שהשתיל שלה – כבר לא באדמת הינרטנס.
אבל עודנו, שתול וצומח, באדמת לבה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קמז

א הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה:ב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס:ג הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם:ד מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא:ה גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר:ו מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ:ז עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר:ח הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר:ט נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ:י לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה:יא רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:יב שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְהוָה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן:יג כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ:יד הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ:טו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ:טז הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר:יז מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד:יח יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם:יט מַגִּיד (דברו) דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל:כ לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ:
נקרא  2  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה