הסבר לזעם הכבוש:
היום נאלצתי לצאת מגן העדן של החסימה בימות המשיח.
לפני שנים רבות הודעתי להם בצורה הכי ברורה שהמספר שלי אסור לצינתוק, ואסור באופן כללי להתקשרות. המספר שלי הוא אקס-טריטוריה. לא פונים אליו, לא מוכרים אותו, לא מודיעים לי כלום! לא נייעס! לא בשורה חשובה! לא חדשות משמחות! לא קריאות שבר ולא זעקות קודש!!!
מאז שררה דממת אלחוט. כאדם הראשון בגן עדן:
שקט מכל הקווים, שקט מהודעות.
גם לגבי קווים קבוצתיים, היה שקט. לא ידענו על מה הודיעו שם, כי לא קיבלנו את ההודעה, אבל בינינו - למי אכפת.
עד שהגיעה הקורונה.
והתברר למרבה הצער ודאבון הלב, שבית הספר שולח הודעות דרך ימות המשיח. וכיוון שכך, לא ידענו על ערכות הלמידה, ואחת הילדות הפסידה את זמן החלוקה, ועד עכשיו היא מבלה את זמנה בקפיצות בחבל במקום ללמוד. (הלכנו למורה הביתה, לא הייתה).
מפני החשש שמוחותיהן של הבנות יתנוונו חלילה בהיעדר למידה, בגין אי קבלת הודעות מבית הספר - נאלצנו לפנות לימות המשיח שוב, בבושה וכלימה.
כן, זו אני שדרשתי ממכם באיומי עורך דין להעיף אותי מכל רשימה;
כן, ידוע לי כי אם אבקש ביטול החסימה, אקבל גם צינתוקים רעי לב באופן גורף.
כן, מאשרת. (הם התקשרו אליי חזרה וכנראה גם הקליטו, ליתר בטחון).
תוך חצי שעה, החסימה תוסר, בישר הנציג.
ומאז, ברוך השם, הפלאפון מוצף, והצינתוקים שבים לבשר את בשורותיהם, ואלו החיים: גם קורונה, גם הטרדות טלפוניות. גם למידה מרחוק. העיקר שכולם יהיו בריאים.