הצילו - ילד שקרן מדופלם

[UU]

תודה!
שאלתם - למה חוטף עפרון - הפרעת קשב
הספרים איתו תמיד - אלא שמעדיף לשקר ולא להוציא מהילקוט... (אין לו בעיה בכתיבה - כך שאין סיבה שלא יוציא - ואדרבה אני מתגמל את הכותבים - כך שהוא מפסיד מזה שלא כותב - ולא אכפת לו - הוא עונה הספר בבית - והוא חי את זה שזה בבית ואין לו מה לעשות - אני רוצה מאוד סוכריה וכו' אבל אין לי - אויייש חבל - הוא חי את הדמיונות שדמיין שזה לא בתיק)

כנראה זה הילד הראשון בעל הפרעת הקשב שהכרתם מקרוב
זה מאפיין סטנדרט לילדים אלו
הוא באמת בטוח שהספר בבית, חבל לו לא לקבל סוכריה, אבל הוא זוכר שהספר על השידה בבית, לחפש בילקוט לא שווה לו כיום, כי אז רק אומרים לו "למה שיקרת" הוא לא מרויח כלום.
הוא יכול דקה אח"כ לפתוח סתם את הילקוט ולראות את הספר, באותה שניה הוא לא זוכר בכלל שאמר מקודם שהספר בבית!!!!!!
(ואני מדברת כאמא לילדה שככל הנראה עם הפרעת קש"ר, בת 5, שככה עובד אצלה בחיים, בסוף אתן דוגמא קטנה מארוחת הערב של היום)

עכשיו לשאלה החשובה:
אתם אומרים הפרעת קשב, הוא מאובחן? מטופל?
אם כן - אפשר לנסות להמשיך לעזור פה, אם לא - למה? ההורים מתנגדים? אף אחד לא הפנה אותם עדיין? כי ברור שדבר ראשון עם כזה ילד זה אבחון נוירולוגי והתאמת טיפול


ועכשיו לדוגמא מהחיים:
הבת שלי בצהרון, חזרה היום הביתה בצהריים קצת רעבה. אישית ארוחת ערב היום הכילה פה בבית פסטה תירס ונקניק.
אמרתי לה - הנה אני מכינה נקניק (היא אוהבת)
תוך כדי שאלתי אותה, כדי לבדוק למה היא כ"כ רעבה, איזה אוכל היה היום בצהרון.
מה עונה לי הגברת? נקניק!!!!
(אין מצב,, זה לא אוכל שנותנים בצהרון)
אני יכולה לומר - קלטתי את הילדה בשקר, מה היא לא יודעת מה היא אכלה לפני שעתיים? מה הרעיון שלה לשקר? למה היא נהנית מזה?
אבל לא אמרתי כך, חשבתי באותה שניה - הגברת מוסחת, היא שמעה שאלה שקשורה לאוכל - וענתה את התשובה הראשונה שקשורה לאוכל שדיברו על זה מקודם.
מה עשיתי - המשכתי כאילו באמת היה נקניק, נגיד.
אז מה את אכלת? את הנקניק? - כן.
ומה עוד? בצהרון יש עוד דברים... - אהםם... רק פסטה אחת
למה רק אחד, זה לא היה טעים? - אין תגובה.
אני ממשיכה להעמיד את האוכל, פתאום היא שופעת, בלי שום שאלה מצידי
,היה בצהרון גם קציצה כזאת, כמו לחם, וגם אורז, ואכלתי קצת,
אני - אה יפה. זה קציצות מאד טעימות
היא - זה לא היה טעים לי, אכלתי רק ביס אחד.
ואמא, היה גם אפונה.
שאלתי אותה אם אפונה זה טעים.

אני לא יכולה לומר שאני מאמינה לכל מילה שלה, ממש לא, כל משפט שהיא אומרת הוא בערבון מוגבל, אבל היא לא משקרת בכלל!!! זה ברור לי!!!!

 

[Avshalom05]

כנראה זה הילד הראשון בעל הפרעת הקשב שהכרתם מקרוב
זה מאפיין סטנדרט לילדים אלו
הוא באמת בטוח שהספר בבית, חבל לו לא לקבל סוכריה, אבל הוא זוכר שהספר על השידה בבית, לחפש בילקוט לא שווה לו כיום, כי אז רק אומרים לו "למה שיקרת" הוא לא מרויח כלום.
הוא יכול דקה אח"כ לפתוח סתם את הילקוט ולראות את הספר, באותה שניה הוא לא זוכר בכלל שאמר מקודם שהספר בבית!!!!!!
(ואני מדברת כאמא לילדה שככל הנראה עם הפרעת קש"ר, בת 5, שככה עובד אצלה בחיים, בסוף אתן דוגמא קטנה מארוחת הערב של היום)

עכשיו לשאלה החשובה:
אתם אומרים הפרעת קשב, הוא מאובחן? מטופל?
אם כן - אפשר לנסות להמשיך לעזור פה, אם לא - למה? ההורים מתנגדים? אף אחד לא הפנה אותם עדיין? כי ברור שדבר ראשון עם כזה ילד זה אבחון נוירולוגי והתאמת טיפול


ועכשיו לדוגמא מהחיים:
הבת שלי בצהרון, חזרה היום הביתה בצהריים קצת רעבה. אישית ארוחת ערב היום הכילה פה בבית פסטה תירס ונקניק.
אמרתי לה - הנה אני מכינה נקניק (היא אוהבת)
תוך כדי שאלתי אותה, כדי לבדוק למה היא כ"כ רעבה, איזה אוכל היה היום בצהרון.
מה עונה לי הגברת? נקניק!!!!
(אין מצב,, זה לא אוכל שנותנים בצהרון)
אני יכולה לומר - קלטתי את הילדה בשקר, מה היא לא יודעת מה היא אכלה לפני שעתיים? מה הרעיון שלה לשקר? למה היא נהנית מזה?
אבל לא אמרתי כך, חשבתי באותה שניה - הגברת מוסחת, היא שמעה שאלה שקשורה לאוכל - וענתה את התשובה הראשונה שקשורה לאוכל שדיברו על זה מקודם.
מה עשיתי - המשכתי כאילו באמת היה נקניק, נגיד.
אז מה את אכלת? את הנקניק? - כן.
ומה עוד? בצהרון יש עוד דברים... - אהםם... רק פסטה אחת
למה רק אחד, זה לא היה טעים? - אין תגובה.
אני ממשיכה להעמיד את האוכל, פתאום היא שופעת, בלי שום שאלה מצידי
,היה בצהרון גם קציצה כזאת, כמו לחם, וגם אורז, ואכלתי קצת,
אני - אה יפה. זה קציצות מאד טעימות
היא - זה לא היה טעים לי, אכלתי רק ביס אחד.
ואמא, היה גם אפונה.
שאלתי אותה אם אפונה זה טעים.

אני לא יכולה לומר שאני מאמינה לכל מילה שלה, ממש לא, כל משפט שהיא אומרת הוא בערבון מוגבל, אבל היא לא משקרת בכלל!!! זה ברור לי!!!!

ממש לא!
יש לי ב"ה נסיון רב עם כל הבקשרי"ם ואפילו המסובכים ביותר ממשפחות הרוסות לחלוטין ועם אבא בכלא ועם ילדי הפנימיות וכו'
אבל לא עם סוג ילד שמגיע מבית חם, (אבא ת"ח, - אני מכיר....) ורמת שקר כזו - כבר כתבתי לעיל בבטחון שכך זה ב'אמת', ומבלי להניד אפעף

 

[UU]

עכשיו לשאלה החשובה:
אתם אומרים הפרעת קשב, הוא מאובחן? מטופל?
אם כן - אפשר לנסות להמשיך לעזור פה, אם לא - למה? ההורים מתנגדים? אף אחד לא הפנה אותם עדיין? כי ברור שדבר ראשון עם כזה ילד זה אבחון נוירולוגי והתאמת טיפול

 

[כנפיים]

אשכול אשכולי ביותר.
קראתי את כולו, בתחילה כעסתי והזדעזעתי מהמלמד המכנה שם לתלמידו ומבייש אותו, אבל באמת רואים לכל אורך האשכול את הרצון הכנה לעשות טוב ולהועיל.
למלא את התפקיד נאמנה.

נוסף על כל התגובות המחכימות (ברובן המכריע) שעלו כאן,(בעיקר הזדהיתי עם שרה מגן וכן מי שכתב שמחלישים אותך פה)ובנוסף על זה שגם אני חושבת שצריך כאן ייעוץ מקצועי אמיתי, חשבתי עוד.
אתה חדור ברצון טוב. נחוש למלא את תפקידך כראוי, ואתה תופס שחלק משמעותי בתפקיד הזה, הוא לגדל ילד ישר. דובר אמת.
מסכימה עם זה.
אבל כדי להגיע למסקנה מהי הדרך הנכונה, כדאי לבחון שוב את כל הנתונים-
הילד משקר ואתה גם אומר בעצמך שהוא מאמין לשקר שלו. כלומר, הוא לא משקר כדי להשיג מטרה מסויימת. הוא מאמין שזו המציאות.
הוא מרויח מזה. ולמרות שהוא מאמין לשקרים שלו, אנחנו לא רוצים שיווצר אצלו הרושם, ששקר יעיל. שהוא דרך להשיג משהו.
הוא לא מפריד בין דמיון למציאות. וזו נקודה נוספת וחשובה. אנחנו רוצים שהוא יבחין ביניהם.

עכשיו נתבונן.

הילד משקר. זו עובדה שכרגע קיימת ואין דרך לשנות אותה במיידי. בנתיים אנחנו רק מנסים להסתכל על השקר כאל פתרון שהוא מצא כדי להיטיב את המציאות הלא נוחה, ולא רואים בו ילד רע ושקרן מדופלם, אלא ילד ששיכלל את השיטה להתחמק מהכאב והקושי שבמציאות בעזרת שקרים.

בשביל להקל על הנקודה הזו, אנחנו מתבוננים על כל הצדדים החיוביים שלו, ומחזקים אותם. ואנחנו גם מספרים על טעויות שלנו, על מישגים, על תקלות, ומראים שגם כשנופלים, המציאות לא נוראית כלכך, לא חייבים להכחיש אותה. אפשר להסתכל לה בעיניים, ולחיות.

הילד מרוויח מהשקר- זו נקודה שאפשר בתחכום לגרום שלא תהיה. בתמימות ואגביות, לדאוג שלא ירויח. לא בשביל שיפחד לשקר, אלא רק כדי לנתק את הקשר של סיבה-תוצאה ש"שיקרתי-הרווחתי". אנחנו לא רוצים שההתניה הזו תיווצר.
לכן לדוגמא, אם הילד משקר שלא הביא ספר, כמו שאמרו למעלה, נותנים לו פתרון אחר שיכריח אותו לעבוד, בלי להיכנס לעניין השקר.
כך במקום המשוואה שאומרת: המציאות כאבה לי- שיניתי אותה בדמיוני ושיקרתי-היא השתנתה לטובה, תיווצר משוואה חדשה שתאמר: המציאות כאבה לי- שיניתי אותה בדמיוני ושיקרתי- המציאות נשארה כמו שהיא. השקר לא הציל אותי ממנה.

הוא לא מפריד בין דמיון למציאות:
כשהילד משקר, אנחנו רואים שהוא מאמין לעצמו. ואנחנו רוצים לעצור את זה. לכן אנחנו שואלים אומרים, את השקר ואת המציאות. בכבוד ובשקט לא ליד כולם. כלומר, לדוגמא שנתת לעיל-
כשהילד משקר, וברור שהוא משקר, כי הנה הוא הוציא את הקלמר, או הנה ראינו את הספר נופל מהילקוט וכד', קוראים לו ואומרים לו בשקט- היית רוצה שהספר/הקלמר יישארו בבית, (חלילה לא בציניות!!! בכנות ובהבנה!) אני מבין שלא קל לך לעבוד בהם. אבל הספר כאן, ואנחנו משתמשים בו. תיגש בבקשה למקום ותתחיל לעבוד.
כלומר- מעמידים מולו את המציאות והדמיון, ומדגישים את הקו המפריד ביניהם. שוב, בכבוד באהבה, ובהבנה שזהו הסבר ותו לא. לא מלחמה ולא ניצחון.

נהניתי לקרוא את המאמצים שלך. ולמרות שאיני מסכימה עם העצה שניתנה ע"י הרב דיאמנט, הנסיון שלך לכבד את הילד, ראוי להערכה.

זו דרך. זה תהליך. אתה צריך לשוב להאמין בו, והוא צריך לנסות דרך חדשה להתמודד עם המציאות הלא נוחה. אבל עם תפילה וסיעתא דשמיא, והרבה אהבה וחמלה, אפשר לעשות את זה.

ועוד דבר קטן.
בתחילת דרכי בהוראה, עבדתי בבי"ס לילדים עם בעיות התנהגות ובעיות רגשיות, והיתה לנו מנחה לבעיות התנהגות.
המשפט שאני הכי זוכרת ממנה, ועולה בי תמיד כשהסיטואציות קשות, היה-
תמיד תזכרו מי המטפל, ומי המטופל.
זה היה המוטו.
הילד לא במאבק איתנו. אנחנו המבוגרים האחראים.
אף פעם אל תעמדו בקו ישר עם הילד, על זירת מלחמה. תמיד אתם מעל, בעמדת ההצלה. אתם שם בשביל להושיט גלגל הצלה, סולם לרדת מהעץ, גדר ביטחון של גבולות, אהבה ואמון גדול, גם כשלילד כבר אין אותם בשביל עצמו.

ה' יתקן אותך בעצה טובה.

 

[MJ]

אין ילד שאוהב לשקר
אם הוא משקר זה אומר שהוא במצוקה
להוכיח לו שהוא משקר לא יעזור לאף אחד רק יוריד לו את הביטחון עצמי
צריך לבדוק דחוף למה הילד במצוקה
למה באמת הוא לא עשה את השיעורי בית שלו
אין לו מישהו בבית שמזכיר לו או שעוזר לו לעשות שעורי בית?
צריך לבדוק מה קורה שם אולי יש לו בעיה חברתית ולא רצה שחברים שלו יראו שאין לו שעורי בית
ואז כשהוא כבר הגיע לרבה לתת את התיק חשב שעכשיו עדיף לו להוציא את המחברת כי לא כל הכיתה ישמעו שלא הביא שיעורים
מצד הרבה אפשר לעזור לו בלתת לו מחמאות כשהוא כן עושה משהו טוב ולהעלות לו את הביטחון וירגיש שנותנים בו אמון ממילא הוא ישנה את ההתנהגות שלו
מה שבטוח שלהגיד לו שהוא משקר לא יועיל לו הוא יודע שהוא משקר הוא לא צריך שיגידו לו את זה

 

[דאבל]

משמים קראתי עכשיו בשם ר' יחזקאל לוינשטיין:
היצר הרע הוא אכזרי
קודם הוא גורם לאדם לעשות מעשה רע
ואחר כך גורם לו להרגיש רשע.

מילד שמרגיש רשע, שקרן, לא יכול לצאת דבר טוב.
גם אם הוא יפסיק לשקר ממקום של פחד, הוא ימשיך להתהלך כל חייו בתחושה של אפס מאופס.
ואיזה סוג של עתיד יהיה לו? ד' ישמור

אני מפחדת להציב את המשוואה אבל תבינו את הכונה שלי:
אולי עדיף ילד שומר מצוות שמשקר לפעמים, מילד של"ע ירד מהדרך ואומר את האמת תמיד...

 

[OR_Design]

מה הקשר?
זה המציאות - שקרן כרוני - טוב אני יוציא מהראש שלי - אבל אותו זה לא משנה - כפי שכתבתי לעיל - ראה דוגמה מה שהיה היום...

אולי אתה פשוט מחפש שיטות בדרך מסויימת שהתקבעה לך בראש,
לכן ננעלת על השיטה של הרב דיאמנט שהיא שגויה לחלוטין והיא טעות חמורה ולא משנה אם זה נובע מחוסר הבנה או ממשהו אחר.

יש פה עשרות תגובות אחרות שמאירות לך את הדרך ואתה ממשיך בדעה שהילד הוא שקרן כרוני, שהוא משקר אותך בכוונה, ואף שמח מכך.

בבקשה אל תשכח,
כל החיים של הילד הזה נמצאים עכשיו אצלך.
כל העתיד שלו!
מי יודע איזה מלמד יבוא אחריך, אתה כזה שבאת ושאלת כדי להתייעץ, שאכפת לך, אתה יכול להציל אותו!!!
צא מהקיבעון של ה"כרוני" תתאפס ותאמין בו שהוא בסה"כ ילד בן שבע שיש משהו נפשי שקשה לו וגורם לו לשקר, הוא לא עשה זאת מרצון, ובטח שלא נהנה מכך.
תחפש דרך לעזור לו. הנה מציעים לך כ"כ הרבה
ואתה כאילו עוצם את העיניים!!
תשכח מהעיצה של הרב ההוא, זה לא עצה. כך לא מחנכים ילדים, בשום פנים ואופן.

(ואגב
אתה בטוח שרק אתה והוא שמעתם את הלחישה שהוא לא דבר אמת עם המהדק?
הערה כזו רואים על הפנים ,
מסתמא קלטו את מבט הפנים שלך, את הנימה, את התוצאה, והבינו.
הילד הזה פשוט אומלל והמקרה של אתמול רק מתאר כמה זה חמור וקריטי לעזור לו
לו רק היית פותח זוג עיניים אוהבות וחמות ומחמיא לילד שהציל את הכיתה ומשמיים יש לו מהדק בקלמר.

 

[דאבל]

(אבל גם מהשפלה של אדם בוגר בפורום לא יוצא טוב.
חברה, זהירות.)

 

[OR_Design]

(אבל גם מהשפלה של אדם בוגר בפורום לא יוצא טוב.
חברה, זהירות.)

תודה על ההארה

מזעזע לחשוב שכך הילד הזה ימשיך,
ואני חס וחלילה לא כותבת כדי לפגוע!!
עצם הנכונות מראה שהמלמד רוצה לעזור , אבל משום מה הוא לא מקבל את הדעות שכאן,
מה עוד אפשר לעשות כדי לעורר?
האם זה היה הבן שלך - או של כל אחד מכאן - גם היינו מתעלמים??
כתבנו כ"כ יפה, אני אישית אפילו רשמתי שאני ממש מתחננת על נפש הילד להפסיק לחשוב עליו כעל שקרן כרוני.
זה עתיד לא רק של ילד אחד, זה עתיד של המשפחה שלו לעתיד, של הילדים שבאים אחריו.
דור שלם מונח כאן, בלי להגזים בכלל.

 

[GRN]

ממש לא!
יש לי ב"ה נסיון רב עם כל הבקשרי"ם ואפילו המסובכים ביותר ממשפחות הרוסות לחלוטין ועם אבא בכלא ועם ילדי הפנימיות וכו'
אבל לא עם סוג ילד שמגיע מבית חם, (אבא ת"ח, - אני מכיר....) ורמת שקר כזו - כבר כתבתי לעיל בבטחון שכך זה ב'אמת', ומבלי להניד אפעף

לעולם לא תוכל לדעת מה חווה הילד בתוך הבית החם ועם אבא תלמיד חכם.

 

[משלימה]

ממש לא!
יש לי ב"ה נסיון רב עם כל הבקשרי"ם ואפילו המסובכים ביותר ממשפחות הרוסות לחלוטין ועם אבא בכלא ועם ילדי הפנימיות וכו'
אבל לא עם סוג ילד שמגיע מבית חם, (אבא ת"ח, - אני מכיר....) ורמת שקר כזו - כבר כתבתי לעיל בבטחון שכך זה ב'אמת', ומבלי להניד אפעף

ילד עם בעיית קשב וריכוז חייב אבחון וטיפול מתאים! אין קשר לאבא ת''ח או בית חם. בדיוק כמו ילד נכה. ילד נכה מבית חם עם אבא ת''ח לא זקוק לכסא גלגלים? לפעמים לפיזיותרפיה? לפעמים לתרופות?

 

[פרפר סגול]

אני שואלת שוב, מה דעת המנהל שלך על כל הסיפור הזה?
בכל האשכול הארוךךך לא מוזכרת דעתו של האדם האחראי על חינוך הילדים .

 

[דאבל]

ולא מוזכר גם האם הילד מטופל בצורה כלשהיא. קריטי.

 

[גיטיgiti]

אני שואלת שוב, מה דעת המנהל שלך על כל הסיפור הזה?
בכל האשכול הארוךךך לא מוזכרת דעתו של האדם האחראי על חינוך הילדים .

וגם מה עם ההורים

אם מחליטים על דרך התמודדות צריך שיתוף פעולה כללי
אחרת שנה הבאה הכל יעלם
וחבל.

 

[חני ליבוביץ]

לכאורה אימו של הילד לא מודעת לכל הסיפורים שקורים בת"ת
ילדים נוטים להסתיר עונשים כי הם חשים אשמים ומבוישים וחוששים מהתגובה
לו היית מזהה פתאום שזה המלמד של הבן שלך
והבן שלך בן השבע וחצי הוא הילד המדובר
מה היית עושה?
התשובה אולי תסביר למה אנשים מתעקשים כאן להוכיח למלמד שהוא טועה

 

[ארבע]

לדאבוננו ישנם מנהלים שרוצים שקט תעשייתי, שהמלמדים יטפלו בבעיות בעצמם ): השאלה היכן המנהל בתמונה לא תמיד רלוונטית, כי אצל מנהלים כאלו התמונה היא נטולת מנהלים.
כמו"כ ישנם מנהלים שעדיף להעלים מהם מקרים מסוימים, כי הקו שלהם הרבה יותר קשה מזה של המלמד, ומי שבהכרח ניזוק הוא הילד. במקרה כזה כל הכבוד למלמד נטול גב שרוצה להיטיב עם הילד.

אשר לסיפור כאן - לבי לבי על המלמד ועל הילד.

זכורתני בהיותי ילדה, לימדה אותנו ממלאת מקום שקצת התעללנו בה. יום אחד היא אמרה לנו משפט בלתי נשכח: כשהילדים שלי חוזרים הביתה ומספרים על תעלולים שעוללו לרב'ס שלהם, אני אומרת להם: תזכרו שגם המלמד הזה הוא אבא, גם לו יש ילדים. הוא חוזר אליהם הביתה וסוחב בלב את הפגיעות.
האמירה הזו גרמה לי, לצערי בגיל בוגר מדי, לקלוט שגם למורה יש לב ונשמה. כמו שלא הייתי רוצה שיפגעו באמא שלי, גם הילדים של הרבה והמורה לא רוצים שיתאנו לאבא שלהם.

הרבה תגובות כאן מגיעות מהצד ההורי והילדי הפגוע, וזה בסדר, כי באמת התמונה, לדעתי, צריכה לכלול התייחסות גם לרגשותיהם, דעתם והבנתם. הם בהחלט צד בסיפור חינוכי. האמירה 'רק מורים צריכים להגיב' קצת מנותקת ומאד חד צדדית, לדעתי. אבל צריך לזכור גם את נשמת הילד, וגם את נשמת המורה, ואהבתי תגובות שכללו התייחסות לכך.

המלמד צריך לזכור כמה אהוב ויקר הילד הזה להוריו, כמה מורכבים רגשותיהם ביחס אליו- אהבה טבעית מולדת, כאב, צער ואולי אפילו כעס וטינה כי הוא מייצר בעיות, כי משהו אצלו לא חלק. כי הוא מורכב ורחוק מהתלם. הם רוצים בשבילו את הכי טוב ששייך. שיבינו כמה יקר הוא ושינהגו בו בהתאם.

המלמד מצידו נתקל בקושי, וחבל שיש שגימדו אותו. ילד עם התנהגות כפי שתוארה כאן גוזל הרבה מאד אנרגיות ומסב גם למורה צער וכאבי לב - לא בהכרח מתוך פגיעה אישית. תזכרו גם את זה. תכתבו לו ברכות גדולה יותר. בהערכה להתמודדותו ולנכונותו להיוועץ. בעצם פתיחת הדיון הוא אמר 'קשה לי', ולא טאטא את הקושי מתחת השטיח. לאט לאט תובנות יכולות לחלחל, ובתנאי שלא תבאנה כהתקפות.

 

[מרחבית]

התמונה שהציג המלמד היא כזו: ילד בן 7, שמשקר המון. משקר בטבעיות. בלי לפחד, בלי למצמץ, בלי להתבלבל.
ילד שמשקר גם כיש לו מזה הפסד ברור. גם כשיש לו אפשרות לצאת ממצבים בכבוד - הוא בכל זאת משקר.
ילד שנהנה לשקר.
ולפי התרשמות המלמד, הילד גדל בבית חם וערכי.

נשמע מצב בהחלט מטריד. ומלמד, שרוצה באמת לעזור.

נשאלת השאלה, ואני פונה למלמד: מה בעצם הדבר שגורם לילד לשקר? בדרך כלל משקרים כשמרוויחים מזה משהו. כאן הוא משקר גם כשהוא מפסיד.
ואיך זה שהוא משקר בכזו טבעיות? הרי בדרך כלל כשמשקרים - פוחדים?
ובפרט שלכאורה אין לו דוגמא כזו בבית.

ענו באשכול הרבה תשובות אפשריות לשאלות האלה. השאלה איך אתה, בתור המלמד שלו, רואה את זה. מה הפיתרון לחידה: למה הילד משקר בצורה כזו??

לפני שיש לך תשובה ברורה לשאלה הזו, אין לך אפשרות לדעת איך לנהוג איתו!
לפני שרופא יודע מה הסיבה לכאבי הראש או הבטן, הוא לא יכול לתת טיפול מתאים! אולי הוא לא יועיל ואולי הוא רק יזיק!
הוא חייב לדעת קודם כל אם מדובר בגידול או מיגרנה, אם זה קלקול קיבה או דלקת התוספתן. רק אחר כך יחליט על טיפול מתאים!

מציעה לשים כרגע בצד את השאלה: מה לעשות כדי שהילד יגדל לאדם ישר, ולהתרכז בשלב קודם וקריטי: לחתור להבנה ברורה, ממה התופעה הזו נובעת??

ואם צריך לערב בזה מומחים נורולוגיים או פסיכיטאטרים, אז לערב. להבין היטב: מה קורה עם הילד? למה הוא משקר בצורה כזו? משהו בתפקוד המוח? משהו רגשי? מה הדבר?
רק אחר כך אפשר לגבש דרכים מה לעשות איתו, בצורה שתועיל מצד אחד, ולא תזיק לו מצד שני.

מובן שזה צריך להיות בשיתוף פעולה עם ההורים. ואגב, גם בבית הוא ככה? ההורים מודעים לבעיה?

ורק אוסיף, שמצד אחד נשמע שהילד לא מרגיש בכלל שהוא משקר. מאמין שזו האמת. לא מפחד, לא ממצמץ, מפסיד - ובכל זאת משקר.
מצד שני נשמע שהוא נהנה לשקר, כלומר הוא כן יודע שהוא משקר, ונהנה מזה. נהנה מלסובב את הצוות וכו'.
האם הוא מרגיש שהוא משקר, או שהוא לא מרגיש??

ואם הוא נהנה מלשקר, למה ומה גורם לו להינות? הרי הוא מפסיד מזה לעיתים קרובות?

חשוב לרדת לשורשי הדברים!

 

[חושב123]

מאמר מרתק ומחכים בנושא מאת אסתי הס מנחת הורים
קרדיט:
https://imalainyan.com/הפרעת-קשב-וריכוז-ליקויי-למידה-ויסות-חו/

החברים מכנים אותו גנב

בס"ד
שאלה שהושארה עבורי בקו "אמא לעניין"
יש לי ילד בן שמונה עם הפרעת קשב וריכוז קשה.
יש לו גם הרבה קשיים חברתיים.
הבעיה המטרידה ביותר היא שהוא לוקח בלי רשות כל הזמן מהתיקים של הילדים או מקופות צדקה.
החברים קלטו את זה ומכנים אותו גנב. כמובן שאף אחד לא רוצה להתחבר לילד גנב וזה מעמיק עוד יותר את בדידותו. חשוב לציין כי הוא מטופל רגשית ואנחנו מקבלים הדרכה במכון שבו הוא מטופל. אני מרגישה אובדת עצות ורוצה לשמוע איך אפשר לקבל אותו, איך אפשר לסייע לו, לקדם אותו ולראות שיפור.
להלן תשובתי כפי שהיא מוקלטת בקו (02-6365494)
אינני מומחית לענייני ADHD.
אני שמחה שהילד מקבל טיפול מקצועי.
במקביל את מתארת התמודדות שהיא תוצאה של הקושי שלו – גניבה.

יש להבין כי ילד שמתמודד עם נטיה כזאת
הפיתוי שלו לשלוח יד בחפצי הזולת הוא גדול מאוד.
כשיש מידע ברור שהוא נכשל
יש להבהיר לו את חומרת הדבר מבלי לפגוע בו אישית.

פשוט לומר לו בסמכותיות: "אסור לקחת דברים של אחרים בלי רשות".
כשמדובר בילד גדול אפשר להוסיף: "זה נקרא גזל, זה אסור!".
וכמובן, לדרוש ממנו שישיב את הגזלה.

אין לכנות אותו בכינוי כמו "גנב" או "גזלן".
אמנם אין לנו שליטה על התנהגות חבריו
עם זאת, כהורים אנחנו יכולים להעצים אותו.

אם מתאפשר, כדאי לשוחח איתו על ההתמודדות הזאת.
להסביר לו שחבריו לא צודקים.
הוא אינו גנב אלא נכשל בגנבה,
ובעזרת ה' הוא יצליח להתגבר על כך.

אפשר גם לומר לו שהקב"ה מעריך אותו ושמח על כל התגברות שלו.
הקב"ה יודע כמה זה קשה לו.
הוא שומר כל התגברות ומחשב לו את זה כזכות גדולה.
התמודדות עם ילד שסובל מקשיי מ-ADHD אינה קלה,
והיא עשויה להעיב על כל שטחי החיים.
מצב זה מכביד ומקשה הן על הילד והן על הסובבים אותו
ומשאיר אותם נטולי כוחות דווקא כשהם כל כך צריכים את אותם כוחות.

לכן, במקביל לחתירה לשיפור הנושא הזה,
חשוב להדגיש לילד את הצדדים שבהם הוא חזק ומצליח.
לכל ילד יש את התחומים שבהם הוא מוצלח.
אפילו מצליח מאוד.
לאחד זה קליעה למטרה.
לאחר זה ריצה למרחקים.
יש ילד שיש לו תפיסה טכנית והוא מצליח לתקן (ולפרק) דברים בבית.
אולי הוא שר יפה, אולי מנגן או מצייר?!
אולי הוא עושה כייפים לאחים הקטנים.
זהי את תחומי ההצלחה שלו ותחגגי אותם.
תתגאי בו. תשוויצי איתו (אם הוא נהנה מכך)
תספרי לסבתא בטלפון הצלחות שלו בתחומים החזקים שלו
(תוודאי שהוא שומע, כאילו מבלי שאת מבחינה בכך).
דווקא מהמקומות האלו,
מההצלחות של מה שבא לו בקלות ובטבעיות,
משם הוא ישאב את הכוח להתמודדויות הכל כך לא פשוטות שלו.
גישה זו, אגב, נכונה גם לגבי כל ילד מתמודד.
בין אם אלו קשיי למידה, קושי בוויסות חושי, או כל קושי אחר.
נתמוך בו בהתמודדות שלו ונעריך אותו על כל השתדלות בעניין,
עם זאת, את החגיגות ואת הדגש
נשאיר לתחומים שבהם הוא חזק ומצליח.
שם קל לו לקבל מחמאות
כי הוא יודע שזה נכון.

ועכשיו אני אכריז בקול רם מה הדבר החשוב ביותר (שומעות?)
הדבר החשוב ביותר הוא
שתעריכי את עצמךךךךךךך!
כן! תעריכי את עצמך על כל יום שאת אמא לילד מתמודד.
תעריכי את עצמך על כל התגברות שלך!
תעריכי את עצמך על כל פעולה נכונה שפעלת, אפילו אם היא פ י – – – – צ פ ו נ ת.

אל תחכי לימים שתהיי כבר סבתא לנכדים
ואז תתפעלי ותשאלי את עצמך:
"איך עשיתי את זה?!"

תעריכי את עצמך עכשיו!
את שייכת לעם האימהות.
העם שבעבודה שקטה מאחורי הקלעים
מקיים את עתיד האומה.

ובסוף יום כשאת נופלת למיטה
וקול מרגיז רוטן לך בפנים:
"אוף, מה כבר עשיתי היום"
תזכירי לעצמך את זה
ותדעי שגם החיזוק הקטן הזה
שאת מעניקה לעצמך
הוא שליחות.
הוא נתינה לביתו של הקב"ה.
לך עצמ

 

[פרפר סגול]

---

 

[שרהלה רוט]

וואו!!

הייתי מעצימה את הנקודה שהוא רוצה להיות בסדר. רצה להשלים בבית....
הוא מעדיף שלא ידעו שלא עשה.

מה היה קורה אם היה מקבל חיזוק על היוזמה להשלים בבית?
נקודה למחשבה.

נשמע ילד שצריך לתת לו צ'אנס....

מתחברת לא לתפוס אותו על שקריו. זה עוזר לו להמשיך...

לעבוד עם נשמות זאת עבודה שצריך הרבה תפילה לסייעתא דשמיא שלא נקלקל.

בהצלחה!