בס"ד
פרק מ'
לפעמים חלומות לא מתגשמים. ככה ספר לי השעון בבקר.
הוא עדיין לא צלצל. רק האיר באדמומיות פנים שלא פגש יותר מדי זמן. אני מתמתחת, עדיין המומה. מתי התעוררתי בכזו שעה?
פעם, לחש לי קול קטן, פעם ולא כל כך מזמן היית נקרעת בשש ועשרים כדי לארגן, להכין סנדביצים, להוציא מהבית אישה צעירה וארבע ילדים. אז , כשרצת לעבודה, חזרת בלי נשימה למשמרת ב' ורק קיווית שהחיים ימשיכו ככה כמה שיותר.
דמיינת לעצמך את הוי הגדול שיצחק לכל המלומדים בפנים. ילמד אותם פרק בענווה ואיך החיים גוברים על כל סטטיסטיקה קרה. אהיה לאור לעוד הרבה שירימו ראש. לא ייכנעו לסטיגמה והשלכותיה. יוכיחו כי רוחו של האדם יכולה לשאת אותו לגבהים מעל כל תאוריה מלומדת.
אז חשבתי. פשוט כי כבר הספקתי לשכוח, או שניסיתי להדחיק את הנפילה הקודמת, וזו שלפניה. וגם את...
"דייי!" הצעקה טלטלה אותי. קטעה את רצף המחשבות.
"הכול בסדר?" קפץ ארי, טרוט עיניים ומבולבל.
"תמשיך לישון. לא קרה כלום" אני מושכת שוב את הפוך. סורי, נעמה. לא נראה לי שאצליח לקום שוב.
כנראה שאבוד לי. השינה כבר המשיכה הלאה, מפנה את עצמה למציאות בועטת. אחרי חצי שעה נכנעתי לה גם אני. למציאות הזו, אפשרית או שלא.
הרתחתי מים בקומקום. מרגישה מוזר עם השקט הטהור של הבוקר. רק עכשיו הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו. רק לנשום אותו עמוק לריאות. לתת לו לחלחל. להפיח חיות. בפעמים אחרות הייתי מתענגת על זה, בטח כשהעבודה לא נושפת לי בעורף.
הכורסא קבלה אותי בחיבוק כשצנחתי עליה עם כוס קפה. תוהה מה יביא אתו היום הזה.
צל נפל עלי כשלגמתי בשקט. "שימי" הבטתי בו מבוהלת, "מה אתה עושה פה? מתי קמת?"
"מזמן, אמא", הוא אומר ובעיניו שתיקה רועמת. "התעוררתי ולא הצלחתי להירדם".
והוא ממשיך לעמוד. רעד חולף בו והעיניים שלו ממצמצות.
"רוצה משהו חם?" אני שואלת אותו אחרי כמה דקות. לא מכירה את הקול שלי.
הוא ממשיך לשתוק. בוחן אותי בעיניים גדולות. פתאום אני רואה עד כמה הוא גדל, ככה בלי להרגיש.
"בוא", אני נכנעת למבטו, לשתיקתו. משהו רך זוחל לי ללב. סודק קצת. "בוא ילד שלי", אני לוחשת לו ומושיטה יד לכתפו. הוא נרתע. הקור שלו חודר לתוכי. משתק אותי.
"את כבר מרגישה טוב, אמא?" הוא שואל. וים שלם שוצף בעיניים הגדולות. הבהירות. שמזכירות כל כך את אבא שלו.
"זה גומר אותי" אני אומרת בשקט לנעמה, שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. "את מבינה למה אני מעדיפה לברוח למיטה? החיים גדולים עלי. האכזבה של ארי. הבית שתובע את שלו ושולח חיצי אשמה מורעלים מכל פינה. ויותר מהכול" הקול שלי קורס, "זה המבט של שימי. הוא כבר לא ילד קטן שאפשר למרוח אותו. הוא בוגר. מבין שמסתירים ממנו. והעיניים שלו רודפות אחרי. אולי בזכותו הגעתי לכאן".
"אני צריכה עזרה, נעמה" המילים בורחות לי מהפה. מפתיעות אותי. "אני צריכה עזרה, כבר לא יכולה יותר". מרגישה איך הגוף שלי מתרוקן מסלעים. טיפות אנרגיה אחרונות דולפות ממני. משאירות אותי בובת סמרטוטים.
אמרתי את זה. בקשתי עזרה.
"אני מעריכה את זה" אומרת נעמה ועיניה ממוקדות. מנסות להעביר יותר ממילים. "אני יודעת מה זה בשבילך לומר את המילים האלו". העיניים שלה ממשיכות לסרוק אותי, חודרות לנשמתי. הרבה זמן לא הרגשתי ככה. עטופה ומובנת.
שקט מלא את החלל. שקט כזה שאני מתעבת ממש. אין לי כוח למחשבות. את זה יש לי מספיק בבית.
"מה אני עושה עכשיו?" המילים שלי נורות. עצבניות.
"קודם כל, שמחה שהגעת לצעד הזה" יש לה זמן ואורך רוח נדיר ומעצבן. "גאה בתהליך שעשית עם עצמך. זה דורש כוחות גדולים".
"שום תהליך" אני פולטת. "פשוט... פשוט אין לי ברירה. כמה אני יכולה לסחוב? כמה?"
"זאת בדיוק הנקודה" היא מחייכת. "לא תמיד אנחנו מודעים לתהליכים שמתרחשים בתוכנו. וזה יפה לראות את זה". היא מתרווחת בהנאה. מרתיחה אותי. למה היא חושבת שזה מה שמעניין אותי כרגע, הנאה מתהליכים. נו, באמת.
"ומכאן אפשר להתחיל" היא ממשיכה לפני שמילים מתפרצות מהר הגעש שבתוכי. "אני שמחה שהגעת, אפרת. זה מראה על נכונות ורצון לפעול ולשנות את המצב" היא רוכנת קלות לעברי. "חשוב שתראי את זה. גם אם כרגע זה לא ממש משמח אותך. זה ייתן לך כוחות".
היא ממשיכה וממלאת את החלל במילים. אני מותשת מדי כדי להקשיב לה. משחררת כמה מילים לצאת ידי חובה. ומרגישה הקלה קטנה כשמסתיימים חמישים דקות ועיניה של נעמה מסמנות סיום. היא מבקשת ממני לסכם את המפגש בכמה מילים. אין לי כוח וגם לא ממש הייתי פה כל הזמן. אני מבהירה לה.
זה בסדר. היא מסרבת להתרגש. נקבע לשבוע הבא?
אני מהנהנת. קובעת. מושיטה שטרות ופוסעת החוצה. נמלטת מעיניה.
קדימה לכוך, לוחש לי קול מלגלג בתוכי. לכי, המיטה שלך מחכה, מסכנה. לא מבינה למה נטשת אותה ככה.
אני צועדת קדימה בעיניים עיוורות. צפירות קטעו לי את חוט המחשבה. המשכתי הלאה. לא רוצה לראות כלום. לא לשמוע. רק שקט ופוך שמכסה טוב. רגע לפני שהורדתי רגל לכביש, הסטתי מבט ימינה. רכב מוכר מדי הבזיק אלי בווינקרים מרצדים.
"מה אתה עושה פה?" פתחתי דלת. קרסתי למושב.
"חיכיתי לך, התקשרתי אלייך ולא ענית אז באתי לראות שהכול בסדר"
"כנראה שהנייד נשאר על שקט" אני ממלמלת. צריכה שקט. ושיעזבו אותי כולם.
"אז איך היה?" הוא מנסה להשתלב בתנועה. שועט קדימה.
"לא משהו" אני משחררת. מפהקת.
"לא?" האכזבה שלו בולטת. הוא אפילו לא מנסה להסתיר.
"לא ציפיתי לכלום, אמרתי לך מראש" אני מלבה אותו. "סתם, דברנו. היא אמרה כמה מילים, אני אמרתי. לא שהתקדם משהו".
"זו פגישה אחרי חודש שלא היית אצלה" הוא מזכיר לי. "דברים לא משתנים בכמה דקות. אבל אני שמח שהתחלת. זה נותן תקווה".
"לי זה לא נותן כלום" אני מתעקשת. "היא טוענת שזה הישג גדול שהצלחתי לומר שאני צריכה עזרה. גם כן שמחה גדולה".
"את לא חושבת ככה?" המילים שלו מרחפות בשקט. "מתי הצלחת לומר את זה בזמן אמת?".
לא אוהבת מראות שנשלפות לי מול הפנים. צולפות בי מציאות.
"גם עכשיו זה לא היה קורה, ארי" אני מתקלפת. אחת אפס לטובתו.
"עובדה שזה קרה" הוא דבק בעמדתו.
"אתה יודע למה זה קרה?" התזתי בו בלי רחמים. "קודם אתה הגעת. קבעת עובדות" אני מזכירה לו.
"ועדיין, את זו שקמת, התלבשת, יצאת"
"חכה, זו הייתה רק ההתחלה" פתאום נגמר לי האוויר. עיניים גדולות וטהורות ננעצות בי בתקווה. בפחד. ועוד משהו, היה בהם געגוע עמוק. הציבו לי מראה. ילד של אבא.
ארי שותק כשאני מספרת לו.
"באמת לא קל לו" הוא נאנח. "אני צריך באמת יותר לדבר אתו. להתייעץ. לשים לב יותר מה קורה עם הבנות. הם קטנות יותר ופחות מבינות. אבל את חסרה להן. זה ברור".
פתאום ראיתי אותו. את הכתפיים שעייפות מהמשא. "סליחה, ארי. סליחה שככה הכול נופל עליך". אשמה נוראית הציפה אותי. התחתנת אתו, אפי. בהחלטה משותפת לבנות בית וחיים. מי הרשה לך להפר חוזה. להשאיר אותו לבד, בלי התראה. בלי עזרה. פשוט להיעלם.
"את חסרה גם לי, אפי" הוא אומר ומשהו בו נסדק. "אני מתגעגע לאישה שלי. אני צריך אותך".
משהו חונק אותי. משפילה מבט. בולעת רוק. הלוואי, אני רוצה לומר לו ולא יכולה. מפחדת עליו. הלוואי וגם אני אצליח להרגיש ככה בקיפאון שאני חיה בו.
"אני גם, ארי" לוחשת לו, שונאת לשקר. לפעמים אין ברירה. "אני אשתדל, באמת".
העיניים שלי בורחות ממנו. לא רוצה שיקרא אותי, שיבין כמה אני רחוקה באמת.
"אני מאמין לך" הוא משתף פעולה. "מאמין ומחכה. תודה שהלכת. מעריך את זה" הוא עוטף במילים יפות.
אני פותחת דלת. לא מגיעות לי מילים כאלו. בטח לא על מילים ריקות שאני מגבבת.
"אתה יוצא או ממשיך לכולל?" אני מוציאה מפתח מתיק.
"את בסדר?" הוא מתלבט.
"אני אסתדר" מבטיחה לו. זורקת מילים. טורקת דלת. נמלטת מתקווה שגדולה עלי בכמה מידות.
סיפור בהמשכים דמעה דוממת
