חשוב שנקרא את הדברים שכתב היום לוחם מילואים בדרכו חזרה לעזה
*אמת מארץ תצמח.*
אני מרגיש שאני לא יכול להכנס ככה, חייב לבטא את תחושותי לפני שאני עוזב את משפחתי בפעם הרביעית ונכנס לגיא צלמוות.
גם אלי הגיע הידיעה העצובה והכואבת על חיילנו שירו בשוגג על חטופינו.
הלב כואב מתוסכל וחש החמצה מהידיעה שהם היו פסע מהחופש שכולנו כה ציפינו לו.
אבל למה שעיני ראו בתקשורת בישראל כבר לא היה לי מקום,.גם ככה הצער בלתי נתפס אז להוסיף שמן למדורה הזו?
מה אמור להרגיש אותו חייל שישב שם בלב התופת וזיהה את החטופים האלה כסכנה לחייו ולחייו חבריו?
גם ככה הוא שבור ומרוסק. חלומו של כל חייל זה להצליח להוציא שבויים כמו במבצע אנטבה הרי זה אחד המטרות שלשם כך הוא עצר את חייו ונכנס לעיר המוות הזו.
אספר לכם מעט על חיילנו דרך הסיפור האישי שלי שתקבלו טיפה תמונה רחבה יותר.
אני נשוי ואב לשני ילדים קטנים. משמחת תורה לא הייתי בבית כבר 10 שבתות ברצף. אני ואהובתי התחלנו פרויקט חינוכי ומגורים חדשים שקפאו יחד עם עוד חיים רבים באותו שבת שחורה. הספקנו לגור בביתנו שבוע ימיים בלבד.
אשתי עברה לגור בחדר בבית הוריה מכיון שביתנו אינו מאפשר מגורים מסיבות ביטחונית.
ילדי התחילו מסגרות חדשות שהם זרים בהם, אשתי התחילה עבודה במקום חדש.
משפחתי יושבת בדאגה בכל יום שעובר.
ילדי חושש שאני לא אשוב....
למה הסכמנו לעצור את חיינו ולהכניס את עצמנו לסיכון הזה, למה?
כי אנחנו מבינים שאחינו החטופים בצרה, שהעם שלנו זקוק להשיב לאוייב מנה אחת אפיים.
שעלינו לדאוג שה- 7 באוקטובר לא ישוב על עצמו, שילדינו ונכדינו לא יעמדו מול מציאות איומה שכזו.
אני מעל 60 יום במילואים ומתוכם עשיתי כבר מעל 30 ימים בתוך העיר החשוכה הזו.
מה מטרתכם אנשי התקשורת?
איך יכול להיות שכל אדם שאני פוגש אותו באפטרים הקצרצרים שלי אני שומע שאם הוא רוצה לשמור על עצמו הוא לא פותח חדשות.
אל תספרו לעצמכם שזה בגלל כמות הנופלים, שזה צער בלתי נתפס. ישבתי בעזה בזמן שבחדשות סיפרו שיש נכון לאותו יום 105 הרוגים מתחילת התמרון, אני מכיר היכרות קרובה עם מעל 9 אנשים מתוכם...
אבל לא מזה נשברתי.
נשברתי מלשבת במוצאי שבת בלב העיר עזה ועד שסוף סוף מגיע ד"ש מארצנו היקרה, בדמותם של עיתונים נשברתי.
לא הצלחתי לסיים את העיתון עד הסוף.
כמה פולטיקה זולה, ומפלגת. גם אם נגיד שהפוליטיקאים אלו שיצרים את הפילוג, אתם אלה שנותנים לזה את הבמה!
מה מטרתכם???
עיתון שלא מעלה את הרוח לעמו זה תקשורת שאנחנו לא רוצים לשמוע ממנה, תודה.
תפסיקו לקרוא לנו חיילי צה"ל, כאילו אנחנו עוד סוג של צבא שאתם מדווחים אליו,כאילו אתם תקשורת של האו"ם. כאילו יש צבא של חמאס, צבא של יוניפיל וצבא של ישראל.
תקראו לנו החיילים שלנו. תדווחו דיווחים בשפה שנרגיש שאתם בצד שלנו. בשביל מי אני שוכב שם בגשם מחפה על 1000 איומיים בו זמנית? בשביל המחר של כולנו.
משפחות החטופים,.הלב נשבר הכאב שלכם הוא בלתי נתפס. שנכנסתי לעזה בפעם הראשונה המ"פ חדור המוטבציה שלנו, דאג להגיד לנו שאנחנו הולכים לשם ואם יש רגע קשה עלינו להזכר בשבויים ובמה שהם עוברים ולקבל כוח כי אנחנו לא חוזרים הביתה עד שמביאים אותם.
הוא באמת לא חזר הביתה. ליבו נדם תחת גלגלי הרוע של העיר עזה. אין אדם שמסוגל להבין ולהכיל את כאבכם. למענכם אנו מסכנים את חיינו.
תפעילו לחץ על כל העולם אם נותר בכם עוד כוח (וזה ממש לא מובן מאליו) תעזרו לנו למחוק את חמאס, אנחנו נמחוק להם את הגוף ואתם תמחקו להם הלגטימציה. מעל כל במה ברחבי העולם. אחרי המלחמה נעשה בדק בית כואב ואמיתי אבל עד אז בואו נאחד שורות.
איבדתי חברים רבים, רבים מידי וטובים מידי במהלך החודשיים האחרונים. בעין אחת בוכה וכואבת הם אבדו ללא שוב הם נדמו אבל בעין השניה הם חלק מסיפור גדול יותר. חייהם לא יעצרו לעולם כי העם שלשמו הם נלחמו ימשיך קדימה ויצמח מזה. יוולדו עוד מאות ילדים שיקראו על שמותיהם, דורות יתחנכו לאורם, ישובים ושדות חדשים יזכירו לכולנו שהחיטה צומחת שוב הודותם, ובשבילם.
זה מלחמה של כולנו ולעתיד כולנו.
אותו מ"פ נהג לומר לנו שכל חייל צריך לדעת לענות על 3 שאלות.
איפה אני?
איפה החברים שלי?
ואיפה האויב?
ואני כל הזמן שמעתי את זרמי העומק של השאלה הזו.
מי אני?
מי החברים שלי?
ומי האויב?
מי שלא יודע לענות לעצמו על השאלות האלה, אינו ראוי לרומם את רוחנו בשעת משבר כזו.
אז בבקשה עצרו רגע לפני שאתם כותבים.
ותחשבו לאן אתם מנטווים את הכוח האדיר שבידכם.
יש בידכם את היכולת ליצור מציאות. אתם אחראים על רוחו של העורף.
אני יוצא כעת לעזה בפעם הרביעית.
את הרוח אני לוקח מהידיעה ש 80 אחוז מהעם שלנו נמצא איתנו באמצע לא קיצוני לפה ולא קיצוני לפה.
בידיעה ש 80 אחוז מהעם יודעים לענות על 3 שאלות היסוד האלו.
אמת מארץ תצמח גם אם יהיו אנשים שינסו לשדר לכולנו אחרת.
את 72 השעות האחרונות שלי הקדשתי מעט לעצמי מעט למשפחה והרבה לבקר בניחום אבלים של מדפחות חברים שאבדו. אבל את השעות האחרונות עם משפחתי עצרתי כדי לבטא את תחושותיי הקשות.
אני לוקח איתי לקרב את מה שראיתי בעיניים ולא מה שקראתי אצלכם בתקשורת.
שמעתי בשם אב שכול שצריך להחליף את סיסמת המלחמה במקום 'יחד ננצח' ל'ביחד לנצח'.
מי שלא מבין מה זה להיות חייל בלב התופת, בבקשה תפסיקו לכתוב עלי מאמרי דעה וסעו לתת פרח לאהובים החוששים שלי שהשארתי בשבילכם מאחור.
הנושאים החמים
