דיון רוצים לשלוח חומר לספר שאני כותבת בנושא יציאה לאור?

א. פרי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שלום לכולם

רצוני לעדכן ולבקש בקשה לגבי הספר "לצאת לאור" – למי שלא עקב אחרי ההודעה הקודמת בעניין אז כרגע אני באמצע לערוך חומר שכתבתי בנושא היציאה לאור (שירים, משפטים, עידוד, מאמרים, ואולי סיפורים).

אם יש לכם הצעה לשם מעניין אפשר לשלוח. (כרגע הכיוון הוא "לצאת לאור" – כי זה מה שצריך לעשות)

לפני זה אני רוצה להבהיר שיתכן שהספר לא יצא לאור בגלל שבורא עולם יחליט... אני משתדלת כרגע אך אין לי יכולת לצפות איך ומתי.

שנית אני מבינה שספר עם דעות ושירים שלי בלבד יכול להיות קצת פחות מעניין אז יש כאן הצעה לכל מי שרוצה להצטרף (עם קרדיט בשם מלא או שם עט, מה שתרצו) אז אם תרצו להשתתף בספר בצירוף שיר/מאמר/סיפור מעניין שקרה לכם בנושא היציאה לאור אפשר לשלוח אלי למייל בחתימה.

הקונספט של הספר הוא כזה:

שירים

שעבוד מצרים הפרטי שלי בלב – שירים על קשיים

יציאת מצרים הפרטית – יציאה מהקושי – קושי עם תקווה

ההליכה במדבר – שירים על ריק, על כלום

ההכנה לקבלת התורה – שירים על יצירתיות והתקדמות

החלום על הארץ המובטחת – שירים על פירות עם תוצאה טובה, על שמחה



משפטים בנושא יציאה לאור – אם אתם מאלו שיודעים להגות משפטים חכמים – שילחו ואשמח לצרף לספר.

לדוגמה:

לפעמים הבורא שולח לך יותר כדי שתתחלק עם אדם שחסר לו ותגלה משהו חדש

לכל אדם יש חכמת חיים, גאון מי שלומד מכולם

במימוש עצמי אנחנו לא בתנועת טיפוס לכיוון מעלה אלא בתנועת התקדמות אינדיבידואלית

כולנו שווים בזה שכולנו אפס - תודעה זו היא נקודת זינוק מושלמת לעשיה

תחושת הקנאה נועדה להזכיר לנו שאנחנו מביטים למקום הלא נכון

אפשר ללמוד את הערך האמיתי של הכסף ביציאה ממרפאת שיניים



מאמרים

אפשר לשלוח מאמרים בכל התחום של היציאה לאור, כרגע חסרים לי מאמרים בנושא שיווק נכון.

אני לומדת את הנושא וכנראה אכתוב מאמרים בעניין – אבל הכתיבה שלי יותר תיאורטית כי עדיין לא הצלחתי לשווק את ספרי נכון. מה שאני יודעת זה יותר בכיוון של: בשיווק נכון אנחנו לא אמורים לשווק את עצמנו ולא את המוצר, אלא מנסים לפתור בעיות ללקוח (מה שקשה לי לעשות - אני בקטע השיווקי פחות בחיבור ללקוחות פוטנציאלים, מעניין לשמוע מה דעתכם. אפשר לשלוח מאמרים בנושא, עדיף ממי שעסק בשיווק וראה תוצאות טובות.)

אפשר לשלוח מאמר בכל נושא שקשור לעניין ולא דווקא בנושא שיווק

לאן לשלוח? למייל בחתימה, אכתוב אותו גם כאן: peri33550 שטרודל ג'מייל נקודה קום

אל תשכחו לצרף שם מלא או שם עט.

אם יש לכם הצעות לשיפור הקונספט, אשמח לשמוע, בנוסף אם יש לכם רעיונות לגיוס כסף לכיסוי ההוצאות גם אשמח לשמוע. (יש לי כיוון כלשהו, אבל כל רעיון יכול להועיל).
 

א. פרי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה על דברי העידוד ששלחתם.
למען האמת לא חשבתי כ"כ שאקבל תגובות, והופתעתי לטובה.

קיבלתי הצעה לשנות את שם הספר לשם "להאיר" - אשמח לשמוע דעות נוספות ומה עדיף לדעתכם "לצאת לאור" או "להאיר"?
אפשר לשלוח תוכן נוסף לשילוב בספר.
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
יום חדש באמונה

יום חדש של זקן יום חדש של תינוק, יום חדש סתמי של ילד שרץ לגן ויום כזה של ילד כבר גדול, אבל לא גדול מספיק, יום וילד שמשתרך למבחן לא מוכן, יום, אותו יום.

מי מביט על היום, אמא מהחלון על הילד שמחכה להסעה או הילד שמביט אל החלון אולי עוד קצת אמא עד למקום האחר. מי מביט על היום במבט של היום יום, ומי מביט על היום במבט של פרידה, כי אין מבט ממוקד אובייקט, אובייקטיבי ביום. הזמן שלנו הוא חלק מהחיים והחיים הם נתח מהאני של כל אחד מאתנו. אנחנו חיים חיי זמן, אנחנו מטעימים את הזמן בטעמו של היום הזה שלנו.

אם אנחנו לא כאן, ליום ולזמן אין טעם, אין מבט, הוא נע כמו במאדים כמו בנגה, כמו במצולות העמוקות של הים. אם רק הם שם, הדוממים החיים הצומחים והגועשים או הבוערים וכבים להם במחזורי געש והתפרצויות של להבות, אין לזמן טעם ולא חיים. הזמן הוא רקע ולא עומד לעצמו. אין ריח ליום חדש ואין לו גם טעם ולא צל ולא צבעים וניחוחות של געגוע לאתמול או פחד ותקווה ממחר, ממבחן או מאושר, מניסיון ומניסיונות. כי הזמן של אדם הוא זמן חי והזמן של דומם הוא שכבה בגאולוגיה שלו. גם של היונקים מהלכי השניים או העפים בשמים, הכל שלהם קיים במחזורי חיים, כדי להיות שם כמין משלהם. כאלו של אווזי בר או אווזי בית, של גמלים או עגבניות, להיות כדי להיות שם, ללא אני מסויים אלא כלהקה של המין הזה, של הצמחים הללו של זרעי העגבניות או של זרעי האורנים שמתפזרים ביער, רק כדי שיצמיחו עוד שכתמותם להלאה, כדי שיהיו הלאה והלאה עד הלאה.

רק אני, אתה, אנחנו, אתם, כולנו, יש לנו זמן עם טעם וניחוח עם צבע ומחשבות שיוצר בנו, ששואב מאתנו, שמעניק לנו, כל פעם מחדש, היום החדש.

להסתכל על יום חדש כיום שהתבזבז, כי ובאם לא עשיתי מה שצריך ביום הזה, זה להבין שיום חדש הוא יום עם טעמים חדשים שעוד לא היו בעולם. רק בריח של האף שלי רק במגע של היד שלי היום ורק בדמעות שהביא לי היום הזה או החיוך למראה הילד שרץ עכשיו אל היום החדש של חייו.

גם החסד שמחכה לי ביום הזה גם הטוב שאצליח לעורר בשני, בחיוך בגמיעת מרק חם או של מחמאה או של ביקורת לא בונה הם הטעמים הגנוזים בי בעומק שרק היום הזה יודע, יודע להוציא, יודע להעניק ויודע לעצבן. כי ככה, לא הולך לי היום ולא, לא יודע למה. הכל כלול במחיר של היום החדש, גם האין לי כח אליו וגם את היש לי כח ואני בוער, וגם אני קפוא מפחד מהעתיד הכל כלול ביום הזה החדש השמח המשעמם או המלא באבל, אבל אמיתי על זמן שהיה ושהיה מה שהיה ושעכשיו אין.

להגיד תודה על יום חדש על נשימה חדשה בלב בנשימה בעורקים וברגליים הקרות שרצות לקראת יום חדש הכל זה 'אני' מרגיש 'אני לפניך' שאתה 'מלך חי וקיים' ואני ככה עבד בפיג'מה, לקראת יום בבגדי עבודה, שרק לקראתו 'שהחזרתי בי נשמתי', לא בכעס לא בלחץ, בהבנה בחמלה בהבנה למי ולמה שאני. 'בחמלה, רבה אמונתך'. תאמין לי שככה אני חושב, באמונה.
 

א. פרי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יום חדש באמונה

יום חדש של זקן יום חדש של תינוק, יום חדש סתמי של ילד שרץ לגן ויום כזה של ילד כבר גדול, אבל לא גדול מספיק, יום וילד שמשתרך למבחן לא מוכן, יום, אותו יום.

מי מביט על היום, אמא מהחלון על הילד שמחכה להסעה או הילד שמביט אל החלון אולי עוד קצת אמא עד למקום האחר. מי מביט על היום במבט של היום יום, ומי מביט על היום במבט של פרידה, כי אין מבט ממוקד אובייקט, אובייקטיבי ביום. הזמן שלנו הוא חלק מהחיים והחיים הם נתח מהאני של כל אחד מאתנו. אנחנו חיים חיי זמן, אנחנו מטעימים את הזמן בטעמו של היום הזה שלנו.

אם אנחנו לא כאן, ליום ולזמן אין טעם, אין מבט, הוא נע כמו במאדים כמו בנגה, כמו במצולות העמוקות של הים. אם רק הם שם, הדוממים החיים הצומחים והגועשים או הבוערים וכבים להם במחזורי געש והתפרצויות של להבות, אין לזמן טעם ולא חיים. הזמן הוא רקע ולא עומד לעצמו. אין ריח ליום חדש ואין לו גם טעם ולא צל ולא צבעים וניחוחות של געגוע לאתמול או פחד ותקווה ממחר, ממבחן או מאושר, מניסיון ומניסיונות. כי הזמן של אדם הוא זמן חי והזמן של דומם הוא שכבה בגאולוגיה שלו. גם של היונקים מהלכי השניים או העפים בשמים, הכל שלהם קיים במחזורי חיים, כדי להיות שם כמין משלהם. כאלו של אווזי בר או אווזי בית, של גמלים או עגבניות, להיות כדי להיות שם, ללא אני מסויים אלא כלהקה של המין הזה, של הצמחים הללו של זרעי העגבניות או של זרעי האורנים שמתפזרים ביער, רק כדי שיצמיחו עוד שכתמותם להלאה, כדי שיהיו הלאה והלאה עד הלאה.

רק אני, אתה, אנחנו, אתם, כולנו, יש לנו זמן עם טעם וניחוח עם צבע ומחשבות שיוצר בנו, ששואב מאתנו, שמעניק לנו, כל פעם מחדש, היום החדש.

להסתכל על יום חדש כיום שהתבזבז, כי ובאם לא עשיתי מה שצריך ביום הזה, זה להבין שיום חדש הוא יום עם טעמים חדשים שעוד לא היו בעולם. רק בריח של האף שלי רק במגע של היד שלי היום ורק בדמעות שהביא לי היום הזה או החיוך למראה הילד שרץ עכשיו אל היום החדש של חייו.

גם החסד שמחכה לי ביום הזה גם הטוב שאצליח לעורר בשני, בחיוך בגמיעת מרק חם או של מחמאה או של ביקורת לא בונה הם הטעמים הגנוזים בי בעומק שרק היום הזה יודע, יודע להוציא, יודע להעניק ויודע לעצבן. כי ככה, לא הולך לי היום ולא, לא יודע למה. הכל כלול במחיר של היום החדש, גם האין לי כח אליו וגם את היש לי כח ואני בוער, וגם אני קפוא מפחד מהעתיד הכל כלול ביום הזה החדש השמח המשעמם או המלא באבל, אבל אמיתי על זמן שהיה ושהיה מה שהיה ושעכשיו אין.

להגיד תודה על יום חדש על נשימה חדשה בלב בנשימה בעורקים וברגליים הקרות שרצות לקראת יום חדש הכל זה 'אני' מרגיש 'אני לפניך' שאתה 'מלך חי וקיים' ואני ככה עבד בפיג'מה, לקראת יום בבגדי עבודה, שרק לקראתו 'שהחזרתי בי נשמתי', לא בכעס לא בלחץ, בהבנה בחמלה בהבנה למי ולמה שאני. 'בחמלה, רבה אמונתך'. תאמין לי שככה אני חושב, באמונה.
יפה מאוד, תודה רבה
אם צריך קרדיט נא לשלוח למייל בחתימה
 

א. פרי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מספר הערות:

1. אפשר לשלוח חומרים במהלך השבועיים הקרובים.
2. לא כל חומר יתקבל, בכפוף לשיקולי התאמה וכו', כמובן שיתכן שאערוך את הקטעים, אם אינכם רוצים שהקטעים יערכו יש לציין זאת.
3. קיבלתי הערה ממישהי שיש לה שירים לשלוח אך היא רוצה לקבל משהו בתמורה, היא מוכנה לשלם סכום סימלי של השקעה תמורת אחוזים מהרווחים שיתקבלו מהמכירות של הספר (במידה ובתקווה שיהיו רווחים).
במידה ותרצו גם כן להשתתף בהוצאות בסכום סימלי תמורת רווחים פוטנציאלים (לא צפויים רווחים כרגע אך בכל זאת מדובר בהשקעה כלשהי שיכולה להפתיע) אז אם תרצו אפשר לפנות למייל בחתימה.
בהצלחה:)
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
המילים והלחן - עממי

אבא אמא, ילד סבא​

לא לכולם יש הזדמנויות שוות. מושיקו היה ילד טוב, בחור טוב ואבא טוב. אוהב, אהוב ותמיד חברה'מן. הילדים ביקשו מאבא מושיק, אבא שלא יודע הרבה אותיות - לא מהגדולות ולא מהקטנות, אבל מושיקו, כולם מכירים אותו, הוא יודע הרבה מהחיים, כזה אדם שלמד בעשר אצבעות את כל מה שהוא יודע, ואת כל מה שהוא רק יודע הוא נותן מכל הלב. 'אבא תבנה לנו סוכה – כמו בתמונות' ואבא מושיק, לא מחכה לבקשה השניה. הילדים הם הכל!

סריקה מהירה בשכונה, סיור קטן לאתר בניה סמוך, ויש קרשים, משהו משהו. 'ילדים תעזרו, אתם תהיו בסיידר, הכל יהיה בסיידר'.

'תגיד אבל אבא', שואל קובי בתום של ילדות, 'הקרשים האלה של מי זה'? 'זה של הקבלן עם המרצדס היפה' - 'אתה שומע קוביל'ה, אנחנו נחזיר לו את הכל קומפלט, הוא לא יעשה עניין מכמה חת'כות קרשים' קובע אבא מושיקו. אבא אומר וקוביל'ה שומע, ובכל אופן הוא עומד תקוע ולא זז, אבא מרגיש קצת דגדוג בתוך הלב של הסמכות. 'היי ילד מה קורה, אנחנו הולכים על הסוכה הכי מגניבה של כל השכונה, אבל תשים יד ילד'! 'אבא'לה, אני מרגיש שזה לא סוכה מגניבה, זה לא טוב לי בנשמה, אני לא רוצה כזו סוכה, זה מצוה גנובה'!

'מה קורה לילד שלי, ככה בפנים שלי הוא נותן לי - לאבא שלו הגדול, ישר מהלב הקטן שלו, כאילו למה מה, לי אין רגשות בנשמה של האבא'.

הרגש של הנחמדות מתחיל להתפוגג לכיוון של הכבוד, לכיוון של הנשימות החמות המביאות רגשות כאלה, מאלה שהכי לא נעימות.

ערמת הקרשים נשארת ליד המגרש, 'אבא'לה אבל אל תתרגז עלי, אני אוהב אותך באמת באמת' - 'אבא זה אבא, אתה קובי ילד קטן, אז אל תגיד לי על זה לא, מה שאומרת הנשמה שלך זה מהנשמה שלי - הבנת ילד - הא!

המצב רוח ירד מהר מדי. אבא חוזר הביתה בלי קרשים מהמגרש של הקבלן עם המרצדס, אבל הפנים שלו כמו הקרשים - על הרצפה.

בבית חכתה כבר הארוחה, הילדים ישבו סביב השולחן, חיכו שאבא יאכל ראשון -בבית הזה יש כבוד.

אמא זו אמא, אשה זו אשה, ההרגשות כמו מדברות מהפנים, בטוחה שהיה משהו. עכשיו יש מתח, לא מגישה את המרק החם – אבטיח קר בהתחלה.

מוציאים את הגלעינים החוצה. העיסוק בהם מפיג לאט, לאט, את האחיזה של הכעסים. מהלשון נרגעים הלחיים, הראש מתקרר חזרה לשפתיים. 'רחל אני עייף' אומר אבא מושיק. 'עושה מקלחת קרה וכבר אחזור, ותגמרו ילדים את האכל ותלכו לשחק'. עוד שינוי בסדר היום, משאיר זמן לשיחה. 'היא מבינה הכל בעניינים של הילדים', חושב. כדאי לבזבז זמן ולאכול אחר כך, רק שניהם לבדם. מושיק מסביר ומדבר לאט, לאט, כאילו הוא המום מעצמו, מהעניין, מהמצב המשונה הזה.

תיראי מה היה יכול להרגיז אותי, משהו שאני - מושיקו, באמת לא זוכר בחיים. לא בצבא, לא בתיכון ולא בעבודה. בחיים אני לא מתחמם, כמו שהילד הזה נגע בי באמצע המדורה של הלב, בכבוד שלי הוא דגדג, בכאב כזה שאני לא מכיר - כאילו מה הוא ומה האבא שלו. תסבירי לי מה אני מרגיש עכשיו, ומה עושים עם הילד הזה המתוק. והוא אומר לי 'אבא'לה אבל אל תתרגז עלי, אני אוהב אותך באמת באמת'. תאמיני לי בא לי לבכות מהדבש שיצא לו מהלשון המתוקה שלו, אז למה לא חייכתי והייתי סוגר עניין? מה באמת, לא יכול הייתי להגיד ככה בטבעיות – 'בסיידר ילד, אנחנו נמצא קרשים אחרים'. למה הרגשתי כזה משהו אחר, מהמילים הישירות שלו, כאילו שלח אותם ישר אל הפנים שלי? אבל למה??? את האמא הכי אמא שלהם, מה עובר על קובי הזה? תסבירי לי. אני מבולבל מהחצי חוצפה חצי חמוד שלו - חצי דבש חצי בצל. למה יש לו איזה ברקסים, שננעלים על משהו שזורם ככה, למה להרוס את האוירה? איך שמושיקו מדבר ומדבר, היא יודעת להקשיב. כאילו שהיא מדברת מהלב המאזין שלה, והנה, כבר מושיקו שלה נרגע לגמרי.

גמרו לאכול לאט, לאט, המנה השנייה של האבטיח, כבר לא היתה כל כך קרה. יש לך שכל של רגש טוב, הבאת לנו ישר כשהגענו אבטיח קר, שהיה כמו קרח על הכווייה, ככה הרגשתי. אבל את תמיד צודקת.

תשמע מושיק, הילד הזה קובי, הוא מתוק מהלב של האבא שלו - כמו שהיתה אמא אומרת תמיד - 'מקוצים לא יוצא ענבים, והעצים לא גדלים רחוק מהתפוחים שלידם'.

הילד אומר את מה שגם אתה מרגיש, שזה לא הכי יפה ולא הכי כבוד לקחת משהו למצוה, ממישהו שזה שלו, גם אם הוא עשיר עם מרצדס. אבל ילד לא יודע להסתיר את המחשבות, הוא לא משחק בחיים ולא מעגל את המציאות. הוא כמוך ככה, ישר בלב, ישר בפה וישר בנשמה.

הילד הזה חבל עליו, אני חושבת שהוא דומה לאבא שלך, סיפרת לי שהיה איש עדין ורגיש. שהיה הולך עד בית הכנסת הגדול לקנות לולבים ואתרוגים. ואפילו ערבות הוא קנה שם בעיר. לא לקח מהשכנים ערבות. אמרת לי פעם, שאבא שלך לא נתן לכם לקטוף ערבות כאן ליד הבית, מהעץ הענק שגדל בחצר הבית של הזקנים האלה מפולניה, שלא יצאו ממנו רק לסיבוב, וחזרו בלי לדבר מילה.

מושיק מתעורר לחשוב כאילו לחלום. נכון, היו כל מיני ילדים שהיו קוטפים מהערבות שלהם, ואבא היה מלחש משניות ותהילים כמו תמיד. אני זוכר שסיפרתי לו שהילדים קוטפים. הוא הרים קצת את קולו וכאילו הקריא משהו מהתהילים או המשניות, על 'ערבה גזולה ועל לולב גזול - פסול'.

אולי לילד יש נשמה של ירושה - על שם אבא זכרונו לברכה. גם הוא היה באותו השם - "המורה יעקב", היו קוראים לו בשכונה.

מה את מרגישה עליו שהכי טוב לו, הוא עדין כזה קובי'לה, כזו נשמה טובה. אולי צריך לשלוח אותו לבית הספר של משניות ושל תהילים, מה את אומרת, רחל?

אבא מושיק יודע כבר שלא מפסידים הזדמנויות, לא כל אחד יכול ללמוד את החיים מהעשר אצבעות שלו.

בבקר הם קמו יחד - אבא וקובי ואמא. כמו שסיכמו אתמול, אחרי שאבא הסביר לקובי, שהוא יודע שיש לו נשמה, ושהוא מרגיש מה שסבא היה אומר מהמשניות והתהילים, ושאבא ואמא חשבו הרבה הרבה, שקובי ילך לבית ספר של ילדים, שהנשמה שלהם תלמד ותספר בבית, על מה לוקחים מהשטח של מישהו ומה לא לוקחים, ואיך עושים סוכה וכל המינים של החג - כאלה, שסבא היה מביא במיוחד מבית הכנסת הגדול, כי זה היה יותר שלו. אבל ילד, תדע, שאתה הולך לעשות את זה באמת. אולי תגדל כמו אבא שלי, הסבא שלך, על השם של שניכם שהוא מאותו הנשמה.

אחרי שבוע היה לאבא זמן והיה יום לפני הסוכות - 'אבא תבנה לנו סוכה - כמו במשניות' ואבא מושיק, לא מחכה לבקשה השניה. הילדים הם הכל!

את הקרשים קיבל אבא, אחרי שסיכם עם ההוא מהמרצדס, שיבנה את הקרשים בשביל הילדים והמצווה, כי הילד שהוא מתוק מדבש, ביקש שאבא ידבר קודם עם האיש. הקבלן הביא לאבא מושיק חבילת מסמרים מספר עשר, וממש בירך מכל הלב שלו, 'שיהיה לכם לחג שמח וכשר'.

'איזו סוכה ישרה, בנית אבא'לה' אמר קובי. נשיקה לחה שנצמדת מהלב על הלחי, השלימה את הסיפור - הנשמה של אבא מושיק ושל קוביל'ה שהוא ממש על שם סבא יעקב - המורה הישר.
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
א. אבי עזרא

הנודד​



הוא היה נודד בדרכים. נהגי המשאיות המיוזעים היכירוהו, בשעות הצהרים החמות בדרכים המתפתלות, לעולם לא הסכים להצטרף לנסיעה. נהגי מוניות ראו בו כמין 'קמע' לשמירה, אם ראו את ה'נודד' בכביש, אזי העולם יציב. מידי פעם נעצרו לצד הדרך והעבירו לידיו בקבוק מים קריר שהכינו לצנן את הגרון או את הרדיאטור, לפעמים היה מקבל בקבוק משקה קל בטעם התפוזים של 'מיץ פז'. כשהוא קיבל, היה מודה ושוב חוזר ושותק. ומיד המשיך לשאת את תרמילו, בדרך החוף צפונה ולפעמים דרומה, בדרך שער הגיא המתפתלת והצרה, או בצומת ביל"ו דרומה עד לאשקלון. כך היתה עוברת השנה וה'נודד' הפך לדמות מוכרת, עלומה ואילמת, המתמידה בשולי הדרכים. ה'נודד' היה הולך לאורכה ולרחבה של הארץ, שלא המציאה לו מנוח.



עברו שנים והוא ממשיך להלך, כשאופנים לצידו. לא, לעולם אינו רוכב עליהן, אבל התרמיל הגדול עבר משכמו והיה מוטל על ה"סבל", ובקבוק במים מהזכוכית הפך למיכל מפלסטיק. כביש שער הגיא הורחב, כביש החוף התארך והדרכים קיבלו מספרים, כביש מספר אחת, מירושלים לתל אביב וחזרה, וכביש גהה הישן והמוכר הפך לכביש מספר ארבע, מזומרר ממוחלף ומתנכר. יותר נתיבים ופחות שוליים, יותר מכוניות סגורות חלון וממוזגנות ופחות נהגים עם זעה, לב ובקבוקי מים קרים.



ה'נודד' עורר סקרנות אפורה חולפת ומעבירה הילוך במחשבה, מבליח ונעלם משאיר שובל של פליאה קצרת זיכרון. לא ראינו אדם, שידע או ראה, היכן הוא מפסיק ללכת, מתי הוא נח, האם ידע לשבת והאם או היכן, הוא אוכל וישן? ראינו אותו בקר ערב צהרים, ותמיד לא צפוי, תמיד במקום אחר בשולי הדרך ההיא.



יום חרפי היה זה, מבורך בגשמים עזים, המגבים לא עמדו בעומס הברכה, הדרך היתה מומטרת עזות, צמודת פגושים, צמודה בחשש, מטווחת למרחק הראיה המירבי של מטר עד שנים.

הדרך נעה לאיטה בואכה כביש מספר אחת, עד שהערפל סגר עלינו את האופק הצעיר והקצר. עצרתי בשוליים מחפש מוצא. מתבונן לארבע רוחות הערפל המבט בוהה, בבואה מטושטשת נכנסה לטווח הראיה. היה זה ה'נודד' שעון על אופניו המונצחות עימו, יריעת ברזנט עוטה על שניהם, על האיש ורכבו, מסביב רוגשים גלי שלוליות.

הזמנתיו לחסות תחת צל קורת הרכב המסחרי הרחב, והוא הסכים. העלה הנודד את כלי נדידתו, והתיישב אל תוך האגם המלאכותי שהביא עימו, עם שהביא אל הרכב שלי ניחוח של יער וחופש, מהולים בפחד מוזר.



טרמוס של קפה חם היה המתווך שהפשיר את הסקרנות. על שתי כוסות פלסטיק לבנות, היתה בי העזה לשאול את הדמות העלומה ולדובב פה חתום, הצלחתי היתה אמנם חלקית. אבל היה בה משהו ששוה לדבר עליו, גם אחרי שעברו כבר עשר שנים מאז.

ראה, כך אמר, דיבר וסיפר בערבוב, אני גולה לכפרה על הריגה בשוגג!

הייתי נהג ברכב מסחרי, סוכן של מזון. יש לי בית, אשה וילדים, הם מתפרנסים מסוכנות המזון שלנו, אני נודד בדרכים אין לי מנוחה.

כן, זו היתה שעת בקר מוקדמת, נכנסתי בהילוך אחורי לעבר פתחה של מכולת, כדבר רגיל. שמעתי חבטה קלה, יצאתי לבדוק מה הרעש החשוד ומצאתי ילד קטן שיצא מהבית, פשוט פתח את הדלת ויצא מוקדם בבקר, אני הבאתי אותו לשם, בגללי הוא יצא מוקדם מהעולם. כן, גם אני שקעתי באותו בקר, יחד אתו יצאתי מהעולם.

באתי לנחם את ההורים, הם לא דיברו מילה רק הביטו בי במבט, מהעומק של העיניים . . .

משם הלכתי לבית של הרב הגדול, שמתי לו על השלחן את מה שאני מרגיש ומה אני רוצה לעשות, והאיש הצדיק הזה, אמר לי שאסור לי לקחת את החיים שלי בידיים. יצאתי ולא המשכתי להקשיב למה שרצה לומר לי.

אבל אני רציתי לכפר ולנקות את הנשמה הקטנה והטהורה הזו מהנשמה שלי, שלא יבא אלי שם - לפני הכסא של האלוקים, בתביעה על הריגה מתוך רשלנות.

הלכתי לבית הכנסת שבשכונה, פתחתי לי ספר של תורה, וקראתי מילים של קדושה, מילים של תורה, מילים מהחיים של אלה שנמצאים כאן ויודעים מה אומר האלוקים שם. אני זוכר מה מצאתי שם כתוב כמו מכתב צוואה – "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ . . . צֹעֲקִים אֵלַי . . . מִן הָאֲדָמָה . . . נָע וָנָד . . . תִּהְיֶה בָאָרֶץ".







מאז אני נודד כבר עשרים שנה. יש לי בתרמיל אוכל וטלית ותפילין, לפני ראש השנה כיפור וסוכות, וכמובן גם חג הפסח, אני מסודר ב'בית התבשיל' של הכי דתיים. יש לי נרות של שבת, וכוס של קידוש ומיץ ענבים וחלות, כך אפשר לקיים את התורה גם עם אופניים וללכת נע ונד, אבל בארץ.

אני יודע שהאשה שבורה בלב שלה ממני, גם הילדים לוקחים את זה קשה. הם, מה יגידו לילדים שלהם, הנכד הגדול כבר בן חמש והולך לתלמוד תורה. אבל אני מפחד מהתביעה של הריגה ברשלנות, מה עונים לעינים של ילד קטן שהוא . . . גם הוא, היה נכד של סבא וסבתא, ילד של אבא ואמא, שיצא סתם מהבית מוקדם בבקר, וקבל מכה ונפל והמשיך להיגרר, וכך גמר את הילדות שלו מתחת לגלגלים שלי? הוא היה יכול להיות היום בן עשרים וחמש, עם שני נכדים לסבא ולסבתא ואולי יותר. אז מה אני יכול לעשות. אין פתרון אחר, תבין, אם זו האמת, אם ככה אמר לי האלוקים ישר מהתורה. אז אני לא אחד שנשבר מרגשות, יש לי כח של פלדה בלב, והיום אחרי שחרשתי כל שביל בארץ, יש לי פלדה גם ברגליים.

ישבנו ושתקתי והוא דמם. שאלתי אותו האם הוא מסכים שאשאל אדם שהוא חכם בתורה, שיודע באמת מה רוצה האלוקים. חכם אמיתי, שהוא נמצא כאן ולומד כאן ויודע באמת את כל מה שאומרים בתורה שם – בשמים מהמקום ממנו התורה באה. ה'נודד' השיב תנודת ראש אילמת עם כיוון לחיוב. אבל שאל איך יידע את התשובה אחרי שירד וימשיך במצוות ה'נדודים'?

הוא שמע אותי מתכונן להתקשר מהרכב הוא לא ידע שקיים דבר כזה, כמו מכשיר סלולרי, זה לא היה אז, לפני שהוא יצא מרצונו, מדעתו או מטעותו מהעולם.

אכן, כך הצגתי את השאלה לפני מורינו ורבינו, השואל יושב לידי, האם עליו לכפר על הריגה בשוגג בהמשך נדודיו? או שמא, האם יש כפרה אחרת?



הרב ביקש לשוחח עם ה'נודד' לבד, ללא האזנה. יצאתי מהרכב והשארתים משוחחים, הגשם כבר פסק מלרדת וליבי פועם מהתרגשות וכולי רטוב מזעה של חריצת דין עלום.

היה זה דו-שיח ארוך, שהדהד מבעד לפח של הרכב. הקולות הרכים היו מפצירים, מנסים לנקב חור בפלדת הלב. בפיקחותו הצליח מורי ורבי, למצוא את מסילת המוצא ללב האיש שליבו ורגליו הפכו ליחידה נודדת אחת.

לבסוף יצא האיש מרכבי, הסתכל בי במבט עמוק. השתעל מעט, ראה ידידי, שמי וכתובתי הם כך. מה שהרב הסביר לי זה ככה. אני מאמין שאני צריך לקיים מצוות, לכן אני נודד, כדי לקיים כמובן את מצוות 'נע ונד'. הרב הצדיק שדיבר איתי ניסה להסביר לי שאפשר גם אחרת, אבל אני כבר רגיל. החכם הצדיק מצא לי פתרון, בהיות וישנה מצווה אחת, שבשביל לקיימה כראוי אי אפשר להיות בבית תמחוי של חרדים, אלא מההתחלה כדאי לגור ולהיות ממש בבית, וזו מצוות הדלקת נר החנוכה, כך הוא חזר ואמר שכתוב בגמרא: 'מצוות נר איש וביתו'. לכן בעוד חודש ימים, אחרי שאתרגל לרעיון החדש, אני אתחיל לגור בבית מתוך מצעשה של מצווה. אבל אחרי חנוכה, לא אמשיך לנדוד אלא עד שאני אבוא אליו והוא ינסה למצוא יחד תיקון לנפש של הילד שהוא זכרונו לברכה ולנפש שלי.

עליך אמר הרב החכם, מוטל תפקיד, שאתה תהיה אתי בקשר בימי החנוכה כדי לתאם את הפגישה.

הוזמנתי לבקר בבית המשפחה של ה'נודד', לקראת שלב ההכרעה. היה זה הערב המסיים, היום האחרון של החנוכה. הנרות דלקו שמונה, הילדים סבבו את האבא, הנכדים רכבו על ברכיו המחושלות של הסבא, הוא הניף אחד אחד על ידיו ועל כתפיו על צווארו ועל ליבו, הוא שמח ושמח, ממש שמח. היו גם דמעות זעירות בעיניו, מידי פעם. הפלדה קצת הורידה מהחלודה שעטפה אותה וכמובן שהריכוך שהיה כפול שמונה ימים הועיל.

יצאנו יחד ברכבי לכיוון ירושלים. הרב היה ישוב מול הנרות, מהורהר וסופג את קדושתם, כפתילה השואבת את השמן הזך. ישבנו מולו ומיד נטל את היד משוייפת ה'כידון' של האופניים, וליטף בחן, בחסד וברחמים. שוחח וריכך, הפשיר את הקרח והסביר, הסיר עוד עקשנות ועוד חרדה עוד נקיפת מצפון ועוד מחשבה לא ישרה. עד שהסכים ה'נודד' להתפשר על תיקון אחר לנפשו.

הסיכום היה, שמהיום הוא ממשיך בחיים הרגילים. מכאן הוא יקבל על עצמו, לתמוך בילד אחד שהוא עכשיו גם הוא בערך בן חמש, יתמוך בו לאורך השנים עד שיעמיד בית משלו. יקח עליו לפרנס מעבודתו כסוכן מזון, את הילד הזה שאין לו מי שיעזור לו בחיים. שאין לו תזונה בריאה, שאין לו מי שיעזור לו בביגוד, שחסר לו מי שיסייע לו ללמוד תורה, וכן ללמוד אומנות בבוא הזמן, והעיקר שאין לו מי שידאג לו להיות איש חי, כדי שיעמיד חופה וימשיך את הדור הבא.



ראה בני, מילא הרב את הלב בזוך ובאור, 'חג החנוכה הוא חג החיים, החג שבו הלוחמים הצדיקים והמעטים, היו מוכנים למסור את החיים, מוכנים ממש למות, עבור המטרה האחת, כדי שפה בעולם הזה, ימשכו לחיות הילדים שלהם והנכדים והנינים בדורות הבאים לחיות את החיים האמיתיים, חיים של תורה נקיה וטהורה, ללא פסולת של השכלתם הרעה של היוונים. ראה בני, אנחנו אלה שהם התכוונו אליהם, שהם יצאו להלחם בעבורם. אנחנו מתקנים יותר על ידי הוספת חיים, יותר מהשבתת החיים. ממש כמו נרות החנוכיה שמוסיפים ומוסיפים כל יום עוד ועוד, כך תחזור מהנדודים לבית שלך ומכאן תמשיך את הפסוק החדש שינחה אותך, מתוך הפזמון של 'מעוז צור ישועתי' חזור עליו שוב ושוב עד שתהיה מצפה לישועה, עד שתהיה רואה בכל פעולה טובה את ההקרבה על המזבח - 'אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח"



ה'נודד' חזר הביתה במונית. גם אני סובבתי את ההגה אל ביתי. בדרך חשתי משהו חדש, הבנתי במאורע שהביא אותי עד לחנוכה הזה, שהטעות של אותו 'נודד' היתה, ממש כמו הטעות של פעם. של אותם טועים, קראים קראו להם בהמשך , צדוקים בייתוסים ו... אחר כך מתייוונים וכו' כשחלק מהעם היהודי ניסה לכווין את חייו עם התורה שבכתב, ללא הדרכה של חכם חי, ללא מעבירי מסורת התורה שבעל פה החרותה על לוחות הלב. כשהתורה מנותקת מהחיים, היא מביאה יהודי עם לב טוב, עם לב של זהב או מפלדה, שנשמתו תתרוצץ ללא מנוחה בכל ארץ ישראל, כשהפתרון נמצא קרוב אליה – בפיו ובלבבו לשנותו.

רק כך רצה נותן התורה, כשנטע בנו 'עץ חיים', אל נא, ממשיך לבקש, לא לנדוד יותר ללא מורה וללא מטרה, אלא ללכת נכון כי 'דרכיה - דרכי נועם', ורק לצעוד בכיוון של 'וכל נתיבותיה- שלום'.



"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו קודם, משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום"

(משלי ג/יז. רמב"ם הלכות חנוכה)​
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עוד מהארכיון


זוטו של כבוד

(מונולוג)​

להחזיק את העודף המתבקש ממנו, לספור לו אותו מיד, להגיב על מניינן של המטבעות, להתבונן בתגובה שלו, לנצל את המבוכה עצמה. לבדוק ההיתה כאן אמת, או היתה איזו התחמקות ממבט ישיר.

כך גם אפשר לחיות, כי באמת אין כאן משהו מוחלט, טוב ורע, לבן ושחור - האפור הוא הצבע השולט בזוטות.



אפשר גם לקבל את העודף, להכניסו במופגן אל הכיס, לחייך אל העיניים הגדולות והבוחנות, ולהמשיך בעיסוקי החיים. גם אם יש סיבה לבדוק את האמת, העודף ייספר בחשאי, ללא הדגשה. גם כאן לא רואים מיד את הלבן, את הטוב, את האמת, האפור שולט בזוטות, גם בזוטות היותר נחמדות שבחיים. כן, בזוטות הללו יש בנייה של אמון, של בטחון עצמי ושל הרבה קשר. בזוטות ודווקא בהן, יש את הכח הקובע, ליצירת מתח סמוי או להביא לרגיעה בטוחה ומוצהרת.



אפשר להניח יד על כתף צעירה ולהזרים אמון, בטחון, תקווה פשוטה ועידוד על היותך מי שהנך.

אפשר להניח יד אחרת על אותה הכתף, ולהעניק מתוכה את התחושה של ביקורת על הכל, בודקת, בוחנת, מחפשת פגמים, מגמה של כח הבא לשלוט על הרצון, על הניצנים שהחלו להיפתח, שמבקשות לבטא כיוון אישי, של היותך מי שהנך.

היותי חי חיים מלאים, עם כבוד עצמי, בטחון עצמי, ואמון בעצמי. גדל עם החיים עצמם, מגרעין הראשית שלהם עד לצמרת כל הגילאים.

מהבכי של תינוק, המבקש בזעקתו, תגובה, סיפוק צרכי גוף ויותר מהן צרכי נפש. המגע, האחיזה, הרטט הרגשי, השלווה בנשימה, הקול, הריח. הכל נספג במח הלבבי, אל הבראשיתיות של החיים.

הקשר הבסיסי עם החברה, הגילוי של יציבות מול הקושי, היכולת לדחות רצונות, הם כוחות נפשיים ורגשיים, שנאגרו ממה שהטיפו אל תוכם. התגובות של המתבגרים מתבטאים מתוך ההוייה שהוקנתה אז, מתוך אותן לילות טרוטי עינים של הורים צעירים, סבלניים פחות או יותר.

שהועברו מלב אל לב, מלב גדול ועייף אל לב תינוק קט ותאב חיים, הם נספגו דרך העור והלשון, בקשר העין וההקשבה, מהאם אל התינוק, הגדל בתוך אצבעותיה, בפעימות ליבו המהירות, במוחו הקט והסואן, המזנק אל מרחב המחיה הענק שעולם שמו.

התחושות, המילים והצלילים, הכעס והחוזק, האיפוק וקוצר הרוח, נטפו אט אל מערכת התחושה, אל מאגר התת ביטוי, של כל ילד ומבוגר, של כל מי שהוא עולם מלא, הגדל כגלדי מעגלים, כשהילד שבתוכו גדל עמו, לתמיד.

גדל עם מאגר של שאלות, עם ביקוש אמיתי לתשובות. עם הרבה 'אמא מה זה'? ו'אמא למה'? ו'מתי כבר..'? ולמה לו' ו'למה אני'?



החללים מבקשים להימלא. חללי המח יכולים להתמלא בכל המידע הקיים ועוד ייוותר בהם הרבה הרבה מקום, לעוד. החללים בלב מבקשי לחוש הכל, וממש הכל. בתחושות המלאות של כל מה שרק אפשרי וגם מה שהחלום יכול לדמיין עליו. התחושות הראשונות ביותר, מבקשות לגעת, להריח, לראות ולשמוע, לטעום מהחדש ולהתרגש כל פעם מהחידוש. המח המתמלא בשאלות, שמצאו מענה, היוצר שאלות המוצאות הקשבה, היוצרות הבנה, המביאות לדעה מתגבשת, מביאות בתוך עצמן כובד ומשקל. רמת משקל גבוהה ועמוקה. כבוד עצמי למושג בסיסי של ה'דעת'.

הלב המתמלא בחוויות, בחיוניות, בהרגשה בסיסית של 'אני אהוב', 'אני רצוי' 'אני מתוק' 'אני גדול' 'אני נאמן' 'אני בטוח'. הלב מתמלא בחוויות של 'אני אוהב שאוהבים אותי', 'אני מרוצה, אני מתוק כשאני רוצה', 'אני מאמין ואני לא מתאכזב כשאני בוטח'. הלב מתמלא ב'כן' וב'לא' ברורים. וב'אולי', שגם הוא ברור, דווקא בחוסר היכולת או הרצון להבטיח.

הלב פועם פעם אחר פעם במקצב של חיים עם מצב חזק ויציב, נאמן ואהוב. הלב מקבל תוכן, תחושות ורגשות, מביט בעינים יציבות על המרחב המוגן וממנו פוסע בליווי, אל המרחב המוגן פחות, כדי להתאמן בהמשך הדרך. עובר אט אט, מהאמון המלא בכל אלו שהם 'שלי', אל בדיקת נאמנותם של כל ה'אחרים'.



אבל, אבל, יש והרבה גם אחר ואחרים. הלב החסר, הדל בתחושות, נותר בתהיות, בעמימות של צרכים ללא מענה, בשאלות מסקרנות ההופכות את המעניין למיטרד, לנודניק, ל'מספיק כבר עם כל השאלות האלה' 'כבר אמרתי לך פעם אחת אתמול וגם לפני שבוע'. להיגררות אחרי מי שהיה מקור חייו ובטחונם, ללא הכנה וללא הגנה, אל מצבים אחרים פתאומיים, שגדולים עליו בכמה מספרי גיל והתנסות.

הלב שאינו מתמלא, נותר פועם אל העבר, אל הנסיגה, אל צמיחת שיניים עם רצון לנשוך הכל. אל צמיחת רגליים עם בעיטות של תינוק מגודל וריק, חסר משמעות של אהבה פשוטה להיותך 'אתה'. ידים שגדלו מושטות להיאחז, אצבעות מחוספסות, דחויות, מחוסר טיפוח רצוי, ללא לחישה רכה של מישוש ומגע עדין ורך. כך גדל לו הריק, החסר והחוסר. הצימאון הנצחי והמאגר מלא הקנאה.

"הכל כאן לא בשבילך מותק, לא לגעת, עכשיו אין כלום, אפילו לא אחד, זה בשביל האורחים שלנו, ושיהיה ברור, אתה מבין, את מבינה, אתם מבינים. אל תהרוס/תקלקלי/תפריעו לנו את הערב, עם ההמצאות המטופשות שלך/שלכם. אתה כבר גדול, כבר בן שלוש מותק. נכון תהיי ילדה טובה, נכון תהיה מתוק חמודי".

המבט של הצמצם מעביר תמונה ברורה ומאיימת, יש עולם 'שלהם' ויש את ה'אין' שלי. כך מתפתח לו תינוק, ילד, מתבגר, בכיוון ההפוך, אל השרשים הבוסריים ביותר של הטבע החומרי, החומרני. גדל כך גס ולא מעודן, גדל בחוסר ללא שום דבר שיעניק משקל ל'אני', ל'שלי' ול'עצמי'. מניין יבא ויתור כשאין מאגר לדלות ממנו את השלווה. מאין תבא סבלנות כשלא קבלנו ממנה טעימה. מאין ההמתנה המתבקשת לשלב הבא, השלב שלעולם לא יגיע, כי הרי אין כמעט הבטחה שמומשה ואין אהבה פשוטה ובסיסית שמרפאת את הכאב.

כך צומח לו אדם, ילד ילדה ומתבגר, החסר כובד של תוכן במח, שגדל בתנאי חוסר משקל בלב וברגש, כך גדל לו מי שלא הכיר 'כבוד עצמי' או 'בטחון עצמי', שהמיר אותן ב'לעשות רושם' וב'לעשות חיים'.

משל, למי שהחליף את האכילה המשביעה, ב'לעשות אוכל' ולהישאר רעב. את השמחה העמוקה, ב'לעשות שמח' ולהישאר עצב. כך זה 'לעשות רושם' ולהישאר נחות, כרעב לייחס ולכבוד אמיתי.



אנא, אני פונה כאן, לכל מי שקורא את מה שכתבו עלי, אנא, אז לא לספור לי את העודף בפנים, כי תאמינו לי, אני זקוק לאמון של כל מי שרק יכול לתקן, למלא, להספיק את כל מה שפיספסו, כל מי שהיו בתחילת החיים שלי.

אז באמת, אנא, תנו לי מעט מהכבוד ואשיב לכם הרבה נחת. אבל, קחו גם סבלנות וזמן, שאותם, כידוע לי מאד ולכם גם, לי ממש אין בכלל סבלנות ולא זמן ושלווה, אבל הרי לכם יש, והרבה.



"לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת - נְשָׁמָה יְתֵרָה, לְנֶפֶשׁ מְצֵרָה - תָּסִיר אֲנָחָה"

(סדר זמירות לשבת)
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
חוליות בשעון החיים א. אבי עזרא

האיש מכובד, מתבגר באפור לא מודגש, מגיע מהצד, שוקע לתוך מושב אקראי מספסלי בית הכנסת הגדול. סוקר לאט בעיניים שאין בהן צבע, את הקיר העמוס בשלטי שיש מתקופת הנעורים. מביט בתבונה זוכרת על השלטים עמוסי הזכרונות, החצובים באותיות שחורות אפורות המלבינות לאיטן, דוהות באויר ההווה המשכח, או מסויידות ביד נכרית חסרת עניין. משם עובר מבטו אל שלטי המתכת החדשים, המרצדים בנרות הנצחה אדומים כפרסומת חוצות. מוציא מכיס חליפתו שידעה שעות יקרות וימים יפים, שולף לאטו שעון יד מזהב כבד, התופס את העין. שעון זהב יקר, שרק בצד אחד נותרה שרשרת הזהב הכבדה, אבל בצד הראשון נותרו רק שתי חוליות למזכרת. מביט בשעון, מביט בשעה של מנחת ערב, מביט ומלטף ביד השניה את החוליות הגידמות, נזכר בשעות אחרות. משהו שמרצד בעינים מספר שלעיניים האפורות הללו היה בעבר צבע אחר וזמן אחר, בעבר. המבט נאנח, השעון עם חוליותיו החסרות מוחזר אל כיס המקטורן. המניין מתאסף לעשרה, החזן קורא והאיש ששפתיו הכחולות נעות, עיניו קבועות וכבויות וקולו לא ישמע, גם בשעה שנעמד לומר קדיש אחרון, לוחש לעצמו את כל המילים ופוסע לאחור פסיעה קטנה וכבדה, מרים קולו ומכריז "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". מתיישב, מכובד, מביט לכיוון השעון הגדול, מתבונן אל המחוג הקטן של השעות הארוכות, השעות הזוחלות להן ללא סיבה לחזור לאן. ממתין לתפילת ערבית מבטו פונה אל שם, סוקר את מי שלא נכנס ולא יכנס לו כבר. מניע ראשו לשלילה כשמגיד השיעור, השיעור במשניות רומז לו להצטרף. בפעם הבאה כשהגיע שוב, שוקע באפור לתוך מושב אקראי מספסלי בית הכנסת הגדול ומוציא שעון זהב כבד מכיס מקטורנו שידע ימים אחרים. הפעם העין קולטת את השינוי, חסרה היתה חוליה נוספת. זה היה בולט מאד. לשעון הגידם היתה רק חוליה אחת, בצד הראשון של שרשרת הזהב הכבדה. כך מידי זמן, עוברים הימים כלים החודשים וחוליות הזהב נעלמות לאיטן מהשרשרת. הזמן בשעון הזהב מתקדם לו בכל אותה השנה, והאיש ממתין בין מנחה לערבית וממשיך להרים קולו באיחוליו לשלום עמו. לאט אבל באופן קבוע נעלמות החוליות המוזהבות, עד שלאחרונה, היה שולף את השעון כשהוא מונח בתוך קופסה קטנה לתרופות, העשויה מפלסטיק שקוף. מתוך הקופסה היה מביט בזמן המדוייק והמבט בעינים ההן נראה אחר. כאשר עברה לה כמעט שנה תמימה מאז הפעם הראשונה שנראה שם, הוא כבר לא ממתין בין מנחה לערבית לשעון הגדול שיעבור מכאן שלם עם מחוג השעות. יושב מכובד, ליד מגיד השיעור, במשנה אחת ליום. אומר את הקדיש בקול, פוסע לאחור בפסיעות גדולות, מרים קולו בכח, בבקשה, בתחינה להשם, בקולו היתה בקשה אמיתית "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". היה כאן סוד, היה כאן משהו מוזר. חסרה היתה החוליה והקשר, שתבאר או תספר את מה ששעון הזהב הסגור בקופסה, לא ידע, או שלא העיז לדעת.

מגיד השיעור במשניות אהב את המקשיבים ואת נשמתם. אהבה שאינה תלויה בדבר מה, אהבה סתם. אני אוהב את האנשים הפשוטים והתמים הללו, את היהודים הפשוטים הנאספים ללמוד משנה לעילוי נשמתם של אלה מקרוביהם שהיו כאן, או לעילוי נשמתם של הנמצאים סביבי בהווה. כי הם נשמות גבוהות וטובות באמת. כך הסביר וקבע בהחלטיות לסקרן אחד ולבאים אחריו.

מגיד השיעור במשניות, היה אדם רגיש, חי וצבעוני, ככל שאיש כזה יכול להיות. מולו ישבו אפורי מגבעת מבד קורדרוי דהוי ואפרורי, או חבושי מגבעת קש צרת שולים ואפורה, בכל גווני האפור האפשריים. היו גם יהודים עטויי כיפת בד שידעה ימים אחרים ובהירים יותר. כולם מביטים ומקשיבים למוצא פיו ולידיו שהיו מציירות את הסוגיות במעגלי חיים, ולעיניו שהיו ממחישות יחד עם הבוהן את מיטבה של שאלה יחד עם העידית של התירוץ. כולם היו אנשים בני גיל מתקדם, בחלקם מסודרים בגמלאות או בדמי שכירות מאיזה נכס או חנות, אותה ניהלו בעבר. חלקם נעזרים כלכלית בפנסיה מסודרת מהעבודה, ברנטה על שנות סיוטים. סביב השולחן ללימוד המשניות לעילוי נשמות, ישבו גם אנשים דלים וחסרי קצבה מסודרת, בלא שנמעט בערכו של קצבתו של הממסד לציפייה לביטוח לאומי.

מגיד השיעור נכנס לחיים של מי שאהבם, באמת. הוא ידע על שמחות ועל ימים קשים בעבר ובהווה, על בת זוג שכבר קשה לה לטפל בבית הגדול. על לבטים בעקבות בקשותיהם של ילדים רחוקים מעבר לים או מעבר לגדרות המצפון, המנסים להחתים צוואות ומתנות מחיים בנימוקים אלו ואחרים. על סבל מדיד שינה, על נקיפות לב ומצפון על מה שהיה יכול להעשות אחרת בשנים ההן, כשהעולם היה שונה והכל היה אחר.

מידי פעם היה נוטל את רכבו החבוט ומתלווה אל פרוזדורי האגודות המספרות על סיוע לנפגעי, לזכאי או לבוגרי - - - המחנות, פעולות איבה או לוחמי מחתרת, מוסרי נפש וגוף. שהגמול החומרי למעשים מרוממים ונושבי רוח פסגות עטויי שלג של ימי זקנה, לאלו היושבים לצידו, שהם, שהקימו את החברה והעמידו את מוסדותיה הלאומיים. אבל לפעמים, פעמים רבות מדי, כל גמולם ממנה, הם הררי ניירת צפופת מילים זעירות עטופי כוונות ומשמעויות כפולות. נענים ומתענים למוצא פיהם של פקידים הנמצאים בחדרם בכל שעות הקבלה, תמיד. אמרנו תמיד, כן אדוני, תמיד אנחנו כאן, לשרותך. תמיד יאמרו, כן, חוץ ממתי שצריכים להם. או אז בשמעו את דברי ההבל והסבל, היה מתנער, מניע את רכבו הגונח נוטל עמו את תלמידו הישיש ויחדיו היה מגיע אל הפקיד, האדון, הגוף או הוועדה. מגולל את סיפורו של הנכבד העומד לימינו, נוטל את כל כוחות השכנוע שחננו הבורא, כושר זה שפיתח אותו בשיעור משנה לבוגרי החיים שלא נרדמו אצלו מעולם. שלא מצאו עצמם באותה שעה כמי שחשים חיים ועילוי לרוחם. בכוח הצבעוני והמלבב הזה היה מכופף לבבות עינים וראשים אל מה שניתן להשיג ולא ידעת, ולא ידע, ולא שמעת ולא נשמע, עד כה. כך היה מחמיא ומצחיק, גוער ומזהיר בפקידים בני שיחו ובאלו היושבים ליד ברזי ההחלטות, מחשביה וקלידיה, ולא מרפה עד שיקישו את קלידו המחליט של ה"אנטר" האחרון, לאישור הראוי ולגמרה של חתימה טובה. הלומדים אהבו אותו בנוסחה מקבילה ומעגלית, יושבים סביבו שותים בצמא, רעבים לחום ועיניהם נוצצות מתחת למגבעות האפורות למשמע ההסברים ולמראה הצבעוניות המחוללת למולם. מביטים אל הצעיף התכול המעופף במרץ, אל החפתים המוכספים שלא משים משרווליה הסגורים גם בימי קיץ מהבילים של העיר הצפופה. מביטים ומרותקים אל אצבעותיו המסבירות, האוחזות בסרגל המהנדסים הצהוב ומדגישות את ההסבר למשנה החדשה, הסבר כה מושך, שאינו מניח למחשבות האחרות, הקרות והקשות, לחדור אל מעבר למעגל התמימות החמימה והקדושה שסביבם.

פעם אחת בשנה נקבעה למסיבת סיום במסורת בת שנים. מסיבה כוללת, כוללת בליבה את כל מסיבות הסיום שזכו להן בשנה האחרונה, ביום השנה לפטירתו של מייסד השיעור, זכרו של הצדיק לברכה. אז היה מגיע הרב ובני המשפחה, הגבאים והידידים וכמובן החזן הוותיק שקולו ידע פעם רגעים גדולים. גם עזרת נשים היתה לבני המשפחה שאהבו את הרעיון ואת התוצאות מביאות החיוניות החדשה לבעל שה' ישמרהו בטוב, לאב ולסבא שאוהב לרוץ לשיעור גם מאירוסי נכדה חדשה, ואות כבוד גם לסבא רבא שיהיה בריא ושימשיך ללכת או להגיע בכל דרך מתגלגלת אל השיעור מחיה המתים הזה.

סביב שלחנות ערוכים ישבו כולם, בוהקים, חגיגיים ומרוצים מעצמם ומכל מי שהצטרף לשמחה. מקשיבים לדברי כבוד הרב שליט"א המשבח אותם ואת מגיד השיעור המיוחד, מעלה את זכותו של מייסד השיעור זצ"ל ומאחל בריאות ונחת לכל היושבים ראשונה בממלכת השיעור במשניות.

מגיד השיעור מתכבד באמירת המילים המסיימות את המסכת והחזן מרומם את היושבים לתפילת קל מלא רחמים ומזכיר את כל מי שרשום בדפיה ובכרטיסיה של חברת המשניות "עילוי נשמות". הטכס היה מוכר ומרגש מוכר ומרגש כל פעם מחדש. אבל השנה היה משהו אחר. מגיד השיעור מתלחש עם הרב וזה עם הגבאים ואלו עם החזן וכשהוא מנענע בראשו בקול בס עמוק ומשמעותי עמד והכריז "יעלה ויבא", עולה מגיד השיעור ומזמין לבא את האדון הנכבד חיים שיאמר את דבריו.

אדון חיים מוציא את השעון בקופסתו השקופה. אבל הפעם הקופסה לא נסגרת כי השרשרת הישנה מבצבצת מתוכה. עומד לו שם בחליפתו המוכרת שעברה ניקוי מיוחד לכבוד המאורע, מטיב את בגדיו המגוהצים והמכובדים, משהו חדש היה בפניו של אדון חיים שהיה חבוש במגבעת אפורה כנהוג, אבל חדשה שלא כנהוג, עומד ומתחיל לומר דברים היוצאים מהלב, מהעינים ומלבבות השומעים יחדיו.

כל החברים זוכרים אותי מפעם, "חיים של עבודה" קראו לי. האמנתי בעבודה קשה ובבשורה שבה. האמנתי בשרירים וברוח שבהם. כך גידלתי את בני היחיד, שאתו יחד פקדתי את בית הכנסת הגדול והקדוש הזה פעמיים בשנה, פעם אחת ביארצייט על הורי ובני משפחתי ה' יקום דמם ובשנייה ביום הכיפורים.

הבית שלי, זוכרים, היה בצומת לא הרחק מכאן, בפינת הרחובות. כוחי עמד לי ולא בחלתי בשום עבודה, תמיד הייתי פועל, תחילה בפרדסים אחר כך ברפתות ובסלילת הרחוב הראשי, לימים אספתי קצת כסף והייתי נהג משאית משלי, בה המשכתי בכל כוחי ובכל המרץ שהיה לאדם עם שם כשלי "חיים של עבודה". כך הכל היה עד לפני כחמש שנים. מהרגע שהיא חלתה אני מרותק לבית, מכרתי אותה, את המשאית, בכסף שקבלתי לקחתי אותה לרופאים הכי טובים שגם הם לא יכלו לעזור. לא נשאר לי לירה שלא הוצאתי בשבילה עד הגרוש האחרון, בדיוק כשנגמר לי הכסף לפני שנה בדיוק אז היא הלכה זכרונה לברכה, מוחה דמעה של אמת. חיים מדבר דיבור מעורר מחשבות על העיתוי. היא לא סבלה ממחסור עד הרגע האחרון, הרגע הזה שלפניו היא בקשה ממני ללמוד משניות בשביל הנשמה שלה. בימי השבעה חיכיתי לילד שיבא מגרמניה, שם הוא גר, אבל אמר שלא יכול. אולי.

אני ביצעתי את ההוראות שלה, תמיד שמעתי בקולה. באתי לשיעור כל ערב ותמיד חזרתי הביתה והבטתי אל הקיר מול התמונה היחידה שהיתה לנו מהחתונה שלנו, כל ערב כשחזרתי אמרתי לה, אני לומד משנה כפי שבקשת והיא היתה מחייכת בעינים שלה.

אבל הגרושים שלי נגמרו ולא היה לי במה לאכול. לקחתי את שעון הזהב שקבלתי מהילד ליום הנישואין החמישים שלנו, והתחלתי למכור את החוליות שלו, כל חדש חוליה אחת, במה שקבלתי השתדלתי להסתפק. אבל החוליות נפתחו לאט לאט, עד שנותרתי עם שעון הזהב הערום. הנחתי אותו בקופסת התרופות שקניתי לה ממש בכסף האחרון שהיה לי משלי, וכשאני מביט בשעון דרך הפלסטיק אני נזכר בה ובילד.

אבל אני חייב כאן לספר משהו שאני מרגיש שכולם חייבים להבין, המחשבה המקורית שלי היתה לי ברורה "גומרים את השנה חיים, אחר כך אין טעם להמשיך הלאה במשניות". אני חיים של עבודה לא חיים של משניות, אבל בחדשיים האחרונים הבנתי משהו חדש. אני בקשתי וממש דרשתי ממגיד השיעור לעמוד עכשיו ולדבר, להבין מה מרויחים מהשיעור גם בעולם פה, בבית בכסף, באמונה בה' ובבני אדם אמיתיים. המגיד שיעור שיהיה בריא, השאיר אותי פעם אחרי השיעור ושאל אותי ממה אני חי, ממה מתפרנס, מה מצבי, הוא שאל באמת וככה מצאתי עצמי מספר לו את כל המצב הקשה הזה. הוא כאילו היה האבא שלי, איש עם כזה צבע חם בעיניים מול כל האפור הקר שהיה לי בלב. ביקש ממני השם שלי ושלה זכרונה לברכה, ביקש המספר תעודת זהות וכתובת שלנו ואמר לי, תראה חיים, אנחנו מבקשים מה' "חיים של עושר וכבוד חיים שיש בהם תורה ויראת שמים". אם תבקש ממנו אתה אתה יכול לזכות לזה. הסתכלתי עליו בעיניים שלו שדברו באמת ורציתי להאמין גם אני באמת.

למחרת נגשנו למתווך הדירות כאן ליד בית הכנסת הגדול, לא הבנתי אבל הרגשתי כמו כבוד לאבא שלנו לאבא של השיעור. שם הושיב אותי מול המתווך ששאל שוב לשמות ולתעודת הזהות שלנו, כשחיוך קטן מתחת לשפמו. הסתכל משהו במחשב והתחיל להדפיס דפים שהגיעו אליו מהטאבו. בדפים הללו היה כתוב שבבניין בו אני גר יש דירה אחת נוספת הרשומה על שמה שלה זכרונה לברכה, של אשתי, שלעילוי נשמתה למדנו יחד משנה אחת ליום במשך כל השנה.

בעלת הבית הקודמת של הדירה היתה גברת רוזה, אשה שהגיעה ונותרה בלי משפחה, ארחנו אותה בליל הסדר והמנוחה היתה דואגת לה כמו אחות. גברת רוזה הלכה פתאום, והשאירה אותנו כואבים. אני חושב שרוזה הזו כמה שנעזרה באשתי היא גם נתנה לאשתי טעם בחיים. מאז שרוזה הלכה לפני שש שנים, גם היא התחילה להיות חלשה וחולה. המתווך אמר שכנראה רוזה הורישה את דירתה למי שעשתה לה כל כך הרבה טובות. אבל עכשיו אני היורש של הדירה הנוספת. אבל המתווך אומר שלא רק זאת אלא שהבניין בו אנחנו היינו גרים, עומד על מגרש שרוצים לבנות עליו מגדל חדש והם מוכנים לתת הרבה כסף. מה אגיד לכם אני הייתי רעב ממש, לא כבסתי את הבגדים מאז שהלכה. הלכתי לישון רעב וקמתי רעב במשך עשרה חדשים, אבל המשכתי להגיד קדיש וללמוד. הקב"ה עזר לי והראה לי שכשהמגיד שיעור אמר לי בשעה הקשה ההיא, שאומרים "חיים של עושר וכבוד חיים שיש בהם תורה ויראת שמים". אם תבקש ממנו אתה, אתה יכול לזכות לזה. את החלק הראשון הראה לי הקב"ה, הצלחתי להחזיר לעצמי את רוב חוליות הזהב שמכרתי, שכולן נשארו בחנות חוץ מחוליה אחת, אבל היות והיד שלי רזתה בינתיים, השרשרת נסגרת כך עוד יותר טוב.

תראו חברים, זה הלימוד של המשנה בחברת "עילוי נשמות" על כך אנחנו מבקשים, שה' יתן לנשמות של כל אהובינו תשומת לב מיוחדת ויחס מעולה. אבל אני מרגיש שגם לנשמה שלי היתה עלייה, הוספתי לשם שלי "חיים של עבודה" את ההמשך "חיים של עושר וכבוד חיים שיש בהם תורה ויראת שמים". ואסיים במה שאמר לי מגיד השיעור בשעה הקשה שלי לפני חדשיים "אם תבקש ממנו אתה, אתה יכול לזכות לזה".

בקדיש שאחרי סיום המשניות התכבד אדון חיים, הפעם כשחזר הצבע אל לחייו והברק שוב בעיניו, והם שהעידו על המתחולל בנשמתו המתעלה, כשהוא אומר בקול חזק ובטוח את כל מילותיו של הקדיש המוכר. לכשהגיע למיליותיו האחרונים עלה קולו החזק והמרגש, כשכל בלומדים הנכבדים והרב שליטא התרגשו אתו כשביקש בתום ובאמונה מחודשת עבור כולנו "יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל. ואמרו אמן"

ונענו כולם כאחד עם חיים את שלושת הפסיעות האחרונות: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה ברחמיו שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

אמן!
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
טוביה ממשיך למסור רחוק - עד שיפתח השער​

את הרקע לאישיות המופלאה והצנועה הזו, שמעתי מהאדם עצמו בדרך אגב. ישבתי בליל טבת קר בחדרו הקטן כאשר שאר הבחורים המבוגרים שהו בבית המדרש ללימוד ארוך של 'ליל שישי' – אור לערב שבת קדש. כולם היו מכונים על ידי השכנים בשכונת זכרון משה בשם הכוללני - 'בעלי תשובה'. לכל אחד היה סיפור אחר ותשובה אחרת. לא לכולם היו שאלות לפני שזכו לתשובה, ולא לכולם היה סיפור כה עצמתי וכה מוצנע.

הגעתי לחדרונו מכורבל במעיל חורף. הוא, טוביה, ישב עטוף בשמיכת קיץ על מיטת הברזל, ושינן שוב ושוב משנה אחת אל תוך אוצר הברזל של ראשו החזק - כה חזק היה ראשו בחיצוניותו הפיזית וכה רופס היה בתוכיותו העיונית.

ה'נגיחות' של ראש הברזל הזה, היו מפורסמות מאד בעבר הרחוק, כמרחקה של שנת אור ארוכה ורחבה. הנגיחה הבוקעת מעצמת הברזל הזו, היתה מרכז המתח בקרב האלפים שגדשו את האיצטדיון הרחוק מכאן, מרוחק מעט, אך ורק, כחמישה קילומטרים מתוחים בקו אווירי מרוסק. אבל כה מרוחק מהקו הרוחני של הדירונת הקטנה, הגדושה בחום הבוקע מהחיוך העדין והמשנן, אל תוך החלק הרך שמתפתח בתוך קופסת הברזל המחוסמת. יושב לו טוביה בעקשנות יצוקה על מיטת הברזל, מתנועע לקצב המנגינה הפנימית, המשוררת בליבו והמחדירה לראשו בפעם התשע מאות ששים ושמונה, את המשנה הראשונה בפרק הראשון של מסכת אבות.

ישבתי בסבלנות מחוזקת, ממתין ומקשיב ולא נמאס לי לשמוע שוב ושוב עשרות פעמים נוספות ומתוכננות, ידעתי שאמתין עד שיגיע להשלמת הסיבוב הראשון בשינון – אלף פעמים הוא ימשיך לשבת ולנגן כהרגלו עד כה, את המשנה הזו, כי כך בחר את דרכו.

כל פעם שגמר לנגן ולפזם, לזלף באיטיות את המילים הדקיקות אל נימי מוחו החסומים, ההלומים בכל בעיטות הברזל שספג, המחושקים בנגיחות הפלדה ששילח. כך יושב לו טוביה ושוב הוא חוזר ומשנן, שוב הוא מכופף אצבע אחת בידו השמאלית, כסימן להעפלה נוספת, שלב חיוני ומשמעותי המביאו כדרכו אל פיסגת האלף. שלושים ושנים שינונים הקשבתי בהתמוגגות, הבטתי על העקשנות הנעימה אל העפלתו להר - "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" ושוב האצבע הרביעית ממתינה למנגינה וטוביה מנגן, אחת למטה ואלף למעלה - "מ-ש-ה ק-י-ב-ל, משה קיבל ת - - -ו - - -ר - - -ה, משה קיבל תורה מסיני מִ- - סִ - - י - - נָ - - י, אי, אי, אי, אי, מִסִינּייי".

וטוביה שלי המתוק ממשיך שוב, כנראה שזו החוויה המרגשת ביותר עלי אדמות. לגעת במילים המתוקות, המטפטפות כטיפות זהב ודבש, נובעות מפיו של טוביה, מליבו הרחב, מנשימותיו האיתנות, מטפסות אל הראש המוצק, שלא ידע הרבה לפני שנה. לא ידע כלום על סיני, לא כמעט על התורה ובוודאי שלא ידע ולא העלה בדעתו, שיעביר מפיו אל ראשו את המסירה המדוייקת ביותר - ממשה רבינו ליהושע, המסירה שממשיכה מיהושע לזקנים ומהזקנים לנביאים, הנביאים ממשיכים למסור ולמסור לאורך ולרוחב מאות בשנים, עד לאנשי כנסת הגדולה. עד לתנאים ולאמוראים באלפיים שנה של תורה משנה וגמרא. אל הגאונים והראשונים, ומהראשונים ממשיכה ועוברת את כל החסימות, עוברת ישירות אל רבותינו האחרונים. במסירה ארוכה של למעלה מאלף ותשע מאות שנה נוספים, של שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, במסירות מדוייקות מליבו של דור מסור אל מוחו וליבו של דור מתמסר, המקבל כולו את תורת רבותיו. ומהם היא ממשיכה גם בשנים האלה של העכשיו, עד לאותה ישיבה בשכונה הירושלמית, עד לדירה הקטנה המרוצפת באבנים המתעגלות, המספרות על מסירות והקרבה. יושב לו טוביה בדירת הפנימייה הזעירה קטנה, המרוצפת באבנים גדולות, עגולות וחזקות, מחוזקות בטיט של מסירות ועקשנות, מספרות באלם, על מעשי ידיהם של מתיישבי השכונה הראשונים. שחצבו בדם וביזע באבן הסלע העקשנית, את הקשר של היהודי אל רוחו, אל ארצו ואל בית אבותיו.

לכשסיים את מסע האלף הזה, נתעטף טוביה בשמיכתו מפני הקור שהחל להרגישו, לגמנו קפה מעורר וההפשרה החלה לתת סיפור קולח ומופלא, על נער גבוה ושופע תלתלים שהיו בזמנו כה בהירות וכה מפורסמות. על כח סבל בלתי מצוי, על יכולת משחק רצינית, על יכולת להגיע בגיל צעיר לפסגות של ליגות וגביעים, על בתי מלון ומשכורות עתק, ועל מתח יומיומי בכל צעד, בכל מגע ובכל מוצר – המתח היה במגע עם כדורי חייו, עם הסביבה הקרובה, עם בגדיו שלעורו. כן, מספר טוביה בביישנות צנועה. 'לא היתה לי סבלנות לפתוח את הקשר של הנעלים. את הכפתור בחולצה, הכל היה נקרע בחמת מתח' - עצבים של איכות חיים כזו, כשהלוחמה על מגרשי משחק החיים, היא הדם הזורם בתוכי, הלחץ הוא הלב והמח, והראש הוא הנוגח את נגיחותיי המקצועיות – נוגח בהן עם כל התחושות והיכולת, מגיח בזעם של עצמה את כלי ההבנה של בן מגרש מקצוען.

הכל נעצר לנגד עיני אלפי האוהדים והבלתי אוהדים, טוביה נתקע על הדשא בעצירה פתאומית, היה זה ביום שבת אחר הצהרים, בשעת תפילת מנחה טרם הסעודה השלישית.

תאמין לי מתרגש טוביה ועיניו נוסקות לאחור, אני לא מדמיין, 'ממש נעמד מולי יהודי זקן עם שטריימל כזה מרוט, עם מקל סבא שהחזיק בשתי ידיו, חסם אותי במקלו הישן, ממש לא נתן לי להמשיך ולשעוט על מגרשה של ירושלים הצהובה. לא יכולתי להבין מה קורה אתי. לא יכולתי להגיב הייתי מוקפא'. האוהדים ויריביהם שאגו, אני לא הקשבתי. הם החלו באיומים עלי והמאמן הוריד אותי מהמגרש, מחשש לחיי. הם השליכו לעברי בקבוקים וחפצים שונים. אני לא האמנתי לראות עד כמה מתהפכת לה התהילה, מתחלפת מאהדה לכעס ומהערצה לעצמה נוראה של זעם המונים.



ההמשך היה מרתק, סיפרתי להורי על המחזה וירדתי עמם לפרטי הדמות ההיא עם השטריימל והמקל. משהו בתיאור שלי הזכיר משהו גם להם וכך מצאנו יחד בגנזיהם של סבא וסבתא שהגיעו מהחורבן אל הקיבוץ, את הקופסה שלא הספקנו לפתוח מאז שקבלנו אותה עם חפציהם המועטים ממזכירות היישוב. הגענו לפשפש בקופסת התמונות ומצאנו בה דמות זהה לחלוטין – סבא זקן עם שטריימל ומקל, ופנים מופלאות של חכמה בינה ודעת קורנים ביופיים.

בברור שערכנו בקרב בני במשפחה המורחבת, שבחלקם הם מבוגרים חרדים ממש ובחלקם הולך ויורד עד לנכד שלו, גם הוא נקרא טוביה על שם אותו הסבא, טוביה זה הוא גם חוקר משפחה ותיק. הגענו לבסוף אל הידיעה, שהיה זה אביו של סבא, יהודי חם, חכם וגם מקובל קדוש ואיש סגולה, שהיה ידוע בפעליו הרבים לקירוב יהודים ולעשיית מעשי חסד רבים, באזור מגוריו באחת מהארצות הנחרבות באירופה המזרחית. במיוחד הוא התפרסם בעשייתו למען שמירת השבת, הוא עשה רבות לטובת יהודי האזור שפרנסתם היתה דלה וידיעתם הדתית היתה דלה במקביל. הוא לימד אותם לשמור שבת, לסגור חנויות ולהדליק נרות, לבא ולהתפלל ולוותר על יום השוק לטובת הבית, בית הכנסת והשבת.

כנראה הוא המשיך לדאוג לשמירת השבת ולקרוב רחוקים גם ממרחק, משמי גנזי מרומים הוא ירד במלבושי השבת שלו מגן עדן של מעלה, אל שאול תחתיתה של השבת המבויישת, המחוללת בשאגות הזעם והקרב, במגרשה הירוק צהוב שחור של ירושלים המחוללת, והיא היתה מחוללת בכאב אישי מוחץ, דווקא על ידי החלוץ המרכזי של קבוצתה - נינו התם והמרוחק, שלא ידע על השבת, ולא על שמירתה. לא ידע מאומה, לא על זכור ולא על שמור. רק זאת ידע, שבכל שבת עליו להיות במצב של יכולת מושלמת והרסנית של משחק ותחרות לוחמנית - בעוט ונגוח בעוט והדוף. לא שבת ולא שלום. כל שבת והקרב שלה, כל שבת ומסירות לאורך ולרוחב המִגְרָש, הַמְגָרֵש את השבת, רחוק יותר, חזק יותר ומהר יותר. כל שבת והכאב שלה, שהגיעה ועלתה בוכייה ואבלה, מהדשא המושחר בנפשות יהודיות נכאבות, עד לעולמות השכר של הסבא הצדיק, מוסר נפש השבת לדורות.

ההמשך של אותה הכרה היה ישיר. הגעתי לביתו של הרב יצחק ברנר זכרונו לברכה, ישבתי וסיפרתי לו את הסיפור הפלאי הזה, והבעתי בפניו את רצוני לשבת על ספסלי הישיבה שלו. הרב ישב ושמע, תמה ודמע, סבר וקיבל.

נכנסתי לשיעור המתחילים בגמרא, השיעור שהוא שער הכניסה אל אולמה של הישיבה. אל האולם של הקרב האמיתי של החיים. ישבתי והקשבתי לתהליך, הצמדתי את האצבע למילים והראש שלי מרוכז ברב האומן, הרב ויסלובסקי הזקן והחביב, שלימד כל חייו את הדרדקאים בחיידר, אותם לימד את תחילת לימוד הגמרא והוא האומן מספר אחת במקצוע הזה. לא היה בחור או בוגר שלא עבר דרכו ולא מאוהב בו, גם אני אהבתי את הרב ויסלובסקי הזקן, אבל מאהבה לבד אין תוצאות. האזנים שלי הקשיבו בדבקות, לא מפספסות מילה. ממש בכל התשוקה של מי שמצא את חייו מחדש. אבל הכאב היה קשה, אני יושב ושומע וממש כל כולי מקשיב, ולא מבין כלום. לא קולט חיבור של משפט אחד, אחד בודד, בודד וקטן. כלום!

הרב ויסלובסקי גם מבין בלא מבינים. הוא מכוון אותי לשינון משניות בלבד, הרב ויסלובסקי אוסר עלי לגעת בכרכים הגדולים של הגמרא, וכך פסק את פסוקו של טוביה, שראשו ברזל וליבו רך ועצוב - 'אתה תגמור קודם כל את כל הש"ס במשניות ואחר כך, ה' יעזור. עוד נראה נפלאות ממך רבי טוביה'. מאז, הפסוק הזה פותח את יומי ובו אני מסיים.

טוביה נשאר חבר, ידיד אוהב וקשור. הוזמנתי לארוסיו עם בחורה צדיקה וחסודה ממשפחת גדולים מדורי דורות. שגם היא חזרה לדרכם של אבות אבותיה, אחרי ניתוק קטן של דור וחצי.

עמד הרב ברנר בקולו המסביר והעצמתי, שם חזר וסיפר את הסיפור המופלא של השחקן המתולתל, שהגיע אליו ובפיו סיפור מופלא מעולמות ההשגחה, האחריות והרחמים של הורים וסבים, לבניהם ולבני בניהם.

מדי פעם אנחנו ממשיכים להיפגש לאורך עשרים השנים האחרונות, ובכל פעם טוביה באזור אחר ומתקדם בסדרי המשנה. מזרעים עובר למועד ממשיך ומסתער על סדר נשים ונזיקין. חוזר וגורס אלף ויותר, ומשם הוא אוחז היום בקדשים ובטהרות וכולו אור ללא קמט אחד במצח, ללא כעס בזוויות הפה. התלתלים הפכו לזקן מסודר וצח, והפה מפיק עצמה ממרומי גבהו. בקולו שידע לשאוג את ה'גול', בו הוא מקרב יהודים טובים בקול רך ועדין לשוב ולטעום טעמה של תורה. 'גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו' מצטט להם מדברי דוד המלך בתהילים פרק ל"ז. מצטט באזני כל מי שמזהה אותו כמבקיע מספר אחת של כל מצבי הגול, בלשעבר. כך ממשיך למסור הרצאות וחוגי בית בערבים, במסגרת של 'ערכים', הרצאות שהעניקו לרבים להפגש עם רבי טוביה (שם בדוי כמובן). ובמשך היום, ממשיך טוביה בבית המדרש, המשנה ממשיכה לשיר את שירה.



לפני פסח השנה, נפגשנו בסמוך לדירה ההיא בשכונת זכרון משה. שם בבתי הכנסת הצמודים יחדיו למה שנקרא 'שטיבלאך', התפללנו יחדיו את תפילת המנחה. לכשיצאנו התגריתי בו, "ר' טוביה איפה אוחזים"? מיד החל בשמחה בזרם שוטף של משנה, ממשיך במנגינה ההיא, שבה מצאתיו מתכרבל באותו לילה ירושלמי וקר, 'דע לך היום סיימתי בפעם האלף ואחת את סדר קדשים במשנה החותמת את מסכת תמיד' - "הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ'. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים 'גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקינוּ הַר קָדְשׁו'ֹ. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים 'אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט'. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים , 'אֵ-ל נְקָמוֹת יְיָ אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים 'הַרְנִינוּ לֵאלֹקים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹקי יַעֲקֹב'. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים 'ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ'. בַּשַּׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת - מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים'. איזו מנגינה ואיזה נועם של שבת ומנוחה יוצאים מפיו, כמונה מרגליות מיומן.

לכשנפרדנו אמר בעדינות האופיינית, 'אני ממשיך ללמוד משניות. תחילה למדתי לעילוי נשמתי, בהמשך גם אחרי נשמתו של סבא טוביה זצ"ל, שבזכותו חזרתי לדרך, לשמור את יום השבת ואת התורה. כיום אני לומד גם לעילוי נשמתו של מורי ורבי, הרב ויסלובסקי זצ"ל, שלא למדתי ממנו מאומה בגמרא, ולמדתי ממנו הכל, ממש הכל באורחות חיי המשנה'. אחר כך לזכרו של מי שקבל אותי לתוך הבית ההוא, הבית של הדרך של החיים של הנתיבות של העולם הרב ברנר זצ"ל בהתרגשות של רגע מיוחד הוסיף - 'אני ממשיך להתקדם ולמסור את התורה לילדינו בביתי הצנוע והקט. אני ממשיך ולמסור גם לילדיו של הקב"ה, ממשיך למסור ולהתקדם, לעקוף מכשולים וחסימות, להגיע אל הרחבה של הבקעת הלבבות, ולא להרפות מהלחץ - עד שיפתח השער'.
 

כגונא

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עוד טעם מטעמיו של ארכיון
יענקל ונשמע

אבי עזרא



יענקל'ה טייפ התיישב ומזג לעצמו כוס תה, צהלה בפניו. מניח את הטייפ הידוע לכל לידו ממש, משמיע שיעור שהקליט היום כאן, בשטיבלאך. יענקלה משתמש כבר שנים על גבי שנים באותן ה"קאסעטעס" דהיינו באותן ה"קלטות" בלשונה של השפה העברית שאינה מדוברת שם. הקאסעטעס כבר משומשות מרוב הקלטות והשמעות והחוזר חלילה. יענקל שומע רק שיעור טרי, מהיום, כך סדר יומו ביומו. השכם בבקר מתעורר לו יענקל בזריזות מאותו ספסל בשטיבלאך שם הניח אותו צדיק את ראשו ומשם, מספסלו הלילי יצא לעבודת יומו. נמצא כי תמיד יגיע 'יענקל'ה טייפ' הראשון, הרבה לפני כולם. ממלא את ה"באטאריעס" בעלעקטריי החשמלי מהקיר, לצרכי אותו היום בלבד. לאורו של נר התמיד, מקשיב בינתיים ובפעם היחידה לשיעור של אתמולו. שעה בדיוק נמשך השיעור כשיעור קליטתה של קאסעטע. דף היומי של גמרא המבואר ברהיטות. כי מגיד שיעור בשטיבלאך, השיעור שבסיומה של האשמורה השלישית חייב תמיד להיות מוכן היטב. הסוגיה תהיה תמיד שגורה ומשוננת על לשונו. אם תאמר, משום חשיבותם של השומעים המנענעים בראשם לשמע ביאוריו ללא שאלה אחת שתעלה על דל מחשבתם שלא תובהר במתיקותו. ואם תאמר, משום שהתנומה שעברה מעיניהם זה עתה, שהרי עתה רק ברכו עליה "המעביר שינה" ואין זאת מן הראוי להשיבם אל "המפיל" מייד ועתה, כבר בבקרו של יום חדש.

יענקל'ה טייפ, נהנה לשמוע שוב ושוב אותו שיעור יומי בדף בשמעו הוא לומד אותו ממש כמו בחברותא, הטייפ ידבר ויענקל שומע בקול ואם נאמר את האמת עדיף שישמיענו בקול רם. אבל יקפיד תמיד להשמיע את קולו של הטייפ המפורסם והגדול הזה, שנקרא שמו עליו, ישמיענו ברמה רק כאשר השטיבלאך מתרוקנים מאדם, אחרי מנייני תפילות של שחרית. כלומר, אחרי שמניין הקדם, זה הראשון שנמנו עליו בעלי המלאכה. המתפללים בחדר הסמוך. אחריו המניין שלו, המניין המכובד של הנץ יחד עם מגיד השיעור ושומעיו ועוד נכבדים מהשכונה וסביב לה. ורק אחרי המניין האחרון של בניהם של קדושים, שעטרותיהם המוכספות בראשיהם ונהנים מזיו החמה כשהם מעלים את התפילות של ישראל לאביהם שבשמים כשעה לפני המנחה של צהרי היום. אז משקפלו את טליתותיהם הגדולות ישמיע הטייפ דנן את קולו ברמה לאזניו הוא ובכללו גם לאזניו של סמי שמש, שלמד את שפת האידיש על בורייה וכבר גם הוא נהנה מהחברותא עם הרב שמשמיע את השיעור יום ביומו, תוך כדי שהוא מכבד את ההיכל שאלפי אמנים וקדישים נשמעים בו מידי יום, שבוע, חדש ושנה.

לכשיסיים סמי שמש את מלאכת הכיבוד של בית הכנסת, כבר מגיעים מתפללי מנחה גדולה. לרוב יבואו המבוגרים שבעם, או מלמדים שסיימו להרביץ תורה בילדי החדרים. אבל יהיו עוד כשלושה מחזורי מנחה גדולים, עד שיבואו הבחורים האמריקאיים של ישיבת בריסק ותולדותיה, הם יאריכו בה בתפילתם, ולכשיסיימו יביטו באחד מהספרים שנמכרים במבואה. או אז יטה יענקל את אזנו לשמוע חידוש או חקירה בענייני קדשים. פיגול ונותר, זריקה וקבלה, לשמה ושלא לשמה. אמירות בריסקאיות ידועות של חפצא וגברא, של דין וגדר, ישתלהבו ביניהם יחד עם ביאור באנגלית שהיא השפה המדוברת במחוזות אלו של שעות המנחה בין השעה אחת ארבעים וחמש עד לשלוש אחר הצהרים. יענקל מכיר את המילים מסוגיות של קדשים המושמעות עשתי עשר פעמים לאזניו מדי יום ביומו, הערב והשכם. ולפעמים יביע עמדה לטובת צורב זה או אחר. כשהאנגלית השוטפת מבין ריסי עיניו ודל שפתיו אינה שונה משפת אימם המקורית.

התדהמה אוחזתם רק בראשונה ולאחריה מגיעה טפיחה על שכמו ואף הזמנה לפיצה של צהרים במקום סמוך. שם ימשיכו לדון ביניהם בגדר ובדין, יענקל יקנח את שפמו אחרי פיצתו ואף את הקולה שעימה. אם יזכה, ימצא שם גם צורב צעיר מצרפת שבא לנשק את עפרה של גאולה או מאה שערי בתי מדרשה הסמוכים, גם איתו ימשיך יענקל טייפ, להוביל את התעניינותו האמיתית בעיסוקו התורני של הלז. שישקנו מים מבארו של ארחות צדיקים או מחשבה של כוזרי עמוק. ואף יגמיענו לגימה של הנאה בסיומו של שיח טוב ומטיב. כך גם ישתהה יענקל שם באותה אכסניה של אורחי חוצה לארץ העוסקים בתורתה של ירושלים, גם אם ישוחחו ביניהם באיספניולית של ארגנטינה או מקסיקו וכל דרומיהם, כאשר הם ישמחוהו בווארט טוב, וכמובן גם בקפה אמיתי של סיום הארוחה הזו. כך מוּכָּר הוא לכולם, יענקל שטֵייפּוֹ בא עמו ומשמיע בלחש חרישי את שיעורו היומי הקבוע.

ימי החול הם ימי נועם ליענקל מיודענו הוא והטייפ והשיחות של שלל השפות ימלאוהו עד לעילא. אבל ימי השבת שאינם להקלטה, הם לעילא ולעילא. שעותיה של השבת עוברים משיעור חי בגמרא, לשיעור מלטף באור החיים הקדוש, משם ימשיך לעוד דבר תורה מלהיב בשעת טיש של האדמו"ר החוצב להבות אש. כך גם ישכים לשיעורו ולתפילת ניצו, כאשר לאורך היום כולו יעבור וישמע ויאזין ויקלוט משיעור לשיעור, הן באידיש והן בעברית, הן באנגלית והן ואפילו בשפתם של בחורי ישיבת שבות עמי, של עולי רוסיה. מכולם יחד יבלול את מנחת השבת וימלא את ה"באטאריעס" שלו עצמו, ישמע וגם יתפלל שיוכל להשתדל ולזכור, אפילו וגם ללא ההקלטה כלל.

שהרי כבר הזכיר לו אי מי משואפי ריחה של שבת ואמרה אליו בשפה נעימה ובירושלמיות ותיקה, כאשר שאף את טבקו מקמיצת ידו לאגודלו בשעת הסבה של סעודת "שלום זכר". אז פנה אל 'יענקל טייפ' בחיבה חברית, וכך אמר לו – כידוע לכם רב יענקל, במסכת שבת נאמר "קלוטה כמי שהונחה". בדרך הלצה נאמר - "כשהנחתם מידכם את הַהַקְלוּטֶה, הרי אתם כמי שהונחה התורה בתוך מעיכם ממש". והיה יענקל חוזר על מאמר זה, כל אימת שהיה מי ממכיריו שואלו - ר' יענקל, וטייפ של כבודו היכן מונח בשבת? היאך הוא שובת מתורתו? היה משיבו מאותה אמרת שפר נינוחה והיתה דעתם של שואליו נחה.

כך בשבת כך בחול, אבל לכשמגיע עניינו וכשממשמש ובא לילו של חג השבועות בפתח, היתה עגמומית מדאיגה ניצבת כחומה מימינו ומשמאלו, עוד וכבר מבקרו של היום הראשון בשבוע השביעי שבימי ספירת העומר. מאותו בקר היו ורידי עיניו תרות אחר פתרון לצרתו. אישוניו כבר מרצדות להן בחוסר השקט ובבטח, מחפשות מנוחה מדאגתו. נאנח לו בשקט, כשאיש אינו שומע, שם בלילה הארוך, ליד ארון הקדש היה מבקש ומתחנן לפני בורא העולם נותן התורה שבכתב ושבעל פה – "מי ישקני מים בלילה ארוך זה", היה מבקש כשעיניו יורדות מים, על שתי עיניו אשר לא ידעו לדעת?! דאגתו נעוצה לה במנהג. בליל שבועות לא היו נוהגים לומר שיעורים כסדרם, אלא יושבים צפופים ומתקנים בתיקונו של ליל זה, כשבשמחה רבה אמרו כולם – חוץ ממנו. כי הוא הנקרא על שם כך 'יענקל טייפ'. יענקל לא היה יודע ולא היה יכול לקרוא כלל לא אות ולא מילה.

אמנם לדעת שש שפות על בוריין היה יודע וזאת מכוחה של שמיעה ודיבור. אבל לקרוא מילים ואותיות שמתערבבות להן מול עיניו המודאגות, יענקל אינו יודע ולו בשפה אחת, אפילו לא ברורה ולא בנעימה – כלום, כלום ממש!!! בכל לילה שבשש הלילות, היה קורע את ליבו ומחכה כרגיל לנס שיגיע, כמו שמגיע לו למי שאמר לעצמו "נעשה ונשמע". קיים את ה"נשמע", כאשר שמע ושמע ושוב שמע, עד שהיה הוא ל"נעשה" הוא עצמו ל"קאסעטע" של עצמה של תורה - כי אכן היה שמו 'יענקל של טייפ' - יענקל של קליטה.

בצהרי ערב חג השבועות מועטים הם בחורי הישיבות של בריסק במנחה גדולה, כי עסוקים הם בהכנות של חג. שלשת ימי הגבלה הם ימי חיזוק גדול, אבל בצהרי ערבו של יום הם צמודים אל הטלפונים הציבוריים כשה"כארד" בשווי של ממון רב בידיהם, עומדים צפופים ומאחלים ברווחים. מאחלים להוריהם, מכל טובו של יום. מאחלים לחבריהם ולרבותיהם שמעבר לימים מאותם "וורטים" שרק קדושתה של ירושלים מייצאת לעולם ומלואו. שהרי כידוע 'מציון תצא תורה' וכל המשתוקק אל משמעותו האמיתית של דבר ה' ישמענה מירושלים, ישמענה היטב גם דרך קוויה הטלפוניים. יענקל מקשיב לשיחות של תורה ומתעלם מדיבורים אישיים על פרטים כגון אלו, של ועל היכן יאכל אותו בחור למדן, או היכן ועם מי מחבריו, ישים פעמיו שחרית אל הכותל המערבי, לתפילת הנץ בבקרו של יום החג. כך מתארכת לה השורה של הממתינים שעלו והיטהרו ובאו כולם בברית יחד, להשמיע ולשמוע עמדו בלב אחד. יענקל היה עומד כְּשְׁטֵייפּוֹ לאזנו, ועיניו עצובות.

היה זה אי מי ממכיריו לסעודת פיצה, בחור עירני, בעל עיניים רגישות ולב חזק ונחוש. הוא הניגש בחביבות מאחוריו וטופח לו קלות על שכמו. יענקל מתעורר, ספק אם התעורר לו מתוך שמיעת השיעור, אליו האזין כבר שבע פעמים רק היום הזה. ספק אם עלה והתעורר, מתוך הרהוריו הקודרים על ליל חג השבועות הבא כאשר לו ליענקל, אין חבר ואין גם רֵע לשמוע תורה שבעל פה - בעל פה דווקא. מתוך שעלה מהרהוריו אלו סובב אליו מבטו אל נוכח, מתמקד ושואל במילה אחת "מה"??. הבחור מגיב ומייד, בלשונו האנגלית המתגלגלת והשוטפת במהרה, "יענקל למה ועל מה, אתה חושב כל כך"?! יענקל משתפך מול המבט המלטף, "יו נואו". "אתה הן יודע", עובר הוא לשפת האידיש, שמיודעו כתלמיד הוותיק בישיבותיה של בריסק, הוודאי והוודאי כבר יודע ומבין. "אני מחפש חברותא שילמד אותי בליל חג השבועות, אני לא יודע להגיד את התיקון". רומז בעדינות כאובה על מצבו, בעייתו.

הבחור הלמדן וגם החריף, חריף מחשבה וחריף לב וטוב. לב טוב לו, מייד עושה הוא את חשבון נפשו. אכן החברותא שלי לא נמצא הלילה, אמנם אני רוצה לחזור במהירות על מאה ועשרים הדפים במסכת זבחים, עשרים דפים לשעה. ועכשיו כשנפלה לידי זו ההזדמנות מחד ואולי הכבדה מאידך - הרי יענק'ל אולי יעכב אולי ושמא ישאל, ולהסביר ליענקל, נו. אבל יענקל, הוא מסתכל וקולט מהר את לבטי הצעיר החריף והטוב - "תראה, אני רוצה רק לשמוע, להקשיב. אתה יכול ללמוד איך שאתה אוהב. או ללמוד לאט ולחזור, או ללמוד מהר ממש כמו הרבי שלנו שמגיד את השיעור בבקר. הרבי שלנו הרי לומד אחרי התפילה, דרייסיג בלאט גמרא, כן, שלשים דפים של גמרא בשעה אחת". חיוך עולה על שפתיו של העילוי הצעיר. מורט שערה, מעגל פאתו אחר אזנו ואומר, "יענקל אתה החברותא שלי, אבל מהשעה אחת עשרה בליל שבועות עד שעה חמש בבקר - שש שעות אבל ממש ברציפות, אין קפה ואין כלום". יענקל מרים ידים למרום אל המלאך הממונה על הדמעות ועל הרקידות, ובוכה ורוקד עד שלא ידע הצעיר, האם ערב של חג שבועות עתה או שמא ערב של אמירת הסליחות. קושיה זו לא נפתרה לו עד אחרי שישב עם יענקל ופתח גמרא אחת גדולה של מסכת זבחים כשהשניה נפתחת בהיסוס אחריו ומדפדפת לפי הקצב של עשרים דף לשעה - מהשעה אחת עשרה ועד שתים בלילה הקדוש. עד שהבחור העילוי ההוא אמר, שהוא זקוק לקפה מעורר. יענקל, בהה בו, הביט ולא מאמין: "אבל אמרת לי שאין קפה ואין כלום" תהה, נע באי יכולת לתפוס. הביט בו בעינים כאלה אחרות, עליוניות, עינים של מי שרק ראה את ארון הקדש כל לילה מהשבוע האחרון לספירת העומר, ראה ורק זאת, יותר מכל מה שראה בימים ובלילות ההם. העינים העליוניות הללו, שרק נשמו את ריחו של הגויל העטוף קטיפה, עינים שעתה בקעו מתוך תוכן שתי דמעות זכות, של יענקל שכולו רק 'טייפ' – יענקל שרק רוצה לקלוט ולקלוט, לשמוע ולשמוע, עוד "נעשה" ועוד "נשמע".

הבחור ננער להתעורר. בליבו זע משהו עליון שאינו מכיר שאינו מסוגל להבין, משהו מנשמתן של הסוגיות, שכבר הספיק ללמוד שני שלישים מדפיהן. את נשמתן של הסוגיות הקשות ההן - של הקרבה לשמה, של הולכה לשמה, של מחשבה ללא פיגול. של קרבן אִשֶׁה ריח ניחוח. של 'אדם כי יקריב מִכֶּם' והסביר לעצמו ברגישות ובחוזק - דהיינו כמו ר' יענקל, כלומר "מִכֶּם ממש". הדמעות שירדו מעיניו של העילוי הספיגו את הדפים המשומשים. אבל היה בהם טעם של חידוש, חידוש באהבת תורה. של מי שאינו יכול לקרוא תורה שבכתב אבל היא חרותה לו בעל פה על לוחות לבו, וקלוטה היא שם ממש כמי שהונחה.

הבקר האיר, כרבע שעה אחרי זמן עטיפת הטלית, החלו הלומדים לרקוד בבית הכנסת. לכשרקדו רקידה קלה מעירה ומאירה, ביקש הבחור רשות ממעגלם של הלומדים, לערוך סיום מסכת יחד עם יענקל. הגבות והלבבות התעוררו לשמע שמותיהם של המסיימים - בלשון רבים ואכן כך היה. את ה"הדרן עלך והדרך עלן" ואת הרשימה של עשרת הבנים של רב פפא, "חנינא בר פפא, רמי בר פפא", עד ל"אדא בר פפא ודרו בר פפא", את התפילות והבקשות, את הכל אמר הבקי והרגיל, הבחור העילוי ההוא, בעל הלב הרגיש והנחוש. אבל את הקדיש המיוחד "בְּעַלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדָּתָא, וּלְאַחְיָּא מֵתַיָּא" התפילה על חידוש העולם ועל תחיית המתים - שבעתיד ושבהווה ממש, אמר רב יענקל. הקדיש הזה היה שגור על אזניו, כמשתתף וכמסיים ותיק של מסכתות בשיעורו של הרבי. יענקל שזכה ללמוד את כל מסכת זבחים בלילה אחד. יענקל שסיים בעצמו כאן בשטיבלאך, כאן סמוך ונראה ונִמְשָׁשׁ אל ארון הקדש, אותו פתח ובכה בין גוילי קטיפותיו, כאן סיים ופתח לבו של רב יענקל בלילה אחד וקדוש, את מה שתלמיד ותיק עדיין לא יודע. לא יודע, אבל כן, הוא רוצה בכל לבו לדעת ולהרגיש.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קלח

א לְדָוִד אוֹדְךָ בְכָל לִבִּי נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמְּרֶךָּ:ב אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ:ג בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז:ד יוֹדוּךָ יְהוָה כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ:ה וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי יְהוָה כִּי גָדוֹל כְּבוֹד יְהוָה:ו כִּי רָם יְהוָה וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע:ז אִם אֵלֵךְ בְּקֶרֶב צָרָה תְּחַיֵּנִי עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ:ח יְהוָה יִגְמֹר בַּעֲדִי יְהוָה חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף:
נקרא  2  פעמים

לוח מודעות

למעלה