סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[shevi123]

איזה כיף זה פרק חדש שעוד לא קראת!
ואיזה רחמים זה על הגיבורה אחרי שקראת...

תודה
עצוב יותר מדי?
מנסה לאזן גם כשהמציאות פחות...

 

[נ. גל]

עצוב יותר מדי?

לא חושבת שיותר מדי, אבל המציאות שלה בהחלט לא מלבבת...
ה"חופש" שלה כל כך שברירי, וההתנפצויות כל כך תדירות, שפשוט כואב הלב. אבל עדיין בטווח תקין, לטעמי.

 

[shevi123]

לא חושבת שיותר מדי, אבל המציאות שלה בהחלט לא מלבבת...
ה"חופש" שלה כל כך שברירי, וההתנפצויות כל כך תדירות, שפשוט כואב הלב. אבל עדיין בטווח תקין, לטעמי.

תודה
היה חשוב לי לקבל פידבק איך זה נחווה
והמציאות באמת לא מלבבת, שברירית ונפיצה

 

[מגבת]

והמציאות באמת לא מלבבת, שברירית ונפיצה

אנחנו קוראים עם הרבה הפסקות אז זה לא כ"כ מדד,
אבל בגדול נראה שאת מצליחה להביא את זה הכי פוטוגני שאפשר....
כל הכבוד!!

 

[shevi123]

אנחנו קוראים עם הרבה הפסקות אז זה לא כ"כ מדד,
אבל בגדול נראה שאת מצליחה להביא את זה הכי פוטוגני שאפשר....
כל הכבוד!!

תודה רבה!
לגבי ההפסקות - בטיפול, בעז"ה

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ל"ז

"הלו, הלו".
מתוך הערפילים אני שומעת משהיא זועקת. סופקת כפיים. מטלטלת אותי.
"ילדונת, מה קורה אתך? הכול בסדר?"
מנסה להילחם בעפעפיים דביקות מדי. בוגדניות שכמותן.
"את מתעוררת או שספל מים יעזור לך?"

אני קופצת בבהלה כשטיפות ראשונות ניתזות עלי.
"יופי" מסעודה מאושרת. "הבהלת אותי, ילדה. טוב שהתעוררת בזמן. ועכשיו את באה איתי לכוס קפה וישר הבית. יש לך בית, כן? הורים, משפחה?" היא מנסה לוודא ליתר בטחון. או אולי לבדוק את הערנות שלי.
"כן, זה בסדר" אני מגמגמת. מתנערת בגמלוניות מספסל מאובק. מה אני עושה עם כל השקיות? ואיך בדיוק אני זזה ככה?

"תקשיבי, מותק" מסעודה גוחנת אלי. "בחיים צריך לדעת לומר כן למי שבא לעזור לך. זאת לא בושה לדעת שאת לא כול יכולה, כן? את נשארת מקסימה. אל תדאגי".
היא לא מחכה לתגובה. מעמיסה על זרועותיה את שלל קניותיי.
"קדימה, אני גרה שני בנינים מפה. תבואי, תשתי משו, תטעמי משו, תתאוששי קצת ותמשיכי. ואל תדאגי, הכול כשר".

אני נגררת אחריה, נבוכה. איך הגעתי לסיטואציה המוזרה הזו? ומי זו בכלל שככה לקחה אותי פרויקט אישי?
מטבח כפרי וחמימות באוויר מקבלים אותי. חמימות כזו שאפשר להרגיש בצורה מוחשית. כמעט לגעת בה. השקט נעלם כשמסעודה פותחת ארונות. מחממת מים ומגישה עוגה טרייה. שואלת על קפה וסוכר. מערבבת, מגישה שני ספלים ובוחנת אותי בין לגימה ללגימה.
"תשתי, זה כשר. כבר אמרתי לך" היא מאיצה. "איך תזוזי בלי זה? ואל תתביישי. הכול בסדר. זה כבוד שלי לארח אותך ככה, נשמה טהורה".

לוגמת לגימה קטנה, ועוד אחת. החום פושט בי באחת. ממלא אותי. פתאום אני נזכרת כמה זמן לא אכלתי. את מי בכלל עניין אוכל עם כל החוויות שעברתי. חיוך קטן בורח לי כשאני נזכרת בהן. הן הזכירו לי שאני חיה ובועטת. עדיין ולמרות.

"אהבת את הקפה, אה?" העיניים שלה לא מפספסות כלום. "והעוגה הזו יצאה חמה מהתנור לפני שעה. לא תעליבי אותי, כן?" היא דוחפת את הצלחת. "תברכי, נשמה. תכניסי לי ברכה הבית. כמה שהוא צריך את זה, אוי, ריבונו". היא מקשיבה בריכוז למילים, עונה אמן שמרעיד את הקירות וחוזרת לעניינים."אז מה יש לילדה טובה כמוך לעשות פה?".
אני בולעת מהר. "סתם, קניות".

"תקשיבי, נשמה" היא מביטה בי בעיניים חזקות וטובות. "על מסעודה את לא יכולה לעבוד. אני לא אלחץ עלייך אבל שתדעי שאם את צריכה עזרה או סתם זוג אוזניים ששמעו הרבה בחיים שלהם. יש לך פה מקום בטוח. אני אולי לא הכי חכמה בעולם. אבל החיים עשו לי בית ספר טוב. תזכרי את זה, נשמה?"

משהו מוזר גולש לי מהעיניים. לא יכול להיות שאני בוכה. ולמה, בכלל.
"יהיה טוב, מותק" היא מגישה לי טישו. "יאללה, מאוחר מדי. איך חשבת לחזור?"
איך חשבתי. כאילו שחשבתי מתישהו ביום המטורלל הזה.
היא שותקת. מנסה לקרוא אותי. אני מרגישה איך גלגלים רצים לה במוח.

"את לא יוצאת ככה לבד. אני לא יכולה לשלוח אותך במצב כזה" היא פוסקת ואני מעדיפה לא לשאול למה התכוונה מצב כזה ואיך אני נראית עכשיו בכלל.
"אבנר" היא צועקת לחלל הבית. "יש מצב שאתה מקפיץ אותנו לבני ברק?"
"אני בסדר" אני מגמגמת. "אני אסתדר כבר. אחזור באוטובוס".

"את לא, מותק" היא אוחזת בכתפיי ומישירה את מבטה העמוק לעיניי. "את לא במצב של לחזור לבד. את שומעת? ומרגע זה תעשי לי טובה. תאמיני שיש לי מספיק ניסיון ושכל בקדקוד. שתהיי לי בריאה, נס שבכלל ראיתי אותך. אלוקים אוהב אותך, ילדה. אוהב ושומר. לא משנה מה את עושה. תזכרי את זה לכל החיים, כן?".

אני שותקת. נותנת לה להוביל אותי לוולוו חבוטה. היא מעמיסה את הכבודה בתא המטען. אני צונחת מותשת על המושב האחורי. חשה את כף ידה מלטפת את כתפי. "תשני קצת, מותק" היא לוחשת לאוזני. "את צריכה את זה. תשמעי מה מסעודה אומרת לך".
אני כבר כמעט לא שומעת אותה. היא מזמזמת שיר ערש שכנראה שרה אותו לילדיה כשהיו קטנים. הווה ועבר מתערבבים לי ביחד. ואני שוקעת לשינה מתוקה. ילדותית. חסרת דאגות.

פוקחת עיניים רק כשהרכב נעצר באחת.
"הגענו, ילדה" לוחשת מסעודה. "תסתדרי עם השקיות או שאבוא אתך?"
אני קופצת באחת. זה מה שחסר לי, שהגברת תדפוק ותסביר לאימא בדיוק מה היה ואיך.
"אני אסתדר, מסעודה. באמת תודה על הכול". אני מוצאת פתאום מילים.

היא בוחנת אותי בספקנות. אבל משחררת. חלקית. "אני נשארת פה לראות שאת עולה הבית והכול בסדר. עד שאני לא שומעת את הדלת נסגרת אני לא זזה. ואת, ילדה טובה, עולה הבית בלי בעיות, כן? גם אם יש דברים לא פתורים עם ההורים זו לא סיבה לברוח. יושבים, מדברים, מלבנים. בסוף דברים מסתדרים. אבל לברוח זה לא פתרון. ולישון על ספסל בתל אביב זה בטח לא פתרון. את ילדה טובה, תשמרי על עצמך. אל תבעטי במתנות שהשם נתן לך. תבטיחי לי, נשמה".

איך היא קוראת אותי, השם. מי זאת האישה הזו שנחתה לי לחיים. אני כנראה שוב דומעת, כי היא מתרככת קצת ופתאום מחבקת אותי. "זה בסדר, לבכות. זה מנקה את הנשמה. את תראי שבסוף הכול יסתדר". היא מנחמת. מנגבת דמעה.

"רגע" היא צועקת כשאני יוצאת סוף סוף מהרכב. "עוד לא אמרת לי איך קוראים לך?"
"אפרת" אני מביטה בה במבט של פרידה. הזוי עד כמה היא נכנסה לי ללב בלי שאכיר אותה.
"השם ישמור אותך, אפרת" היא אומרת וטיפה משתנקת. "שיהיה לך טוב בחיים. שתצליחי לצאת מכל הבעיות מהר. ואם את צריכה משהו, רק תרימי לי טלפון", היא משרבטת במהירות מספרים על פיסת חשבונית. "אני אבוא בשבילך לכל מקום. אעשה הכול שיהיה לך טוב. מבטיחה. ואתפלל עלייך כל יום וכל ערב שבת בהדלקת נרות. הנה, תרשמי לי פה את השם שלך. בעצם תגידי, אני בטוח אזכור". היא נרגשת ושטף המילים לא פוסק. "שתדעי לך שאת פרח טהור ויפה. רואים את זה על העיניים שלך והפנים. רק תשמרי על עצמך שתגדלי טוב. ותראי כמה תצליחי בחיים. תשמעי מה אני אומרת לך".

אני כבר לא שומעת. ממלמלת תודה ורצה לתוך הבניין. מתפללת שאף אחד לא צפה במחזה הנלבב. עולה את המדרגות בסערה ונעצרת מתנשפת ליד הדלת. מנסה להסדיר נשימה.
פותחת את הדלת בעדינות, מנסה להתגנב לחדר. בלא חסר לי מבטים ושאלות.
צריכה שקט לעצמי. לנסות לעכל את כל היום העמוס הזה.

החדר שקט וריק. אני נושמת לרווחה ומנסה למצוא מהר מקום לכל התכולה.
שלוש שקיות נדחפו לתחתית ארון התליה. וכשאני מנסה לדחוף את הרביעית, הדלת נפתחת.

"איפה היית, אפרת?" אני מסתובבת לאט. מרגישה איך גוון אדמומי עולה ומציף את פני.
"תעני לי, אפרת" אני מרימה עיניים נבוכות, נתקלת בעיניים אדומות. מעולם לא ראיתי את אמא בוכה. ועוד בגללי, הילדה הטובה שלה. המצפון מכה בי. לא, אני לא יכולה לצער אותה יותר.

"הלכתי אחרי הסמינר לעשות קצת קניות" אני פולטת, "הייתי חייבת להשתחרר קצת..."
"לזה את קוראת קצת?" היא בוחנת אותי בעיניים לא מוותרות. סוקרת שוב את החדר שהתמלא בצבעים.
"אני רוצה שתסבירי לי מה קורה פה?" היא עומדת מולי, קשוחה.
"אני לא יודעת, אמא" אני מתקפלת. "אני לא יודעת. סך הכול רציתי להשתחרר וקצת ליהנות, אחרי כל התקופה הזו, גם זה בעייתי?"
"אני רוצה לדעת דבר אחד" אמא מתיישבת, שפתיה רועדות מעט. "את שומרת על עצמך, אפרת? לוקחת מה שצריך?"
אני שותקת. לא יכולה לשקר. לא יכולה לומר את האמת.

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ל"ח

שקט נסר את האוויר. מחניק אותו. העולם כמו עצר מלכת. פעם ראשונה שהבנתי את הביטוי הזה. והוא לא היה דרמטי בכלל.
מה אני עושה, ריבון העולמים? ולמה? למה כל פעם שאני רק מנסה לנשום, הכול חייב להיהרס. מבטה של אמא נותר נעוץ בי, קפוא. לא מתפשר. חודר לעמקי נשמתי. הרגשתי אותו מטייל בתוכי, סורק כל נים ומחשבה.

התיישבתי על קצה המיטה. מפוקקת אצבעות, ומתנשפת כאילו רצתי מרתון.
"אני מחכה לך" מזכירה אמא. הקול שלה רועד. העיניים נותרו יציבות וקשוחות.
"די, אמא. בסך הכול יצאתי להתאוורר קצת, מה הבעיה?"
"זה נקרא קצת להתאוורר?" חושקת אמא שפתיים כועסות. "את שמה לב מה קורה אתך, אפרת? להסתובב יום שלם במקום שאין לי מושג מהו, לחזור עם קניות שמספיקות לכל המשפחה. ועדיין את שואלת מה הבעיה?"

משהו חם מתפשט בי. עולה לי מהבטן, מטפס עד ללחיים. צובע אותם
"אני עדיין לא שואלת מאיפה הכסף, מאיפה התעוזה? ומה בדיוק עבר עלייך. אני רוצה קודם כל שתעני לי על שאלה פשוטה".

הסומק מתגבר, לא משאיר לי ברירות.
"לקחת או לא? אני מחכה לתשובה ברורה"
העיניים שלי סורקות את הרצפות הבודדות המפרידות בינינו. מנסות להרוויח עוד רגע של חסד.
אין ברירה, אפי. קדימה. את מבזבזת זמן ומוציאה לה את הנשמה. תודי. מה כבר יקרה.

יקרה המון, אני יודעת. אצטרך לומר שלום לחלומות יפים לקבור אותם עמוק באדמה ולשכוח מהם. לפחות לתקופה הקרובה. ואולי גם לתקופה ארוכה יותר, מי יודע. אני נושמת עמוקות כשכאב חד מכווץ לי את הבטן.

אין ברירה, אפי. לכי על זה, תספרי יפה כמו גדולה. אחר כך תלכי בשקט ותקברי חלום אחרי חלום. תכסי יפה באדמה. תנעצי שלט קטן על כל אחד מהם. שיספר על תקוות. על אור וצבעים. על תקווה לחיים טובים יותר. תדליקי נר קטן לזכרם. שבי על הארץ, תתאבלי. ובסוף, בסוף זה אולי יעבור. תמשיכי את החיים, תלדי חלומות חדשים. תקווי שהם ידמו לפחות באחוז קטן לאלו הנוצצים, ז"ל.

האוויר נגמר. נלחמת בו כדי לשים נקודה. לסיים מלחמה. שואפת אוויר ורואה מול העיניים קו ישר שמבשר על סוף עצוב.
"לא ממש" אני מביטה בה בעיניים ריקות. "לקחתי אבל לא תמיד ממש מלא ומסודר. לפעמים נרדמתי לפני שהספקתי. ולפעמים פשוט שכחתי. זה יכול לקרות לכל אחד".

"לפעמים נרדמת ולפעמים שכחת, אה?" הקול שלה מטפס לגבהים לא מוכרים. "מה נראה לך, אפרת? שזה משחק?"
אני שותקת.
"ואני חשבתי" הקול שלה נשבר. "חשבתי שאת מספיק בוגרת ומודעת למה שקורה. יודעת שאת חייבת לשמור על עצמך. יודעת מה יכול לקרות כשאת לא. נתתי בך אימון, אפי. סמכתי עלייך. מה קורה לך?"

כלום. אני שותקת. נזהרת לא לפלוט הר געש נוראי.
"אז את אומרת שאין לנו ברירה אלא לשמור עלייך. ממש ככה, אה?" היא מתנשפת, מותשת. "אם זאת הברירה שאת משאירה, נעשה את זה. אני לא אתן לך להגיע למקומות שאת לא אמורה להיות בהם". גוונים של אמא נמסכו בה. גוונים מוכרים ואהובים עד לכאב.

לפעמים אהבה יוצרת מצבים חונקים. מה אני עושה עכשיו עם כל השמירה הזו. למה אי אפשר לנשום בבית הזה?
המילים האחרונות בורחות לי. מתפרצות מלוע של הר געש פעיל מדי.

"אז ככה את מרגישה, אפרתי שלי. שלא נותנים לך לנשום" היא מתקרבת אלי, עוטפת אותי בחיבוק גדול שמסתיר ממני הכול. "את תחזרי לעצמך והכול יהיה טוב, בעז"ה. תאמיני לי שיהיה בסדר".
"אני מעדיפה לא לחזור" המילים שלי בורחות. "מעדיפה לחיות קצת יותר טוב. לנשום אוויר. לכייף. למלא את כל מה שהיה חסר לי בזמנים האלו שביליתי פה" אני מביטה בתיעוב על המיטה.

"מגיע לך, אפי שלי. אני אתך לגמרי. דומעת עלייך בתפילות ובהדלקת נרות. שיהיו לך חיים מאושרים. שתגשימי את עצמך ואת החלומות שלך. שיהיה לך מואר וטוב. שהשם יעטוף אותך בטוב, ברחמים ובאהבה גדולה. שתגיעי רחוק לאן שרק תרצי".

המילים שלה חמות ומלטפות. לא מצליחות לגעת בי.
תהום גדולה פעורה בינינו. מושגים דומים וכל כך שונים. מרגישה את העבר המציק נושף בעורפי. קורץ לי. מאיים לכבוש אותי. בלי ההגנה של העולם החדש והתוסס שפיתחתי, מי יעצור בעדו?
צמרמורת נוראית תוקפת אותי.

"את רועדת" היא מניחה יד על מצחי. "אין לך חום. כנראה את פשוט צריכה לנוח אחרי כל מה שעברת היום".
העיניים הצורבות מסכימות אתה. היא מכבה את האור. "תנוחי ותבואי אחר כך. אכין לך שתיה חמה. תאכלי משהו" היא כבר קמה לעבר המטבח. נעצרת כשמגיעה לדלת. "ואני רוצה לראות שאת לוקחת את הכדורים. את כולם בלי פספוסים, כן?"

היא יוצאת, סוגרת דלת. אני מנסה להבריח ממני את התחושה של תא מאסר. חופשיה לגמרי וכלואה כל כך.

****

"לפעמים אני מתגעגעת לימים האלו" אני לוחשת לארי אחרי עוד יום מתיש ומתסכל במיוחד. יוני בכה שעות בלי הפסקה. אלישבע ואילה לא גמרו לריב על כל צעצוע עלוב. ושימי, כמו תמיד, ניסה לעשות סדר. צעק, כעס והצליף מילים לכל עבר.

ממתי הוא נהיה כזה? אני שואלת את עצמי פתאום. מופתעת מהמחשבה. מציינת לעצמי שהראש עדיין עובד, חלקית.

"למה את מתגעגעת?" קולו של ארי פולש לתובנות החדשות שלי.
"למה? רגע, על מה דברנו?" איך אני אמורה לשמור על ריכוז בשטף המחשבות.
"אמרת שאת מתגעגעת. לימים מסוימים" הוא מזכיר בקול מותש.
"אתה יודע למה אני מתכוונת, לימים שבהם כל העולם היה נגיש לי. שהראש עבד על טורבו. הבטתי לחיים בעיניים ובלעתי כמה שיותר".
"שלא תעזי" הוא מחוויר, "אפילו לא בצחוק, שומעת?"

"לא היית רוצה אותי יותר אנרגטית, פעילה, תוססת. אין ספור הספקים ומינימום בזבוז על שעות שינה?" אני מתגרה בו במכוון. ריח קסום עולה באפי. אני נושמת אותו עמוק לתוכי. "אתה לא מבין כמה כוח ועוצמה זה נותן. איזו הרגשה כייפית ומדהימה. לא תפרגן לאשתך?"

אני מותחת גבולות. ולא אכפת לי. התהומות הנוכחיים גרועים הרבה יותר. יבשים וחלולים כל כך. כמוני.
"תעשי לי טובה, אפרת. אני גם ככה גמור. אל תתחילי להכניס לעצמך רעיונות לראש. את מפחידה אותי. אני אמור להתחיל לדאוג?"
"לא" אני שוקעת עמוק יותר מתחת לפוך, "אין לך מה לדאוג, יש לי אחריות כבידה מדי מכדי שאשחק בחיים שלי. אתה יודע את זה".
"יודע" הוא מאשר. "ובכל זאת?"
"אני פשוט רוצה לחיות. רגיל. בלי לפחד מהרים ותהומות. פשוט לחיות".

הוא שותק. נותן למילים לחלחל.
"את יודעת שהדיכאון הזה זמני, והוא יעבור. זו לא פעם ראשונה שאת עוברת את זה, נכון?"
"לא" אני עוצמת עיניים. שולחת יד לכבות את מנורת הלילה. "אני כבר לא יודעת כלום. ולא משנה כמה פעמים אכנס לדיכאון. אף אחד לא יכול להבטיח לי כלום. אתה יודע את זה".
הוא שותק. יודע. לא מכחיש.

שקט תופס נוכחות מכבידה. מפחידה. בחושך הכמעט מוחלט אני רואה אותו מתכסה בשמיכה ורק הכרית עדה למה שהוא מרגיש.
תהיה איתי, המילים שלי צועקות בשקט. אל תשאיר אותי ככה לבד בחושך הזה. נכון שלפעמים אני בלתי נסבלת. אבל אני צריכה אותך איתי, בחושך שלי, שאין מנורה שמצליחה להביס אותו.

 

[נ. גל]

סף דמעות.
@shevi123, פרק נוגע ללב.
יהיה סוף טוב?

 

[shevi123]

סף דמעות.
@shevi123, פרק נוגע ללב.
יהיה סוף טוב?

תודה
תגדירי טוב...
אם הכוונה להפי אנד - זה לא בהכרח יקרה... פחות מתחברת להפיכת עולמות בצורה לא טבעית והגיונית כדי לסמן וי על כך.

יותר מתחברת לתהליכים טובים שקורים, לא בהכרח הכי פוטוגניים שיש. אבל עושים עבודה טובה ושווה.

 

[נ. גל]

תודה
תגדירי טוב...
אם הכוונה להפי אנד - זה לא בהכרח יקרה... פחות מתחברת להפיכת עולמות בצורה לא טבעית והגיונית כדי לסמן וי על כך.

יותר מתחברת לתהליכים טובים שקורים, לא בהכרח הכי פוטוגניים שיש. אבל עושים עבודה טובה ושווה.

בעיניי, מכשיר פלא שמעלים את כל בעיותיהם של בני האדם, הוא בהחלט לא טוב. כי אז אין כל משמעות לכל הקושי הקודם.

אבל תהליכים טובים שעוברים, במיוחד אלו שאינם פוטוגניים, מעניקים משמעות לכל הסבל.
ובעיניי, זה סוף טוב.
סוף שבו יש משמעות לכל הדמעות, שהגיבור אינו אותו אחד שהיה, אלא גדול יותר, בוגר יותר ויהודי יותר - זה סוף טוב.

ואם להשתמש בלשונו של האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש: "אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

 

[shevi123]

בעיניי, מכשיר פלא שמעלים את כל בעיותיהם של בני האדם, הוא בהחלט לא טוב. כי אז אין כל משמעות לכל הקושי הקודם.

אבל תהליכים טובים שעוברים, במיוחד אלו שאינם פוטוגניים, מעניקים משמעות לכל הסבל.
ובעיניי, זה סוף טוב.
סוף שבו יש משמעות לכל הדמעות, שהגיבור אינו אותו אחד שהיה, אלא גדול יותר, בוגר יותר ויהודי יותר - זה סוף טוב.

ואם להשתמש בלשונו של האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש: "אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

מסכימה איתך לגמרי
הגדרת את זה ממש טוב
שמחה שאנחנו על אותו גל ממש

 

[סיפור8]

בעז"ה
סיפור יפה, כתוב טוב. בתחילת הסיפור הרגשתי פחות הזדהות עם התהליכים שהיא עוברת, אבל אני חושבת שהרמת את זה גבוה מאד במהלך הכתיבה. מוגש בצורה ריאלית אבל גם עם הרבה רגש.
אבל מה קורה בהווה? יכול להיות שפספסתי במהלך הסיפור, אבל זה נראה שבעבר יש כמה עלילות-על מעבר למצב הנפשי של הגיבורה. האם גם בהווה יש איזה עוגן עלילתי מעבר למאניה ולדיפרסיה וליום יום?
עוגן עלילתי (אירוע חיצוני חד פעמי או מתמשך שמשפיע על חיי הגיבורה) יכול לשבור כמה מגבלות שהגיבורה לא יכולה להשתחרר מהן בעצמה.
שוב, יכול להיות שפספסתי, וגם יכול להיות שאין צורך. הסיפור באמת סוחף ומתקדם טוב. נהנית לקרוא!

 

[מצפה ופועל לישועה]

אני מעביר תגובה שנמסרה ע"י מישהי שאינה רשומה באתר וקראה רק היום את הסיפור (יש לה הבנה בנושא זה של מאניה-דיפרסיה):


ראשית אציין, שהסיפור מעלה נושא חשוב ונוגע בכמה וכמה זוויות חשובות.
יש הרבה משפטים יפים ומקוריים, כמו שכבר ציינו מגיבים אחרים. משפטים חזקים ומעוררים מחשבה.
עם זאת, בפרקים הראשונים היה לי קשה להאמין למספרת שהיא דו קוטבית, החוויה שהיא העבירה לא הייתה חוויה דו קוטבית- ואסביר:

המניה דפרסיה משפיעה באופן קיצוני על אופן החוויה הפנימי של האדם את העולם, על אופן התפיסה והחשיבה שלו, על קצב התנועה, הדיבור והחשיבה. כל חוויה שמתוארת בגוף ראשון אמורה להיות "צבועה" בקוטב בו האדם נמצא. בפרקים הראשונים של הסיפור זה היה לי חסר, המספרת לא נתנה לי תחושה של חולה במאניה דפרסיה.
למשל בפרק י כשניתנת האבחנה:

מחשבות אכזריות הטריפו אותי. הכול פעל כנגדי.
הפרופסור הבטוח מדי, האבחנה הקשה. המציאות האכזרית הכתה בי בכל הכוח.

ידעתי שהרגע הזה הוא הרגע הגורלי שיחצה את חיי לשניים.

שלום לך גיל עשרה רגוע ומקסים. שלום לך פסגה נחשקת, כמעט והיית שלי, רק כמעט.
שלום לכם חיים רגועים נטולי דאגות משמעותיות.
לצערי אני נפרדת מכם.

מסלול חיי סוטה בחדות לדרך חשוכה וקודרת, מלווה בתרופות שיחזיקו אותי שפויה. בליווי פסיכיאטרי ופסיכולוגי תמידי.

אני, שתמיד לעגתי בסתר לבי לאומללים שנזקקו לשירותי הרפואה. שקראתי את עלוני 'בית חם' בשקיקה, סקרנית לגלות עולם מלא, כל כך אחר. נושמת בהקלה שברוך השם זה כל כך רחוק ממני.

אני שכבשתי פסגות, אפופת הילה. מלווה בהערצה ויוקרה. מוצאת את עצמי מובלת אחר כבוד לתא המעצר. מתבוננת בעיניים כלות בחופשיים המאושרים, שאזיק התרופות והסטיגמה הנוראית פסח עליהם.

בדרך, נכנסנו לסופר פארם. מצטיידים עם כמות לא מעטה של כדורים, מלווי החדשים מעתה.

המיטה הנאמנה קבלה אותי באהבה. הכול כל כך רגיל לכאורה, אך כל כך שונה ואכזרי.

הבית החמים, חדרי האהוב, כל המוכר לי הצטמק מול קרירותו המצמררת של התא הזה, תא המעצר החוצץ בשקט, בצורה כמעט בלתי נראית. אך כל כך צורבת.

מתואר כאב חד, סוג של התפכחות, המספרת דואגת לעתיד. זה לא מרגיש לי דפרסיה. המחשבות מידי חדות, מידי מהירות, הכאב מידי חי וחותך. הייתי מצפה לקהות, אדישות, שממון, ריקנות, תגובה איטית, מחשבה מצומצמת. אבחנה בין החיים שעד הרגע הגורלי והחיים שאחריו היא אבחנה ספרותית יפה נוגעת ללב, אבל מידי חדה בשביל מספרת שכרגע מחשבותיה מצטמצמות לכאן ועכשיו (אם בכלל היא מצליחה לחשוב ולהתרכז) עקב הדכאון.

הכאב תואר בצורה ציורית ומטאפורית נוגעת ללב, אולם הוא היה נראה לי יותר כמו תגובה של מישהו בריא נפשית שהתבשר בבשורת מחלה פיזית חשוכת מרפא או של בן משפחה שהתבשר שמישהו קרוב ויקר חלה במאניה דפרסיה.

לעומת זאת, אילו האבחנה הייתה מגיעה בזמן של מאניה - היה מצופה מהמספרת להכחיש אותה, לחשוב שאף אחד לא מבין כמה טוב לה, ומה פתאום להכניס אותה לקטלוג של אבחנה, להתנגד לכדורים (כמו שמתואר מאוד יפה בפרקים האחרונים), להרגיש שהיא מבינה יותר טוב מכולם ואולי גם לכעוס על כל מי שמפריע לה ועומד בדרכה ורוצה לקחת ממנה את החיים היפים.

נקודה זאת משתפרת בפרקים האחרונים. ההתעוררות באמצע הלילה, ההשכמה לסמינר, חוסר ההבנה לבקורת הסביבתית וכעס על הסביבה, הנסיעות לת"א, צבועים בצבעי האופוריה וההיי של המספרת ולכן מרגישים אמינים. יתכן שאפשר למהר עוד קצת את הקצב של המחשבות, הדבורים והמעשים. לאידך גם התאורים של ההתחפרות במיטה מאפיינים את הדפרסיה. גם כאן - יתכן שכדאי להעמיק את המועקה, את תחושת הריקנות, הבור.

אהבתי שהבאת את הקול המבטא את הגישה של הסביבה (בעיקר רותי) שמנסה להכחיש את החולי, להגיד לה: תתגברי בלי כדורים, מה קרה לך, בואי נעזור לך "ונתקן" את הבעיה (או המורה: "תקחי את עצמך בידיים") - זה אמין בעיניי ומשקף את חוסר ההבנה של הסביבה לטיבה של מחלת נפש. הצגת הפער בין מילים כאלו אל מול תחושת חוסר האונים או חוסר העניין של המספרת הוא חשוב.

אני חושבת שההורים מקבלים את המצב קצת מידי בקלות. הייתי מצפה לטלטלה עמוקה, לתחושת שבר וכשלון דווקא אצלם. גם אם כלפי חוץ הם ינסו לשדר חוסן למען הבת/הבנות, הייתי מצפה שלפחות בין השורות יבצבצו סדקים.
דמות הבעל נעה מהרצון האידיאלי לתמוך ולתת כתף לבין מקומות בה הוא נופל ו"נשבר". זה אמין בעיניי, והמתח הניגודי בין 2 קצוות אלו מייפה את הדמות, בעיניי, ועושה אותה מציאותית.

מוכרחה לציין את התפעלותי מהתהליך, מהרצון והנכונות ללמוד ולקבל משוב, ו... כן, גם מהכתיבה שנעשית יותר אמינה ומשובחת.

 

[מצפה ופועל לישועה]

התכוונתי לכתוב סוגריים ונקודותיים ויצא אימוג'י.

אבל האמת שזה באמת אימוג'י מתאים...

 

[shevi123]

בעז"ה
סיפור יפה, כתוב טוב. בתחילת הסיפור הרגשתי פחות הזדהות עם התהליכים שהיא עוברת, אבל אני חושבת שהרמת את זה גבוה מאד במהלך הכתיבה. מוגש בצורה ריאלית אבל גם עם הרבה רגש.
אבל מה קורה בהווה? יכול להיות שפספסתי במהלך הסיפור, אבל זה נראה שבעבר יש כמה עלילות-על מעבר למצב הנפשי של הגיבורה. האם גם בהווה יש איזה עוגן עלילתי מעבר למאניה ולדיפרסיה וליום יום?
עוגן עלילתי (אירוע חיצוני חד פעמי או מתמשך שמשפיע על חיי הגיבורה) יכול לשבור כמה מגבלות שהגיבורה לא יכולה להשתחרר מהן בעצמה.
שוב, יכול להיות שפספסתי, וגם יכול להיות שאין צורך. הסיפור באמת סוחף ומתקדם טוב. נהנית לקרוא!

תודה על המשוב
מחמם את הלב
לגבי ההוה, צודקת לגמרי. עד כה הוא הגיע בנגיעות, יחסית לעבר. ברגע שהוא יקבל יותר מקום (בקרוב, בעז"ה) הוא יקבל גם יותר עוגן ואחיזה.
תודה על ההארה. מעריכה

 

[shevi123]

אני מעביר תגובה שנמסרה ע"י מישהי שאינה רשומה באתר וקראה רק היום את הסיפור (יש לה הבנה בנושא זה של מאניה-דיפרסיה


ראשית אציין, שהסיפור מעלה נושא חשוב ונוגע בכמה וכמה זוויות חשובות.
יש הרבה משפטים יפים ומקוריים, כמו שכבר ציינו מגיבים אחרים. משפטים חזקים ומעוררים מחשבה.
עם זאת, בפרקים הראשונים היה לי קשה להאמין למספרת שהיא דו קוטבית, החוויה שהיא העבירה לא הייתה חוויה דו קוטבית- ואסביר:

המניה דפרסיה משפיעה באופן קיצוני על אופן החוויה הפנימי של האדם את העולם, על אופן התפיסה והחשיבה שלו, על קצב התנועה, הדיבור והחשיבה. כל חוויה שמתוארת בגוף ראשון אמורה להיות "צבועה" בקוטב בו האדם נמצא. בפרקים הראשונים של הסיפור זה היה לי חסר, המספרת לא נתנה לי תחושה של חולה במאניה דפרסיה.
למשל בפרק י כשניתנת האבחנה:

מתואר כאב חד, סוג של התפכחות, המספרת דואגת לעתיד. זה לא מרגיש לי דפרסיה. המחשבות מידי חדות, מידי מהירות, הכאב מידי חי וחותך. הייתי מצפה לקהות, אדישות, שממון, ריקנות, תגובה איטית, מחשבה מצומצמת. אבחנה בין החיים שעד הרגע הגורלי והחיים שאחריו היא אבחנה ספרותית יפה נוגעת ללב, אבל מידי חדה בשביל מספרת שכרגע מחשבותיה מצטמצמות לכאן ועכשיו (אם בכלל היא מצליחה לחשוב ולהתרכז) עקב הדכאון.

הכאב תואר בצורה ציורית ומטאפורית נוגעת ללב, אולם הוא היה נראה לי יותר כמו תגובה של מישהו בריא נפשית שהתבשר בבשורת מחלה פיזית חשוכת מרפא או של בן משפחה שהתבשר שמישהו קרוב ויקר חלה במאניה דפרסיה.

לעומת זאת, אילו האבחנה הייתה מגיעה בזמן של מאניה - היה מצופה מהמספרת להכחיש אותה, לחשוב שאף אחד לא מבין כמה טוב לה, ומה פתאום להכניס אותה לקטלוג של אבחנה, להתנגד לכדורים (כמו שמתואר מאוד יפה בפרקים האחרונים), להרגיש שהיא מבינה יותר טוב מכולם ואולי גם לכעוס על כל מי שמפריע לה ועומד בדרכה ורוצה לקחת ממנה את החיים היפים.

נקודה זאת משתפרת בפרקים האחרונים. ההתעוררות באמצע הלילה, ההשכמה לסמינר, חוסר ההבנה לבקורת הסביבתית וכעס על הסביבה, הנסיעות לת"א, צבועים בצבעי האופוריה וההיי של המספרת ולכן מרגישים אמינים. יתכן שאפשר למהר עוד קצת את הקצב של המחשבות, הדבורים והמעשים. לאידך גם התאורים של ההתחפרות במיטה מאפיינים את הדפרסיה. גם כאן - יתכן שכדאי להעמיק את המועקה, את תחושת הריקנות, הבור.

אהבתי שהבאת את הקול המבטא את הגישה של הסביבה (בעיקר רותי) שמנסה להכחיש את החולי, להגיד לה: תתגברי בלי כדורים, מה קרה לך, בואי נעזור לך "ונתקן" את הבעיה (או המורה: "תקחי את עצמך בידיים") - זה אמין בעיניי ומשקף את חוסר ההבנה של הסביבה לטיבה של מחלת נפש. הצגת הפער בין מילים כאלו אל מול תחושת חוסר האונים או חוסר העניין של המספרת הוא חשוב.

אני חושבת שההורים מקבלים את המצב קצת מידי בקלות. הייתי מצפה לטלטלה עמוקה, לתחושת שבר וכשלון דווקא אצלם. גם אם כלפי חוץ הם ינסו לשדר חוסן למען הבת/הבנות, הייתי מצפה שלפחות בין השורות יבצבצו סדקים.
דמות הבעל נעה מהרצון האידיאלי לתמוך ולתת כתף לבין מקומות בה הוא נופל ו"נשבר". זה אמין בעיניי, והמתח הניגודי בין 2 קצוות אלו מייפה את הדמות, בעיניי, ועושה אותה מציאותית.

מוכרחה לציין את התפעלותי מהתהליך, מהרצון והנכונות ללמוד ולקבל משוב, ו... כן, גם מהכתיבה שנעשית יותר אמינה ומשובחת.

תודה על התגובה המפורטת והמקיפה.
מסכימה עם זה שהפרקים הראשוניים לא היו מספיק משקפים...
רק מוסיפה, שלא אצל כולם המאניה והדיפרסיה מתבטאים בצורה העמוקה והקיצונית ביותר. גם בזה יש ביטויים ברמות שונות.

לגבי חלקם של ההורים, הסיפור מתאר את המצב מנקודת מבטה של המתמודדת כך שהמקום שלהם פחות נוכח, מטבע הדברים.

מעריכה מאוד את ההשקעה בתגובה, הייתה לי חוויה לקרוא אותה. ולקחתי לתשומת לבי את הנקודות שהעלית.

 

[נועה לבין (Tamar)]

ספרי על זה. ואם יש לך טיפים להעניק זה יהיה ממש בונוס.

אוקי, אני יודעת שאני מגיבה מ מ ש באיחור, פשוט רק עכשיו קראתי את זה, והסיפור מדהים! מרגש ממש.
לאפיון דמויות יש שני שלבים.
דבר ראשון - לכתוב על הדמות: מראה חיצוני, (כולל נקודת חן קטנטנה, ריסים גדולות, הכול. לרדת לפרטים ממש קטנים), מה הדמות הכי אוהבת\ שונאת: לאכול, לשחק, להתלבש... ויש עוד אינספור רעיונות.
תחביבים: מה היא אוהבת לקרוא? ז'אנר פעולה? רגש כזה? היא אוהבת מונופול, משחקי חברה? אוהבת מוזיקה?
ורק אז:
סגנון דיבור, סלנגים.
ומה שחשוב זה לכתוב בדקויות הכי קטנות. כשאני כותבת אפיון על גיבורים אני אוהבת לעשות מבחני אישיות (סגנון דוקטור פיל וכדו,) ולראות אם אני יודעת מה התשובה. הוא ישן על הגב, הכי אוהב את הבוקר... ולראות אם התוצאה מדויקת.
לעשות את זה - מתכון בטוח לדמויות שונות, מעניינות, ומתאימות בול למקום שלהם בסיפור.
בנוגע לשלב השני - אם בא לכם המשך תגיבו...

 

[מריומה~]

אוקי, אני יודעת שאני מגיבה מ מ ש באיחור, פשוט רק עכשיו קראתי את זה, והסיפור מדהים! מרגש ממש.
לאפיון דמויות יש שני שלבים.
דבר ראשון - לכתוב על הדמות: מראה חיצוני, (כולל נקודת חן קטנטנה, ריסים גדולות, הכול. לרדת לפרטים ממש קטנים), מה הדמות הכי אוהבת\ שונאת: לאכול, לשחק, להתלבש... ויש עוד אינספור רעיונות.
תחביבים: מה היא אוהבת לקרוא? ז'אנר פעולה? רגש כזה? היא אוהבת מונופול, משחקי חברה? אוהבת מוזיקה?
ורק אז:
סגנון דיבור, סלנגים.
ומה שחשוב זה לכתוב בדקויות הכי קטנות. כשאני כותבת אפיון על גיבורים אני אוהבת לעשות מבחני אישיות (סגנון דוקטור פיל וכדו,) ולראות אם אני יודעת מה התשובה. הוא ישן על הגב, הכי אוהב את הבוקר... ולראות אם התוצאה מדויקת.
לעשות את זה - מתכון בטוח לדמויות שונות, מעניינות, ומתאימות בול למקום שלהם בסיפור.
בנוגע לשלב השני - אם בא לכם המשך תגיבו...

והדמות תמיד צפויה?

 

[נועה לבין (Tamar)]

והדמות תמיד צפויה?

לא ממש ברור לי למה התכוונת.
תמיד צריך לחשוב מחוץ לקופסא כשמדובר בעלילה, ודמויות 'מוזרות' המון פעמים מעניינות מאוד - רק צריך להיזהר שלא יגנבו פוקוס. אבל ברור שגיבור אוהב דברים שמתאימים לאישיות שלו. היה לי פעם גיבור עדין ואצילי שהכי אהב סלט ירקות לא מתובל.
ולכן הבחירות של הדמות בעלילה תמיד צריכות להיתכתב עם האופי שלו - וזה כבר קשות לשלב השני.

 

[מריומה~]

למה הכוונה?

כתיבת אפיון זה מכסה את כל הסיטואציות שיכולות להיות בשביל הדמות? הוא צפוי איך יגיב בהם תמיד?