בס"ד
פרק נ"ח
כשאני נועצת את המפתח בדלת, אני נתקלת בסירוב. לוקח לי כמה שניות לעבד והדלת נפתחת. אני פוערת עיניים. אימא נשארת לעמוד ליד הדלת, מחכה שאתקדם. אבא יושב על הכורסא, שותק. יעלי כנראה יצאה כבר.
"תודה שבאתם", אני לוחשת, מתיישבת על הספה, משחקת בעצבנות באבזם התיק. "אז מה קורה?" אימא מתיישבת לידי בידה כוס מים. "תשתי, תנוחי, אנחנו כאן אתך". ככה בשקט כזה, כמו חזרתי להיות בת עשרה.
"בינתיים אני לא ממש יודעת", אני גומעת את המים במהירות, "הרופאים בדקו ממש ביסודיות. הריצו לכל בדיקה אפשרית".
"ו... אין תוצאות?" שואל אבא, תמה.
"יש", אני לוחשת, ממקדת מבט במרצפת. "כלומר, לא לגמרי שמעתי הכול. אבל הם אבחנו שמדובר במחלה נדירה מאוד. נדירה ברמה עולמית". אני בולעת רוק, לא יכולה להביט בהם. "מחלה כרונית שמלווה בהתקפים מדי פעם". זהו. שחררתי.
"אוי", אימא מחבקת את כתפי הרועדת. "והייתם שם לבד עם כל הבשורות?"
"במה בדיוק מדובר? מה שם המחלה? מה התסמינים? מה הטיפול?" אבא נשאר ענייני וממוקד.
"אין לי מושג" אני קולטת פתאום כמה חלקים חסרים לי. "לא יכולתי לשמוע כלום אחרי האבחנה הקודרת והנוראית הזו. אני..." לוקחת אוויר. "אני יצאתי מהחדר באמצע. לא הייתי מסוגלת להישאר שם. להבין שגם הילד שלי יצטרך להתמודד עם מחלה כרונית. עם התקפים לא צפויים במהלך החיים. עם כתם כזה שמאיים לשבש חיים תקינים. זה... קצת יותר מדי בשבילי".
ואני יודעת שאין לי צורך להוסיף מילים. "אוי, ילדה שלי", אימא מחבקת אותי חזק, לא מרפה. "אני כל כך מבינה אותך". היא לא משתפת אותי מה הם הרגישו כשנחתה עליהם בשורה.
"לא פשוט בכלל", ממלל אבא, "קודם כל חשוב שנדע בפני מה אנחנו עומדים. מה הפרטים. מה הטיפול. מה הסטטיקה וכו וכו. אח"כ יהיה לנו קל יותר להתמודד, עם מה שלא יהיה. ותזכרי, אפרת, שאת לא לבד. כולנו כאן אתך ביחד. ומעל כולנו שכינת קל. עברנו המון ונעבור גם את זה בעזרת השם. דברי אתו, תתחנני לפניו. יש לך כוח עצום במילים. כוח של אם ששער מיוחד פתוח לדמעותיה ותחינותיה". הוא משתתק לרגע, לוגם מכוס התה שלו.
"ומעבר לזה, אנחנו כאן, אפרתי", הוא מוסיף ברכות, "תזכרי את זה. תשתפי אותנו בכל דבר. אל תסחבי על עצמך דברים כבדים. תני לנו להושיט יד. הכי חשוב שתשמרי על עצמך. בשבילך. בשביל המשפחה היקרה שלך. תבטיחי לי, בסדר?"
אני מהנהנת, מרשה לדמעות כלואות להשתחרר, סוף סוף. "בעזרת השם", אני לוחשת. מהדהדת הבטחה טרייה.
"את רוצה שנשאר לישון? נעזור לך בבקר עם הילדים?" ההצעה קורצת אבל אני מסרבת. צריכה את השקט. "אם תתחרטי תתקשרי בכל שעה". הם מתארגנים ליציאה. חיבוק קצר. מבט מלא חום של אבא. והדלת נסגרת. משאירה אותי לבד לעכל את המצב החדש.
הלילה הוא זמן מצוין למחשבות מציקות. כאלו שלפעמים מצליחות לגבור על כדורי הרגעה ושינה. בלילה הזה הם לא עזבו אותי. דאגו לארח לי לחברה שלא ארגיש לבד בחדר הריק. קמתי בפעם המי יודע כמה, לשטוף פנים, להכין עוד כוס תה.
כנראה שנרדמתי בסוף. זוג ידיים שמנמנות ומתוקות נצמדו לריסים. התעקשו לפתוח לי עיניים. "מתוק של אימא", אני מתרוממת, מותשת. "התגעגעתי אליך. עוד מעט נלך למטבח ונכין שוקו, טוב?"
אני מתנערת. נוחתת למציאות. וליותר מדי שאלות של ילדים ערניים ונלהבים. אלישבע הייתה חייבת לדעת איך שימי נראה ומה הוא לובש ובאיזה צבע הפיזמה שלו. ואם מכאיבים לו ומתי הוא יחזור ולמה הוא בכלל נמצא שם. הבטיחה שתכתוב את השם שלו בגדול על הלוח ותספר לכולם שהוא חולה. אלצה אותי להתיישב באמצע מטבח צבעוני מדי, להרגיע, להסביר, לפשט. לוודא שהיא לא הולכת להרעיד את כל בית הספר והשכונה עם סיפורי זוועות. זה מה שחסר לי.
איילה הסתפקה בדף מצויר שהכינה, מי יודע מתי. "תגידי לשימי שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו מאוד" לחשה לי באוזן. "שיחזור מהר הביתה ויהיה בריא. טוב?"
"הוא ממש עוד מעט יבריא ויחזור הביתה" אני מחבקת אותה. טומנת ראש בתלתלים השופעים שלה. עוצמת עיניים ומתמכרת לריח השמפו. "הוא ישמח לקבל את הציור היפה שהכנת לו, מתוקה שלי". עוד נשיקה והיא גולשת, מאושרת.
השעון נושף מהר מדי. מוצאת את עצמי מחממת פרוסות, מארגנת כריכים ותיקים. קולעת צמה סינית לאלישבע. קוקו וסיכות צבעוניות לאיילה. נס שיוני פטור מהעניין. עוד מבט אחרון במראה. מוודאת שאני נראית בסדר, למרת הכול. שהילדים מסודרים ונקיים. אף אחד לא צריך לסבול מהמצב. ובטח שאין צורך להכריז בקול גדול שמשהו השתנה פה בשגרה.
אני נועלת את הדלת פעם ופעמיים. מקווה שהפיזור בין מוסדות הלימודים יהיה מהיר. שאספיק להגיע לביקור הרופאים. אני מספיקה להגיע דקה לפני שהחדר מתמלא בחלוקים לבנים. מלחיצים.
"למה ככה?" אני לוחשת לארי כשהם מתקרבים. "מה זה אומר? שהמצב באמת חמור?"
הוא מושך כתפיים. "אין לי מושג" לוחש בחזרה, "נחכה נראה".
הלב שלי לא ממש משתכנע. הוא מלווה את ההמתנה בדפיקות מואצות.
"אני פרופסור לוין, מנהל המחלקה", מציג את עצמו הבכיר. מנהל מחלקה. לא נראה לי שזה הסטנדרט לביקור רופאים. יופי, עכשיו אני מכירה רף חדש של דפיקות. את הפרופסור מלווים סגנו ועוד כמה רופאים. הם עומדים במרחק קצר, מתדיינים במושגים לא מוכרים. הפרופסור ניגש סוף סוף לשימי שמביט בו בעיניים גדולות. אני שולחת אליו מבט שמשתדל לעודד. "יהיה בסדר, שימי", אני מצליחה למצוא מילים. "יהיה הכי בסדר בעולם". הוא מתנשף. הנשימות שלו נעשות קצת רפויות.
"אז מה שלומך, שימי?" מתעניין הפרופסור בחיוך, הביטחון והנינוחות שהקרין הצליחו להרגיע גם אותי, במידת מה. "איך אתה מרגיש?" הוא מברר וממשש את הבטן מכל כיוון. שימי נאנח כשהוא לוחץ. הוא נראה חלש ומכווץ כל כך. הלב שלי יוצא אליו.
"כואב לי עדיין ואין לי תיאבון" הוא ממלמל בשקט.
הפרופסור מהנהן, "כואב לך כי האנטיביוטיקה עדיין לא משפיעה על הדלקת. אני אבקש מהאחות שתוסיף משכך כאבים. אם יהיו לך כאבים בהמשך פשוט תאמר ואנחנו נטפל בזה. אנחנו רוצים שתרגיש טוב. אתה רעב?"
"קצת" הוא ממלמל. "טוב, אז נתחיל עם דברים קלים כמו לבן או יוגורט ונראה בהמשך איזה תפריט יתאים לך, בסדר?" שימי מהנהן וצונח שוב למיטה. "תרגיש טוב, שימי" נפרד ממנו הפרופסור, "אנחנו נפגש בהמשך ונראה מה קורה, בסדר?"
כמה שעות מאוחר יותר, אנחנו מוזמנים לחדרו של הפרופסור. הוא מתפרקד על כסאו המשובח. נועץ מבטים במסך הרחב שלפניו ומכחכח בגרונו.
"מה שלומכם?" הוא נחמד מדי וזה מלחיץ אותי. הוא ניגש מהר לעניין.
"אז כמו שאתם יודעים, אחרי סדרה מקיפה מאוד של בדיקות גילינו ששימי סובל מדלקת מעיים שהיא בעצם סימפטום של מחלה נדירה מאוד. אנחנו מדברים על מחלה שנקראת פני קוליטיס, זו בעצם דלקת של רקמת השומן דרכה עוברים כלי הדם למעי. זו מחלה שאינה מסוכנת אך דורשת מעקב במקרים של התפרצות דלקת. פשוט תהיו ערניים במקרים של התקפי בטן רציניים. זה הכול. אנחנו נשאיר אותו כאן עד לשיפור במדדי הדלקת. ונקווה לשחרור בהקדם".
אני נושמת עמוק וחזק. אז הפיל לא כל כך מאיים כמו שחשבתי. אבל בכל אופן, חתיכת תיק.
"שאלות?" הוא מברר. משלב ידיים בנינוחות ומצפה בשקט.
"אין שום דרך לעזור? למנוע? להקל? דרך שתפחית התקפי דלקות?" מתחננת להיאחז במשהו. אפילו קטן.
"לצערי, לא", הפרופסור הבכיר זע בחוסר נוחות, "מדובר על מחלה שאין לה דרך טיפול. היא מטופלת נקודתית בזמן התפרצות. חשוב לי לומר, שיכולות לעבור שנים ארוכות בלי התקפים בכלל. אין דרך לצפות מתי יהיה התקף, בכל מקרה מדובר בדלקת שמגיבה לאנטיביוטיקה. לא תמיד לזו הראשונה ולכן לעיתים נדרש אשפוז. אבל אין פה סיכון, בזה אתם יכולים להיות רגועים".
"ובכל זאת? משהו? בעולם המתקדם של היום אין שום מענה?"
"תראו, עם הזמן נוסו מחקרים שונים בכיוון של תזונה. אין כרגע תוצאות חד משמעיות. אבל בכל מקרה אנחנו ננסה לבדוק כמה סוגי דיאטות מסוימות בזמן האשפוז. מקווה שזה יקל עליו. כולי תפילה. מעבר לכך, צר לי, אין לנו דרך אחרת".
הוא מתרומם מכיסאו, תם זמננו. "תרגישו טוב, תהיו חזקים". הוא מאחל בחום ונחפז הלאה.
"חתיכת סרט, אה?" אומר ארי, כשאנחנו יוצאים מהחדר. "הייתי מוותרת על סרט כזה. אני אפילו לא יודעת מאיזה כיוון להסתכל עליו". אני נושפת אוויר שנחנק.
"בואי נחשוב תכלס", הוא מקורקע להפליא, "אחר כך כבר נעבד. כרגע אנחנו צריכים לחשוב איך להסתדר עם המידע, הילדים, הכול". המוח שלו פועל על מאתיים, בשביל שנינו. נס שכך. תמיד צריך מבוגר אחראי.
"אז ככה, אני קודם כל יוצא לתפילה. את תהיי פה בסדר?" הוא מברר. אני תוהה אם הוא שואל רטורי. "אני אסתדר" אין לי מושג איך.
"יופי, מצוין. אז זזתי. תקראי לאימא שלך או מישהו אם יהיה לך צורך". הוא דוהר למעלית.
אני חוזרת לחדר, שימי עדיין שקט מדי. בסיטואציה אחרת זו הייתה יכולה להיות הזדמנות מקסימה לזמן אם-ילד. בפרט שאין לי מושג מתי זה קרה לאחרונה.
"איך אתה מרגיש, שימי?"
"קצת יותר טוב, אבל עדיין כואב לי ממש"
"חבל שלא אמרת", אני כואבת אתו גנים שירש, "אני אקרא לאחות שתוסיף משכך כאבים. חשוב שתאמר לנו מה קורה, חבל שתסבול. בסדר?" הוא מהנהן בחולשה. וראשו צונח לכר.
אחרי שהאחות הגיעה. והכאבים נחלשו. והילד שקע בתרדמה טרופה. נשארתי לבד, מאזינה לנשימות שלו. נטרפת ממחשבות. הנייד החל לרטוט ברגע הנכון. "מה קורה, אחות?" מנחם. "שמעתי שהבחור שלך עושה בעיות".
"עד ירושלים הגיעה הבשורה?" אני מופתעת בעליל.
"עד ירושלים ועד בכלל. מה את שחה? כל החדשות רועשות. שלטי חוצות. כל מה שאפשר". אני צוחקת. "איזה מנחם אתה, שתהיה לי בריא".
"אני בדרך", הוא מפתיע. "אני אשתדל לא להפריע. מקווה שזה בסדר מבחינתך".
"מה?" אולי זו מתיחה, לא מתאים לו בסיטואציה הזו. "אתה רציני? ממתי אתה פנוי באמצע שבוע?"
"אה, זו פרוטקציה מיוחדת לאנשים מיוחדים". הוא לא מתבלבל. "הבאתי כמה דברים, אם יש לך עוד משהו שאת צריכה, תאמרי לי עכשיו. אקפוץ בדרך לקנות".
אני עדיין בהלם קל עד בינוני. "תבוא בעצמך". אני מוצאת לי מילים. "כל השאר זה באמת בונוס".
"בכייף", הוא מנסה לגבור על קולות הוויז. "אז נפגש. ואם תיזכרי בהמשך תעדכני אותי. אז נפגש"
"תודה", אני לוחשת שוב. "ו..." המילים נתקעות לי.
"כן?"
"תודה שחשבת עלינו. תודה שבאת. זה כל כך במקום, הרבה יותר ממה שאתה חושב". ואלוקים עדי כמה כוחות הייתי צריכה בשביל לבטא את המילים האלו.