בואו נגיד להן "את לא לבד!" (אמהות חד הוריות.)

[רִפְקִי.]

השמש אמרה פעם: 'למה אנשים אומרים שיש לילה? אני תמיד רואה רק את הצד המואר של כדור הארץ!'
יא מצחיקה, זה כי את שמש זורחת. את פשוט פוגשת השתקפויות של עצמך מכל הכיוונים.

ומי שרואה באחרים שמש זורחת? הוא בעצמו.

ולכל מי ששואלת באשכול הזה ובאחרים איך לתמוך, אז זו דוגמא מצויינת, כי תמיכה וחברוּת זו הדרך הכי הכי טובה שיש להיות שם בשביל מי שמתמודד.

רותי, סליחה על ההשתפכות, זה רק כי אהבתי את התגובה שלך נוראות. רוצה שתהיי חברה שלי.

 

[Tweenset]

לי יצא פעם לשתף מישהי בהתמודדות לא פשוטה שעברתי בזמנו. מאד אהבתי את התגובה שלה - משהו כמו "פשש.. לא פשוט!" בהשתתפות אמיתית.
לא יודעת למה הרגשתי שהיא ממש מבינה אותי וזה גרם לי להיות עם דמעות בעיניים.
היא קצת התעניינה אם אני מסתדרת בנושא ההוא ואח"כ השיחה המשיכה כרגיל.

כשלי יוצא לשמוע מישהי שמספרת על קרוב שנפטר, או משהו דומה אני אומרת לה בד"כ - "אוי, אני מצטערת לשמוע!" בכנות.
אמפתיה חייבת להיות.. בד"כ התגובה הזו מתקבלת באופן רצוי.

 

[לא אני]

ומי שרואה באחרים שמש זורחת? הוא בעצמו.

ולכל מי ששואלת באשכול הזה ובאחרים איך לתמוך, אז זו דוגמא מצויינת, כי תמיכה וחברוּת זו הדרך הכי הכי טובה שיש להיות שם בשביל מי שמתמודד.

רותי, סליחה על ההשתפכות, זה רק כי אהבתי את התגובה שלך נוראות. רוצה שתהיי חברה שלי.

ולסיכום -
גם את שמש נהדרת שמאירה שמשות זורחות.
כדאי לרותי להתחבר אתך.
איזו שם חמוד. שמש.
ממני.
ירח.
שפעמים מאיר ופעמים לא.
פעמים קורץ,פעמים נאבד, פעמים חיוור מול השמש,
פעמים מתקדש, פעמים מתבייש.
ואפפעם לא נשאר באותו מקום.
(זה בגלל ההורמונים...)

 

[קול תודה]

המערכת הלא מהונדסת... הגדה יפה וקולעת.
כל אחד מעוניין לשמוע תגובות אחרות.
חלקן דווקא כן רוצות שיתעלפו איתן וביחד יזמינו אמבולנס
וחלקן מעדיפות התעלמות מוחלטת, כאילו לא היה...
ובאמצע - שטח ביניים שכולל המון: מי, מתי, למה, כמה ואיך.

שמעתי פעם שצריך לבדוק כל מעשה ב3 פרמטרים: כוונה, מעשה ותוצאה.
אם 2 פרמטרים נכונים, קרוב לוודאי שגם השלישי יהיה נכון
למשל: את את מתכוונת לטוב כשאת מזמינה את שכנתך הגרושה לסעודת שבת,
ולא מתכוונת בזמן הזה להוציא ממנה פרטים על אודות גירושיה וסידורי הכספים שלה למשל,
והמעשה - הוא מעשה טוב, את מזמינה אותה,
קרוב לוודאי שגם התוצאה תהיה טובה

אבל אם את מתכוונת להציע עזרה כדי להיחשב צדיקת השכונה,
ומציעה אותה תוך הרגשת עליונות (למרות שהמעשה הוא טוב)
קרוב לוודאי שהתוצאה לא תגרום לטוב.

מאז שאני בודקת את עצמי לפי הנוסחה הזו, מצליחה בס"ד להגיע לתוצאות טובות ומיטיבות יותר
לא תמיד, ולא עם כל אחד
מערכת לא מהונדסת, כבר אמרנו...

 

[dvory]

דבורי, מותר לשאול איזו תגובה היה לך הכי נעים לקבל?

מותר לשאול, אם כי אני מרגישה קצת מצחיק לענות, כי זה משהו מאד אינדבדואלי.
אישית, יש ארבע מילים קסומות שתמיד עושות לי טוב:
חושבת עלייך. אוהבת אותך.

לא מכביד, לא מעיק. רק ממלא את הלב בנועם.

 

[dvory]

ומי שרואה באחרים שמש זורחת? הוא בעצמו.

ולכל מי ששואלת באשכול הזה ובאחרים איך לתמוך, אז זו דוגמא מצויינת, כי תמיכה וחברוּת זו הדרך הכי הכי טובה שיש להיות שם בשביל מי שמתמודד.

רותי, סליחה על ההשתפכות, זה רק כי אהבתי את התגובה שלך נוראות. רוצה שתהיי חברה שלי.

אי אפשר. היא כבר תפוסה
לא מוותרת עליה לאף אחת

 

[שרינה]

תודה, יקרה. תודה לכל מי שהגיבה בחום ובאכפתיות. הם באמת יוצרים חיבוק ענק.
אני אגיב בתור אחת ששייכת לסטטוס כבר יותר מעשור. קצת מתקשה לכתוב את התגובה הזו, ואני בדרך כלל לא סובלת ממחסור במילים כתובות , אבל לאף אחת לא קל להיחשף, להתקלף עד הלב והבשר. אני בכל זאת מכריחה כל מילה אישית להיוולד, כי זה בדיוק העניין: להרשות לעצמי להיות...

הקושי שלנו לדבר קשור בקושי של הזולת לשתוק. החיים אחרי בית הדין הם חיים שזורקים את מי שביקר שם לתוך המלתעות של הציבור. מנסה להסתכל על הפטפטת הזו מהצד ולהבין שהיא לא נובעת מרוע, חלילה. זה פשוט מעניין. וחוזרת עכשיו למקומי במרכז ואומרת בכנות: גם אחרי אלפי פעמים של מפגש חזיתי או עקיף עם ההתמודדות הזו, היא עדיין כואבת. מלתעות הן מלתעות.

נעשתה כאן השוואה בין האשכול של המצפות לאשכול של כל אלו ששייכות לסטטוס (ביום שבו המילה 'גרושה' תקבל לגיטימציה, המשיח יעמוד בפתח...). מתקשה להשוות. לא רוצה להשוות. רק מצביעה על הבדל אחד מהותי, והוא נמצא בשיפוטיות.
ואף שרווקות / ממתינות / אימהות לילדים מיוחדים פוגשות גם כן את השיפוטיות, הן פוגשות אותה ממוקדת מאד ולא מכוונת על עצם קיומן.
רווקה נשפטת על ה'בררנות' שלה. אישה ממתינה נשפטת על ה'השתדלות' שלה, הן נשפטות על המאמצים שהן עושות או לא עושות כדי לצאת מהמציאות הזו. וכל שיפוטיות היא מיותרת ומייסרת ממש.
אבל אישה גרושה נשפטת על מה שהיא. היא לא רק נשפטת על הבחירות שלה, היא נשפטת על עצם קיומה.
לא יכולה אפילו להגיד כמה פעמים בחיי פגשתי את האפיזודה הבאה:
אני מכירה מישהי. אנחנו מתקשרות בזירה המקצועית או הידידותית, היא מתוודעת לעובדה שאני גרושה, ואז כמעט תמיד תגיע התגובה הבאה, בווריאציה כזאת או אחרת: "וואי! ממש אי אפשר להאמין עלייך! את דווקא כזאת נורמלית!"
אני מחייכת תוך כדי כתיבת המילים הללו, כי זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, שזה כבר משעשע ממש: לפגוש את ה'אוטומט' הזה. וזה קרה גם כשהיו מעורבות באפיזודה הזאת נשים מקסימות, מכילות, כאלו שהפכו בהמשך לחברות טובות ויקרות, ועדיין המפגש הראשון שלהן עם המציאות שלי הוליד את המילים 'את דווקא כזאת נורמלית'...
זהו. זה מה שרציתי לומר, שאני לא יודעת כמה אני נורמלית, אבל אני לא 'דווקא'.

כשראיתי את מה שכתבת, רציתי לכתוב שכתבת בצורה כל כך כואבת, שרק מי שהיתה , יכולה לכתוב בצורה כזו נוגעת לחב
אף אחד בחוץ לא מתאר לעצמו כמה לביאה היא אישה כזו
ולא דיברנו על ההתמודדות גם במשפחה פנימה
לדוגמא ליל הסדר, גם אם אין לך כח לאף אחד ובא לך רק שקט, את חייבת לקום וללכת להורים בשביל הילדים
ושם כל סיטואציה כולם מפנים עיניים לראות איך את מגיבה ...

 

[Tweenset]

מזכירה -
אולי מישהי מכירה מקום שניתן להתארח בו בפסח?
אפילו בחלק מהימים
שואלת בעקבות בקשה שהגיעה בפרטי

 

[dvory]

מה אימהות חד הוריות יכולות לעשות?

הן יכולות לנהל בית בכוחות עצמן, ללהטט בין כל המשימות והכובעים ולתפקד כמו ארבע אימהות ושלושה אבות בו זמנית.

הן יכולות לקדש, הן יכולות להבדיל. הן יכולות לפתוח ספרים ולבנות בית של תורה, גם כשאין סטנדר בפינת הסלון.

הן יכולות לגדל ילדים מאושרים, למרות ה'למרות' וה'דווקא', ולחייך ולאהוב, ולצחוק צחוק גדול, גם כשאחרים לא מרשים לצחוק.

הן יכולות לתקן ארונות שבורים, לקדוח מדפים חדשים, לפתוח לבד סתימות בשירותים ולהרוג בנונשלנטיות שבט מקקים.

מה אימהות חד הוריות לא יכולות לעשות?

הן לא יכולות, בשום פנים ואופן, לקחת את בן השש-שבע-שמונה לבית הכנסת ולהיכנס אתו ל'עזרת הגברים'.

הן מדברות, משכנעות ללכת לבד, מבטיחות ללוות, מבקשות מאד. הוא לא הולך. לא מסוגל להיכנס לבית הכנסת לבדו, יתום-חי, ואין אבא לידו. לכן הוא נשאר בבית, מתפלל בפינה, בין ה'קליקס' ל'פליימוביל'. גם אמא מתפללת. שמישהו ייזכר שהיא לא כל יכולה...

*​

לא התכוונתי להגיב כאן שוב. גם ככה התהפכו לי הלב והקרביים מהנאום האישי שנשאתי פה, והמיילים האישיים שקיבלתי בעקבות הנאום לא החזירו את הקרביים שלי למוטב

אבל מייל אחד שווה ביקור חוזר שלי כאן. מייל שמספר על אמא אחת, ילד אחד, וזירה אחת שגדולה מדי על שניהם...

תזכרו את הילד הזה, בבקשה. תנו לו יד. קחו אותו לבית הכנסת. זה לא צריך לקרות כל שבת, זאת לא חייבת להיות כל תפילה. אבל לפחות השבת... תנו לו את התפילה הזאת. תנו אותה לאמא שלו. מגיע לה.

 

[מנוחהלה]

הן יכולות לקדש, הן יכולות להבדיל

אז זהו שיש הרבה שמקפידות לא להבדיל לבד.
תזכרו אותן, בבקשה.
זה לא קשה או מסובך לשאול את השכנה אם יש מי שמבדיל לה
ואולי היא רוצה להיכנס לשמוע הבדלה...

 

[רותי לב]

מה כדאי להגיב ששומעים על משהו לא פשוט שמשהו עובר?
אם נודע לך תוך כדי שיחה- משהו כמו- וואלה, איזה גיבורה! כל הכבוד! בכנות ובספונטניות,
אנא!!! אל תיזמו תגובות מאולצות!! לזרום.
ואל תשאלו שאלות, ושוב אני מדגישה- לא לשאול שאלות. אפשר בכללי להתעניין בנחמדות- אז מה נשמע? ולהמשיך הלאה, כך שאם היא תרצה לספר את נתת פתח, ואם לא, היא לא חייבת להגיב כי המשכת הלאה.
ואם נודע לך ממישהו שלישי ואח"כ את נפגשת במתמודדת, את לא חייבת להתייחס לענין.

דבר נוסף חשוב- אל תתעלמו מאנשים מתמודדים, בכל תחום,. יש נטיה להפוך לבלתי רואים, לחצות את הכביש, להסתכל בדבקות בלוח מודעות, העיקר לא להצטרך לפגוש במתמודדת שאין לי כוח להתחיל לחשוב מה כן או לא לומר לה. שלום תמיד אפשר לומר, וגם להוסיף חיוך קטן...
ולעניות דעתי עדיף להסתכן בלהציע עזרה מיותרת מאשר להשאיר את הזולת חשוף לרוח לבד. לא יקרה כלום אם תציעי עזרה ויסרבו, תמשיכי להציע גם בפעם הבאה.
שבוע טוב ושמח.
בהערצה לכל הנשים שחיות לבד וממשיכות לחייך, ה' ימשיך לתת לכם כוח. העם אתכם.....

 

[אשכולית]

ייש להם אמא חכמה.
אבל אנחנו לא עושים בשביל הילדים , אנחנו עושים כי זה מה שנככון לעשות .והילדים על הדרך מרוויחים.

מוקדש בהערכה עצומה לאמהות המדהימות, הלביאות, שאולי אף אחד לא מוחא להן כפיים, אבל שם, למעלה, נספר כל גרם של כאב, ויישלח כנגדו טוב וחום ואור במהרה.
מעלה כאן קטע שנכתב בהשראת אחת מהמדהימות האלו.

נעמונת, ילדה שלי

עברתי עכשיו בין החדרים, כדי לבדוק שכולכם מכוסים וישנים בשלוה. השמיכות של דודי ויוני היו זרוקות על הרצפה, כרגיל. כיסיתי אותם היטב, לצלילי נשימותיהם הרגועות, ונכנסתי לחדר שלך. שמיכת הניקי היתה מתוחה היטב, ופנייך טמונות בתוכה. עינייך היו עצומות, אבל ידעתי שאינך ישנה. שמעתי אותך מתהפכת מצד לצד, וליבי חישב להיקרע.

כשחזרת, רציתי לחבק אותך, נעמונת, באהבה של אמא לבתה היחידה, שאין עמוקה וכנה ממנה בכל העולם כולו. אבל את נרתעת, התרחקת, ובעינייך נצצו ברקים של כעס, ואשמה. הוי, כמה אשמה היתה שם.


כבר שלוש שנים, מאז היותך בת 7, אתם נפגשים עם אבא, בכל יום שני ורביעי. הולכים בשמחה, וסופרים את הימים עד לפעם הבאה. יש לכם אבא מקסים. אבא חם, אוהב ומגן, מתעניין וקשוב, וממצה את שעותיכם המשותפות באופן שיגרום לכם את מירב ההנאה. הייתם יחד בפארקים ובשמורות טבע, בספארי ובכותל, בחרמון ובים המלח. כל יום הולדת של מי משלושתיכם, נחגג באופן הכי מפתיע ומקורי. הארון שלכם מלא במשחקים ובמתנות, והכל ניתן בתשומת לב, במחשבה ובאהבה.

בכל פעם שאתם חוזרים, זוהרות העיניים של שלושתכם. אבל בעיניים שלך, נעמונת, מהבהב גם ניצוץ אחר. של אכזבה, של תסכול, של כעס, של אשמה.


בלי מילים, נעמונת, אני שומעת את הקולות בתוכך- 'למה זה היה צריך לקרות?

למה לא יכולתם לנסות להסתדר'? 'ובכלל...אבא כל כך מקסים, ומעניק, ורגוע, וכל כולו בשבילנו, אז אולי...אולי... את אשמה, אמא'? 'אולי רק בגללך הוא לא חי איתנו, והמשפחה חצויה'?

אמא קוראת את לב הילדה שלה, וגם אני, נעמה שלי, יודעת אילו עוד תהיות מנקרות בליבך המיוסר: 'אמא היא לא כמו אבא, היא חושבת שזה בזבוז לקנות מילק שייק וחפצים עם הלו קיטי', 'לפעמים היא עצבנית, או עסוקה, או ממהרת', ו'היא לוקחת אותנו רק לגן הפעמון, ורק בראש חודש'.

'אז אולי...', את גוערת בעצמך, נעמה שלי, מנסה לחנוק את התהיות כמו ילדה טובה ומחונכת. 'אז אולי הכל בגלל אמא?'


ואני? מה אסביר לך נעמונת?

אשתף אותך בשנים הקשות, מלאות הכאב, בהם זחלתי במנהרה ארוכה ארוכה, לא מאמינה שאראה אי פעם את אור השמש? אספר לך על עשרות נסיונות ודרכים, גישור וייעוץ, טיפול זוגי ופרטני, כשברקע סבל איום ונורא? את היית קטנה, ואנו הקפדנו ככל יכולתנו, להותיר הכל בדלתיים סגורות. ומאחורי הדלתות היתה מסכת ארוכה ומתמשכת של סבל, של מחיקת האישיות, של גיוס כל אנרגיה אפשרית לעוד ניסיון ולעוד אפשרות, גם כשהמשקעים היו עמוקים, והצלקות טרם הגלידו.


ייעצו לי להפרד, ויפה שעה אחת קודם. בשלבים הבאים דחפו אותי לכך, בידיעה שעוד מעט כבר לא יהיה את להציל. הייתי שבויה במערכת אומללה, בלי שמץ תקווה ועם אופק שכולו שחור. ורק בשבילכם לחמתי כלביאה פצועה, רק כדי לשמר לכם מסגרת משפחתית סרבתי לשמוע על פירוד, ועשיתי את הבלתי אפשר בניסיון למנוע אותו.

רק בשבילכם, בשביל דודי ויוני, ובשבילך נעמה שלי.


ואז, נחצה הרוביקון, ולא היה ניתן להמשיך. רב גדול פסק שיש להיפרד.

ירדתי מהספינה על אי בודד, וניסיתי לבנות שם חיים חדשים מאפס, אחרי ההפלגה הקשה והסערה המטלטלת. כל הניסיונות להוביל את ספינת חיינו לחוף מבטחים, כשלו, לא היתה עוד ברירה, רב החובל היה מוביל את הספינה כולה למצולות.

אספתי במאמצי על את שברי חיי, הייתי מרוסקת משנים של סבל וכאב, משנים של מאבק אבוד לשינוי. אבל לא הרשיתי לעצמי לשקוע, ראיתי אתכם מולי -יוני, דודי ונעמה שלי, וכמו עוף החול קמתי מעל מצוקי האי, ובניתי לנו בית חדש.


אני כועסת, לפעמים, עסוקה וממהרת, כמו כל האימהות הטובות. אלא שאליהן לא מופנה כתב אשמה כה חריף, מילדה בת עשר.

והדברים האלו יישאר בתוכי. לא אספר לך אותם. אשמור את עולמך הילדותי חמים ומוגן ככל יכולתי, לא אבלבל את ליבך הקטן בכפל נאמנויות, אתן לך את הדבר האלמנטרי שכל ילדה בגילך זקוקה לו: אבא טוב, רחום ודואג, שאפשר לבטוח בו ולרחוש לו אמון. לא אנפץ בסיפוריי את תמימותך הילדותית, ואת אהבתך התמימה, הטהורה, לאבא.


אמשיך לשאת את משא האשמה הזה, על שכמי. למענך.


אוהבת אותך הכי בעולם,

אמא

 

[דוכי בחול]

מוקדש בהערכה עצומה לאמהות המדהימות, הלביאות, שאולי אף אחד לא מוחא להן כפיים, אבל שם, למעלה, נספר כל גרם של כאב, ויישלח כנגדו טוב וחום ואור במהרה.
מעלה כאן קטע שנכתב בהשראת אחת מהמדהימות האלו.

נעמונת, ילדה שלי

עברתי עכשיו בין החדרים, כדי לבדוק שכולכם מכוסים וישנים בשלוה. השמיכות של דודי ויוני היו זרוקות על הרצפה, כרגיל. כיסיתי אותם היטב, לצלילי נשימותיהם הרגועות, ונכנסתי לחדר שלך. שמיכת הניקי היתה מתוחה היטב, ופנייך טמונות בתוכה. עינייך היו עצומות, אבל ידעתי שאינך ישנה. שמעתי אותך מתהפכת מצד לצד, וליבי חישב להיקרע.

כשחזרת, רציתי לחבק אותך, נעמונת, באהבה של אמא לבתה היחידה, שאין עמוקה וכנה ממנה בכל העולם כולו. אבל את נרתעת, התרחקת, ובעינייך נצצו ברקים של כעס, ואשמה. הוי, כמה אשמה היתה שם.


כבר שלוש שנים, מאז היותך בת 7, אתם נפגשים עם אבא, בכל יום שני ורביעי. הולכים בשמחה, וסופרים את הימים עד לפעם הבאה. יש לכם אבא מקסים. אבא חם, אוהב ומגן, מתעניין וקשוב, וממצה את שעותיכם המשותפות באופן שיגרום לכם את מירב ההנאה. הייתם יחד בפארקים ובשמורות טבע, בספארי ובכותל, בחרמון ובים המלח. כל יום הולדת של מי משלושתיכם, נחגג באופן הכי מפתיע ומקורי. הארון שלכם מלא במשחקים ובמתנות, והכל ניתן בתשומת לב, במחשבה ובאהבה.

בכל פעם שאתם חוזרים, זוהרות העיניים של שלושתכם. אבל בעיניים שלך, נעמונת, מהבהב גם ניצוץ אחר. של אכזבה, של תסכול, של כעס, של אשמה.


בלי מילים, נעמונת, אני שומעת את הקולות בתוכך- 'למה זה היה צריך לקרות?

למה לא יכולתם לנסות להסתדר'? 'ובכלל...אבא כל כך מקסים, ומעניק, ורגוע, וכל כולו בשבילנו, אז אולי...אולי... את אשמה, אמא'? 'אולי רק בגללך הוא לא חי איתנו, והמשפחה חצויה'?

אמא קוראת את לב הילדה שלה, וגם אני, נעמה שלי, יודעת אילו עוד תהיות מנקרות בליבך המיוסר: 'אמא היא לא כמו אבא, היא חושבת שזה בזבוז לקנות מילק שייק וחפצים עם הלו קיטי', 'לפעמים היא עצבנית, או עסוקה, או ממהרת', ו'היא לוקחת אותנו רק לגן הפעמון, ורק בראש חודש'.

'אז אולי...', את גוערת בעצמך, נעמה שלי, מנסה לחנוק את התהיות כמו ילדה טובה ומחונכת. 'אז אולי הכל בגלל אמא?'


ואני? מה אסביר לך נעמונת?

אשתף אותך בשנים הקשות, מלאות הכאב, בהם זחלתי במנהרה ארוכה ארוכה, לא מאמינה שאראה אי פעם את אור השמש? אספר לך על עשרות נסיונות ודרכים, גישור וייעוץ, טיפול זוגי ופרטני, כשברקע סבל איום ונורא? את היית קטנה, ואנו הקפדנו ככל יכולתנו, להותיר הכל בדלתיים סגורות. ומאחורי הדלתות היתה מסכת ארוכה ומתמשכת של סבל, של מחיקת האישיות, של גיוס כל אנרגיה אפשרית לעוד ניסיון ולעוד אפשרות, גם כשהמשקעים היו עמוקים, והצלקות טרם הגלידו.


ייעצו לי להפרד, ויפה שעה אחת קודם. בשלבים הבאים דחפו אותי לכך, בידיעה שעוד מעט כבר לא יהיה את להציל. הייתי שבויה במערכת אומללה, בלי שמץ תקווה ועם אופק שכולו שחור. ורק בשבילכם לחמתי כלביאה פצועה, רק כדי לשמר לכם מסגרת משפחתית סרבתי לשמוע על פירוד, ועשיתי את הבלתי אפשר בניסיון למנוע אותו.

רק בשבילכם, בשביל דודי ויוני, ובשבילך נעמה שלי.


ואז, נחצה הרוביקון, ולא היה ניתן להמשיך. רב גדול פסק שיש להיפרד.

ירדתי מהספינה על אי בודד, וניסיתי לבנות שם חיים חדשים מאפס, אחרי ההפלגה הקשה והסערה המטלטלת. כל הניסיונות להוביל את ספינת חיינו לחוף מבטחים, כשלו, לא היתה עוד ברירה, רב החובל היה מוביל את הספינה כולה למצולות.

אספתי במאמצי על את שברי חיי, הייתי מרוסקת משנים של סבל וכאב, משנים של מאבק אבוד לשינוי. אבל לא הרשיתי לעצמי לשקוע, ראיתי אתכם מולי -יוני, דודי ונעמה שלי, וכמו עוף החול קמתי מעל מצוקי האי, ובניתי לנו בית חדש.


אני כועסת, לפעמים, עסוקה וממהרת, כמו כל האימהות הטובות. אלא שאליהן לא מופנה כתב אשמה כה חריף, מילדה בת עשר.

והדברים האלו יישאר בתוכי. לא אספר לך אותם. אשמור את עולמך הילדותי חמים ומוגן ככל יכולתי, לא אבלבל את ליבך הקטן בכפל נאמנויות, אתן לך את הדבר האלמנטרי שכל ילדה בגילך זקוקה לו: אבא טוב, רחום ודואג, שאפשר לבטוח בו ולרחוש לו אמון. לא אנפץ בסיפוריי את תמימותך הילדותית, ואת אהבתך התמימה, הטהורה, לאבא.


אמשיך לשאת את משא האשמה הזה, על שכמי. למענך.


אוהבת אותך הכי בעולם,

אמא

מצמרר

 

[בא יבוא]

מי כתב את זה?

 

[אשכולית]

מי כתב את זה?

אני.
ואני לא אמא של נעמונת כמובן (ולא של אף אחד בנתיים).
רק צופה מהצד, מעריכה, משתוממת מגודל הנפש ומחזיקה אצבעות.

 

[תרצה613]

לא מבינה כ"כ את הפולמוס בעניין התגובות
נודע לי כמה פעמים על נשים שהן גרושות, לא חשבתי שצריך להגיב או להגיד שנודע לי. בטח לא להתקשר "וואו, נודע לי ועצוב לי כ"כ..."
אם היא אמרה לי ישירות (לרוב לא היה צריך. הבנתי לבד) הגבתי בהתאם לסיבה בשלה אמרה את זה.
אם תוך כדי שיחה הבנתי, המשכתי הלאה בלי להגיד כלום, ופשוט דיברתי בהתאמה, כך שהיה ברור לה מתישהו שאני יודעת
אני רואה את האינפורמציה הזו כמשהו שצריך לדעת בשביל לא לשאול שאלות על בעל, ובשביל לדעת שצריך עזרה עם הבנים וכו' כמו שצויין לעיל.
כשאני מספרת על עצמי דברים אני לא רוצה תגובות מרחמות, ולא שמעצימות את הקושי, בטח לא מאנשים שעכשיו עשיתי איתם היכרות. מאמינה שכך זה ברוב סוגי הקשיים.

 

[מרשמלו]

אנא...
שמורנה על נקיות האשכול!
חבל שהוא יסטה ויהפוך לרפש אורגני...

 

[ששונית]

נקודה שנראה לי עדיין לא הועלתה.
אני מדברת מתוך קושי אחר, אבל התובנות שלו משליכות על הרבה סוגי התמודדויות.
אני מתמודדת עם פעוט שעדיין לא בקו הבריאות.
כמו שכתבתי פעם, אין דבר יותר נורא מלראות ילד שלך סובל ואין לך איך לעזור. זאת התמודדות קשה מאוד. מאוד.
לקח לי זמן לקלוט שאנשים מתייחסים אלי "אמא לילד..." או אל המשפחה שלנו "נו, אלו שהילד שלהם...".
למרות שבדרך כלל אין לי מחסור במילים, הייתי בהלם. נאלמתי דומיה.
מה? הם התכוונו אלי???
כן. כי את באמת...
אבל אני לא!
אני כל כך מה שאני!
אני אמא נורמלית שקמה לשלוח את הילדים בשמחה, ומטגנת להם חביתות וחותמת על פתקים וממלאת מבצעים ומכבסת מצעים ומפטפטת בטלפון וצוחקת בקול ויוצאת לקניות...
נכון שאני קמה לפעמים אחרי שעה של שינה כי הגיעו תוצאות מבכיות, ונכון שהרבה פעמים מתחת לצחוק מטפס בכי נורא, ופעמים הקניות הן למלא את הבית לפני שאעדר למי יודע כמה זמן, אבל זה לא מה שמגדיר אותי. לגמרי לא.
אז גם כאן. שרי ורותי ושייני ונעמה או כל שם שרק קוראים להן, הן נשים רגילות, שאוהבות ושמחות וחושבות ומבשלות וישנות. אלו החיים שלהן. זה הן עצמן.
נכון, יש קושי ענק ועצום שנפגשים בו בכל פניה וכמעט בכל סיטואציה, אבל הקושי הוא לא הן. הוא אפילו לא משני. כי הן זה הן. מה שהן היו "לפני" ומה שהן עכשיו, ומה שהו תהיינה בעזרת השם בקרוב ממש "אחרי".

 

[צליל בגיל]

אני.
ואני לא אמא של נעמונת כמובן (ולא של אף אחד בנתיים).
רק צופה מהצד, מעריכה, משתוממת מגודל הנפש ומחזיקה אצבעות.

קרעת אותי.
לחתיכות.

 

[cyp]

איך אפשר לעזור לשכנה שנפרדה אך עדיין לא רשמית והיא כבר מספר חודשים לבד.... מגדלת מספר ילדים קטנים ולא משוחחת על כך, אנחנו לא קרובות ואף פעם לא היינו אבל הלב נקרע כל פעם לפני החג בשבתות וכו'... אין לי מושג איך היא מסדרת ואני לא יודעת מה נדרש לעשות?