"רגע, מי הנשיא הסודני?" עצרתי ליד הסולם וטשטשתי שוב את הצבע החום על פניי, רוטן.
"שוב? לוקומרטה ירום הודו. ועברתי על השיחון פעמיים. עובר??"
"שמור על עצמך, חבר", אבי לחץ את ידי בחוזקה. "תחזור בשלום ובהצלחה".
מצמצתי בעיני, מתקשה להתרגל לאור הטבעי לאחר חודשיים לאור נורת להט.
הפעם השניה שאני בחוץ מאז יולי השחור.
רגע, מה זה? "תחנת החלוקה סגורה, פנו לרחוב אסמארה" אמר השלט בחמש שפות, מלבד עברית כמובן.
השם, מה עושים עכשיו?? מפה עדכנית טרם הצלחנו להשיג.
אומץ, תעוזה, בואו. "איפה זה?" שאלתי את האדם הראשון שעבר לידי. אולי, הלוואי שגם הוא מתחזה.
העיניים השחורות ננעצו בי לרגע אחד מחריד, ואז נגררתי בחזקה.
"מיכאל! ממש תלמיד טוב לשפות, כמו בישיבה" בהיתי באלם בפנים השחורות שחייכו אליי. טורג'וק המנקה מהישיבה !
"טורג'וק, כמעט חטפתי התקף לב", התלעלעתי.
התעדכנו זה בקורותיו של זה, מאז תחילת המהפכה.
"גבריאל", אמר לפתע טורג'וק.
החוורתי. "מה איתו?" אני שואל בשקט.
"אתה צריך להשלים איתו".
"מה?" הערבית-סודנית שלי לא מושלמת.
"להחביר, ביחד." חזרה לעברית.
"אבל אנחנו שונים, הוא בחר בדרך אחרת", אני נחוש.
"אפילו. בחוץ קליפה. אחים זה בפנים. בדם. אתה לא לדעת מה יהיה כל יום", הסביר טורג'וק בלהט. "ראיתי אותו. תחפש. אח שלך זה תמיד".
בין עשרות אנשי השוקולדה הנחפזים, אני מבטיח לעצמי לנסות.
כי אח שלי, תמיד.