בואו נגיד להן "את לא לבד!" (אמהות חד הוריות.)

[מנוחהלה]

חשבתי גם על זה, ואת יכולה לומר גם שיש מקרים שבהם רק הורה אחד עובד, יתכן שהאב בכלל אברך, הרבה כסף הולך לעו"ד וכו', ועוד הרבה אפשרויות.
אבל על פניו, המצב של שני הורים מתפרש אצל רבים כצורך קטן יותר ממצב של הורה חי אחד, ולכן קשה יותר לאסוף למטרה הזו.

זה בהחלט מתפרש כך למרות שבפעמים רבות זה לא כך...
ישנן נשים שמוותרות על מזונות כדי לקבל גט
או כדי להימנע מהסדרי ראיה (במקרים בהם האב ירד מהדרך ל"ע)
ויש פעמים שמדובר בחולי נפש שפשוט אין את מי לתבוע...

בשעה שהילדים האלו אומללים פי כמה

 

[שרינה]

פורסם בעיתון 'בתוך המשפחה', מגזין חנוכה תשע"ח:


#אל תלכי לבד בחושך

כולם אמרו שנעלמתם.

בכל מקום דיברו עליכם. בבית הכנסת, בתחנה, בקופת חולים, בגינה, בחדר המדרגות, במעלית.

יהושע אמר שברחתם.

ישבתי על השטיח וגזרתי סביבונים. דלת נטרקה. הדלת שלנו.

"הם ברחו", הניח יהושע את תיק הטלית על השולחן. עורפו, שהיה מולי, להט.

"הם?"

"אייזנהולץ", חרק קולו של יהושע.

המספריים שיסעו סביבון-בריסטול אדום לשתי מחציות. "ברחו? מתי? למה? לאן? איך אתה יודע?"

"כולם יודעים", יהושע שפשף את מצחו. "אני רק מצטער שלא ידעתי קודם. הייתי תופס את אייזנהולץ בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף".

"לפני יומיים פגשתי אותה", חבל נכרך סביב מיתרי קולי, חונק אותי. חשבתי עלייך. בדרך כלל כשמתרחשת טרגדיה, אנשים אוהבים לפעור אישונים ופה, להכריז בטון מזועזע: 'לא ידענו!! לא ראינו עליהם כלום!!' ניסיתי להגיד לעצמי שגם אני לא ידעתי כלום. הלוא אם הייתי יודעת, הייתי מספרת ליהושע, והוא היה תופס את בעלך בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף.

לא הצלחתי. החבל הזה, שחנק אותי, שאסר עלי לדבר, היה קלוע מהזיכרון האחרון ממך.

נפגשנו בגינה. היית נראית נורא. חיוורת, חלשה. חסרת חיים. ישבת שמוטה על הספסל, רפויה ומעורפלת. שאלתי 'מה שלומך'. השפתיים שלך רטטו. לא ענית. הנחתי לך. גם אני שונאת לספר מה שלומי, כששלומי רע ועייף. רחלי כץ התיישבה לשמאלך, פטפטה בעליזות על חנוכה. שתקת. רחלי שאלה מה את מתכננת לאפות לכבוד המפגש עם המשפחה המורחבת ואת מלמלת שעוד לא תכננת. רחלי קימרה גבה משתוממת. היא מכירה אותך, כמוני. היא יודעת שבדרך כלל המקפיא שלך עמוס במאפים ופטיפורים תשעים יום קודם החג.

הילד של רחלי צעק לה שתבוא לנדנד אותו. היא קמה אליו. התקרבתי אלייך עוד סנטימטר ושאלתי בשקט, אם הכל בסדר. את לחשת "לא ממש" וסדק גדול היה במילים, חוצה אותן, גוזר אותך.

"השם יעזור", בלעתי את רוקי. לא ידעתי מה עוד אפשר לומר. לא סיפרת מה לא בסדר, לא הסברת מה לא ממש. הייתה לי תחושה שזה קשור לעסקה האחרונה של בעלך בדובאי, אבל תמיד התחמקת ממענה כששאלו אותך על העסקים שלו. פחדתי שאם אשאל אותך את השאלות הללו, את לא תחמקי כמו תמיד, אלא פשוט תתנפצי לרסיסים. שם, בגינה. על הספסל מול הנדנדות.

שתקתי גם כן. אחר כך הגיע הערב, ושתינו אספנו את הילדים ועלינו הביתה. ברחוב, רגע לפני שנפרדנו, אמרת פתאום "זה סתם מין יום כזה, לא מוצלח". הנהנתי. הזכרתי לך שאפילו ב'עלי שור' מופיעים ימי השנאה. הם קורים לכולם. גם לי יש ימים כאלה.

לא האמנתי לעצמי. לא האמנתי לך. ימים של סתם לא קורעים אותנו לפיסות, לא מרוקנים אותנו מנשמה.

באותו ערב ניסיתי לשאול את יהושע על הכסף שהשקענו בקרן של בעלך. הוא צחק והציע שלא אטריד את עצמי. בדיוק אייזנהולץ פגש אותו במדרגות, סיפר לו שהנכס מניב יפה, מעבר לכל הציפיות, ובעוד שלושה חודשים המשקיעים יקבלו את התמלוגים הראשונים.

"סוף סוף תוכלי לקבל חדר משלך למשפחתון", חלום היה במילותיו של יהושע. ואולי סליחה. כי לא רציתי שהוא ישקיע את החסכונות שלנו בהשקעה ההיא בדובאי. לא רציתי שהוא ילווה עוד כסף בשבילה, יצר ויקטין את גבולותיו של העו"ש שלנו בגללה, ובמשך לילות ארוכים דמעתי באשמתה עד שנכנעתי. יהושע הבטיח לי ארמון, לא רק חדר. הוא אמר שזאת הזדמנות פז לשפר את המצב הכלכלי שלנו, ועל כורחי אמרתי 'כן'.

#שורת רווח#

"לפני יומיים אייזנהולץ סיפר לך שהנכס מניב יפה", הזכרתי לעורפו הלוהט. לא הזכרתי לו את החלום על החדר. ידעתי שהוא זוכר. "לפני יומיים אמרת שבעוד שלושה חודשים נקבל את התמלוגים הראשונים".

"לפני יומיים אייזנהולץ עדיין היה כאן, ושיקר", צנח יהושע על הספה. ידיו רעדו. "אתמול בבוקר כהן ונחייסי כבר שמעו משהו. הם התקשרו לאייזנהולץ כדי שיכחיש. הוא לא ענה. עד הערב הגיעו השמועות גם להלפר וטויב. ארבעתם דפקו אצל אייזנהולץ. כמעט שברו לו את הדלת, אבל אף אחד לא פתח. והבוקר, בבית הכנסת, רוזנברג סיפר לי שהוא ברח. השאיר אותנו פה, בלי גרוש, וברח. אף אחד לא יודע לאן".

פניו האפירו. גם שפתיו. "תמי, אני..."

"זה בסדר", לחשתי בחיפזון. הברחתי אותך מהראש שלי. הברחתי גם את חלומותיי. חששתי ליהושע. חששתי לשלומו. הייתי מוכנה להגיד שזה בסדר, לזרות הבטחות של סרק באוויר. העיקר שלחץ הדם שלו יתייצב, העיקר שלבו לא יסתחרר ויקרוס בין הסביבונים מנייר שגזרתי לילדים של המשפחתון.

זה לא היה בסדר. נעלמתם.

עורך הדין ששכרו המשקיעים, ואנחנו ביניהם, בדק את הניירת, בירר קצת, אחר כך הודיע שהסיכויים שלנו לקבל את הכסף בחזרה שווים גורנישט. אם יהיה כסף - הבנקים יעוטו עליו לפנינו. הרבה בורות נכרו על שם אייזנהולץ.

בכל מקום דיברו עליכם. יהושע רטן שגם אנחנו צריכים לברוח. אנשים לא נתנו לו מנוח. מעטים הציעו לו נחמה, רובם נזפו בו על הארמונות והמגדלים שבנה לו, ללא יסודות ושלד.

ובין לבין היו הדיונים עליכם. לאן ברחתם. איך ברחתם. מתי ברחתם.

אף אחד לא שאל 'למה'. לפחות את זה ידענו.

יום לפני מסיבת חנוכה ירדתי למכולת לקנות מטבעות שוקולד. פגשתי שם את נחמה הלפר.

דיברנו עלייך. לא יכולנו שלא. את ברחת לך, יחד אתו.

"אבוי למי שמזכיר את המילה 'אייזנהולץ' ליד בעלי", נאנחה נחמה ליד המקרר של החלב. "בכל פעם מחדש זה הורג אותו, להיזכר איך אייזנהולץ עבד עליו, משך אותו בלשון להשקיע כסף בנכס ההוא, הכוזב".

"גם בעלי ככה", לחשתי. מיששתי את המטבעות דרך הרשת הכסופה, סופרת אותם חרישית. זאת הייתה המתכונת החדשה של החיים שהשארתם לנו. סופרים כסף. גם כזה שעשוי משוקולד נמס. מקווים שיש יותר. מתאכזבים שיש פחות. אומדים את האובדן. טובעים בבור.

"את חושבת ש#היא# ידעה?" שאלה נחמה בטון טעון, מתכוונת אלייך.

היססתי. נזכרתי במפגש שלנו, בגינה. נזכרתי בך, קמלה ומרוקנת. האם ידעת? האם בעלך אמר לך משהו? אולי ליבך אמר במקומו, אולי ניבא לך את הגלות שנגזרה עליכם?

"אני מעדיפה להאמין שלא", בחרתי באמת.

"גם אני", נאנחה נחמה שוב. "היא הייתה אישה טובה. חיבבתי אותה", ספדה לך, קוברת אותך בדובאי, בבית הקברות שבו קברנו כסף וחלומות.

"אני אוספת להם את הדואר", אמרה נחמה פתאום, ליד הקופה. "הוא ממשיך להגיע. עיתונים, חשבונות, הזמנות. אני אוספת הכל, לא יודעת בעצמי למה. כאילו שהם נסעו לחופשה קצרצרה ותיכף יחזרו. כולם יודעים שהם לא יחזרו".

"אה, את מדברת על אייזנהולץ?" נעצה בה המוכרת מבט מסוקרן. "הם היו שכנים שלכם, לא?"

"קומה מעלינו", עדכנה אותה נחמה. המוכרת ביקשה לדעת עוד. חמקתי החוצה. לא ביקשתי לדעת עוד. עברתי ליד הבניין שלכם ונשאתי ראש לקומה השלישית, לדירה שלכם. התריסים היו מוגפים. נזכרתי בחנוכייה הענקית של בעלך. הילדים אהבו אותה. הם קראו לה 'מנורה'. היא בלבלה אותם עם קניה המעוגלים, המעוצבים. לא הייתה שום חנוכייה בחלון. רק תריסים מוגפים. וחושך.

בבית נכנסתי למרפסת הכביסה ובהיתי בבניין ממול, הבניין שלכם. גם התריסים במרפסת הכביסה שלכם היו מוגפים, ושום בגד לא התנדנד על החבלים. תהיתי אם לקחת אתך את כל הבגדים שלכם, אם הספקת לארוז בכלל.

יענקי קרא לי. הלכתי אליו. הנחתי לך. ברחתם. ולי חיכו החיים, לא בורחים לשום מקום.

היה חנוכה. יהושע הדליק נר ראשון. שר 'מעוז צור'. טיגנתי לביבות. טיפות זלגו על בית החנוכייה הקטן שלנו, מציירות עליו נתיבים פתלתלים. הלכנו בהם. חגגנו חנוכה, היינו משפחה, היינו פה, מתעלמים לעת עתה ממה שארב לנו מעבר לעיקול.

באמצע הלילה השלישי של חנוכה ציפי בכתה. זינקתי אליה. מאוחר מדי. היא הקיאה על עצמה, על המיטה, עלי. אחר כך בכתה שוב. יהושע לקח אותה למקלחת, אמר שהיא לוהטת. קילפתי את המצעים המלוכלכים ונשאתי אותם למרפסת הכביסה. דחפתי אותם לתוך המכונה ובהיתי בעיניים מנומנמות ברחוב שמבעד לתריסים.

אור הבהב בחלון שלכם.

כמעט קרסתי לתוך סלסלת הכביסה.

אור הבהב בחלון שלכם.

לטשתי בו אישונים קרועים. ארבע שלהבות זעירות ריצדו על המעקה. שלוש נריות נמוכות ועוד נרית אחת, מונחת על תבנית הפוכה. השמש.

"יהושע", השמעתי קרקור חלוש. לא הצלחתי לדבר.

ציפי הקיאה שוב.

בכוחות לא לי כרעתי ברך לידה, ליטפתי את תלתליה. יהושע הביא פתילת אקמול. טיפלנו בציפי ביחד. לא סיפרתי לו מה ראיתי בחלון, כשהייתי לבד.

בבוקר תליתי את המצעים והסתכלתי על המרפסת שלכם. התריסים היו מוגפים. לא היו נריות על המעקה, ולא תבנית.

גם בשמונה בלילה, כשהצצתי על החלון שלכם, הוא היה ריק ונטוש. אבל בשתיים בלילה שוב הבהב אור זעיר. ארבע נריות ושמש על תבנית הפוכה.

במשך חצי שעה צפיתי באור המרצד על התריסים המאובקים, לא נוגע בלילה. ורק כשהוא גסס וגווע, הבנתי פתאום מה אני צריכה לעשות.

רצתי לסלון, לפינה של המשפחתון. שלפתי דף ולורד ארטליין מהמגירה. שרבטתי במהירות את המילים 'אני רוצה לבוא אלייך'. תליתי את הדף הפוך על הזגוגית. קיוויתי שתראי אותו כשתפתחי את התריסים לפנות בוקר, כשתסלקי מהחלון את אותות החיים שהבהבו בו באמצע הלילה.

ראית. אחרי עשרים ושש שעות גיליתי על זגוגית החלון שלכם דף ממו פצפון. כתבת עליו רק 'בואי'.

הוא לא היה שם בבוקר. נעלם יחד עם הנריות והתבנית.

בכל זאת באתי. ביקשתי מהשכנה שתשמור על יענקי וציפי ובאתי אלייך. נקשתי על הדלת. חלש ובשקט. צל חלף על העינית. אחרי רגע נפתחה הדלת. כאילו מעצמה. הידית נעה למטה, והדלת זזה לימין, פוערת לי שביל אל הבית שלכם. היית מאחוריה. דבוקה אל הקיר. חיוורת וקמוטה. כמעט לא נושמת.

"באת".

"באתי", הסתכלתי על הקופסה השקופה שאחזתי. סופגניות. פתאום הרגשתי מטופשת. מי קונה סופגנייה לאישה לא נושמת?

"סופגניות", דמעה נצמדה לריסים שלך. כשלת לכיוון המטבח. כשלתי אחרייך.

הבית היה חשוך וקר. ב'הול' היו שני אשפתונים. ריח מעיק עלה מהם. גם מהמטבח המת.

הנחתי את הקופסה על השולחן הריק והבטתי סביב. רק לא עלייך. לא ידעתי מה נכון לומר, איך נכון להרגיש.

"כולם חושבים שברחתם", מלמלתי בטיפשות.

נשאת אלי עיניים אדומות. "אני כאן".

"ובעלך?" חשבתי על עורפו הלוהט של יהושע, על ידיו הרועדות.

"אני לא יודעת איפה הוא", השענת מרפקים על השולחן וטמנת את פנייך בין אצבעותייך. "הוא הבטיח שהוא יתקשר ברגע שהוא ינחת. לא הסכים לספר איפה. אבל הוא עוד לא התקשר".

בלעתי את רוקי. כבר שבוע עבר מאז היום שבו התפוצצה בועת אייזנהולץ.

"את לא אשמה", התיישבתי לידך. "את לא צריכה להסתתר ככה".

יבבה נמלטה משפתייך הנעלמות. "כולם כועסים עלינו".

מצמצתי, דוחה את הדמעות. יהושע כעס. ובעלה של נחמה. והמשקיעים האחרים. גם אני כעסתי. גנבתם את הכסף שלנו, קברתם אותו בבורות שלכם, הפלתם אותנו לתהום.

"איך את מסתדרת?" הכרחתי את חושיי להתמקד בקופסת המטרנה על השיש. "מי עוזר לך עם הילדים? מי קונה לחם וחלב?"

"אף אחד", לחשת. "ממילא אין לנו כסף ללחם וחלב". אצבעותייך נפשקו מעט. עין אדומה אחת הציצה על הסופגניות. "בזכותך תהיה לנו ארוחת ערב. תודה, תמי".

נרעדתי.

"סיפרת לבעלך?" לטשת בי אישון חושש.

"עדיין לא", הגבתי בחצי טון. אני אספר, כי אני חייבת. כי הוא צריך לדעת.

"הוא יכעס", נצרבו שפתייך בבכי. "כולם יכעסו".

הם כועסים. הם יכעסו. זכותם לכעוס. זכותך לבכות.

"נעזור לך", גחנתי אלייך. נכעס ונחמול. נכעס ונבין. ונעזור. כל פינה בבית שלך זעקה לחמלה, ביקשה שנבין. כל איבר ועורק בך נזקקו לאוויר, כמהו לאהבה.

"איך תעזרו?" ייאוש נטף על לחייך החיוורות באגלים מלוחים של דמע. "לא נשאר לכם גרוש. באשמתנו. והבית ממושכן. והבנקים... כל הזמן הם מתקשרים, משאירים הודעות מאיימות בתא קולי. ויש גם מישהו בשוק האפור..."

נדמת.

גם אני. לא יכולתי להבטיח כלום. לא ידעתי כמה עמוקים תהומותייך. אולי באמת לא נוכל לעזור. אולי באמת לא יהיה די באוויר ובאהבה.

הארון הפינתי היה פתוח. שקיות של נריות התכווצה בקצה המדף. הרהרתי באור שלך, מהבהב באמצע הלילה, על המעקה של מרפסת הכביסה, לא נוגע בלילה.

בכל העולם האירו חנוכיות את החוץ, חוגגות יחד את הנס והחסד. ורק האור שלך חמק וברח מכולנו, מתכחש לחנוכה.

"השם יעזור", חזרתי על המילים שאמרתי לך אז, בסתם יום של שנאה. "יהיה בסדר". לא שיקרתי. יהיה בסדר. גם אם לא נוכל לעזור, גם אם לא יהיה די באוויר ובאהבה. הלוא עם שבכה יחד על המקדש החשוך עוד יצחק יחד מול האור הגנוז.

אולי לא אצליח להאיר לך. גם לי חשוך לפעמים ורוח מכבה את השלהבת שהדלקתי בקושי.

אני אנסה להדליק אותה שוב. אולי לא אצליח. אולי לא אוכל לתת לך אור. אבל לפחות אתן לך יד.

אל תלכי לבד בחושך.


(נא לא להעתיק ולהעביר הלאה ללא רשות)

המילים הללו החזירו אותי באחת כמה שנים אחורה

הוא העלה לי שיטפון של דמעות בעיניים!!

------
זוכרת אותך אחותי היקרה
יושבת במבט הכבוי הזה על הספה בביתך היפה והמטופח(פעם)
הרצפה היתה זרועה בגדים של שתי הקטנות
מאתמול משלשום ומשבוע שעבר
למי אכפת בכלל?
שוב עלו הקטנות לישון כשבמבטן התמים אלפי שאלות
מה קרה לך אמא?
וניסית
ניסית בכל דרך ללחום את מלחמתן,הגנת עליהן
הקפדת שתמיד לא יחסר להן מאום!

ואז על הספה יישבנו אני ואת יישרת מולי מבט ושאלת :
" איך,איך אעשה זאת?מה תאמר אמא?איך אבא יכיל את הבשורה?מה תאמר כל המשפחה?
ואני,אני באותו רגע חשבתי רק עלייך אחותי,
איך את תשרדי לבד כל כך?
עם שתי קטנטנות מתוקות עם עיניים עגולות ותמימות?
איך תלבישי אותן לבד כל בוקר?
איך תספיקי לרוץ איתן לגן ותגיעי לעבודה בזמן?
איך תעשי קניות?איך תקדשי לבד על היין?
ומי יבנה לך סוכה?ומי יאמר לך מילה טובה על בית מסודר?
מי יתן לך לצאת לחופשה?לנשום קצת אויר לצאת להליכה?לכוס קפה עם חברה?
מי יתמוך בך כשיהיה לך קשה?
אבל את בגבורה התמודדת לבד!!! אחת מול כולן
ענית לכולם,שטוב לך ככה לבד ועדיף...
אז עזבת את הבית, השכונה, והעיר
רצית לעבור, שזר לא יכיר
שמה שיגידו יישאר רחוק מעבר לקיר


בנית את ביתך לבד מתחילה,טיפחת השקעת והתחלת מהתחלה
וכעת כששוב ביתך בנוי לתפארה
הקמת בית ובנית שוב הקן
שמחה אני לומר,כן,
יש אור בקצה המנהרה
לפעמים סוף הוא בעצם התחלה
של חיים חדשים

אז אל נא תכבידו אתם שם מעבר
בשאלות במילים בסקרנות יוצאת מגדר
רק נסו לעזור בעדינות בחמלה
אל תשפטו את החברה,השכנה
גם אם הכל היה נראה בסדר
ו"היא סתם מפונקת כבר מהבית ספר..."
תדעו יש מאחור גיבורה
שעשתה צעד ודרך ארוכה
עד שקיבלה החלטה
כי לפעמים אין ברירה
להחליט שזהו סוף
שהוא בכלל התחלה
של פרק ----


כותבת כאחות של-- לשעבר ברוך ה'

 

[חנון]

צר לי, אבל מהכרות די קרובה עם אשה גרושה שחיתנה שני ילדים בשנה, צר לי לומר שהרבה פעמים האבות הגרושים לא ממש "מממשים"את אבהותם בקטע הכלכלי. האשה הנ"ל חיתנה שני ילדים תוך שנה כשהאבא לא היה מוכן לשלם שקל! פשוטו כמשמעו.

גם אם התחתנה שוב בעלה הנוכחי לא תמיד מסכים לשאת חלק

הרבה מקרי גירושין היו יכולים להימנע אם היו זוכרים שחתונה זה לא בית חולים ובעיות שהיו לפני החתונה צצים אחרי החתונה עם ריבית והצמדה
הורים שמרמים עם חולה נפש / מקולקל וכדו' יצטרכו לתת על זה דין וחשבון!!!
מרמים את הצד השני ואחרי הרבה שברון לב וכאב הזוג מתגרש ובד"כ יש כמה קרבנות באמצע

 

[חנון]

הרבה בתים נחרבו כתוצאה מפגעי הטכנולוגיה והילדים האלו אומללים מאוד והבן/ת זוג לא אשמ/ה בכלל!!!
בשנים עברו היו מקרים של בחורים / בחורות צעירים שהתקלקלו
לא שמעו על בעלי משפחות כמו היום!!!

 

[דינה מ]

דבורי, אם אפשר... מה הקשר בין הסיפור לנושא האשכול? פיספסתי משהו?

נושא האשכול היה הקושי של הנשים שחיות לבד, והצורך שלהן מאתנו להיות לידן.
לא לרכל, לא לשפוט, לא להתעלם, לא לפחד. לתת את הרגע שלי למען.
זה יחסוך הרבה בדידות וכאב מנשים שסביבנו.
כמו ההיא בסיפור...

בטח דבורי תדע להסביר זאת טוב ממני.

 

[תילי5565]

הייתי בנופש בים המלח
ושמחתי לראות קבוצה של כ30 נשים מדהימות ,איכותיות גרושות
שעיריית בני ברק אירגנו עבורן נופש מוזל מאוד!
ממש שמחתי לשמוע שיש עזרה כזו, סיפרה לי אחת מהן שיש להן קבוצת תמיכה ועזרה של יועצות.

 

[מנוחהלה]

הייתי בנופש בים המלח
ושמחתי לראות קבוצה של כ30 נשים מדהימות ,איכותיות גרושות
שעיריית בני ברק אירגנו עבורן נופש מוזל מאוד!
ממש שמחתי לשמוע שיש עזרה כזו, סיפרה לי אחת מהן שיש להן קבוצת תמיכה ועזרה של יועצות.

באמת?
איך יוצרים איתם קשר?
יש לך מושג?

 

[רחשי הלב]

צר לי, אבל מהכרות די קרובה עם אשה גרושה שחיתנה שני ילדים בשנה, צר לי לומר שהרבה פעמים האבות הגרושים לא ממש "מממשים"את אבהותם בקטע הכלכלי. האשה הנ"ל חיתנה שני ילדים תוך שנה כשהאבא לא היה מוכן לשלם שקל! פשוטו כמשמעו.

שקל הוא לא נותן, אבל דעות הוא יודע לומר בנחרצות....

 

[א-ירושלמית]

גם נשים שהתגרשו לפני שילדים היו בכלל באופק, הן בודדות למדי, וצריכות עזרה רגשית. לפעמים גם עזרה כלכלית נצרכת מאד!
זו התמודדות לא קלה, לא פשוטה בכלל, והמורכבות שבה וחוסר ההבנה של הציבור יוצר דחיה, בלבול, ולפעמים חוסר אונים ובריחה מהתמודדות.

 

[דינה מ]

עוד נקודה של קושי -
הניסיון הזה לא נגמר ברגע אחד.
היא אמא לילדים ונושאת אותם לבד לעולם. גם אם תתחתן, זה לא יהיה קל.
עד ביאת גואל שיאיר את הכאב ויחבוש...

 

[דינה מ]

חושבת על כל אלו ששייכות לסטטוס, שקוראות בדומיה ומחכות למילים המחבקות...
הרבה מהעוצמה של אשכול המצפות היה בשיתוף, בפתיחות של הממתינות, מה שגרם מנגד לשפע של חום ותמיכה...
מבינה את הקושי לדבר בקול...
אז מגיבה לכן, בלי שתדברנה:

אנו יודעות שנבחרתן על ידי הקב"ה לניסיון הזה.
רואות אתכן מתגברות, מתפקדות למרות הכל...
אתן גדולות מהחיים! אנחנו קטנות לידכן...

שתדענה, תדעי את, שאנחנו כולנו איתך.
אנחנו זוכרות ממך, אכפת לנו וכואב.
עכשיו אנחנו יודעות יותר במה אפשר לעזור ולהקל,
נשתדל יותר להיות...

מתפללת עליכן.

 

[מנוחהלה]

נראה לי ..שהזמנים הקריטיים ,זה כשתפקיד הגבר דומיננטי ואז מרגישים יותר את החסר .

כמו: בניית סוכה,שמחת תורה,סעודות שבת,הבדלה וכו'

או זמנים מרגשים של ביחד ..כמו : תחילת שנה ... הילד עולה כיתה וכו'

הו, כמה שאת צודקת.
אלו זמנים קריטיים בטירוף.

אנחנו רגע לפני פורים אז זה הכי בוער
תסתכלו סביבכם אולי יש ילד חמוד בן שמונה או עשר
שלא הולך לביהכ"ס כי הוא מפחד מהנפצים ואין לו אבא שישמור עליו?
או ילד שאין מי שילמד איתו ב"מרדכי הצדיק"...

ואח"כ פסח, תחשבו על זה
לעשות פסח לבד לבד... לגרור להזיז
להטיל משמעת על הקטנים שמסתובבים עם פרורים בכל הבית...
בקיצור כל עזרה תתקבל בברכה..

סתם כך לשאול בעדינות את השכנה אם היא צריכה איזה תיקון קל בבית
להזמין תיקונצ'יק זה סכום לא קטן ולא כל אישה יודעת להחזיק מקדחה...

(אני כותבת הכל אחרי שראיתי את האנשים הטובים והמתחשים
את המלמד שהודיע שהשנה מסיבת פורים בלי האבות
ואת המורה שוויתרה על פירוט בעץ משפחה...)

 

[גרניום]

איך אמרה לי פעם חברה טובה כשהגיעו ילדיה לגיל שידוכים- חברה שהגירושין לקחו ממנה את הבית השלם- אבל לא את השנינות:
"מה אפשר לעשות שבמגזר שלנו- להיות בן להורים גרושים זו עבירה שיש עמה קלון" ...

לא נשנה את המגזר- אבל ברכות יחולו על ראשה של פותחת האשכול- שפתחה את הנושא הרגיש שבד"כ מושתק באיזה "טאבו" לא מובן.

ובאמת נתאמץ לזכור שאף אחת לא התגרשה כי היא מפונקת או כי זה פשוט היה לי כיף גדול.
גירושים מגיעים בד"כ אחרי שנות סבל ארוכות לאישה ולילדים- אחרי אינספור מאמצים לשינוי ושיפור המצב, אחרי השקעה מטורפת של משאבים בנסיונות לשקם את המסגרת המשפחתית.
ברב הפעמים מדובר באמהות- לביאות שנלחמו בציפורניים למען רווחת ילדיהן והיו מוכנות לסבול המון כדי לא לפרק את המסגרת- ולבסוף לא ברגע אחד ולא בלב קל- הגיעו לשלב שהדבר היחיד שהיה נכון בו- הוא להתגרש.

והגירושים גם אם מהווים הקלה מסוימת- מוצאים את האשה למודת קרבות ומותשת ומאד מאד בודדה.
תרומתנו תיהיה בכך שהבודדה לא תהיה גם מנודה.

אז קודם כל- חיבוק ענק לכל המתמודדות הגיבורות שה' ניסה אותן בנסיון עצום-
ואנחנו נשתדל לקחת לתשומת לב את כל הרעיונות החשובים שעלו פה כדי מעט לסייע.

 

[dvory]

חושבת על כל אלו ששייכות לסטטוס, שקוראות בדומיה ומחכות למילים המחבקות...
הרבה מהעוצמה של אשכול המצפות היה בשיתוף, בפתיחות של הממתינות, מה שגרם מנגד לשפע של חום ותמיכה...
מבינה את הקושי לדבר בקול...

תודה, יקרה. תודה לכל מי שהגיבה בחום ובאכפתיות. הם באמת יוצרים חיבוק ענק.
אני אגיב בתור אחת ששייכת לסטטוס כבר יותר מעשור. קצת מתקשה לכתוב את התגובה הזו, ואני בדרך כלל לא סובלת ממחסור במילים כתובות , אבל לאף אחת לא קל להיחשף, להתקלף עד הלב והבשר. אני בכל זאת מכריחה כל מילה אישית להיוולד, כי זה בדיוק העניין: להרשות לעצמי להיות...

הקושי שלנו לדבר קשור בקושי של הזולת לשתוק. החיים אחרי בית הדין הם חיים שזורקים את מי שביקר שם לתוך המלתעות של הציבור. מנסה להסתכל על הפטפטת הזו מהצד ולהבין שהיא לא נובעת מרוע, חלילה. זה פשוט מעניין. וחוזרת עכשיו למקומי במרכז ואומרת בכנות: גם אחרי אלפי פעמים של מפגש חזיתי או עקיף עם ההתמודדות הזו, היא עדיין כואבת. מלתעות הן מלתעות.

נעשתה כאן השוואה בין האשכול של המצפות לאשכול של כל אלו ששייכות לסטטוס (ביום שבו המילה 'גרושה' תקבל לגיטימציה, המשיח יעמוד בפתח...). מתקשה להשוות. לא רוצה להשוות. רק מצביעה על הבדל אחד מהותי, והוא נמצא בשיפוטיות.
ואף שרווקות / ממתינות / אימהות לילדים מיוחדים פוגשות גם כן את השיפוטיות, הן פוגשות אותה ממוקדת מאד ולא מכוונת על עצם קיומן.
רווקה נשפטת על ה'בררנות' שלה. אישה ממתינה נשפטת על ה'השתדלות' שלה, הן נשפטות על המאמצים שהן עושות או לא עושות כדי לצאת מהמציאות הזו. וכל שיפוטיות היא מיותרת ומייסרת ממש.
אבל אישה גרושה נשפטת על מה שהיא. היא לא רק נשפטת על הבחירות שלה, היא נשפטת על עצם קיומה.
לא יכולה אפילו להגיד כמה פעמים בחיי פגשתי את האפיזודה הבאה:
אני מכירה מישהי. אנחנו מתקשרות בזירה המקצועית או הידידותית, היא מתוודעת לעובדה שאני גרושה, ואז כמעט תמיד תגיע התגובה הבאה, בווריאציה כזאת או אחרת: "וואי! ממש אי אפשר להאמין עלייך! את דווקא כזאת נורמלית!"
אני מחייכת תוך כדי כתיבת המילים הללו, כי זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, שזה כבר משעשע ממש: לפגוש את ה'אוטומט' הזה. וזה קרה גם כשהיו מעורבות באפיזודה הזאת נשים מקסימות, מכילות, כאלו שהפכו בהמשך לחברות טובות ויקרות, ועדיין המפגש הראשון שלהן עם המציאות שלי הוליד את המילים 'את דווקא כזאת נורמלית'...
זהו. זה מה שרציתי לומר, שאני לא יודעת כמה אני נורמלית, אבל אני לא 'דווקא'.

 

[גרניום]

זהו. זה מה שרציתי לומר, שאני לא יודעת כמה אני נורמלית, אבל אני לא 'דווקא'.[/QUOTE]

את נורמלית המון! דווקא לך!!


יישר כח על הכנות האמיצה!!

 

[תילי5565]

באמת?
איך יוצרים איתם קשר?
יש לך מושג?

שמעתי שהאחראית שהייתה איתן היא העו״סית שלנג ( אורלי , אולי??)
יותר מזה אין לי מושג.

 

[א-ירושלמית]

@dvory, את בין הנשים הכי נורמליות שאני מכירה.

אני שואלת משהו אחר: למה כל מה שאת שומעת עליו, חייב להפיק ממך איזו תגובה לפה או לשם? כאילו, אם לא תגידי לאשה גרושה* שהיא נראית 'נורמלית', את לא תעברי אצלה? המבוכה שלך חייבת לטפס לך לגרון ומעלה, ולצאת ממנו בדמות מילים כל כך טפשיות?

*וכמובן, שנשים גרושות הן רק דוגמה. זו יכולה להיות גם עיוורת (שממש לא נשמעת), או גמדה (איזה קול בדיוק אמור להיות לה?...) או אשת ראש הממשלה. לכל אחת יש יחודיות וטביעת אצבע בעולם. לאחת יותר בולטת ולאחרת פחות.

 

[דינה מ]

תודה, יקרה. תודה לכל מי שהגיבה בחום ובאכפתיות. הם באמת יוצרים חיבוק ענק.
אני אגיב בתור אחת ששייכת לסטטוס כבר יותר מעשור. קצת מתקשה לכתוב את התגובה הזו, ואני בדרך כלל לא סובלת ממחסור במילים כתובות , אבל לאף אחת לא קל להיחשף, להתקלף עד הלב והבשר. אני בכל זאת מכריחה כל מילה אישית להיוולד, כי זה בדיוק העניין: להרשות לעצמי להיות...

הקושי שלנו לדבר קשור בקושי של הזולת לשתוק. החיים אחרי בית הדין הם חיים שזורקים את מי שביקר שם לתוך המלתעות של הציבור. מנסה להסתכל על הפטפטת הזו מהצד ולהבין שהיא לא נובעת מרוע, חלילה. זה פשוט מעניין. וחוזרת עכשיו למקומי במרכז ואומרת בכנות: גם אחרי אלפי פעמים של מפגש חזיתי או עקיף עם ההתמודדות הזו, היא עדיין כואבת. מלתעות הן מלתעות.

נעשתה כאן השוואה בין האשכול של המצפות לאשכול של כל אלו ששייכות לסטטוס (ביום שבו המילה 'גרושה' תקבל לגיטימציה, המשיח יעמוד בפתח...). מתקשה להשוות. לא רוצה להשוות. רק מצביעה על הבדל אחד מהותי, והוא נמצא בשיפוטיות.
ואף שרווקות / ממתינות / אימהות לילדים מיוחדים פוגשות גם כן את השיפוטיות, הן פוגשות אותה ממוקדת מאד ולא מכוונת על עצם קיומן.
רווקה נשפטת על ה'בררנות' שלה. אישה ממתינה נשפטת על ה'השתדלות' שלה, הן נשפטות על המאמצים שהן עושות או לא עושות כדי לצאת מהמציאות הזו. וכל שיפוטיות היא מיותרת ומייסרת ממש.
אבל אישה גרושה נשפטת על מה שהיא. היא לא רק נשפטת על הבחירות שלה, היא נשפטת על עצם קיומה.
.

דבורי, מעריכה מאד את השיתוף. נגעת בלב של כולנו.
מודעת לכך שהמחסום לשתף נובע מהשיפוטיות הרבה בנושא, כאילו הגרושה בחרה במצבה.
כמו שכתבתי כבר באחת התגובות, אין לגיטימציה לקושי של הגרושה.
אשה גרושה לא יכולה לבוא לכאוב או להתלונן, היא תמיד צריכה לומר ולשדר כמה החיים נפלאים, כי הרי היא "בחרה" לעשות את הצעד.
או כמו שכתבת, נוקב יותר, בכלל אין לגיטימציה להיות גרושה.

מתנצלת שהשתמשתי במילה "סטטוס"... כתבתי בתחילה גרושה, רק מכיון שיש כאלו שבשבילן המילה נושאת עמה מטען - לא רציתי לפגוע, או לתת תויות.

חזקו ואמצו, גרושות, אהובות.

 

[בא יבוא]

הם יודו לה אם יחשפו לסיפורים ולהשלכות של משפחות שלא נהגו כך.
וכשיגדלו יבינו יותר והערכה תגדל עם הזמן

יודו או לא יודו - לדעתי זה לא העיקר. כמה בכלל ילדים מכירים ומודים להורים שלהם? וזאת רק כשהם הורים בעצמם.

אבל שהאישה חכמה, אין ספק. למרות שהיא עושה את זה מאינטואציה בריאה ומאכפתיות לילדים שלה - היא זאת שתהיה מורווחת. ילדים לא טיפשים. הם מבינים כבר כשהם קטנים, אבל כשיגדלו, אפילו אם יהיו בקשר עם ההורה המשמיץ - בלבם יבוזו לו.

בנוסף, בין הפגיעות הכי קשות בילדים זאת השמצה של ההורים. אז תחשבו איך ילד מרגיש כשהורה שאמור להגן עליו - פוגע בו בהשמיצו את ההורה השני.

 

[מרחבית]

הקושי שלנו לדבר קשור בקושי של הזולת לשתוק.

משפט מכונן.