בס"ד
פרק מ"ה
יש רגעים שהעולם עוצר בו מלכת. יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות ולמה, למען השם, למה. יש רגעים שאת עוצרת נשימה וסופרת בשקט את הדקות והשניות. שייעלמו כבר. יפנו מקום לרגעים שמחים יותר.
ויש את הדקות הנצחיות האלו שהכול מתערבב ביחד. אני מניחה בשקט על שולחן הקפה, תה, כדורים קטנים ומצרפת אליהם כמה גדולים יותר, חומים. מלאים בליקר אהוב. אלו שהגנבתי מהכוס המעוצבת. המיותמת.
"אתה בסדר, ארי?" אני מנסה להיתפס במשהו. רק לא ליפול. לא להיסחף. אני משננת לעצמי בשיניים נוקשות. תחזיקי מעמד, את יודעת שתיכף זה יעבור. אלוקים, שזה יעבור מהר.
מביטה בו, מתיישב בכבדות, מגיש יד לכוס. לוגם. לוקח כדור. בולע. ועוד אחד. לא מעיף מבט לשוקולדים. נשכב שוב. מתכסה בשמיכה דקה. ועוצם עיניים. אני מביטה בו, שותקת. מתפללת בלי מילים לאבא שיעזור לו. לי כבר אין כוח.
"לכבות את האור?" אני שואלת רגע לפני שאני חוזרת למטבח. להמולה מתוקה. מנוגדת כל כך לשקט הכבד. הוא מהנהן חלושות. אני זורמת. מכבה. מדליקה את המנורה הקטנה שנמצאת בפינת הסלון. לא יכולה להשאיר אותו בחושך מוקדם.
"אני זזה לילדים, אבוא עוד מעט. תנוח בנתיים. יהיה בסדר, ארי" שוטפת במילים את החלל הקשוח. מנסה להרגיע את ליבי ההולם.
חוזרת למטבח. "כולם כבר סיימו לאכול" מדווח שימי. "נשאר רק אמבטיות" הוא בוחן אותי בחשש. כמו בודק את יכולותיי בעניין.
"אין שום בעיה" אני מצהירה. מקווה לכיסוי הולם. "מי נכנס הראשון?".
והידיים העסוקות, המקלחות, מספיגות במגבת רכה. מלבישות. מניחות את יוני במיטה עם בקבוק שוקו נצחי. איילה מצטרפת כמה דקות אחרי. בודקת שאלישבע מצליחה להתארגן. מבזיקה חיוך וחיבוק. נשיקות לילה טוב ודיסק ברקע. לסיפור כבר אין לי כוח.
"מה אתך, בן?" אני מוצאת את שימי שוטף כלים. ממרק שולחן. מעביר ניגוב.
"הכול בסדר, סיימתי". הוא מגיב בפשטות, כאילו זה מובן מאליו. הוא מציץ בשעון. "אני יוצא למעריב. רגע, איפה אבא? אנחנו יוצאים תמיד ביחד. וממש מאוחר, נצטרך לרוץ". הוא ממהר לסלון. אני עוצרת אותו שניה לפני הדלת הסגורה.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב. אני לא יודעת אם הוא יוכל לצאת".
הוא פוער מולי עיניים גדולות. הים בתוכו מעמיק. "לא יכול להיות. הוא תמיד בא איתי. נראה לך שהוא יפסיד מניין?".
הוא לא מחכה לתשובה. פותח דלת. מאיר את החדר. אני שותקת. צופה מהצד כמו בהצגה.
"אבא?" הוא קורע את השקט. מדלג לספה. "אבא כבר רבע לתשע. אנחנו חייבים לרוץ". ארי מתיישב. העיניים שלו שלוות כאילו לא חלפו בהם גלים וסערות. הנשימה שלי מתחילה לחזור.
"צודק, בן שלי. לא שמתי לב לשעון" הקול שלו רגיל לחלוטין והוא טופח על מצחו. "כייף שיש לי ילד גדול ואחראי". הוא מעניק לו טפיחה הגונה. שתי דקות מספיקות לו לשטוף פנים, להניח מגבעת, ללבוש חליפה. והוא בדלת.
"להתראות, אפי" הוא אומר בקול רגיל. עוד נדבר, אומרות לי עיניו. והם יוצאים. אבא ובן. וים רגוע מביט בי בעיניים רכות. מה נבהלת לך? לא נתקלת מעולם בגאות? באמת חשבת שזה סוף העולם?
לא יודעת מה חשבתי. אני לוחשת לספה. רק מרגישה את ידיי הרועדות. את רגליי שהפכו לג'לי. ואת הלב שפועם קצת מהר מהרגיל. מחכה שארי יחזור. שנדבר. אולי, בעצם, עדיף שלא. שיפגוש אישה ישנה. ימתין להזדמנות אחרת. רגועה יותר. יש גבול כמה אני יכולה לשאת ביום אחד. והכוחות שלי מוצו עד הסוף.
אבל הלב מתעקש. את תשבי, אפרת, כמו ילדה גדולה. מגיע לאיש שלך אוזן ותמיכה. זה מה שהוא היה עושה בשבילך ואת יודעת את זה. אני מספיק כנה להסכים איתו. ומול הצדק הזה אין לי מה לומר. אז אני ממשיכה לשבת. לבהות. ליישר את כיסוי הספה. לקום. למתוח מפה. למקם עציץ במרכזה. לבדוק שהכיסאות עומדות בזווית מדויקת. לברוח בעקשנות ממחשבות מציפות.
אני יוצאת למרפסת, לנשום אוויר צח ונקי. מייחלת לניקיון פנימי וטהור. כשאני נשענת ככה על מעקה המרפסת. צופה בעץ בודד ששולח ענפים סקרניים קרוב אלי. אני כבר לא יכולה לברוח. הכול צף ואין לי כבר שליטה.
הרגע הזה, בגיל עשרים אולי קצת אחרי. שהבנתי או יותר נכון עזרו לי להבין. שאין מה לעשות. האיש אתו אבנה את הבית הקסום והנחשק שלי, יהיה חייב לשאת משהו. זה הגיוני למדי, אם חושבים על זה בשכל קר. קצת קשה יותר לעיכול בלב רגיש. ואז כעסתי על עצמי. את הרי מצפה שיקבלו אותך ללא סטיגמות. שיראו בך בחורה עם אישיות מדהימה ומידות נאצלות, ורק אח"כ את ההתמודדות שלך. אז איך את מעיזה לעשות לאחרים את מה שאת לא מסכימה בשבילך? זו אגואיסטיות או חשיבה מצומצמת? ואולי הרוח הנושבת, המצמידה תוויות נוקשות, דבקה בך בלי משים?
בלילות הארוכים מדי, התחבטתי קשות. לא מצאתי תשובות. ידעתי שיגיע רגע ואצטרך להשלים. שנאתי אותו עוד לפני שהגיע.
"את תקבלי בחור מיוחד כמו שמגיע לך" לחשה לי אמא כשיצאנו לסיבוב ערב, "וההתמודדות שלו תהיה שונה. יכול להיות אפילו ברמה פחותה בהרבה. השם מזווג זיווגים והוא לא שוכח אותך, אפרתי שלי. ואולי הכול התגלגל כך כדי שתקבלי אותו. דווקא אותו שמיועד לך עוד טרם הגעת לעולם".
"אבל איך?" אני מביטה בה בעיניים אדומות. "איך בדיוק נסתדר? איך נצליח לתפקד, לגדל משפחה, להגשים חלומות? ובכלל" הלב שלי התכווץ בפתאומיות. "איך ייראה בית בו שנינו נערוך טקס נטילת כדורים משותפת? זה נשמע נוראי".
ובעיניי אני רואה יחידה חמודה. מטופחת. ומגרה קטנה, אולי מדף קטן. שמחביא קופסאות שעין זרה לא תשזוף. קמים בבקר. ממלאים כוס. מחלקים בינינו כדורים ויאללה הטקס מתחיל.
אני רועדת. מצטמררת עמוקות. אמא מביטה בי. מוטרדת.
"אל תדאגי, ילדה" היא מניחה יד, "אנחנו נעשה הכול כדי שתקבלי את הבחור שראוי לך. שאת ראויה לו. נתייעץ עם מומחים. נדאג לכל הפרטים. אולי כרגע הכול נראה מפחיד. מבטיחה לך שבמציאות זה פחות. ונכון, המציאות הזו מורכבת. אין ספק. אבל עברנו דברים מורכבים בחיים ואנחנו לא מפחדים, נכון, ילדה שלי?" היא בוחנת שוב. מתחננת לאישור.
"הדרך שלך בחיים מושגחת בידי אבא אוהב. את חושבת שהוא יפלה אותך בגלל דבר כזה או אחר? הרי הוא שלח לך את ההתמודדות והוא גם ידאג שתקבלי את הטוב ביותר. עוד תראי".
הדרך הביתה עוברת בשתיקה. אני מנסה לעכל.
"אני רוצה לקבל ברכה מרב. שיברך אותי באופן אישי" המילים יוצאות לי מהפה לפני שאני מספיקה לחשוב עליהן. יוצאות ישר מהלב. כן, זה יכול להיות רעיון טוב. אני צריכה כוחות ומשענת חזקה.
אמא סוקרת אותי, מופתעת. "אין בעיה, אפי. אדבר עם אבא, הוא ידבר עם הרב פריד, ויתאם זמן שתלכו אליו. וזה רעיון מעולה".
"אני אוכל לדבר אתו באופן אישי?" אני תולה בה עיניים מתחננות. "זה חשוב לי".
"נראה לי שכן, אם זה מה שאת רוצה" היא פותחת את דלת הכניסה בשקט. לא שמתי לב שכבר הגענו.
"כן. אני רוצה. לא רוצה. חייבת". מרגישה החלטית מתמיד. אין לי מושג למה.
"אני אדאג לזה" היא לא מתאפקת ועוטפת אותי בחיבוק גדול. אני מתמסרת אליו. אולי רק דמיינתי שכמה טיפות נבלעו בשערי. פתאום חשבתי עליה. אמא לביאה שלי. שנלחמת בכל החזיתות בעוצמה. ובכל זאת, הלב שלה צריך גם מנוחה ופורקן.
"תודה, אמא" אני אומרת. "המילים שלך נותנות לי כוח". היא מביטה בי. לא מצליחה להסתיר עיניים לחות. וחוט דקיק, זוהר. נמתח באוויר. אני יודעת שהיא הבינה גם את המילים שלא אמרתי.
סיפור בהמשכים דמעה דוממת
