בואו נגיד להן "את לא לבד!" (אמהות חד הוריות.)

[לא אני]

שצריך לסדר חוץ מזה, ברמה כזו שעדין אין לי מושג איך לא התיאשתי מהענין מיד אחרי הניסיון הראשון.

אנחנו יודעים איך לא התייאשת.
בטוח בטוח, עוד תעמוד פה מועדונית מפוארת לשישישבת לילדים מיוחדים מעל גיל 9.
כשאת נרתמת למשימה - היא תקרה.
לא כי יש לך כוחות סגוליים, אלא כי את משקיעה כל מאמץ ואנרגיה אפשריים.
מתפללות להצלחתך.

 

[לילי 1]

ישבתי בהרצאה שדיברה באופן קליל על זוגיות. כמה שאנשים מתחתנים עם המראה, הפנים, וכשמגלים את הפנימיות, הפנים, הם לא מתמודדים ואיך שאנשים מתגרשים היום חת שתיים כי התרגלו לאינסטנט ועוד ועוד פנינים כאלה. ההרצאה פנתה לנשים משלנו והמטרה שלה היתה לעודד השקעה בזוגיות או משהו דומה.
ישבו איתי בקהל שתי נשים גרושות שאני מכירה באופן אישי והלוואי עלי הגן עדן שמחכה להן.
הרגשתי כזאת צביטה בלב.
זה דיבור מזלזל, מקטין, משפיל
חשבתי על זה ששמעתי דיבורים כאלה כבר אין סוף פעמים בחיי אבל מעולם לא הרגשתי איך זה להיות בצד השני. אף פעם לא חשבתי על הנשים גרושות שגם נחשפות לפנינים האלה. זה ממש רע

 

[userit]

לאחרונה הייתי מעורבת קלות באירגון חתונה לבת להורים גרושים , שאין לה אמצעים. גם שם, הפער בין היתומים, שרבים ששים לסייע להם, לילדי הגרושים- הוא עצום.

(יש גם הבדל, כמובן. לילדי גרושים עדין יש שני הורים מפרנסים, אבל הרבה פעמים יש בעיות).

 

[דינה מ]

ממה נובע ההבדל הזה?

הרבה פעמים משיפוטיות, כמו שכתבה cha123 : "כביכול היא בחרה במצבה"
וגם "כדי לא לעודד את התופעה"...

 

[תמר אלי]

בעקבות האשכול של מצפה ועל קשיים והתמודדויות שצפו ועלו שם, חשבתי להעלות למודעות קושי שקיים אצל חלק מאתנו, ואנחנו לא מודעים לו (או לא מספיק)
קוראים לזה אמהות חד הוריות.

יישר כח לפותחת האשכול!
2 נושאים אלו -קשים ועצובים ונוראיים באותה מידה (מי פחות ומי יותר,אינדבדואלי לכל מקרה ומקרה)
ההבדל היחיד שיש בו להקל (אולי) הוא כזה:
זוג שמצפה שנים רבות לילדים-זו התמודדות, זה קושי, זה נסיון!! אבל, עוברים אותו שניים, לכל אחד יש את השני, מעודדים זה את זו ומדלגים מעל הנחשולים ביחד.
בעוד שבהורות חד זוגית-ההתמודדות היא יום יום שעה שעה לבד, (למרות שיש את ההורים/חברים/יועצים שיתמכו. אבל..)

**נקודה למחשבה**

 

[ארבע]

יישר כח לפותחת האשכול!
2 נושאים אלו -קשים ועצובים ונוראיים באותה מידה (מי פחות ומי יותר,אינדבדואלי לכל מקרה ומקרה)
ההבדל היחיד שיש בו להקל (אולי) הוא כזה:
זוג שמצפה שנים רבות לילדים-זו התמודדות, זה קושי, זה נסיון!! אבל, עוברים אותו שניים, לכל אחד יש את השני, מעודדים זה את זו ומדלגים מעל הנחשולים ביחד.
**נקודה למחשבה**

לצערי, ממש לא נכון באופן גורף.
לא כל הזוגות עוברים את תהליך ההמתנה ביחד מבחינה רגשית ומבחינת ההכלה שהם מספקים זה לזו. וזו סתם הערת אגב באשכול החשוב הזה אבל בוער לי לומר אותה.

 

[Tweenset]

לאחרונה הייתי מעורבת קלות באירגון חתונה לבת להורים גרושים , שאין לה אמצעים. גם שם, הפער בין היתומים, שרבים ששים לסייע להם, לילדי הגרושים- הוא עצום.

(יש גם הבדל, כמובן. לילדי גרושים עדין יש שני הורים מפרנסים, אבל הרבה פעמים יש בעיות).

בשונה מהורים רגילים שמרוויחים 2 משכורות, שהולכות על הוצאות לבית אחד, כאן נדרשת באותו סכום אחזקת 2 בתים (גם האבא משלם שכירות/ארנונה / חשמל הוצאות מחיה וכו' על הדירה שלו) כך שזה שיש 2 הורים שמפרנסים לא מאד תורם לעניין
י

 

[דינה מ]

בשונה מהורים רגילים שמרוויחים 2 משכורות, שהולכות על הוצאות לבית אחד, כאן נדרשת באותו סכום אחזקת 2 בתים (גם האבא משלם שכירות/ארנונה / חשמל הוצאות מחיה וכו' על הדירה שלו) כך שזה שיש 2 הורים שמפרנסים לא מאד תורם לעניין
י

לפעמים סיבת הגרושין היא שאחד ההורים לא מתפקד וממילא גם לא מפרנס.

וגם לא תמיד יש לו אפשרות להיות בקשר עם הילדים... וכל העול, האחריות ותשומת הלב לילדים נמצאים על כתפי ההורה השני.

 

[efrat1]

בשונה מהורים רגילים שמרוויחים 2 משכורות, שהולכות על הוצאות לבית אחד, כאן נדרשת באותו סכום אחזקת 2 בתים (גם האבא משלם שכירות/ארנונה / חשמל הוצאות מחיה וכו' על הדירה שלו) כך שזה שיש 2 הורים שמפרנסים לא מאד תורם לעניין
י

ולפעמים האבא התחתן, והוא מפרנס עוד משפחה
אגב, קראתי השבוע את הספר המשך יבוא של דבורי רנד המקסימה.
מומלץ בחום, נותן הצצה קטנה לחיים של פרק ב'.

 

[יטל]

נראה לי ..שהזמנים הקריטיים ,זה כשתפקיד הגבר דומיננטי ואז מרגישים יותר את החסר .

כמו: בניית סוכה,שמחת תורה,סעודות שבת,הבדלה וכו'

או זמנים מרגשים של ביחד ..כמו : תחילת שנה ... הילד עולה כיתה וכו'

 

[רוטב שום]

cha123 עוררת נושא חשוב מאוד מאוד!!

יש אינסוף הבדלים בין אלמנות לגרושות התמיכה, ההבנה, ההכלה, ההתמודדות עם האובדן
אבל אני רוצה דווקא להתייחס לילדים שנשארים

עם ילדים יתומים מדברים על ההורה שנפטר בכבוד, בהערכה, מזכירים כמה היה טוב,
משבחים אותו, מדברים עליו באהבה
עם ילדים גרושים הנושא הנ"ל כאוב ובעייתי מאוד מאוד, בדר"כ הילד ישמע הערות על ההורה החסר, זלזול, או אפילו התעלמות מההורה הנוסף

המציאות של הפגישות פעם בשבוע, שבועיים, כל שבת שלישית היא מורכבת וקשה כ"כ,
הילד אוהב את ההורה השני אבל הוא גם מרגיש ויודע שכועסים על ההורה החסר, ההתמודדות הרגשית הזאת היא איומה!
ולא פעם ההורים מתחתנים שוב ואז מתחילה התמודדות עם משפחה חורגת, גם אם היא תהיה הכי חמה ומקבלת, ההתמודדות היא יום יומית קשה ומורכבת, זה ילדים שהופכים למבוגרים טרם זמנם,

והכי קשה שילד (לפחות רובם) מתביישים להגיד אני בן להרים גרושים!
כי היחס שמקבלים הוא אם אמא שלך החליטה להתגרש אז שתתמודד!

נכון שגם אצל יתומים יש את הבושה אבל יש את הציפיה למשיח ואז יקומו לתחיה, שמים תמונה בסלון של ההורה שנפטר מדברים עליו בערגה, - מה שאין טצל הגרושים

אני כותבת מהכרות קרובה של חברה שהתגרשה שהתמודדה בכוח ובגבורה ודברה על הגרוש שלה בכבוד ונתנה לילד שלה ללכת אליו מתוך הבנה פשוטה שזה אבא שלו, אבל הקושי של הילד על צורת החיים הזאת היא ענקית!!

 

[dvory]

פורסם בעיתון 'בתוך המשפחה', מגזין חנוכה תשע"ח:


#אל תלכי לבד בחושך

כולם אמרו שנעלמתם.

בכל מקום דיברו עליכם. בבית הכנסת, בתחנה, בקופת חולים, בגינה, בחדר המדרגות, במעלית.

יהושע אמר שברחתם.

ישבתי על השטיח וגזרתי סביבונים. דלת נטרקה. הדלת שלנו.

"הם ברחו", הניח יהושע את תיק הטלית על השולחן. עורפו, שהיה מולי, להט.

"הם?"

"אייזנהולץ", חרק קולו של יהושע.

המספריים שיסעו סביבון-בריסטול אדום לשתי מחציות. "ברחו? מתי? למה? לאן? איך אתה יודע?"

"כולם יודעים", יהושע שפשף את מצחו. "אני רק מצטער שלא ידעתי קודם. הייתי תופס את אייזנהולץ בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף".

"לפני יומיים פגשתי אותה", חבל נכרך סביב מיתרי קולי, חונק אותי. חשבתי עלייך. בדרך כלל כשמתרחשת טרגדיה, אנשים אוהבים לפעור אישונים ופה, להכריז בטון מזועזע: 'לא ידענו!! לא ראינו עליהם כלום!!' ניסיתי להגיד לעצמי שגם אני לא ידעתי כלום. הלוא אם הייתי יודעת, הייתי מספרת ליהושע, והוא היה תופס את בעלך בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף.

לא הצלחתי. החבל הזה, שחנק אותי, שאסר עלי לדבר, היה קלוע מהזיכרון האחרון ממך.

נפגשנו בגינה. היית נראית נורא. חיוורת, חלשה. חסרת חיים. ישבת שמוטה על הספסל, רפויה ומעורפלת. שאלתי 'מה שלומך'. השפתיים שלך רטטו. לא ענית. הנחתי לך. גם אני שונאת לספר מה שלומי, כששלומי רע ועייף. רחלי כץ התיישבה לשמאלך, פטפטה בעליזות על חנוכה. שתקת. רחלי שאלה מה את מתכננת לאפות לכבוד המפגש עם המשפחה המורחבת ואת מלמלת שעוד לא תכננת. רחלי קימרה גבה משתוממת. היא מכירה אותך, כמוני. היא יודעת שבדרך כלל המקפיא שלך עמוס במאפים ופטיפורים תשעים יום קודם החג.

הילד של רחלי צעק לה שתבוא לנדנד אותו. היא קמה אליו. התקרבתי אלייך עוד סנטימטר ושאלתי בשקט, אם הכל בסדר. את לחשת "לא ממש" וסדק גדול היה במילים, חוצה אותן, גוזר אותך.

"השם יעזור", בלעתי את רוקי. לא ידעתי מה עוד אפשר לומר. לא סיפרת מה לא בסדר, לא הסברת מה לא ממש. הייתה לי תחושה שזה קשור לעסקה האחרונה של בעלך בדובאי, אבל תמיד התחמקת ממענה כששאלו אותך על העסקים שלו. פחדתי שאם אשאל אותך את השאלות הללו, את לא תחמקי כמו תמיד, אלא פשוט תתנפצי לרסיסים. שם, בגינה. על הספסל מול הנדנדות.

שתקתי גם כן. אחר כך הגיע הערב, ושתינו אספנו את הילדים ועלינו הביתה. ברחוב, רגע לפני שנפרדנו, אמרת פתאום "זה סתם מין יום כזה, לא מוצלח". הנהנתי. הזכרתי לך שאפילו ב'עלי שור' מופיעים ימי השנאה. הם קורים לכולם. גם לי יש ימים כאלה.

לא האמנתי לעצמי. לא האמנתי לך. ימים של סתם לא קורעים אותנו לפיסות, לא מרוקנים אותנו מנשמה.

באותו ערב ניסיתי לשאול את יהושע על הכסף שהשקענו בקרן של בעלך. הוא צחק והציע שלא אטריד את עצמי. בדיוק אייזנהולץ פגש אותו במדרגות, סיפר לו שהנכס מניב יפה, מעבר לכל הציפיות, ובעוד שלושה חודשים המשקיעים יקבלו את התמלוגים הראשונים.

"סוף סוף תוכלי לקבל חדר משלך למשפחתון", חלום היה במילותיו של יהושע. ואולי סליחה. כי לא רציתי שהוא ישקיע את החסכונות שלנו בהשקעה ההיא בדובאי. לא רציתי שהוא ילווה עוד כסף בשבילה, יצר ויקטין את גבולותיו של העו"ש שלנו בגללה, ובמשך לילות ארוכים דמעתי באשמתה עד שנכנעתי. יהושע הבטיח לי ארמון, לא רק חדר. הוא אמר שזאת הזדמנות פז לשפר את המצב הכלכלי שלנו, ועל כורחי אמרתי 'כן'.

#שורת רווח#

"לפני יומיים אייזנהולץ סיפר לך שהנכס מניב יפה", הזכרתי לעורפו הלוהט. לא הזכרתי לו את החלום על החדר. ידעתי שהוא זוכר. "לפני יומיים אמרת שבעוד שלושה חודשים נקבל את התמלוגים הראשונים".

"לפני יומיים אייזנהולץ עדיין היה כאן, ושיקר", צנח יהושע על הספה. ידיו רעדו. "אתמול בבוקר כהן ונחייסי כבר שמעו משהו. הם התקשרו לאייזנהולץ כדי שיכחיש. הוא לא ענה. עד הערב הגיעו השמועות גם להלפר וטויב. ארבעתם דפקו אצל אייזנהולץ. כמעט שברו לו את הדלת, אבל אף אחד לא פתח. והבוקר, בבית הכנסת, רוזנברג סיפר לי שהוא ברח. השאיר אותנו פה, בלי גרוש, וברח. אף אחד לא יודע לאן".

פניו האפירו. גם שפתיו. "תמי, אני..."

"זה בסדר", לחשתי בחיפזון. הברחתי אותך מהראש שלי. הברחתי גם את חלומותיי. חששתי ליהושע. חששתי לשלומו. הייתי מוכנה להגיד שזה בסדר, לזרות הבטחות של סרק באוויר. העיקר שלחץ הדם שלו יתייצב, העיקר שלבו לא יסתחרר ויקרוס בין הסביבונים מנייר שגזרתי לילדים של המשפחתון.

זה לא היה בסדר. נעלמתם.

עורך הדין ששכרו המשקיעים, ואנחנו ביניהם, בדק את הניירת, בירר קצת, אחר כך הודיע שהסיכויים שלנו לקבל את הכסף בחזרה שווים גורנישט. אם יהיה כסף - הבנקים יעוטו עליו לפנינו. הרבה בורות נכרו על שם אייזנהולץ.

בכל מקום דיברו עליכם. יהושע רטן שגם אנחנו צריכים לברוח. אנשים לא נתנו לו מנוח. מעטים הציעו לו נחמה, רובם נזפו בו על הארמונות והמגדלים שבנה לו, ללא יסודות ושלד.

ובין לבין היו הדיונים עליכם. לאן ברחתם. איך ברחתם. מתי ברחתם.

אף אחד לא שאל 'למה'. לפחות את זה ידענו.

יום לפני מסיבת חנוכה ירדתי למכולת לקנות מטבעות שוקולד. פגשתי שם את נחמה הלפר.

דיברנו עלייך. לא יכולנו שלא. את ברחת לך, יחד אתו.

"אבוי למי שמזכיר את המילה 'אייזנהולץ' ליד בעלי", נאנחה נחמה ליד המקרר של החלב. "בכל פעם מחדש זה הורג אותו, להיזכר איך אייזנהולץ עבד עליו, משך אותו בלשון להשקיע כסף בנכס ההוא, הכוזב".

"גם בעלי ככה", לחשתי. מיששתי את המטבעות דרך הרשת הכסופה, סופרת אותם חרישית. זאת הייתה המתכונת החדשה של החיים שהשארתם לנו. סופרים כסף. גם כזה שעשוי משוקולד נמס. מקווים שיש יותר. מתאכזבים שיש פחות. אומדים את האובדן. טובעים בבור.

"את חושבת ש#היא# ידעה?" שאלה נחמה בטון טעון, מתכוונת אלייך.

היססתי. נזכרתי במפגש שלנו, בגינה. נזכרתי בך, קמלה ומרוקנת. האם ידעת? האם בעלך אמר לך משהו? אולי ליבך אמר במקומו, אולי ניבא לך את הגלות שנגזרה עליכם?

"אני מעדיפה להאמין שלא", בחרתי באמת.

"גם אני", נאנחה נחמה שוב. "היא הייתה אישה טובה. חיבבתי אותה", ספדה לך, קוברת אותך בדובאי, בבית הקברות שבו קברנו כסף וחלומות.

"אני אוספת להם את הדואר", אמרה נחמה פתאום, ליד הקופה. "הוא ממשיך להגיע. עיתונים, חשבונות, הזמנות. אני אוספת הכל, לא יודעת בעצמי למה. כאילו שהם נסעו לחופשה קצרצרה ותיכף יחזרו. כולם יודעים שהם לא יחזרו".

"אה, את מדברת על אייזנהולץ?" נעצה בה המוכרת מבט מסוקרן. "הם היו שכנים שלכם, לא?"

"קומה מעלינו", עדכנה אותה נחמה. המוכרת ביקשה לדעת עוד. חמקתי החוצה. לא ביקשתי לדעת עוד. עברתי ליד הבניין שלכם ונשאתי ראש לקומה השלישית, לדירה שלכם. התריסים היו מוגפים. נזכרתי בחנוכייה הענקית של בעלך. הילדים אהבו אותה. הם קראו לה 'מנורה'. היא בלבלה אותם עם קניה המעוגלים, המעוצבים. לא הייתה שום חנוכייה בחלון. רק תריסים מוגפים. וחושך.

בבית נכנסתי למרפסת הכביסה ובהיתי בבניין ממול, הבניין שלכם. גם התריסים במרפסת הכביסה שלכם היו מוגפים, ושום בגד לא התנדנד על החבלים. תהיתי אם לקחת אתך את כל הבגדים שלכם, אם הספקת לארוז בכלל.

יענקי קרא לי. הלכתי אליו. הנחתי לך. ברחתם. ולי חיכו החיים, לא בורחים לשום מקום.

היה חנוכה. יהושע הדליק נר ראשון. שר 'מעוז צור'. טיגנתי לביבות. טיפות זלגו על בית החנוכייה הקטן שלנו, מציירות עליו נתיבים פתלתלים. הלכנו בהם. חגגנו חנוכה, היינו משפחה, היינו פה, מתעלמים לעת עתה ממה שארב לנו מעבר לעיקול.

באמצע הלילה השלישי של חנוכה ציפי בכתה. זינקתי אליה. מאוחר מדי. היא הקיאה על עצמה, על המיטה, עלי. אחר כך בכתה שוב. יהושע לקח אותה למקלחת, אמר שהיא לוהטת. קילפתי את המצעים המלוכלכים ונשאתי אותם למרפסת הכביסה. דחפתי אותם לתוך המכונה ובהיתי בעיניים מנומנמות ברחוב שמבעד לתריסים.

אור הבהב בחלון שלכם.

כמעט קרסתי לתוך סלסלת הכביסה.

אור הבהב בחלון שלכם.

לטשתי בו אישונים קרועים. ארבע שלהבות זעירות ריצדו על המעקה. שלוש נריות נמוכות ועוד נרית אחת, מונחת על תבנית הפוכה. השמש.

"יהושע", השמעתי קרקור חלוש. לא הצלחתי לדבר.

ציפי הקיאה שוב.

בכוחות לא לי כרעתי ברך לידה, ליטפתי את תלתליה. יהושע הביא פתילת אקמול. טיפלנו בציפי ביחד. לא סיפרתי לו מה ראיתי בחלון, כשהייתי לבד.

בבוקר תליתי את המצעים והסתכלתי על המרפסת שלכם. התריסים היו מוגפים. לא היו נריות על המעקה, ולא תבנית.

גם בשמונה בלילה, כשהצצתי על החלון שלכם, הוא היה ריק ונטוש. אבל בשתיים בלילה שוב הבהב אור זעיר. ארבע נריות ושמש על תבנית הפוכה.

במשך חצי שעה צפיתי באור המרצד על התריסים המאובקים, לא נוגע בלילה. ורק כשהוא גסס וגווע, הבנתי פתאום מה אני צריכה לעשות.

רצתי לסלון, לפינה של המשפחתון. שלפתי דף ולורד ארטליין מהמגירה. שרבטתי במהירות את המילים 'אני רוצה לבוא אלייך'. תליתי את הדף הפוך על הזגוגית. קיוויתי שתראי אותו כשתפתחי את התריסים לפנות בוקר, כשתסלקי מהחלון את אותות החיים שהבהבו בו באמצע הלילה.

ראית. אחרי עשרים ושש שעות גיליתי על זגוגית החלון שלכם דף ממו פצפון. כתבת עליו רק 'בואי'.

הוא לא היה שם בבוקר. נעלם יחד עם הנריות והתבנית.

בכל זאת באתי. ביקשתי מהשכנה שתשמור על יענקי וציפי ובאתי אלייך. נקשתי על הדלת. חלש ובשקט. צל חלף על העינית. אחרי רגע נפתחה הדלת. כאילו מעצמה. הידית נעה למטה, והדלת זזה לימין, פוערת לי שביל אל הבית שלכם. היית מאחוריה. דבוקה אל הקיר. חיוורת וקמוטה. כמעט לא נושמת.

"באת".

"באתי", הסתכלתי על הקופסה השקופה שאחזתי. סופגניות. פתאום הרגשתי מטופשת. מי קונה סופגנייה לאישה לא נושמת?

"סופגניות", דמעה נצמדה לריסים שלך. כשלת לכיוון המטבח. כשלתי אחרייך.

הבית היה חשוך וקר. ב'הול' היו שני אשפתונים. ריח מעיק עלה מהם. גם מהמטבח המת.

הנחתי את הקופסה על השולחן הריק והבטתי סביב. רק לא עלייך. לא ידעתי מה נכון לומר, איך נכון להרגיש.

"כולם חושבים שברחתם", מלמלתי בטיפשות.

נשאת אלי עיניים אדומות. "אני כאן".

"ובעלך?" חשבתי על עורפו הלוהט של יהושע, על ידיו הרועדות.

"אני לא יודעת איפה הוא", השענת מרפקים על השולחן וטמנת את פנייך בין אצבעותייך. "הוא הבטיח שהוא יתקשר ברגע שהוא ינחת. לא הסכים לספר איפה. אבל הוא עוד לא התקשר".

בלעתי את רוקי. כבר שבוע עבר מאז היום שבו התפוצצה בועת אייזנהולץ.

"את לא אשמה", התיישבתי לידך. "את לא צריכה להסתתר ככה".

יבבה נמלטה משפתייך הנעלמות. "כולם כועסים עלינו".

מצמצתי, דוחה את הדמעות. יהושע כעס. ובעלה של נחמה. והמשקיעים האחרים. גם אני כעסתי. גנבתם את הכסף שלנו, קברתם אותו בבורות שלכם, הפלתם אותנו לתהום.

"איך את מסתדרת?" הכרחתי את חושיי להתמקד בקופסת המטרנה על השיש. "מי עוזר לך עם הילדים? מי קונה לחם וחלב?"

"אף אחד", לחשת. "ממילא אין לנו כסף ללחם וחלב". אצבעותייך נפשקו מעט. עין אדומה אחת הציצה על הסופגניות. "בזכותך תהיה לנו ארוחת ערב. תודה, תמי".

נרעדתי.

"סיפרת לבעלך?" לטשת בי אישון חושש.

"עדיין לא", הגבתי בחצי טון. אני אספר, כי אני חייבת. כי הוא צריך לדעת.

"הוא יכעס", נצרבו שפתייך בבכי. "כולם יכעסו".

הם כועסים. הם יכעסו. זכותם לכעוס. זכותך לבכות.

"נעזור לך", גחנתי אלייך. נכעס ונחמול. נכעס ונבין. ונעזור. כל פינה בבית שלך זעקה לחמלה, ביקשה שנבין. כל איבר ועורק בך נזקקו לאוויר, כמהו לאהבה.

"איך תעזרו?" ייאוש נטף על לחייך החיוורות באגלים מלוחים של דמע. "לא נשאר לכם גרוש. באשמתנו. והבית ממושכן. והבנקים... כל הזמן הם מתקשרים, משאירים הודעות מאיימות בתא קולי. ויש גם מישהו בשוק האפור..."

נדמת.

גם אני. לא יכולתי להבטיח כלום. לא ידעתי כמה עמוקים תהומותייך. אולי באמת לא נוכל לעזור. אולי באמת לא יהיה די באוויר ובאהבה.

הארון הפינתי היה פתוח. שקיות של נריות התכווצה בקצה המדף. הרהרתי באור שלך, מהבהב באמצע הלילה, על המעקה של מרפסת הכביסה, לא נוגע בלילה.

בכל העולם האירו חנוכיות את החוץ, חוגגות יחד את הנס והחסד. ורק האור שלך חמק וברח מכולנו, מתכחש לחנוכה.

"השם יעזור", חזרתי על המילים שאמרתי לך אז, בסתם יום של שנאה. "יהיה בסדר". לא שיקרתי. יהיה בסדר. גם אם לא נוכל לעזור, גם אם לא יהיה די באוויר ובאהבה. הלוא עם שבכה יחד על המקדש החשוך עוד יצחק יחד מול האור הגנוז.

אולי לא אצליח להאיר לך. גם לי חשוך לפעמים ורוח מכבה את השלהבת שהדלקתי בקושי.

אני אנסה להדליק אותה שוב. אולי לא אצליח. אולי לא אוכל לתת לך אור. אבל לפחות אתן לך יד.

אל תלכי לבד בחושך.


(נא לא להעתיק ולהעביר הלאה ללא רשות)

 

[לא אני]

פורסם בעיתון 'בתוך המשפחה', מגזין חנוכה תשע"ח:


#אל תלכי לבד בחושך

כולם אמרו שנעלמתם.

בכל מקום דיברו עליכם. בבית הכנסת, בתחנה, בקופת חולים, בגינה, בחדר המדרגות, במעלית.

יהושע אמר שברחתם.

ישבתי על השטיח וגזרתי סביבונים. דלת נטרקה. הדלת שלנו.

"הם ברחו", הניח יהושע את תיק הטלית על השולחן. עורפו, שהיה מולי, להט.

"הם?"

"אייזנהולץ", חרק קולו של יהושע.

המספריים שיסעו סביבון-בריסטול אדום לשתי מחציות. "ברחו? מתי? למה? לאן? איך אתה יודע?"

"כולם יודעים", יהושע שפשף את מצחו. "אני רק מצטער שלא ידעתי קודם. הייתי תופס את אייזנהולץ בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף".

"לפני יומיים פגשתי אותה", חבל נכרך סביב מיתרי קולי, חונק אותי. חשבתי עלייך. בדרך כלל כשמתרחשת טרגדיה, אנשים אוהבים לפעור אישונים ופה, להכריז בטון מזועזע: 'לא ידענו!! לא ראינו עליהם כלום!!' ניסיתי להגיד לעצמי שגם אני לא ידעתי כלום. הלוא אם הייתי יודעת, הייתי מספרת ליהושע, והוא היה תופס את בעלך בגרון, מכריח אותו להחזיר לנו את הכסף.

לא הצלחתי. החבל הזה, שחנק אותי, שאסר עלי לדבר, היה קלוע מהזיכרון האחרון ממך.

נפגשנו בגינה. היית נראית נורא. חיוורת, חלשה. חסרת חיים. ישבת שמוטה על הספסל, רפויה ומעורפלת. שאלתי 'מה שלומך'. השפתיים שלך רטטו. לא ענית. הנחתי לך. גם אני שונאת לספר מה שלומי, כששלומי רע ועייף. רחלי כץ התיישבה לשמאלך, פטפטה בעליזות על חנוכה. שתקת. רחלי שאלה מה את מתכננת לאפות לכבוד המפגש עם המשפחה המורחבת ואת מלמלת שעוד לא תכננת. רחלי קימרה גבה משתוממת. היא מכירה אותך, כמוני. היא יודעת שבדרך כלל המקפיא שלך עמוס במאפים ופטיפורים תשעים יום קודם החג.

הילד של רחלי צעק לה שתבוא לנדנד אותו. היא קמה אליו. התקרבתי אלייך עוד סנטימטר ושאלתי בשקט, אם הכל בסדר. את לחשת "לא ממש" וסדק גדול היה במילים, חוצה אותן, גוזר אותך.

"השם יעזור", בלעתי את רוקי. לא ידעתי מה עוד אפשר לומר. לא סיפרת מה לא בסדר, לא הסברת מה לא ממש. הייתה לי תחושה שזה קשור לעסקה האחרונה של בעלך בדובאי, אבל תמיד התחמקת ממענה כששאלו אותך על העסקים שלו. פחדתי שאם אשאל אותך את השאלות הללו, את לא תחמקי כמו תמיד, אלא פשוט תתנפצי לרסיסים. שם, בגינה. על הספסל מול הנדנדות.

שתקתי גם כן. אחר כך הגיע הערב, ושתינו אספנו את הילדים ועלינו הביתה. ברחוב, רגע לפני שנפרדנו, אמרת פתאום "זה סתם מין יום כזה, לא מוצלח". הנהנתי. הזכרתי לך שאפילו ב'עלי שור' מופיעים ימי השנאה. הם קורים לכולם. גם לי יש ימים כאלה.

לא האמנתי לעצמי. לא האמנתי לך. ימים של סתם לא קורעים אותנו לפיסות, לא מרוקנים אותנו מנשמה.

באותו ערב ניסיתי לשאול את יהושע על הכסף שהשקענו בקרן של בעלך. הוא צחק והציע שלא אטריד את עצמי. בדיוק אייזנהולץ פגש אותו במדרגות, סיפר לו שהנכס מניב יפה, מעבר לכל הציפיות, ובעוד שלושה חודשים המשקיעים יקבלו את התמלוגים הראשונים.

"סוף סוף תוכלי לקבל חדר משלך למשפחתון", חלום היה במילותיו של יהושע. ואולי סליחה. כי לא רציתי שהוא ישקיע את החסכונות שלנו בהשקעה ההיא בדובאי. לא רציתי שהוא ילווה עוד כסף בשבילה, יצר ויקטין את גבולותיו של העו"ש שלנו בגללה, ובמשך לילות ארוכים דמעתי באשמתה עד שנכנעתי. יהושע הבטיח לי ארמון, לא רק חדר. הוא אמר שזאת הזדמנות פז לשפר את המצב הכלכלי שלנו, ועל כורחי אמרתי 'כן'.

#שורת רווח#

"לפני יומיים אייזנהולץ סיפר לך שהנכס מניב יפה", הזכרתי לעורפו הלוהט. לא הזכרתי לו את החלום על החדר. ידעתי שהוא זוכר. "לפני יומיים אמרת שבעוד שלושה חודשים נקבל את התמלוגים הראשונים".

"לפני יומיים אייזנהולץ עדיין היה כאן, ושיקר", צנח יהושע על הספה. ידיו רעדו. "אתמול בבוקר כהן ונחייסי כבר שמעו משהו. הם התקשרו לאייזנהולץ כדי שיכחיש. הוא לא ענה. עד הערב הגיעו השמועות גם להלפר וטויב. ארבעתם דפקו אצל אייזנהולץ. כמעט שברו לו את הדלת, אבל אף אחד לא פתח. והבוקר, בבית הכנסת, רוזנברג סיפר לי שהוא ברח. השאיר אותנו פה, בלי גרוש, וברח. אף אחד לא יודע לאן".

פניו האפירו. גם שפתיו. "תמי, אני..."

"זה בסדר", לחשתי בחיפזון. הברחתי אותך מהראש שלי. הברחתי גם את חלומותיי. חששתי ליהושע. חששתי לשלומו. הייתי מוכנה להגיד שזה בסדר, לזרות הבטחות של סרק באוויר. העיקר שלחץ הדם שלו יתייצב, העיקר שלבו לא יסתחרר ויקרוס בין הסביבונים מנייר שגזרתי לילדים של המשפחתון.

זה לא היה בסדר. נעלמתם.

עורך הדין ששכרו המשקיעים, ואנחנו ביניהם, בדק את הניירת, בירר קצת, אחר כך הודיע שהסיכויים שלנו לקבל את הכסף בחזרה שווים גורנישט. אם יהיה כסף - הבנקים יעוטו עליו לפנינו. הרבה בורות נכרו על שם אייזנהולץ.

בכל מקום דיברו עליכם. יהושע רטן שגם אנחנו צריכים לברוח. אנשים לא נתנו לו מנוח. מעטים הציעו לו נחמה, רובם נזפו בו על הארמונות והמגדלים שבנה לו, ללא יסודות ושלד.

ובין לבין היו הדיונים עליכם. לאן ברחתם. איך ברחתם. מתי ברחתם.

אף אחד לא שאל 'למה'. לפחות את זה ידענו.

יום לפני מסיבת חנוכה ירדתי למכולת לקנות מטבעות שוקולד. פגשתי שם את נחמה הלפר.

דיברנו עלייך. לא יכולנו שלא. את ברחת לך, יחד אתו.

"אבוי למי שמזכיר את המילה 'אייזנהולץ' ליד בעלי", נאנחה נחמה ליד המקרר של החלב. "בכל פעם מחדש זה הורג אותו, להיזכר איך אייזנהולץ עבד עליו, משך אותו בלשון להשקיע כסף בנכס ההוא, הכוזב".

"גם בעלי ככה", לחשתי. מיששתי את המטבעות דרך הרשת הכסופה, סופרת אותם חרישית. זאת הייתה המתכונת החדשה של החיים שהשארתם לנו. סופרים כסף. גם כזה שעשוי משוקולד נמס. מקווים שיש יותר. מתאכזבים שיש פחות. אומדים את האובדן. טובעים בבור.

"את חושבת ש#היא# ידעה?" שאלה נחמה בטון טעון, מתכוונת אלייך.

היססתי. נזכרתי במפגש שלנו, בגינה. נזכרתי בך, קמלה ומרוקנת. האם ידעת? האם בעלך אמר לך משהו? אולי ליבך אמר במקומו, אולי ניבא לך את הגלות שנגזרה עליכם?

"אני מעדיפה להאמין שלא", בחרתי באמת.

"גם אני", נאנחה נחמה שוב. "היא הייתה אישה טובה. חיבבתי אותה", ספדה לך, קוברת אותך בדובאי, בבית הקברות שבו קברנו כסף וחלומות.

"אני אוספת להם את הדואר", אמרה נחמה פתאום, ליד הקופה. "הוא ממשיך להגיע. עיתונים, חשבונות, הזמנות. אני אוספת הכל, לא יודעת בעצמי למה. כאילו שהם נסעו לחופשה קצרצרה ותיכף יחזרו. כולם יודעים שהם לא יחזרו".

"אה, את מדברת על אייזנהולץ?" נעצה בה המוכרת מבט מסוקרן. "הם היו שכנים שלכם, לא?"

"קומה מעלינו", עדכנה אותה נחמה. המוכרת ביקשה לדעת עוד. חמקתי החוצה. לא ביקשתי לדעת עוד. עברתי ליד הבניין שלכם ונשאתי ראש לקומה השלישית, לדירה שלכם. התריסים היו מוגפים. נזכרתי בחנוכייה הענקית של בעלך. הילדים אהבו אותה. הם קראו לה 'מנורה'. היא בלבלה אותם עם קניה המעוגלים, המעוצבים. לא הייתה שום חנוכייה בחלון. רק תריסים מוגפים. וחושך.

בבית נכנסתי למרפסת הכביסה ובהיתי בבניין ממול, הבניין שלכם. גם התריסים במרפסת הכביסה שלכם היו מוגפים, ושום בגד לא התנדנד על החבלים. תהיתי אם לקחת אתך את כל הבגדים שלכם, אם הספקת לארוז בכלל.

יענקי קרא לי. הלכתי אליו. הנחתי לך. ברחתם. ולי חיכו החיים, לא בורחים לשום מקום.

היה חנוכה. יהושע הדליק נר ראשון. שר 'מעוז צור'. טיגנתי לביבות. טיפות זלגו על בית החנוכייה הקטן שלנו, מציירות עליו נתיבים פתלתלים. הלכנו בהם. חגגנו חנוכה, היינו משפחה, היינו פה, מתעלמים לעת עתה ממה שארב לנו מעבר לעיקול.

באמצע הלילה השלישי של חנוכה ציפי בכתה. זינקתי אליה. מאוחר מדי. היא הקיאה על עצמה, על המיטה, עלי. אחר כך בכתה שוב. יהושע לקח אותה למקלחת, אמר שהיא לוהטת. קילפתי את המצעים המלוכלכים ונשאתי אותם למרפסת הכביסה. דחפתי אותם לתוך המכונה ובהיתי בעיניים מנומנמות ברחוב שמבעד לתריסים.

אור הבהב בחלון שלכם.

כמעט קרסתי לתוך סלסלת הכביסה.

אור הבהב בחלון שלכם.

לטשתי בו אישונים קרועים. ארבע שלהבות זעירות ריצדו על המעקה. שלוש נריות נמוכות ועוד נרית אחת, מונחת על תבנית הפוכה. השמש.

"יהושע", השמעתי קרקור חלוש. לא הצלחתי לדבר.

ציפי הקיאה שוב.

בכוחות לא לי כרעתי ברך לידה, ליטפתי את תלתליה. יהושע הביא פתילת אקמול. טיפלנו בציפי ביחד. לא סיפרתי לו מה ראיתי בחלון, כשהייתי לבד.

בבוקר תליתי את המצעים והסתכלתי על המרפסת שלכם. התריסים היו מוגפים. לא היו נריות על המעקה, ולא תבנית.

גם בשמונה בלילה, כשהצצתי על החלון שלכם, הוא היה ריק ונטוש. אבל בשתיים בלילה שוב הבהב אור זעיר. ארבע נריות ושמש על תבנית הפוכה.

במשך חצי שעה צפיתי באור המרצד על התריסים המאובקים, לא נוגע בלילה. ורק כשהוא גסס וגווע, הבנתי פתאום מה אני צריכה לעשות.

רצתי לסלון, לפינה של המשפחתון. שלפתי דף ולורד ארטליין מהמגירה. שרבטתי במהירות את המילים 'אני רוצה לבוא אלייך'. תליתי את הדף הפוך על הזגוגית. קיוויתי שתראי אותו כשתפתחי את התריסים לפנות בוקר, כשתסלקי מהחלון את אותות החיים שהבהבו בו באמצע הלילה.

ראית. אחרי עשרים ושש שעות גיליתי על זגוגית החלון שלכם דף ממו פצפון. כתבת עליו רק 'בואי'.

הוא לא היה שם בבוקר. נעלם יחד עם הנריות והתבנית.

בכל זאת באתי. ביקשתי מהשכנה שתשמור על יענקי וציפי ובאתי אלייך. נקשתי על הדלת. חלש ובשקט. צל חלף על העינית. אחרי רגע נפתחה הדלת. כאילו מעצמה. הידית נעה למטה, והדלת זזה לימין, פוערת לי שביל אל הבית שלכם. היית מאחוריה. דבוקה אל הקיר. חיוורת וקמוטה. כמעט לא נושמת.

"באת".

"באתי", הסתכלתי על הקופסה השקופה שאחזתי. סופגניות. פתאום הרגשתי מטופשת. מי קונה סופגנייה לאישה לא נושמת?

"סופגניות", דמעה נצמדה לריסים שלך. כשלת לכיוון המטבח. כשלתי אחרייך.

הבית היה חשוך וקר. ב'הול' היו שני אשפתונים. ריח מעיק עלה מהם. גם מהמטבח המת.

הנחתי את הקופסה על השולחן הריק והבטתי סביב. רק לא עלייך. לא ידעתי מה נכון לומר, איך נכון להרגיש.

"כולם חושבים שברחתם", מלמלתי בטיפשות.

נשאת אלי עיניים אדומות. "אני כאן".

"ובעלך?" חשבתי על עורפו הלוהט של יהושע, על ידיו הרועדות.

"אני לא יודעת איפה הוא", השענת מרפקים על השולחן וטמנת את פנייך בין אצבעותייך. "הוא הבטיח שהוא יתקשר ברגע שהוא ינחת. לא הסכים לספר איפה. אבל הוא עוד לא התקשר".

בלעתי את רוקי. כבר שבוע עבר מאז היום שבו התפוצצה בועת אייזנהולץ.

"את לא אשמה", התיישבתי לידך. "את לא צריכה להסתתר ככה".

יבבה נמלטה משפתייך הנעלמות. "כולם כועסים עלינו".

מצמצתי, דוחה את הדמעות. יהושע כעס. ובעלה של נחמה. והמשקיעים האחרים. גם אני כעסתי. גנבתם את הכסף שלנו, קברתם אותו בבורות שלכם, הפלתם אותנו לתהום.

"איך את מסתדרת?" הכרחתי את חושיי להתמקד בקופסת המטרנה על השיש. "מי עוזר לך עם הילדים? מי קונה לחם וחלב?"

"אף אחד", לחשת. "ממילא אין לנו כסף ללחם וחלב". אצבעותייך נפשקו מעט. עין אדומה אחת הציצה על הסופגניות. "בזכותך תהיה לנו ארוחת ערב. תודה, תמי".

נרעדתי.

"סיפרת לבעלך?" לטשת בי אישון חושש.

"עדיין לא", הגבתי בחצי טון. אני אספר, כי אני חייבת. כי הוא צריך לדעת.

"הוא יכעס", נצרבו שפתייך בבכי. "כולם יכעסו".

הם כועסים. הם יכעסו. זכותם לכעוס. זכותך לבכות.

"נעזור לך", גחנתי אלייך. נכעס ונחמול. נכעס ונבין. ונעזור. כל פינה בבית שלך זעקה לחמלה, ביקשה שנבין. כל איבר ועורק בך נזקקו לאוויר, כמהו לאהבה.

"איך תעזרו?" ייאוש נטף על לחייך החיוורות באגלים מלוחים של דמע. "לא נשאר לכם גרוש. באשמתנו. והבית ממושכן. והבנקים... כל הזמן הם מתקשרים, משאירים הודעות מאיימות בתא קולי. ויש גם מישהו בשוק האפור..."

נדמת.

גם אני. לא יכולתי להבטיח כלום. לא ידעתי כמה עמוקים תהומותייך. אולי באמת לא נוכל לעזור. אולי באמת לא יהיה די באוויר ובאהבה.

הארון הפינתי היה פתוח. שקיות של נריות התכווצה בקצה המדף. הרהרתי באור שלך, מהבהב באמצע הלילה, על המעקה של מרפסת הכביסה, לא נוגע בלילה.

בכל העולם האירו חנוכיות את החוץ, חוגגות יחד את הנס והחסד. ורק האור שלך חמק וברח מכולנו, מתכחש לחנוכה.

"השם יעזור", חזרתי על המילים שאמרתי לך אז, בסתם יום של שנאה. "יהיה בסדר". לא שיקרתי. יהיה בסדר. גם אם לא נוכל לעזור, גם אם לא יהיה די באוויר ובאהבה. הלוא עם שבכה יחד על המקדש החשוך עוד יצחק יחד מול האור הגנוז.

אולי לא אצליח להאיר לך. גם לי חשוך לפעמים ורוח מכבה את השלהבת שהדלקתי בקושי.

אני אנסה להדליק אותה שוב. אולי לא אצליח. אולי לא אוכל לתת לך אור. אבל לפחות אתן לך יד.

אל תלכי לבד בחושך.


(נא לא להעתיק ולהעביר הלאה ללא רשות)

אין על דבורי בעולם.
את מצליחה לקלף את הכל ולגעת הטוב שבפנים.
תמשיכי לעשות טוב ולעורר אותו אצל כולנו.

 

[Tweenset]

cha123
אני כותבת מהכרות קרובה של חברה שהתגרשה שהתמודדה בכוח ובגבורה ודברה על הגרוש שלה בכבוד ונתנה לילד שלה ללכת אליו מתוך הבנה פשוטה שזה אבא שלו

כמה שהיא חכמה החברה שלך,
הילדים שלה יודו לה על זה כל החיים!

 

[יטל]

כמה שהיא חכמה החברה שלך,
הילדים שלה יודו לה על זה כל החיים!

לא יודעת מה הדחף שלי להגיב.
אבל סביר להניח שהילדים לא יידעו להודות,כי לזה הם התרגלו וזה נראה להם הטבעי והאנושי .
ייתכן שהם כמו כל בני האנוש עדיין רואים יותר את הכאב מלראות את האור שיש להם אמא חכמה.

אבל אנחנו לא עושים בשביל הילדים , אנחנו עושים כי זה מה שנככון לעשות .

והילדים על הדרך מרוויחים.

 

[Tweenset]

לא יודעת מה הדחף שלי להגיב.
אבל סביר להניח שהילדים לא יידעו להודות,כי לזה הם התרגלו וזה נראה להם הטבעי והאנושי .
ייתכן שהם כמו כל בני האנוש עדיין רואים יותר את הכאב מלראות את האור שיש להם אמא חכמה.

אבל אנחנו לא עושים בשביל הילדים , אנחנו עושים כי זה מה שנככון לעשות .

והילדים על הדרך מרוויחים.

הם יודו לה אם יחשפו לסיפורים ולהשלכות של משפחות שלא נהגו כך.
וכשיגדלו יבינו יותר והערכה תגדל עם הזמן

 

[userit]

בשונה מהורים רגילים שמרוויחים 2 משכורות, שהולכות על הוצאות לבית אחד, כאן נדרשת באותו סכום אחזקת 2 בתים (גם האבא משלם שכירות/ארנונה / חשמל הוצאות מחיה וכו' על הדירה שלו) כך שזה שיש 2 הורים שמפרנסים לא מאד תורם לעניין
י

חשבתי גם על זה, ואת יכולה לומר גם שיש מקרים שבהם רק הורה אחד עובד, יתכן שהאב בכלל אברך, הרבה כסף הולך לעו"ד וכו', ועוד הרבה אפשרויות.
אבל על פניו, המצב של שני הורים מתפרש אצל רבים כצורך קטן יותר ממצב של הורה חי אחד, ולכן קשה יותר לאסוף למטרה הזו.

 

[Tweenset]

חשבתי גם על זה, ואת יכולה לומר גם שיש מקרים שבהם רק הורה אחד עובד, יתכן שהאב בכלל אברך, הרבה כסף הולך לעו"ד וכו', ועוד הרבה אפשרויות.
אבל על פניו, המצב של שני הורים מתפרש אצל רבים כצורך קטן יותר ממצב של הורה חי אחד, ולכן קשה יותר לאסוף למטרה הזו.

זה גם מרגיש הרבה יותר נאצל לתרום לכלה מסכנה ויתומה מאשר למישהו ששני הוריו חיים ב"ה

 

[מלכה בול]

יש גם הבדל, כמובן. לילדי גרושים עדין יש שני הורים מפרנסים, אבל הרבה פעמים יש בעיות).

צר לי, אבל מהכרות די קרובה עם אשה גרושה שחיתנה שני ילדים בשנה, צר לי לומר שהרבה פעמים האבות הגרושים לא ממש "מממשים"את אבהותם בקטע הכלכלי. האשה הנ"ל חיתנה שני ילדים תוך שנה כשהאבא לא היה מוכן לשלם שקל! פשוטו כמשמעו.

 

[בא יבוא]

#אל תלכי לבד בחושך

כולם אמרו שנעלמתם.

בכל מקום דיברו עליכם. בבית הכנסת, בתחנה, בקופת חולים, בגינה, בחדר המדרגות, במעלית.

דבורי, אם אפשר... מה הקשר בין הסיפור לנושא האשכול? פיספסתי משהו?