42
התרסקות.
אלישע פעל בלי לחשוב...
התחושה הייתה כאילו מוחו קפא, ואיבד את השליטה על מערכות הגוף. האיברים נעו מאליהם, כאילו תוכנתו מראש לבצע סדר של פעולות התגוננות.
שתי שניות חלפו מאז הבחין אלישע לראשונה בדמות המתקרבת לעברו, ועד לרגע בו הניף אלישע את זרועו השמאלית, כשהאקדח בכף ידו. שתי שניות ארוכות כמו נצח, שבסיומן – הייתה הדמות קרובה. כל כך קרובה, עד שנדמה היה שההתנגשות בלתי נמנעת.
״עצור!״ שאג אלישע בכל כוחו.
לבוש השחורים הבחין כנראה בכלי הנשק השלוף, שכן הוא סטה בתנועה פתאומית ממסלול ההתקדמות שלו. לרגע נדמה היה שהוא מצליח לשמור על איזון למרות הסטייה החדה, אולם אז - הסתבכו רגליו זו בזו, והתנופה העזה גרמה לו להחליק ולהיזרק על האספלט. לרגע אחד הוא שכב בלי נוע, אולם במשנהו – החל גופו להתפתל. הוא התגלגל על הקרקע הרטובה, שולי הגלימה נשרכים סביבו. עוד לפני שהספיק אלישע להבין מה בדיוק הוא עושה, התחמק לבוש השחורים אל סביבה חשוכה במיוחד ממנה הזדקרו עמודים רבים, ותוך כדי שאלישע חושב כיצד נכון יהיה לפעול – ניצל לבוש השחורים את הבלבול ונעלם מאחורי סבך של צינורות וכבלים.
אלישע היה זקוק לעוד כמה רגעים של התאוששות, אולם הוא הבין - שאם ימשיך לשבת כאן בזמן שהדמות המסתורית נעה בחופשיות, הוא עלול לאבד את היתרון שלו. הוא התרומם ממקומו, גופו רועד עדיין כתוצאה מהחוויה המצמררת. תנועותיו היו עצלות, על פניו הייתה הבעה מבולבלת, אבודה. למזלו, למרות תחושת המצוקה שגרמה לכבדות מעצבנת לזחול באבריו – דווקא היד השמאלית שלו, האוחזת באקדח, תפקדה באופן מושלם. הזרוע נותרה גבוהה ויציבה, וכוונת האקדח לא סטתה במילימטר מן הנקודה אליה כיוון אלישע.
גם כשעמד אלישע מול הנקודה המדויקת בה הוא ראה את לבוש השחורים בפעם האחרונה, הוא לא הצליח לזהות שום דבר חריג. נראה שצבע הגלימה שלבשה הדמות, השתלב היטב עם הצבע הכהה של העצמים הצפופים שהזדקרו מהקרקע. אלישע שאל את עצמו, האם המרחק הגדול בין הנקודה בה הוא עומד לשטח בו מסתתר ככל הנראה לבוש השחורים – הוא שמונע ממנו לזהות את תזוזות האיש, או שהאיש מצא לו מסתור שמחייב יותר מצמצום המרחק הפיזי ביניהם. כך או כך, לא העז אלישע לנוע אל תוך השטח הצפוף. הוא העדיף להישאר רחוק, בשטח החשוף, שבו יהיה קשה מאוד לדמות המסתורין לתקוף אותו.
החשש של אלישע היה, מפני סיטואציה שבה ינצל האויב את העובדה שאלישע אינו מתקרב אליו, וינסה להימלט דרך פתח היציאה היחיד מן הגג – אל הקומה הרביעית בבניין, שם יהיה הרבה יותר קשה ללכוד אותו. אלישע הכין את עצמו לאפשרות כזו, וההחלטה שנפלה במחשבתו תוך שבריר שנייה הייתה – שהוא יעשה הכול כדי למנוע מצב כאוטי מעין זה, גם אם לצורך כך הוא ייאלץ לירות על מנת להרוג.
בהתאם להחלטתו, הוא התייצב בעמדה נוחה יותר, עמדה שהייתה ממוקמת בקו אלכסוני ממקום המסתור המשוער של האויב, וממנה - ניתן היה לצפות גם במה שמתרחש בצד המרוחק יותר של הגג. היתרון של עמדה זו על פני קודמתה, היה בעיקר הגובה שלה. הייתה זו מעין בימה מוגבהת עשויה מבטון, שבשוליה היו פתוחים חלונות זעירים – מסורגים בצפיפות שתי וערב. לא ניתן היה להציץ דרך החלונות אל מסדרון הקומה הרביעית, משום שמאחורי החלונות – הייתה קבועה מערכת פרימיטיבית לטיהור אוויר, שהורכבה ממאווררי מתכת חלודים שחסמו את כל שדה הראייה.
היתרון שהשיג אלישע באמצעות ההגבהה, היה משמעותי מאוד. ממקומו הנוכחי הוא מסוגל היה לראות – שלמרות הרושם הראשוני שקיבל בתחילה, רושם שגרם לו להתייחס אל שטח הגג כולו כיחידה מבולגנת אחת, למעשה – שלט סדר בסיסי מסוים ברוב חלקי הגג. לפי איך שזה נראה כעת, היה שטח הגג מחולק לשלושה מתחמים שונים, שהגבול ביניהם סומן באמצעות קו לבן דהוי - בלתי משורטט, שנראה כאילו סומן לפני שנים. המתחם בו ניצב אלישע, היה באורך של כשלושים מטרים, והוא היה חשוף לחלוטין - כך שהשטח כולו היה בתוך שדה הראייה שלו. למרות העלטה, מסוגל היה אלישע לזהות תנועות בשטח, ולכן – הוא לא חשש שהתוקף יעזוב את מקום המסתור שלו וינסה לפגוע בו. אם יהיה התוקף מספיק טיפש לעשות זאת, הרי שהוא ייקלט מיד, ויסוכל עוד לפני שיגיע לחצי הדרך.
מבטו של אלישע עבר להתמקד במתחם הסמוך, שככל הנראה – שימש ברגעים אלו ממש כמחסה ומסתור עבור איש הצללים. מן העמדה הזו מסוגל היה אלישע לראות, שמדובר במתחם הקטן מבין שלושת המתחמים, ועם זאת – הוא היה העמוס והצפוף מכולם. דומה היה, שאין מטר רבוע אחד – ממנו לא מזדקר עמוד או אובייקט גבוה אחר, שמאחוריו ניתן לתפוס מחסה. עובדה זו, השפיעה גם על מידת החשכה במתחם. בשונה מהשטחים החשופים, שאמנם היו חפים מתאורה מלאכותית – אבל היו תחת כיפת השמים והוארו קלושות מאור הכוכבים, בכל הנוגע למתחם הצפוף – הטילו האובייקטים המזדקרים צלליות כהות, שהסתירו כמעט לגמרי את האור הקלוש. אלישע היה יכול לסכם בעוגמה, שלמרות הזווית הטובה יותר בה הוא עמד – אין לו שום יכולת לזהות ממקומו היכן מסתתר לבוש השחורים.
כעת, עבר מבטו של אלישע לסקור את המתחם השלישי – המרוחק ביותר ממקום עמידתו, שבו היה ממוקם פתח היציאה היחיד. לפי מה שראה אלישע כעת, המתחם השלישי – היה הגדול ביותר, בפער ניכר מן המתחמים האחרים. להערכתו של אלישע, המרחק בין המקום בו הוא ניצב כרגע ועד לנקודה בה פתוח פתח הכניסה – הוא לכל הפחות מאה וחמישים מטרים.
לרווחתו של אלישע, מהמקום בו הוא ניצב – הוא מסוגל היה לראות כמעט את שטח המתחם כולו. השטח אמנם לא היה חשוף לגמרי, אולם העצמים שבלטו ממנו – היו כאלו שלא הזדקרו לגובה רב, ומשכך – הם לא הסתירו מעיניו שטחים גדולים. להערכתו של אלישע, אם אכן יתברר החשש שלו כמוצדק, והאויב ינסה להימלט דרך פתח הגג - הרי שיידרש ממנו לחצות את השטח כולו לאורכו, כאשר ברוב הזמן – הוא באזור חשוף לגמרי, כך שלאלישע צפוי להיות קו ירי נקי.
על אף שהנתונים היו לטובתו של אלישע, הוא לא היה שקט בכלל. המרחק בין אלישע לבין פתח היציאה היה גדול מדי, ולמרות שאלישע הצטיין עד כה בתחרויות ירי מטווח רחוק – הוא הבין היטב שאי אפשר להשוות ירי באולם מטווחים סגור, כאשר המטרות אינן נעות כלל – או שתנועתן מוגבלת, לירי באירוע אמת, כאשר הרוחות חזקות כל כך, וכאשר המטרה צפויה לנוע במהירות גבוהה. מלבד זאת, כלי הנשק שלו – לא התאים לאירוע. אקדחים אינם מיועדים לירי מטווחים רחוקים, וממרחק של מאה מטרים בערך – יכולת הירי שהם מספקים היא בלתי מדויקת.
מצד שני, היכולת של אלישע לנוע – הייתה מוגבלת. הוא היה לכוד בשטח החשוף, כאשר מבחינתו, אפשרות של מעבר דרך השטח בו הסתתר האויב – כלל לא הייתה רלוונטית. ברור היה לו, שבמקרה כזה – הוא יהיה בנחיתות מול האויב, שבוודאי הספיק לנצל את הזמן שחלף כדי להתמקם היטב. הסיכוי שאלישע יצליח לגלות אותו ולנטרל אותו לפני שהוא יתקוף – היה קטן מאוד, ואלישע לא היה מוכן להמר על חייו, לא כאשר הסיכויים הם לרעתו.
קשה היה לאלישע לחשוב על כך, שייתכן ולמרות כל המאמצים שלו – התוקף יצליח לחמוק אל בניין תחנת המשטרה. האופציה היחידה שעמדה בפניו, היא להזעיק עזרה. ידו הימנית של אלישע נעה אל כיס מכנסיו, והוא שלף את הטלפון הסלולרי שלו. שוב חייג אלישע אל מספר הטלפון של אלירן, שהופיע בראש הרשימה. הוא לא הספיק להמתין אפילו מחצית השנייה – עד שהשיחה נענתה.
״בוסקו!״ קרא אלירן מהצד השני, מתנשף.
״איפה אתה?!״ שאל אלישע בלחישה, משתדל שלא להישמע ביקורתי מדי.
״מצטער על העיכוב,״ הגיב אלירן, קולו קטוע עדיין. ״אל תשאל מה קרה...״
אלישע לא היה פנוי להקשיב. ״תמתין רגע...״ הוא קטע את שטף דיבורו של אלירן, נימה של דחיפות בקולו. ״כשאתה עולה, תיזהר מאוד. יש אדם חמוש על הגג, הוא מהיר ומסוכן מאוד״.
לרגע הייתה שתיקה מופתעת מהעבר השני של הקו. לאחריה, נשמע קולו של אלירן. נימת קולו הייתה מודאגת, וחסרה ממנה העליצות הקבועה. ״אתה בסדר?!״ הוא התעניין.
אלישע נאנח. ״אני בסדר,״ הוא אמר. ״רק תשמור על עצמך כשאתה עולה״.
אלישע חתר לסיום השיחה, אולם קולו של אלירן עיכב אותו. ״אלישע,״ קרא אלירן בשמו, והייתה זו הפעם הראשונה בה שמע אותו אלישע משתמש בשמו הפרטי, ולא בכינוי ׳בוסקו׳. איכשהו, באופן מוזר, חש אלישע חוסר נעימות, כאילו היה השימוש בשם הפרטי – מסמל ידידות עמוקה כלשהי, שאלישע לא רצה בה. ״כן אלירן,״ הוא הגיב בקוצר רוח. ״אני ממהר!״
אלירן לא נרמז, או שלא רצה להירמז. ״אתה יודע מה לעשות, נכון?!״ הוא בירר.
אפילו ברגעים מתוחים כמו אלו, התקומם האגו של אלישע מול השאלה התמימה. ״ברור שאני יודע,״ הוא אמר. ״תעשה לי טובה, אלירן, תופיע מהר – כי אני צריך אותך. רק תהיה יעיל ותעשה מה שאני מבקש ממך!״
אלירן עדיין לא הסכים לסיים את השיחה. ״תקשיב, אלישע,״ הוא חזר והשתמש בשם הפרטי. ״אני יודע שאתה מפקד הצוות – אבל אני מבקש ממך, אל תעשה שטויות. אל תנסה לחתור למגע. תשכב על הרצפה ותמתין לי. אני אהיה אצלך עוד כמה רגעים״.
אלישע העריך את הדאגה של אלירן, אבל הוא לא אהב את הדרך בה היא התבטאה. ״אני יודע מה אני עושה,״ הוא אמר בקשיחות. ״תדאג לבצע את התפקיד שלך והכול יהיה בסדר...״
אלירן לא התווכח. הוא שתק, וכעת שמע אלישע דרך מכשיר הטלפון רק את הנשימות המאומצות שלו. כמה שניות לאחר מכן, נוסף גם צליל מתכתי עמום, שהעיד על כך שאלירן מטפס במעלה הסולם. אלישע אימץ את ראייתו, מבטו מתמקד בפתח המרוחק. רגעים לאחר מכן, הגיחה דמות מתוך הפתח, ואלישע – שכבר לא היה בטוח בשום דבר – מיהר לכוון אליה את כלי הנשק שלו. רק כאשר זיהה אלישע את צורת פניו של אלירן – הוא הרשה לעצמו לשוב ולכוון את כלי הנשק אל הנקודה הקרובה יותר אליו, זו שהאויב האמיתי הסתתר בה. ״אני רואה אותך,״ אמר אלישע בקול נמוך אל תוך המכשיר שבידו. ״תשמור על הקו פתוח, אין לי מכשיר קשר – וזו הדרך היחידה שלי לתקשר איתך״.
אלירן לא הגיב, אבל השיחה עדיין לא נותקה – מה שאומר, שהוא כנראה קיבל את ההוראה. מוחו של אלישע פעל במלוא המרץ, הוא ניסה לגבש במחשבתו אסטרטגיה נכונה שבאמצעותה – יוכלו הוא ואלירן להכריח את האיש המסתתר ביניהם לצאת ממקום מחבואו, מבלי לסכן את החיים של אחד מהם.
תוך כדי שהוא מתכנן את הפעולה העתידית, קלטו עיניו את אלירן – שהתקרב באופן די מסוכן אל האזור בו שהה לבוש השחורים. עוד לפני שהספיק אלישע לומר משהו, ביצע אלירן תנועה זריזה בשתי ידיו, מנתק שני עצמים שהיו מחוברים לחגורתו. רגע לאחר מכן, בקעה אלומת אור צרה ועוצמתית מהעמדה שבה ניצב אלירן, ואלישע קלט באיחור – שחברו לצוות מחזיק בידו האחת פנס ובידו השנייה אקדח שלוף. ״תיזהר!״ מיהר אלישע להתריע. ״אתה קרוב מדי!״
אלירן לא התרשם מהאזהרה. ״אני יודע,״ הוא הגיב בנימה אדישה. ״בשביל זה באתי״. הוא לא השתהה לרגע, קולו היה תכליתי מאוד. ״אני צריך שתתן לי קצת רקע,״ הוא החליף נושא מבלי להתבלבל. ״אתה ראית אותו היטב?! ראית איזה נשק יש לו?!״
אלישע קימט את מצחו, מנסה להבין לאן חותר אלירן. ״ראיתי אותו למשך כמה שניות בודדות,״ הוא השיב, ״הייתי עסוק בלהגן על עצמי, כך שאני לא יכול לתת הרבה פרטים. עם זאת, אני יכול לומר בוודאות שהוא חמוש בנשק קר, ושראיתי להב – כך שמדובר כנראה בסכין חדה..״
״סכין?!״ חזר אלירן. הוא נשמע מאוכזב משהו, כאילו ציפה להתמודדות מסעירה יותר.
אלישע לא אהב את התגובה של אלירן. הוא חש שאלירן אינו מודע לגודל הסכנה, ושהוא מזלזל באויב. ״לא הייתי מציע לך להמעיט בערך של החשוד,״ הוא אמר בנימה ביקורתית. ״אתה אולי לא רואה סכנה ממשית בלוחמה מול אויב חמוש בנשק קר, אבל אני בטוח שאם היית רואה מול מי אתה מתמודד – היית חושב אחרת. כשהוא תקף אותי, התנועה שלו הייתה מהירה מאוד, והוא לא נראה כמו מי שאפשר לאיים עליו בקלות. אם אתה שואל אותי, כדאי שתתפוס עמדה רחוקה יותר. אתה קרוב מדי, וזה עלול להיות די מסוכן״.
אלירן השמיע צליל בלתי מחייב. הוא שִׂיכֵל את ידיו, כך שכף ידו הימנית האוחזת באקדח – ניצבה ממול לכתף השמאלית שלו, והזרוע השמאלית האוחזת בפנס – מול הכתף הימנית. ״אני נכנס״. הוא אמר בנימה עניינית. ״תהיה עירני, תן לי גיבוי, ותהיה קרוב למקום מחסה״.
״תחזור שוב?!״ הגיב אלישע בהפתעה.
״תגבה אותי,״ חזר אלירן. ״אני הולך לגרוף אותו החוצה...״
עוד לפני שהספיק אלישע לומר משהו, פרץ אלירן אל תוך השטח המוסתר. דמותו נעלמה מטווח הראייה של אלישע, שמסוגל היה לראות רק את אלומת האור של הפנס שלו מבליחה מדי כמה רגעים מנקודה אחרת בתוך הסבך הצפוף.
״מה אתה עושה?!״ קרא אלישע בלחץ.
״תהיה בשקט רגע,״ ענה לו קולו של אלירן, שקול וענייני. ״אני יודע מה אני עושה. הייתי לוחם בסיירת מטכ״ל״.
עיניו של אלישע התרחבו בהפתעה. הוא לא העלה בדעתו אפשרות מעין זו, והוא הרגיש כמו טיפש גמור. ברגע אחד התברר לו, שלא אלירן הוא העקשן והמרובע מבין שניהם, אלא דווקא הוא עצמו. אם הוא היה מאפשר לאלירן להסביר את עצמו, הוא היה קולט מוקדם יותר – שהשותף שלו הוא לוחם קרבי עם ניסיון עשיר בלוחמה בשטחים בנויים, כך שהאחריות להוביל – מלכתחילה אמורה הייתה להיות בידיו.
אלירן לא המתין לתגובתו, כך שכעת – התרומה של אלישע הסתכמה בצפייה חסרת תוחלת בשטחים שהוארו לסירוגין באמצעות אלומת האור. הזמן שחלף מאז החל אלירן את הסריקה – היה קצר למדי, אבל בעבור אלישע – שנדרש לעמוד מן הצד בחיבוק ידיים, חלף הזמן באיטיות בלתי נסבלת, והוא התנועע בחוסר שקט על מקומו.
אלישע ציפה להתרחשות מסוימת שעתידה לבוא במוקדם או במאוחר, ואף על פי כן – כאשר היא החלה, מצא אלישע את עצמו מנתר בהפתעה. הסימן הראשון לכך שמשהו אירע, היה צליל עמוק וממושך, שהעלה במחשבתו של אלישע דימוי של התנגשות בין שני מוטות נחושת. מיד לאחר מכן – נעצרה אלומת האור במקום אחד, ואלישע – שלא מסוגל היה לראות דבר, נאלץ להשתמש בחוש השמיעה שלו כדי להבין מה מתרחש שם.
״עצור!״ הוא שמע את קולו של אלירן, שהדהד היטב בדממה. ״אני מזהיר אותך. אתה לא תצא מזה. תשליך את הנשק שלך, ותצא בידיים מורמות״.
לא הייתה כל תגובה, ואלישע מיהר לרדת מהעמדה המוגבהת שלו – ולהתקרב בזהירות אל השטח, שכעת – לאור העובדה שאלירן זיהה את המיקום של האויב, היה בעיניו בטוח יותר. תוך רגעים ספורים, קלט מבטו של אלישע את דמותו של שותפו לצוות, שעמד בתנוחה דרוכה – האקדח והפנס בידיו. האויב עדיין לא נחשף לעיניו של אלישע, אולם התנוחה בה עמד אלירן העידה שהמיקום שלו התגלה. אלישע הסיט את מבטו אל הנקודה אליה מכוון היה כלי הנשק של אלירן. היה זה מבנה מתכת מסיבי, שאלישע זיהה כגנרטור החירום של התחנה. האויב הסתתר כנראה מאחוריו, והייתה זו טעות מצדו – משום שהגנרטור היה אמנם רחב וגבוה מספיק כדי להסתיר מאחוריו אדם, אולם הסביבה בה הוא עמד הייתה חשופה - כך שנמנעה ממנו היכולת להימלט לסביבה אחרת מבלי להתגלות.
״אני חוזר שוב,״ הרעים קולו של אלירן בשנית. ״צא החוצה בידיים מורמות, תשליך את הנשק שלך, ותציל לעצמך את החיים. אין לך ברירה אחרת! אתה מוקף!״
הפעם, נשמע רחש מאחורי הגנרטור. רגע אחד חלף, וצללית כהה הגיחה אל השטח החשוף. דמות שאלישע זיהה ללא כל ספק, כדמותו של האיש שתקף אותו לפני דקות ספורות.
הוא עמד מול שני השוטרים, מכוסה מכף רגל ועד ראש. לא היה בידיו כלי נשק, אולם הוא חגר נדן עתיק מתוכו בצבצה ידית עץ כסופה מגולפת, שללא ספק – הייתה חלק מכלי נשק עתיק. האורך של הנדן נראה מתאים לכלי נשק בינוני, כך שהייתה זו סכין ארוכה מאוד או חרב קצרה.
אלירן נסוג צעד קטן אחורנית. ״יואו, חתיכת מפלץ מטורף שכמוך...״ הוא הגיב אוטומטית – וברור היה שזוהי תגובה אינסטינקטיבית, תגובה שנפלטה בלי שום תכנון ומחשבה. ״מה לעזאזל עשית לעצמך, ובאיזה תיאטרון אתה חושב שאתה חי?!״
אלישע העריך את אלירן על האומץ שלו. הוא עצמו, למרות העמדה המרוחקת שלו, ולמרות שהוא ללא כל ספק ביתרון על לבוש השחורים, חש דפיקות לב מואצות – כנראה תוצאה של החוויות המבעיתות שעבר לאורך הלילה, חוויות שהנוראיות שבהן – היו בכיכובן של דמויות אופל מעין זו שעמדה מולו. עם זאת, הוא לא מסוגל היה להרשות לעצמו להישאר מאחור ולהפקיר את אלירן. הוא נלחם בדחף הפנימי שקרא לו להישאר כמה שיותר רחוק, וצעד בהססנות קדימה. כף ידו התהדקה סביב ידית האקדח. ״אלירן,״ הוא קרא בקול נמוך, משתדל לא להסיח את דעתו של השותף שלו. ״אני כאן״.
אלירן כנראה היה מיומן בדחיית הסחות דעת, שכן הוא נשאר באותה התנוחה ממש, ראשו לא הוסט אפילו במילימטר. ״תודה אלישע,״ הוא אמר בנימה עניינית. ״האמת, שבאת בזמן. השימפנז כאן קצת גדול עלי. נראה שצריך די הרבה שכל כדי להוציא ממנו איזו הברה, ואני די חושד שהוא לא מדבר בעברית״.
אלישע התבונן בחשד בצדודיתו של אלירן, מנסה להבין האם הוא ציני. לא הייתה לו תשובה ברורה, אבל בכל מצב, ההצעה להוביל את החקירה בשטח - נראתה לו ראויה. הוא צעד שני צעדים נוספים קדימה, מתייצב באותה שורה עם אלירן. מצחו התקמט במחשבה, והוא שאל את עצמו כיצד נכון יהיה להשפיע על הדמות שלפניו ולגרום לה לאבד את הביטחון ולהישבר.
ברגע שבו החל אלישע לחשוב על אסטרטגיה, נרגע משהו בתוכו. באופן שהדהים אפילו אותו עצמו, החזרה אל אזור הנוחות שלו – יצרה אצלו תחושה שהוא בתוך בועה מוגנת, בועה שאף אחד לא יכול לחדור דרכה. הפחד שבתוכו שכך, מחשבות מהירות הציפו את מוחו, והוא חש שהוא מסוגל לעשות את העבודה שלו, את הדבר היחיד שבו הצטיין מאז ומעולם.
הכתפיים שלו, שהיו עד עתה שחוחות, הזדקפו בביטחון. שפת הגוף שלו שידרה עוצמה. לראשונה, הוא הרשה לעצמו להוריד את הזרוע האוחזת באקדח, כשהוא סומך על אלירן שיגבה אותו במקרה חירום. הוא צעד עוד צעד נוסף קדימה, מתייצב ממול לדמות הכהה.
״אני יודע מי אתה...״ הוא הפעיל את המניפולציה שלו, שום דבר בקולו לא הסגיר את העובדה שהוא משקר. ״אתה השליח של גואטה. האיש שלו למשימות מיוחדות...״
הדמות לא הגיבה, ואלישע – שהרבה מתרגילי החקירה שלו היו מבוססים על קריאת ההבעות של הנחקרים, הרגיש די אבוד מול הברדס האטום. התחושה הייתה, כאילו אבד ממנו אחד מחושי התקשורת הבסיסיים, כמו היכולת לשמוע או לדבר. למרות זאת, הוא המשיך בתוכנית שלו, שואל את עצמו אם יזכה מתי שהוא לקבל תגובה מהדמות שממולו.
״אני מבין שאתה נסער,״ הוא אמר, למרות ששום דבר בדמות שממולו לא שידר סערה. ״בכל זאת, לא בכל יום אתה נלכד באמצע פעולה. אתה בטח מתקשה לעכל את זה שהבוס שלך בגד בך, שהוא מכר אותך כדי שלא נשתלט על העסקים שלו...״
שוב השתתק אלישע, מנסה לבחון אם הפיתיון פעל את פעולתו. זה היה ללא כל ספק – גירוי שאמור היה לייצר תגובה מסוימת. גם אם לא יהיה האיש שממולו תמים מספיק כדי להאמין, עדיין – ציפה אלישע שהמילים יעוררו בו רגש מסוג כלשהו. הוא ציפה לראות את הביטחון העצמי של הדמות מתערער, הוא ציפה לשמוע משהו שיעיד על סקרנות, על התעניינות, ובמקרה הפחות טוב – הוא ציפה לתגובה מתקוממת, מכחישה, כועסת.
הציפיות של אלישע לזכות לתגובה כל שהיא – לא התממשו. למרות הקושי לקלוט את התנהגותה של הדמות בלי לראות את הבעות הפנים שלה, יכול היה אלישע להעריך בסבירות גבוהה - שהדמות התייחסה לדברים בשוויון נפש מוחלט. הגוף לא נע אפילו במילימטר, שום צליל תגובה לא נשמע. האסטרטגיה לא הוכיחה את עצמה, ואלישע הבין שהוא מוכרח לשנות אותה.
אלישע היה מוכרח להמר. הייתה לו רק ידיעה אחת שייתכן ויהיה בה כדי להשפיע על הדמות האטומה, והוא החליט להשתמש בה, על אף שבנקודה הזו – היה כל מה שקשור לידיעה הזו מסתורי ובלתי מפוענח. ״אתה מכיר את ביל יוסטון?!״ שאל אלישע בנימה אגבית, מנסה להסתיר את העובדה – ששמה של הדמות הוא המידע היחיד שהוא יודע על אודותיה.
התגובה של האיש שממולו, הייתה בלתי צפויה.
לבוש השחורים שלח את יד ימינו אל פניו, ובתנועה אחת מהירה – עקר את המסווה שכיסה עד עתה את עיניו. ברגע שהוסר הכיסוי, נרתעו אלישע ואלירן ונסוגו אחורנית. העיניים שהביטו בהם היו קפואות, וצבען לא היה אחיד. אחת משתי העיניים הייתה חומה, ואילו האחרת – תכולה בהירה, אטומה.
למשך רגע אחד קפא הכול, ואז – בפתאומיות, הסתובבה הדמות ופתחה בריצה.
בכיוון ההפוך...
אם חשב אלישע עד לרגע זה שהדמות תנסה לנוע לכיוון פתח היציאה, או לכל הפחות – לכיוון האזור בו גסס ליאוניד, הרי שאף אחת משתי האפשרויות לא הייתה נכונה. הדמות נעה לרוחב הגג במקום לאורכו, מה שהשאיר את אלישע מבולבל לגמרי.
״עצור!״ קרא אלירן מצדו. ״אני מזהיר אותך. עצור! עכשיו!״
הדמות לא נענתה לקריאה. להיפך. היא נעה במהירות גבוהה יותר, מתקרבת אל המעקה שתחם את הגג.
רעם של ירייה הדהד במרחב. אלירן הוא שביצע את הירי, אבל נראה שהוא החטיא. הדמות זגזגה, והמשיכה את מנוסתה. בשלב הזה, היא כבר הייתה בשליש הדרך אל המעקה שתחם את הגג, ואלישע קלט לחרדתו – שייתכן ולבוש השחורים הכין לעצמו דרך מילוט. עוד לפני שהספיק להרהר במשמעות של ההבנה שלו, הוא קלט שאלירן כבר לא לצידו. למרות שהפער בינו לבין הדמות היה גדול מכדי שניתן יהיה להדביק אותו, הוא פתח בריצה מהירה, מנסה לכל הפחות להיות במרחק שיאפשר לו לירות לעבר הדמות.
שני רגעים לאחר שפתח אלישע במרדף, הדהד רעם נוסף בחלל הפתוח. הפעם, נדמה שאלירן דייק, משום שהדמות כרעה על צדה, הרגל הימנית שלה מתקפלת תחתיה. עם זאת, נדמה שהירייה לא השיגה את המטרה הרצויה. הדמות התרוממה באיטיות והמשיכה במנוסה, אם כי – ניכר שהיא צולעת, והיא הייתה פחות מהירה מלפני כן.
״תעצור מיד!״ שמע אלישע את אלירן מכריז. ״זוהי האזהרה האחרונה!״
הדמות הייתה סמוכה למעקה הבטון שתחם את המתחם. בתנועה זריזה – היא ניתרה אל מעל למעקה.
רעם שלישי הדהד באוויר. הפעם, ספג מרכז הגוף את הקליע, והדמות קרסה תחתיה. אלירן התקרב בריצה מהירה אל הגוף הכבד השרוע על הקרקע, הפער הצטמצם מרגע לרגע, אולם דומה היה – שהאיש אינו מוכן לוותר. בכוחותיו האחרונים, התרומם האיש מן הקרקע ונאחז שוב במעקה. הוא התרומם כלפי מעלה, והכבדות שלו הוכיחה כי נפגע פגיעה משמעותית. אלירן היה בתנוחה שהקשתה עליו לבצע ירי נוסף, ואלישע - שפיגר מאחור, לא היה מסוגל לאפשר לדמות להמשיך. הוא כיוון את הנשק וירה.
המרחק הגדול, והעובדה שהיה בתנועה מתמדת, לא אפשרו לו לדייק, והירייה החטיאה את מטרתה. תוך כדי שהוא דורך את הנשק במטרה לירות שוב, הוא קלט במבטו את הדמות שרועה על גג המעקה. הירייה השנייה שלו פגעה, אבל היא הייתה מאוחרת מדי. בדיוק באותו הרגע, השלימה הדמות חצי גלגול, והירייה – שבוודאות מוחלטת פגעה בה, לא עצרה אותה מלהטיל את עצמה כלפי מטה. למשך שני רגעים הביטו עיניו של אלישע בחלל הריק ממנו הטילה הדמות את עצמה, ומיד לאחר מכן – הוא שמע צליל מרוחק של התרסקות, שלא הותיר כל ספק בנוגע לגורלו של לבוש השחורים.
אלירן היה הראשון להגיע אל המעקה ולהביט כלפי מטה. הוא השמיע קריאה שמשמעותה לא הייתה ברורה, ואלישע מיהר להתקרב ולהתייצב לצדו – כשהוא רוכן מעל למעקה.
לא קשה היה לזהות את הדמות. היא הייתה מוטלת על המדרכה, חסרת תנועה – ולפי התנוחה שלה, כנראה גם חסרת חיים. ״הוא מלכתחילה לא התכוון לברוח כדי להישאר בחיים,״ ניתח אלירן לצידו את הסיטואציה, והבהיר בקול את מה שאלישע כבר הבין. ״הוא העדיף למות ולקחת את הסודות שלו לקבר״.
במשך רגעים ארוכים עמד אלישע בתנוחה קפואה, והתבונן בתמונה – שבהחלט הייתה לא נעימה לצפייה. עד לרגע זה, עדיין לא זיהה אף שוטר את הגופה המושלכת בצד העורפי של בניין התחנה, אולם ברור היה לאלישע – שהמציאות הזו אינה עתידה להחזיק מעמד עוד זמן רב. העובדה שהוא ואלירן השתמשו בכלי הנשק שלהם, סתמה את הגולל על החשאיות שבה התנהלה החקירה עד לרגע זה, והעובדה שהדמות המסתורית חוסלה – יצרה מציאות חדשה, שבה אין שום דרך להתחמק עוד מפרסום מלא של המאורעות האחרונים. בעוד זמן קצר, הוא יידרש לתת דין וחשבון, לתעד את כל פעולות החקירה, ולהשיב תשובות לדרג המקצועי הגבוה.
ברור היה לאלישע, שהאשראי שניתן לו על ידי אפרים, עתיד לפקוע תוך דקות ספורות. ברגע שהשוטרים הממונים יבינו את התמונה הגדולה, יעבור המידע אל המפקדים הבכירים - אלו שמכירים את ההגבלה המשפטית שהוטלה על אלישע. אם עד כה, ניצל אלישע את חוסר התיאום בין הדרג הבכיר שהורה על סילוקו מהחקירה, לבין שוטרי התחנה – שלא עודכנו על החופשה הצפויה של חברם לצוות, הרי שבעוד זמן קצר מאוד, עתיד אלישע להתמודד מול המפקדים שבוודאות שמעו את ההוראה הבלתי מתפשרת. במוקדם או במאוחר, יבינו הדרגים הגבוהים מה בדיוק עולל אלישע לאורך הלילה, ולאלישע אין שום הישג שבאמצעותו ניתן לפצות אותם. עד כה, לא היה אפילו כיוון חקירה אחד שאלישע ניסה, שלא הסתיים בנזקים חמורים. הבית של עמיקם עלה בלהבות, עורך הדין איבד את חייו או שהוא קרוב לאבד את חייו בזמן שהוא תחת השגחתו של אלישע, ויצור האופל המסתורי – שעתיד היה להיות הנחקר העיקרי בפרשה, נהרג תוך כדי מנוסה, כך שאלישע – כאחד משני השוטרים שביצע את הירי, יהיה מוכרח להשיב להרבה שאלות נוקבות, ולשכנע את הממונים עליו בכך שנהג כשורה – בזמן שהוא עצמו לא היה בטוח אם אכן כך הוא הדבר.
תוך כדי שההרהורים הנוגים שוטפים את מחשבתו, החל הסיוט שלו להתגשם מול עיניו. בקצה המרוחק של המדרכה התייצב שוטר לבוש מדי משטרה. הוא הביט סביבו תוך כדי הליכה, ושפת הגוף שלו אותתה שהוא מוטרד – כאילו קלט שמאורע לא תקין התרחש, רק שהוא לא ידע מהו. בעוד רגעים ספורים, הבין אלישע, הוא עתיד לגלות את הגופה, ולאלישע לא הייתה שום דרך למנוע ממנו את הגילוי.
בתוך הלחץ והמצוקה, לא הבחין אלישע בכך ששותפו לצוות אינו לצידו. את העובדה הזו הוא קלט רק בדיעבד, כשאלירן טפח על כתפו ואילץ אותו להסתובב. ״כן אלירן,״ הוא הגיב בקוצר רוח. הוא רצה לבחון את ההתפתחויות בעיניו, והצורך להגיב לאלירן היה בעבורו היסח דעת.
״העצור שלך,״ השיב אלירן, על פניו הבעה לא שגרתית. ״אני הזעקתי את העזרה הרפואית, אז התקשרו אלי ממד״א לברר פרטים. מתברר שהאמבולנס יצא רק לפני זמן קצר, והם רצו לדעת מה המצב שלו. בקיצור... הבחור לא יציב בכלל, אבל הוא רוצה לדבר איתך...״
פניו של אלישע נפלו. ״אין טעם״, הוא אמר בנימה של ייאוש. ״החקירה גמורה. עוד רגע כולם יהיו פה. הדרג הגבוה הולך להעיף אותי על טיל...״
אלירן עטה הבעה רוגזת. ״אתה לא מתייאש לי עכשיו!״ הוא התרה. ״החשוד אומר שיש לו מידע שיגרום לשערות שלנו לסמור – אבל הוא רוצה לדבר רק אתך. אתה היחיד שיכול להוציא ממנו משהו עכשיו. אתה לא מבין?! הוא מרגיש שהוא עומד למות. יש לו וידוי! אתה קולט את גודל ההזדמנות?! אתה קולט שאתה יכול להוציא ממנו הכול?!״
אלישע התנתק ממקומו, הבעה מדוכדכת על פניו. ״ברור שאני מבין״. הוא הגיב. ״אבל זה מאוחר מדי״.
אלירן נענע את ראשו בהתנגדות. ״אף פעם לא מאוחר מדי,״ הוא חלק בתוקף על המסקנה המיואשת. ״גם אם אתה תסולק מהחקירה – אני עדיין אהיה בתפקיד. אני ואמיר. ביחד, אנחנו נערער את המערכת. אנחנו נשתמש במידע של העצור שלך, ואנחנו נפצח את התיק הזה, על אפם ועל חמתם של כל המעורבים והמשת״פים שלהם. אתה רגיל להיות לבד, אבל הפעם אתה לא. אני מבטיח לך. קדימה, אלישע. שב עם הפצוע. אני נשאר כאן לתת תשובות. אני מוכן לעכב אותם בשבילך, אבל הזמן קצר. קצר מדי״.
לא היה זמן להתעקש ולהתווכח. אלישע היה רחוק מלהאמין בסיכויים של אלירן ואמיר, אבל הוא הבין שאת הנימוקים שלו – יהיה קשה מאוד להסביר לאלירן. הוא משך בכתפו, מבהיר בכך את חוסר הרצון שלו לפעול עבור מה שנראה בעיניו כמאמץ מיותר, ואז התנתק ממקומו. ״בוא נראה מה יש לו לתת לנו, אם בכלל...״ אמר בנימה אדישה.
מעולם לא היה אלישע פסימי כל – כך.
מעולם לא חש אלישע תחושת כישלון גדולה כל – כך.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
