סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
סקר על אודות פרק 39 - בובת חוטים.

אז אחרי איחור אופייני, הגיע הזמן להעלות את השאלות החשובות בעבורי על אודות הפרק הנוכחי.
בפרק הזה, נחשפנו לראשונה למה שנראה כמו התחלה של סגירת קצוות.
יש כל כך הרבה שאלות פתוחות לאורך העלילה, שצריך הרבה יותר ממה שהיה בפרק הזה כדי לסגור אותן. ועם זאת, עצם זה שהפרק לא הוסיף שאלות חדשות, ועצם זה שיש כאן תובנה מוזרה ומסתורית על אודות האירועים, זה כבר מהווה שינוי מסוג הפרקים שהיו עד כה.
בפרק הזה ניסיתי להתמקד בכמה נקודות ולהימנע מכמה מכשולים רציניים:
1. תיאור של שיחה בין שלושה אנשים (אלישע, אמיר ואלירן), הוא תמיד קשה לכתיבה. יש סיכון אמיתי בכך שחלק מהנוכחים לא יקבלו את הזמן הראוי להם. ניסיתי לשמור על איזון, ולשם כך גם השתמשתי בתכונות האופי של אמיר - שהן די מסוגרות ומופנמות, ובנטייה שלו לאהוב מחשבים יותר מבני אדם.
2. הדמות של אלירן. מצד אחד, רציתי שהוא יהיה נורמלי. לא מתיש כמו עמיקם, לא מוזר כמו אמיר, בקיצור - בנאדם שכולנו נוכל להזדהות איתו. עם זאת, חששתי ואני עדיין חושש ממצב שהדמות שלו תהפוך לקרטון. דמות חסרת עומק. בינתיים, אני שומר עליו בתפקיד המאזין, שלא דורש ממנו הרבה. בפרקים הבאים - ניאלץ להעמיק את הדמות שלו.
3. הליבה של הפרק. התובנה של אלישע, שעדיין לא הוסברה כמעט. חשוב היה לי להיות מדויק לחלוטין באופן בו אלישע מעביר את המידע. באופן בו הוא מסביר את המאורעות של העבר לאור התגלית שלו בהווה.
השאלה החשובה ביותר עבורי, היא זו הבאה:

האם אתם חושבים שהפרק הנוכחי היה מותח?! האם לאור הפרק הזה, אתם חושבים שפרקים בהם יהיו התפתחויות מעין אלו - התפתחויות שעיקרן הבנה של העבר והכנה לעתיד, הם פרקים עם פוטנציאל להיות מותחים, מסעירים, מטלטלים, אפילו מפחידים, גם אם אין בהם תיאורים של פעולה או של מאורעות נוראיים?!
אם אתם חושבים ש:
הפרק היה מותח, נהניתי מאוד, יש לפרקים כאלו פוטנציאל להיות מסעירים ממש - הצביעו ׳וואו׳.
הפרק היה סוף הדרך, אחד המעניינים עד כה - הצביעו ׳שכוייח׳.
הפרק היה בסדר, אבל יש פוטנציאל - הצביעו ׳תודה׳.
הפרק היה בסדר, לא רואה את עצמי מחזיק מעמד עם עוד הרבה מהסוג הזה - הצביעו ׳עצוב׳.
בעלי הרשאה, אשמח לראותכם מגיבים לשאלות ולנקודות שהצבתי. מי שאינם בעלי הרשאה - אשמח לראותכם מגיבים להודעה זו ומסמנים אחת מן האפשרויות שהבאתי.

כרגיל, אמרו את דעתכם, אל תחששו להיות עצבניים ודוקרניים, וגם אל תחששו להיות נחמדים אם אתם חושבים שכך ראוי להיות.
-

הפעם הזו, לרגל העובדה שבין הזמנים בפתח, אני מציע לפניכם מבצע:
אם ההודעה הזו תגיע עד תחילת שבוע הבא למאה הצבעות, מכל סוג שהוא (חיובי או שלילי), יהיו בל״נ שני פרקים חדשים עד סוכות. אני יודע שזה קצת יומרני, אבל בא לי לנסות. אולי ככה אוכל לראות מה הקוראים שלי באמת חושבים על העלילה, כי בינינו - לסיפור הזה יש קצת יותר קוראים ממה שאני רואה בהצבעות, ואת זה אני יודע בגלל שמגיעים אליי בעולם האמיתי כל מיני ד״שים מכם הקוראים, בזמן שאיש מהם אינו מעלה על דעתו שאני הוא הכותב.
אולי כך אוכל להוציא את הקוראים הנסתרים שלי מהמסתור שלהם, ולגרום להם להגיב לי ולתרום להתפתחות העלילה.

-
אם לא - לא נורא. בלי תמריץ, אני אמשיך לעבוד בקצב הרגיל שלי.

ב"ה


נראה לי שסבלנו בדומיה את העונש, ומגיע לנו כבר עוד פרק. לא?
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ב"ה


נראה לי שסבלנו בדומיה את העונש, ומגיע לנו כבר עוד פרק. לא?
אם הייתי רוצה להעניש, הייתי כותב פרק שבו כולם מתים.
כשאני מתעכב עם פרק, זה אומר שאני רוצה שהוא יהיה מושלם, ושהקוראים ייהנו.
האמת שהפרק הבא כמעט סגור, אבל החגים הפתיעו אותי (כאילו לא ידעתי שהם באים...) ונאבדתי בתוכם לגמרי. בקרוב ממש, יהיה פרק חדש, ואולי אפילו שניים - אם הקצב יהיה הגיוני מבחינתי.
ככלל, אני מנסה להיות יעיל יותר בכתיבה ובהכנה של הפרקים. מקווה שזה יהיה מורגש.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
40

דוד שמש.

לראשונה מאז נכנס אלירן לחדר, הייתה על פניו הבעה תוהה, מפקפקת. ברור היה לאלישע שאלירן מתקשה לקבל את התיאוריה שלו.

חשוב היה לאלישע לשמוע את חוות דעתו של אלירן, אבל לאלירן היו כנראה רצונות משלו. הוא ישב בידיים שלובות, מצחו מקומט, הבעה מהורהרת על פניו.

התנהגותו של אלירן הייתה טבעית לגמרי, ברור היה לאלישע שהוא מעוניין לעבד את המידע לפני שהוא מציג את טענותיו. עם זאת, בנקודת הזמן הזו היו עצביו של אלישע רופפים, עד שהוא חש שהוא אינו מסוגל לשאת עוד התמהמהות, אפילו קצרה ולגיטימית. קוצר הרוח ניכר היטב על הבעתו ועל תנועותיו, ובשלב מסוים – ככל הנראה הבחין בכך אלירן, שכן הוא התנער מתוך ההרהורים העמוקים שלו, ועל פניו נמתח חיוך רחב. ״הכול בסדר?!״ הוא שאל.

אלישע הנהן הנהון עצבני למדי. ״בערך,״ השיב. הוא העדיף שלא לבזבז זמן על דו שיח נימוסי חסר ערך, והוא מיהר לגשת אל הנושא החשוב ביותר בעבורו כרגע. ״מה דעתך?!״ שאל ישירות.

החיוך שעל פניו של אלירן הצטמצם. ״אתה לחוץ,״ הוא איבחן מיד. ״זה לא בריא. אתה יודע יותר טוב ממני שזה מתכון לטעויות״.

אלישע לא היה פנוי לשמוע ביקורת על האופן בו הוא מתנהל. הוא התעקש שלא להסיט את השיחה. ״בכל זאת, מה דעתך?!״ שאל שוב, נימת קולו תובענית יותר.

אלירן נאנח. על פניו הייתה הבעה של השלמה. ״תראה, אלישע,״ הוא אמר בנימה מתנצלת. ״אתה יודע שאני מעריך את שיקול הדעת שלך, אבל אני לא מסוגל להתעלם מהתחושה שלי בנוגע לכל מה שסיפרת לי עכשיו. לדעתי, אתה עושה כאן סוג של...״ הוא השתהה מספר רגעים, כאילו ניסה למצוא את ההגדרה המדויקת. לאחר מחשבה קצרה, פניו האירו פתאום. ״אתה עושה כאן חתיכת שעטנז!״ הוא הודיע נחרצות.

״שעטנז?!״ אלישע חזר בתהייה על המילה החריגה.

״כן,״ השיב אלירן מיד. אתה מחבר דברים שלא מתחברים באמת. אתה אמנם מציג את הטיעונים שלך בצורה מאוד משכנעת, אבל במקרה הזה – הכישרון שלך פועל נגדך. אתה מצליח ליצור מצג שווא, כאילו יש קו אחד משותף בין עובדות שונות, למרות שבפועל – אין חיבור כזה״.

אלישע לא אהב את הביקורת, למרות שניכר היה שאלירן התאמץ לעדן אותה. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב בנימה יבשה. ״אבל אני מקווה שאתה לא מצפה ממני לנחש בכוחות עצמי מה מפריע לך באופן שבו הצגתי את הדברים. לדעתי, התיאוריה שלי מגובה בהוכחות – למרות שהיא רחוקה מלהיות ברורה. אם אתה חושב ששגיתי בניתוח הנתונים, אתה צריך להסביר לי בדיוק מה הנקודה שבה לדעתך טעיתי. כשאתה נותן חוות דעת כללית כל כך על ההופעה שלי - אין לי שום דרך לדחות או לאמת את מה שאתה אומר״.

על אף שהתנהגותו של אלישע נבעה מקוצר רוח, ועל אף שלאלירן הייתה מלוא הלגיטימציה להתרעם על המתקפה שכיוון אלישע נגדו, העדיף אלירן שלא להתווכח. הוא הביט בשתיקה לתוך עיניו של אלישע, מבטו משדר הבנה, ותוך רגעים ספורים – החלה להזדחל לליבו של אלישע תחושת חרטה. ״אני מצטער שאני תוקפני,״ הוא אמר בנימה מרוככת. ״עברתי הרבה היום, והייתי מעדיף שלא נלך סחור – סחור״.

אלירן הנהן בראשו הנהון קל, כמעט בלתי מורגש. הוא המשיך לשתוק במשך עוד כמה רגעים, לאחריהם –בצעד שהפתיע את אלישע, הוא התרומם מלוא קומתו.

״אתה חד, אלישע,״ הוא אמר בנימה שהעידה שמבחינתו – אין זו בהכרח מחמאה. ״אתה חד,״ הוא חזר שוב. ״אתה חושב מהר, אתה תותח בניתוח נתונים...״

אלישע חש מבוכה קלה. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל אלירן הניף את כף ידו, עוצר אותו עוד לפני שהתחיל. על פניו של אלירן הייתה הבעה נחושה, ברור היה לאלישע שיש סיבה טובה למחמאות הללו, והוא הטה את אזנו באופן בלתי רצוני לכיוונו של אלירן.

״הבעיה הגדולה היא,״ המשיך אלירן, ״שאתה כנראה לא קולט שלא הכול מסודר כמו המחשבות שלך. אתה מלכתחילה מחפש סדר, במקום שלא בטוח שהוא קיים. אתה מעדיף להגיע למצב שהכול מתנהל לפי קו אחיד, מתוכנן, כי ככה אתה עובד. אתה מחפש למצוא את הקשר בין כלל האירועים, בזמן שייתכן והאירועים הם אקראיים. אתה מנסה למצוא אחראי אחד, בזמן שייתכן ויש רבים״.

אלישע קימט את מצחו. ברור היה לו שאחרי ההקדמה יבוא הסבר מפורט, ובניגוד להרגלו – הוא נמנע מלהאיץ את אלירן. ניכר שהאיש השקיע מחשבה במילים שהוא אומר, ואלישע השתדל לאפשר לו להשלים את מה שרצה לומר, למרות שהאנרגיה הבוערת בתוכו דחפה אותו להסתער קדימה, להמשיך בפעולות אינטנסיביות, להתקדם עם מה שהוא ראה כקצה חוט יחיד מאז תחילת החקירה.

מולו, החל אלירן לפסוע באיטיות, ראשו מוטה כלפי מטה. נראה היה שהפעילות הגופנית מאפשרת לו לסדר את מחשבותיו, מה שהתבטא בדיבורו – שנעשה רצוף וקולח.

״לדעתי,״ המשיך אלירן, מדגיש את המילה האחרונה, ״ההסבר שלך לאירועים – הוא טעות. אני חושב שההדבקה שעשית בין קלפטון לבין האירועים של היממה האחרונה – היא הדבקה מלאכותית. אתה אמנם הסתמכת על חצי משפט שהבחור זרק, אבל תסכים איתי שיש אלף ואחת פרשנויות למשפט הזה, ואם היית שומע אותו אתמול או שלשום – אתה היית מסכים שזה עוד פתגם לא אפוי של הבן אדם, בפרט שלפי מה שאתה מספר – הוא היה באותו זמן מושפע קשות מהדמיונות שלו.

״אם אתה שואל אותי, אין קשר בין קלפטון לבין הבלגן הזה. הבחור מת לפני שנים, ההזיות שלו נקברו ביחד אתו. לדעתי, הייתה כאן טעות. טעות קריטית, שגרמה לשם שלו לצוף, ועוררה כל מיני מעריצים שלו. אנחנו עוד נבדוק איך זה קרה, ואם יש מי שאחראי על זה. אבל איך שנראה לי – הרצון שלך לקשור את פרשת ניסיון הרצח להיסטוריה של קלפטון, עלול לבלבל אותך ולשלוח אותך לרדוף אחרי הרוח. אתה לא תמצא את קלפטון. מקסימום, אתה תמצא כמה מעריצים שהתחברו לסיפור שלו בלי לדעת מיהו ומה הוא, ובמו ידיך אתה תהפוך אותם ממדומיינים חסרי חשיבות לפושעים אמיתיים״.

אלישע קימט את מצחו במחשבה. ״אני לא ממש מבין אותך...״ הוא הגיב, כמעט באופן אוטומטי. ״הקשר של קלפטון לפרשה הוא לא מקרי. אנחנו מצאנו ממצאים. די. אן. איי שקושר אותו ישירות לאירוע. תאמין לי, בלי הממצאים האלו - לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב שיש איזשהו בדל של חיבור בין האיש לבין ההווה, אבל המציאות מחייבת אותי לעשות את זה״.

אלירן הנהן בראשו. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב. ״אבל כמו שאני רואה את זה, אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחת בלבד...

״האם אתה חושב שקלפטון חי?!״

אלישע לא היה צריך לחשוב. הוא נענע את ראשו נחרצות. ״לא״. הגיב במילה אחת.

אלירן חייך. ״אם כך, אתה מסכים איתי שאיכשהו – הייתה כאן טעות שאנחנו לא מבינים. האיש לא באמת פרץ להווה שלנו בסערה. המשמעות היא, שלא משנה כמה הנסיבות מוזרות – אתה מוכרח לנתק את הקטע המטורלל הזה מתוך העובדות. אין לזה שום קשר לפרשה. העבודה שלנו צריכה להתמקד בפעולות הפשוטות. אלו שהיינו עושים בלי כל הדרמה מסביב. אני לא צריך לספר לך איך עובדים. אתה צריך רק להתפקס על עצמך, ואתה תעשה לכולם בית ספר״.

מילותיו של אלירן עשויות היו להישמע באזניו של אלישע הגיוניות, אילולי היה אלישע משוכנע בלא צל של ספק בתיאוריה שלו. מבחינתו, הצורך להתמודד מול הטענות שטען אלירן – אינו אלא מלחמת התשה מתסכלת מול מי שאמור היה לסייע לו. מלחמת התשה, שתדרוש ממנו להקדיש את זמנו ואת כוחותיו, לצורך שכנוע של אלירן בכך שהמציאות שהוא רואה מול עיניו אינה תעתוע.

לתחושתו של אלישע, ההתנהגות של אלירן – אינה אלא דרישה מחפירה להקדיש בעבורו את המשאב היקר ביותר שעומד לרשותו, משאב שאוזל עם כל תקתוק של מחוגי שעון הקיר, ומרחיק אותו מהמטרה הסופית שלו. הוא מצא את עצמו מנסה לאזן בין ההתקוממות הפנימית על עצם הדרישה החצופה, לבין ההיגיון האנושי שלו – שהגן על אלירן, והזהיר אותו מפני תגובה שעלולה לפגוע באיש שממולו, שכוונותיו – ללא כל ספק, הן טובות.

״תקשיב,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של מלחמה פנימית. ״הזמן קצר, וחבל שנאבד אותו. בסופו של דבר, העובדות מוסכמות על שנינו, וזה מה שחשוב עכשיו. אני חושב שאסור לנו לשקוע בפרשנויות. אנחנו מוכרחים להשקיע את המאמצים שלנו בעבודה משותפת, קרה, מקצועית. אני בטוח שככל שנתקדם בחקירה – כך יהיה לנו סיכוי טוב יותר למצוא הוכחות ברורות לאופן בו אירעו האירועים, כך שלא נצטרך להשקיע כוחות מיותרים בחילוקי הדעות בינינו. האמת תמיד צפה בסוף״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה מאוכזבת מעט, כאילו ציפה לתגובה אחרת, מקבלת יותר. עם זאת, הוא לא הביע את התנגדותו במילים. הוא עטה על פניו הבעה מעושה של אדישות, מושך בכתפו כאילו הייתה תגובתו של אלישע חסרת חשיבות בעיניו. ״כרצונך,״ הוא אמר. ״אתה הבוס״.

היה משהו מחשיד מעט בהתנהגות הכנועה שהציג אלירן, עד שלמשך כמה רגעים – העדיף אלישע שלא לומר דבר, אלא רק לעקוב אחר התנהגותו של הגבר שממולו, כאילו רצה לבחון את התנהגותו הטבעית – זו שאינה נובעת מהצורך ליישם פקודות.

כפי שניתן היה לצפות, לא הייתה הרבה תועלת בסקירת הפעולות הסתמיות של אלירן. ברגעים הראשונים, עוד עמד אלירן בעמדת המתנה, מנסה להבין אם יש תכלית למבט הנעוץ בו. כשהבין שהוא חופשי לעשות כרצונו, הוא התנתק ממקומו, פעולה מתבקשת – בהתחשב בחוסר הנעימות שבעמידה מול מבטו הסורק של אלישע. הוא נע בזריזות אל מקום מושבו של אמיר, כאילו ביקש להתחמק ולמצוא מחסה בקרבתו של בן האנוש השלישי שבחדר. ״נו, איפה אנחנו,״ אמר במנגינה מתעניינת.

אמיר, שישב בתנוחה הקפואה החביבה עליו, לא ניתק לרגע את מבטו מן הצג. ״כן. תכף...״ הוא מלמל בהיסח הדעת, ולאלישע הייתה תחושה שהריכוז שלו כל כך עוצמתי - עד שגם אם יפלוש ג׳סטין קלפטון בכבודו ובעצמו אל החדר, כשהוא לבוש תכריכים ומדיף ריח עפר – תהיה תגובתו של אמיר זהה. היה משהו מטריד באופן בו הביט אמיר במסך שממולו, ואלישע קלט פתאום שהפעולה של אמיר מתמשכת הרבה יותר זמן מן המצופה. ״מה קורה שם?!״ הוא שאל בחשדנות, פוסע צעד אחד קדימה.

אמיר התעלם מן השאלה, כאילו מעולם לא נשאלה, מה שהכריח את אלירן להגיב – למרות שהשאלה לא הופנתה אליו. ״הרבה צורות,״ תיאר אלירן בנימה מתנצלת, ״אין לי מושג אם זה טוב או לא״.

התיאור לא השביע את רצונו של אלישע, והוא מיהר אל קצה החדר – במטרה לראות בעיניו את עבודתו של אמיר. זה היה צעד נואש, בהתחשב בבורות שגילה אלישע עד כה בענייני מחשבים וטכנולוגיה, אבל למרבה ההפתעה – ברגע שנפתחה זווית ראייה ממנה הוא היה מסוגל להבחין בצג המחשב, הוא קיבל הרבה יותר מהבנה כללית על אודות הסיבה שבגללה אורכת העבודה זמן רב כל – כך.

כמו שזה נראה ממקומו, ברגעים אלו – היה אמיר עסוק בניסיון לחדור דרך מסך הנעילה של המחשב, שבשונה מהמקובל – היה מעוצב בעיצוב פשוט ומאוד לא מזמין, ובמרכזו הופיעה שורה ארוכה למילוי סיסמה. כל זה, עדיין לא היה סיבה לדאגה. אולם – מסיבה כלשהי, לא הייתה התמונה יציבה. היא הבהבה, מתחלפת ללא הרף במסך שחור ושבה לרצד. המחצית העליונה של הצג, נראתה כמי שמותקפת מדי כמה רגעים באמצעות מלבן סגול בהיר, שהסתיר את שורת הפקודה בה הקליד אמיר רצף של אותיות וסימנים.

במשך פחות מדקה, צפה אלישע בדממה בפעולותיו של אמיר, ממתין לפסק זמן בו הוא יוכל לקבל הסבר על הסיבה שהעבודה מתמשכת זמן רב כל כך. לבסוף – הגיעה ההזדמנות שאלישע ציפה לה. על המסך הופיעה פתאום שורה אדומה בולטת, והתמונה קרסה לתוך עצמה, מותירה מאחוריה צג כהה וגורמת לאמיר להגיב תגובה פיזית מתוסכלת – שאולי אצל אדם אחר הייתה נחשבת למתונה, אבל אצלו – ביטאה שבירה של כל הכלים.

״הכול בסדר?!״ שאל אלישע בדאגה, שאלה מטופשת למדי בהתחשב בנסיבות.

אמיר הפנה את ראשו, מביט בהפתעה בשני הגברים שצופים בו. ״אה...״ הוא אמר, כאילו שכח לרגע היכן הוא נמצא. ״כן... ראיתם... המחשב דפוק לגמרי״.

אלישע התקרב בזהירות. ״מה הבעיה?״ שאל.

אמיר נענע את ראשו. ״זה נראה כמו בעיית חומרה,״ השיב. ״הייתי מהמר על חיבור לא תקין של הצג למחשב. הקטע הוא, שזה קורה רק בשלב מסוים, אחרי הכניסה למערכת. לפני שזה מתחיל, המערכת עובדת פיקס. אז אני לא ממש יודע ממה זה נובע, ואין לי דרך לברר – כי המחשב מעיף אותי החוצה בכל פעם מחדש״.

למרות שאמיר נראה כמו מי שממתין למילות עידוד או נחמה, לא יכול היה אלישע שלא להעיף מבט זחוח לעבר אלירן. ״שים לב,״ הוא הפנה את תשומת ליבו למשמעות של המידע. ״זה דפוס שקשה לא להבחין בו. רוב האירועים המסובכים התחילו ככה. מערכת תקולה, עם תקלה שנראית כמו משהו נורמלי, אבל אז היא מסתבכת, הופכת למשהו גדול הרבה יותר, ומתבררת כמו משהו אחר לגמרי – שמטעה גם את אנשי המקצוע שמתעסקים עם זה שנים. זה מופיע כל הזמן, החל מהפרטים הקטנים ביותר – ועד האירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר״.

אלירן הניד את ראשו תנודה קלה לשמאלו, במה שנראה כמו הבעת חוסר הסכמה מצד אחד, והתחמקות מעימות מצד שני. הוא הסתובב אל אלישע, על פניו מבע רציני. ״אמרת שזה לא הזמן,״ הוא הזכיר, ולראשונה היה בקולו משהו שהזכיר תקיפות. ״אמרת שעכשיו אנחנו צריכים לעבוד יחד, וקיבלתי את זה. אני בטוח שאם שנינו ניישם את תוכנית העבודה שלך – אנחנו נגיע למקסימום יעילות״.

מילותיו של אלירן נאמרו בנימוס ובנימה רגועה, אבל הן הצליחו להבהיר לאלישע שהוא מתח את החבל קצת יותר מדי. ״כן, בהחלט,״ הגיב אלישע במבוכה. ״אני מסכים שאנחנו צריכים להתחיל לפעול. הבעיה היא, שהתוכנית שלי התבססה בשלב הראשון – על הפיענוח של המידע שבמחשב, כך שבלי זה – אין לי ממש כיוון מסודר״.

אלירן כיווץ את שפתיו, מנענע את ראשו באכזבה. ״זו בעיה,״ הוא הגיב מיד. ״חבל לנו על הזמן. אולי ננסה תכנית אחרת? מה בדיוק חשבת שתמצא שם במחשב?!״

אלישע נאנח. ״אני לא יודע,״ הודה. ״אבל הסיפור עם עמיקם משגע אותי. אני חייב להבין מה הוא עבר בשעות האחרונות של החיים שלו. חשבתי שאפשר יהיה להבין במה הוא התעסק, לפי הפעילות שלו במחשב״.

אלירן הנהן בהבנה. ״מחשבה יפה,״ החמיא. ״אבל במקומך, לא הייתי מתמקד רק במחשב״.

אלישע קימט את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל, והפעם הייתה התעניינות אמיתית בקולו.

אלירן נע הצידה, פניו מכוונות כנגד החלון. ״עמיקם הותקף בחדר הזה, נכון?!״ הוא בירר.

אלישע הבין מיד להיכן אלירן חותר. ״בעיקרון כן,״ הוא השיב בעייפות. ״אבל כבר אמרתי לך – הוא כנראה נפגע הרבה לפני שהוא נכנס לחדר הזה. אתה יכול לראות בעצמך, שאין שום סיכוי שמישהו נכנס לכאן. תאמין לי, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי...״

אלירן הנהן. ״אני מבין שכבר סרקת את החדר,״ אמר, ״ובכל זאת, אני בטוח שגם אתה תסכים שלא יקרה שום דבר אם גם אני אעיף מבט״. מבלי להמתין לאישורו של אלישע, הוא התקרב אל החלון, משרבב את ראשו החוצה. בדיוק כמו שעשה אלישע עצמו לפני כן, הוא הביט תחילה אל האופק, ולאחר מכן כלפי מטה. הסריקה ארכה זמן רב מששיער אלישע, והוא שילב את ידיו, מתבונן בשעמום בעורפו של אלירן – שנע בהתאם לתנועות ראשו.

להשערתו של אלישע, חלפו בערך דקותיים מאז החל אלירן את הסקירה, ועד לרגע שהוא נע אחורנית, מחלץ את ראשו בזהירות ממסגרת החלון. הוא הסתובב לעבר אלישע, על פניו הבעה של שביעות רצון. ״לא בדקת את הגג, נכון?!״ בירר מיד.

מילותיו של אלירן הפתיעו לחלוטין את אלישע, שעד לרגע זה התייחס לפעולותיו של אלירן כמיותרות לגמרי. ״את הגג?!״ הוא חזר על מילותיו של אלירן. ״איך קשור הגג?!״

אלירן חייך חיוך שובב. ״ידעתי,״ הוא אמר בנימה מנצחת. ״הייתי בטוח שלא הסתכלת כלפי מעלה. אם היית מעיף מבט, היית רואה שאנחנו בקומה העליונה, כך שהמרחק בין החלון לגג הוא פחות מחצי קומה״.

אלישע נדרך. ״אתה חושב שמישהו חדר דרך הגג לחדר?!״ הוא שאל.

אלירן נענע בראשו. ״הסורג שלם לגמרי,״ אמר מיד. ״אין סימנים לניסור וריתוך. אבל אם תתבונן, תוכל לראות שהמרחק בין משענת הכיסא של עמיקם לבין החלון – הוא מרחק קצר מאוד. מטר לכל היותר. בהתחשב בזה שהממדים של עמיקם הם הרבה יותר רחבים מאלו של אמיר שיושב עכשיו על הכיסא, ובהתחשב בזה שעמיקם בוודאי לא ישב כמו אמיר – ברכינה קדימה, לא יהיה מופרך להעריך - שהמרחק ברגע התקיפה היה קצר לכל הפחות במחצית ממה שאנחנו רואים כרגע. חצי מטר, כמו שאתה בוודאי מבין, זה מרחק מאוד הגיוני במושגים של תקיפה פיזית. אפשר לומר שזה ממש מרחק נגיעה״.

אלירן לא היה צריך להסביר יותר. אלישע קלט מיד את המשמעות. ״אתה מתכוון לומר שייתכן ומישהו פגע בעמיקם מבלי להיכנס לחדר?! מבחוץ?!״

אלירן הנהן. ״זו בהחלט אפשרות,״ אמר, עיניו ממוקדות בחלון, כאילו ניסה לראות בדמיונו את הסיטואציה. ״למעשה, כל מה שהתוקף היה צריך – זה להשתלשל חצי קומה, בכל דרך שהיא, ולאחוז בסורגים מבחוץ. אם תסתכל על החלון, גם אתה לא תתקשה לדמיין את התוקף מחזיק ביד אחת את הסורג, ומושיט את היד השנייה כלפי פנים. אם הוא היה קשור בחבל, היו לו שתי ידיים פנויות. מה הוא עשה עם יד אחת או עם שתי הידיים?! – אני עדיין לא יודע ונהיה מוכרחים לברר, אבל מה שבטוח זה – שהחדר לא אטום לחדירה כמו שתיארתי לעצמי בהתחלה״.

אלישע העריך את העובדה שאלירן אינו מנסה להקניט אותו על כך שלא קלט את האפשרות של חדירה מהגג. למרות כל מה שחשב בתחילה, ההשערה של אלירן לא הייתה מופרכת בכלל, והוא ניסה לוודא אם יש לה היתכנות. מבטו עבר אל החלון ואל הכיסא, והוא ניסה לשחזר היכן עמד הכיסא בשעה שעמיקם ישב עליו, והאם המיקום היה זהה להיכן שהוא נמצא כעת.

כשנזכר במדויק בתמונה שראה מול עיניו בצהרים, הוא נשם נשימה עמוקה ומופתעת. ״אמרת שהמרחק בין החלון לעמיקם היה בערך חצי מטר,״ הוא אמר, ״אבל זו טעות. עמיקם שכב אחורנית כשהוא רדום, משענת הכיסא שלו הייתה מוטה לאחור. הראש שלו היה ממש צמוד לחלון, והזווית הייתה כזו – שהפנים שלו פנו כלפי מעלה. כל מה שהתוקף היה צריך לעשות, זה להכניס את כף היד ומעט מהזרוע״.

על פניו של אלירן הייתה הבעה של תקווה. ״אתה זוכר אם החלון היה פתוח?!״ שאל.

אלישע נענע בראשו. ״היה וילון,״ הוא השיב קצרות. ״וילון שכיסה את החלון. הווילון הסתיר את החלון לאורך כל הזמן, אבל כשנכנסתי לסרוק את החדר והסטתי אותו – החלון מאחוריו היה פתוח. אני מעריך שאם אכן היה מישהו מאחורי החלון, הוא היה מרוצה מאוד מהנתונים הללו. הווילון הסתיר את מה שקורה מחוץ לחלון, כך שהוא יכול היה להתמקם שם בצורה הטובה ביותר, וברגע הנכון ביותר מבחינתו – הוא בוודאי הסיט את הווילון ושלח יד פנימה, אל עמיקם שבמרחק נגיעה ממנו״.

על פניו של אלירן ניכרה התרגשות. ״אם כך״, הוא אמר, ״כדאי שנעלה לגג. אם ההשערה שלנו נכונה, סביר שנוכל למצוא שם ממצאים מסוימים...״

אלישע הנהן בראשו. ״בהחלט,״ אמר. ״אבל חשוב שלא נזניח את מה שהתחלנו בו. אנחנו לא יכולים לעזוב שלושתנו את החדר. המחשב ושאר הממצאים שבו חשובים מדי...״

אלירן הפנה את מבטו לעבר אמיר, שבתחילה לא קלט לגמרי את המשמעות, אולם לאחר כמה רגעים כנראה הבין מה נדרש ממנו, שכן עיניו נפתחו לרווחה בבעתה. ״אתם לא משאירים אותי כאן לבד!״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״אני לא מוכן להיות פיתיון. אני לא מוכן להיות כאן בלי הגנה. אין לי אפילו נשק...״

אלישע הביט בשני הגברים שממולו, שהמתינו לשמוע את דעתו. הוא מוכרח היה לקבל את ההחלטה הנכונה בעיניו, למרות הקושי שבה. הוא המפקד הבלתי רשמי של הקבוצה הקטנה, האחריות היא שלו – בין בהחלטות הקלות והנוחות, ובין באלו הקשות והמסוכנות.

״המחשב עדיין בראש סדר העדיפויות,״ הוא אמר בקול סמכותי. ״החדר עדיין מוכרח להיות מאויש. שניכם צריכים להישאר כאן, אני אעלה לסרוק את הגג״.

הוא קלט את מבטו של אלירן, שהיה מודאג למדי, ומיהר להסביר את הסיבה להחלטה שלו. ״גם אם התוקף נכנס משם,״ ניתח אלישע בהיגיון, ״הוא בוודאי נמלט מיד אחר כך. סביר להניח שהגג יהיה נקי, במקרה הטוב אני מקווה למצוא שם סימנים. ייתכן והתוקף השאיר חבל טיפוס על המעקה, טביעות אצבעות או כאלו דברים... יחד עם זאת, אני מוכן גם לאופציה אחרת. אני מזכיר שאני חמוש, ואנחנו בתוך תחנת משטרה. בכל מצב, אם אני לא חוזר תוך עשר דקות – אלירן יעלה לבדוק מה קורה איתי״.

הוא העביר את מבטו בין שני הגברים שממולו, מוודא שהם הבינו אותו. כשהיה בטוח שדבריו התקבלו, הוא המשיך. ״בזמן שאני יוצא,״ המשיך קצרות, ״אני רוצה שתמשיכו עם פעולות החקירה, מתוך החדר. אמיר, התפקיד שלך הוא להמשיך עם המחשב. במידה ותיכשל בניסיון הבא לפרוץ אותו, ייתכן וכדאי לחשוב על פעולות אחרות, כמו פריצה לחשבונות המקוונים של עמיקם דרך מחשב אחר״.

הוא הפנה את מבטו לעבר אלירן, שהתקשה לקבל את העובדה שהוא נשאר בחדר, דבר שניכר היטב על הבעתו. ״אתה, אלירן,״ הוא אמר, מנסה להעביר דרך נימת קולו את החשיבות שיש למשימה מבחינתו, ״אתה תמשיך עם החקירה על פי המידע שגילינו כעת, ותתקדם בה - במקביל לעבודה שלי. כרגע, מה שחשוב – זה להבין האם עמיקם נפגע איכשהו. אתה תהיה מוכרח ליצור קשר עם בית החולים, ולדרוש בדיקה נוספת, של נסיבות המוות של עמיקם. אם תרגיש שהם מתעצלים או שהם מונחים על ידי גופים אחרים, תאיים בהליכים משפטיים. תהיה אגרסיבי, ואל תסכים לקבל סירוב״.

אלירן לא נראה מרוצה לגמרי, אולם הוא הניד את ראשו במה שנראה כמו חוסר ברירה. אלישע לא המתין עוד רגע אחד. הוא היה להוט לבחון את ההתפתחות החדשה, ולהבין מה ההשפעה שלה על התיאוריה הכללית שלו. בתנועת ראש, הוא נפרד מהשניים שלפניו. רגעים ספורים לאחר מכן, הוא עמד בקצה המסדרון, שם ניצב סולם אלומיניום גבוה, מקובע לרצפה, שהוביל אל הגג.

עם כל מה שעבר בשעות האחרונות, הספיק אלישע לשכוח את הקפיצה הקשה מגג ביתו של עמיקם, ואת החבלה שבאה בעקבותיה. אולם עתה – כשהניח את רגלו על שלב הסולם הראשון, תקף אותו כאב חד, מהברך ולמעלה. הוא פלט קריאת כאב חלושה, והרחיק את רגלו. מכאן ואילך, היו פעולותיו זהירות הרבה יותר. לאט ובזהירות, הוא העפיל לגובה הסולם, מקפיד להשתמש ברגלו הבריאה ובידיו בלבד.

הגובה החריג של הקומה, הכריח אותו לטפס לגובה שסולמות סטנדרטיים אינם מגיעים אליהם. לשמחתו, השליש העליון של הסולם היה מוקף במעקה בטיחות, כך שהוא יכול היה לעלות בביטחון – למרות העובדה שרגלו האחת כמעט ואינה מתפקדת.

הארובה המובילה אל הגג, הייתה חסומה באמצעות דלת הזזה מאוזנת, שהייתה עשויה פלדה אפרפרה. אלישע התייצב על אחד מן השלבים העליונים של הסולם, דוחף בעדינות את ידית הדלת. הוא לא הופתע לגלות שהדלת נעה ממקומה. איכשהו, מלכתחילה היה לו ברור שהדלת לא תהיה נעולה.

בתנופה חזקה, פתח אלישע את הדלת. באותו הרגע, פרצה רוח עוצמתית דרך הארובה, פורעת את שערו. טיפות גשם הופיעו מיד על פניו ואת חולצתו. גופו הצטמרר מהקור.

הוא שרבב את ראשו אל מעל למפלס הגג, מתאמץ לראות משהו בעלטה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, בהתחשב בכך שבגג לא הייתה כנראה מערכת תאורה, או שהייתה - אבל לא נעשה בה שימוש. התאורה הקלושה הטבעית שמקורה באור הכוכבים, לא הייתה מספקת, ומלבד זאת - היא נבלעה כמעט לחלוטין ביריעות הזפת השחורות שחיפו את הגג.

אלישע לא אהב את החושך. אינסטינקטיבית, נשלחה ידו אל חגורתו, ממששת את ידית האקדח. הוא המשיך להתרומם, כשידו השמאלית אוחזת כל העת בכלי הנשק, וגופו דרוך ומוכן לפעולה. רגעים ספורים לאחר מכן הוא ניצב על הגג, בעלטה גמורה. הארובה ממנה יצא, הייתה כרגע מקור האור היחיד בסביבה, והאור שבקע ממנה – היה רחוק מלהאיר את השטחים הגדולים של הגג, שנפרש לאורך כמה מאות מטרים.

למרות שהטלפון הסלולרי שלו היה בכיסו, והוא יכול היה להפעיל אותו ולהאיר היטב את סביבתו, הוא העדיף שלא לעשות זאת. הוא עדיין לא שלל את האפשרות שיש מישהו על הגג, מישהו שמסתתר היכן שהוא בעלטה, מישהו שיזהה אותו מיד, אם הוא יסתובב ויפיץ סביבו אור. לפחות בשלב הראשון, העדיף אלישע לפעול במלוא החשאיות. מסיבה זו, הוא סגר את הדלת ממנה בא, מה שלמעשה – השאיר אותו בלי בדל של תאורה. מיד לאחר מכן, הוא נע לעבר מעקה הבטון שתחם את הגג, והשתופף לצידו. הוא שהה שם במשך כמה רגעים, עד שעיניו החלו להתרגל לחשכה.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא עמד על גג בניין תחנת המשטרה, כך שהוא לא הכיר כלל את הסביבה. עיניו בלשו לצדדים ללא הרף, הוא ניסה לקלוט כמה שיותר פרטים שעשויים להיות מועילים בעבורו.

למרות החשכה, הוא מסוגל היה להבחין בקווי המתאר של עצמים כהים שהתנשאו מולו, עצמים שהוא זיהה כעמודי תקשורת, ששימשו לצורך הפעלת מערכות טכנולוגיות רגישות בבניין התחנה. העמודים היו מפוזרים בצפיפות על פני הגג, כמו יער מתכתי, של עמודים בגבהים שונים. העמודים המרכזיים, אלו שבראשם נקבעו מערכות כבדות ומסורבלות, עד כדי כך – שהיה צורך לקבוע בהם שליבות טיפוס, שכן בלעדיהן – לא ניתן היה לגשת אל המערכות שבראש העמוד. לעומתם, הקטנים מבין העצמים, היו בגובה קומת אדם, ובראשם היו קבועות נורות מהבהבות – שלאכזבתו של אלישע, לא שיפרו את הראות במאומה.

אלישע פסע בין העמודים, נזהר שלא להיתקל בהם – או בדודי החשמל הנמוכים שצצו מדי כמה מטרים. ככל והתקדם אלישע לעומק הגג, הלכה זהירותו ופחתה. לפי איך שזה נראה, אין שום סימן לפעילות שאירעה כאן בשעות האחרונות, ובוודאי שאין שום זכר לגורמים עוינים שמשוטטים ברגעים אלו בסביבה.
בשלב הזה, הוא הרשה לעצמו להתנתק ממקומו, להוציא את מכשיר הטלפון שלו, ולהפעיל את האפליקציה ׳פנס׳. בן רגע, הקיף אותו מעגל עוצמתי של אור, שאפשר לו להביט היטב בסביבה שלו, ולראשונה גם להבחין בצבעים ובפרטים.

הוא קירב והרחיק את מעגל האור לסירוגין, סוקר את הסביבה הקרובה שלו ואת זו הרחוקה ממנה. מעגל האור הלך וגדל ככל שאלישע הרחיק אותו, אבל בהירותו פחתה בהתאם. כשהבעה משועממת על פניו, סרק אלישע את החלקה המרוחקת ביותר, זו שסמוכה למעקה מהצד הנגדי. הוא היטה את המכשיר באיטיות, גורם למעגל האור לנוע לרוחב המעקה. לרגע נדמה היה לאלישע שראה משהו מוזר. הוא שב וקירב את אלומת האור, מאמץ את עיניו...

ואז, בהפתעה מוחלטת, הוא קלט מה הוא רואה.

מבלי לחשוב, הוא השליך את גופו הצידה, חוסם תוך כדי כך בשתי כפות ידיו את הפנס שבראש מכשיר הטלפון, מונע מהאור להסגיר את מקומו. הוא התגלגל על הקרקע כשהפלאפון בידו, מוצא מחסה מאחורי אחד הדודים.

ברגע שהרגיש שהוא מוסתר, הוא מיהר לכבות את מכשיר הפלאפון, ולהחליף אותו בכלי הנשק שבחגורתו. רק כאשר הרגישו אצבעותיו את קור המתכת, חזר אליו הביטחון - אם כי, באופן חלקי בלבד. הוא המתין בדריכות, ליבו הולם בקצב מטורף. גם כשנדמה היה שלא אירע דבר, ושהוא בטוח לחלוטין, לא העז אלישע לזוז ממקומו.

נדרשו רגעים ארוכים כדי לשכנע את אלישע שהסיכון מזערי, כך שהוא יכול ליטול אותו ולהציץ ממקומו על המתרחש בפינה הרחוקה. הוא עשה זאת במלוא הזהירות, מנסה לשמור על דממה מוחלטת.

אם לפני כן היה אלישע מסופק אם אכן ראה נכון, או שמא הדמיון תעתע בו, כעת – הוא יכול היה להיות בטוח שלא טעה. לצד המעקה, בחשכה המוחלטת, עמדה דמות לבושה שחורים, רכונה מעל המעקה. היא לא נעה ממקומה, ואלישע העריך – שהוא כנראה לא זוהה על ידה. ככל הנראה, העובדה שאלומת האור שפגעה בדמות הייתה רחבה וקלושה, יחד עם העובדה שהדמות ניצבה כשערפה מכוון כנגד האור, גרמו לכך שהיא לא הבחינה כלל בשינוי.

לאלישע היה יתרון, והוא לא התכוון לבזבז אותו.

הוא שלח את שתי ידיו קדימה, אוחז את האקדח בכף ידו הימנית, האצבע של כף ידו השמאלית על ההדק. בצעדים מדודים, איטיים, הוא התקרב אל האזור שבו עמדה הדמות. צעד אחר צעד, בחשאיות, מתוך רצון להפתיע – לא לאפשר לדמות לזהות אותו כשהוא רחוק ממנה, באופן שהיא מסוגלת להימלט.

כשהיה אלישע במרחק של כמה מטרים, הוא יכול היה לבחון את הדמות מקרוב ממש. ככל וניתן היה לראות, היה זה גבר שמנמן לבוש חליפה שחורה אלגנטית, אולם מלבד העובדה הזו - לא יכול היה אלישע להבחין בפרטים רבים מדי. העובדה שפלג גופו העליון של האיש היה רכון מעל למעקה, לא אפשרה לאלישע לזהות את מראה פניו, גילו, או נתונים אחרים חשובים יותר.

אלישע כבר היה קרוב מספיק. הוא התכונן לקרוא לאיש להסתובב אליו, אלא שבדיוק אז – בקעה מן הנקודה שבה רכן האיש, מנגינה עליזה.

שוב, נע אלישע בזריזות הצידה, תופס מחסה בעמידה זקופה לצד עמוד גבוה, שלא היה רחב מספיק כדי להסתיר אותו. אמנם, מדובר היה במחסה חלקי בלבד, אולם בתנאי השטח הללו - היה אלישע יכול לחוש תחושת ביטחון בסיסית. הוא שיער, שגם אם יסתובב הגבר להביט במה שמאחוריו, הוא יתקשה לראות אותו בחשכה, בפרט כאשר מדובר בראייה סתמית, ולא בהתבוננות.

לפי מה שיכול היה אלישע לראות ממקומו, הגבר שלצד המעקה כלל לא הסתובב. הוא בקושי נע, ועם זאת - ביחס לעמידה הקפואה שלו לפני כן, היו תנועותיו חריגות, ומבחינתו של אלישע - הן היו סימן ראשון לכך שהאיש חי ופעיל. רגעים ארוכים נע גבו של האיש, ואז שמע אלישע את קולו. ״הלו,״ הוא לחש, והרוח נשאה את השריקה שבלחישה אל אזנו של אלישע.

הייתה לאלישע תחושה פנימית, שכדאי לו להאזין לתוכן השיחה, ולא לחשוף את עצמו. הוא נותר לעמוד במקומו, מקשיב בדריכות. היו כמה רגעים של שתיקה, לאחריהם אמר האיש: ״אני מצטער, זה... אתה דורש יותר מדי... אני לא יכול לעשות את זה״.

עוד כמה רגעים חלפו, במהלכן יכול היה אלישע לראות את הגבר שממולו מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, במה שנראה כמו ייאוש. ״אני מבין...״ הוא אמר, היה לו מבטא זר. ״ולמרות זאת, אני מבקש ממך, אל תעשה את זה. תעזוב את השטויות האלו. בבקשה, הוא לא מבין. הוא לא...״ דיבורו נקטע כנראה על ידי מי שבצד השני. הוא השתהה עוד כמה רגעים ואז אמר בנימה דחופה: ״לא! בבקשה, לא!״

השיחה כנראה נותקה, שכן הוא לא המשיך לומר דבר. אלישע חשש שהוא יסתובב אליו. מבחינתו, היה זה הרגע הנכון לפעול.

בזריזות שלא תאמה את העייפות שלו ואת העובדה שהוא פצוע, נע אלישע אל מאחורי האיש, מניף את ידו השמאלית – כשהאצבע על ההדק. הוא התקרב, עד למרחק של פחות משלושה מטרים מהגבר – שנראה לו כעת נמוך ממה שהיה נראה לו בתחילה. הוא לא רצה להתקרב יותר. מבחינתו, הייתה זו העמדה המושלמת לחשוף את עצמו. הוא שלח את האגודל שלו, דורך את כלי הנשק. רעש של פקיקה הדהד בחלל. צליל שלא היה מאוד חזק, אבל יש בו כדי לצמרר כל נושא נשק, או כל מי שנשא בעבר נשק.

ברגע שהתפשט הצליל באוויר, נשמעה קריאה חדה ומפוחדת מעם המעקה. ״לא! לא!״ קרא הגבר, מרים אוטומטית את ידיו מעל ראשו. ״אני לא קשור לזה. אני אספר הכול...״

אלישע שאל את עצמו אם הגבר שממולו יודע מי עומד מאחוריו. ״תסתובב בבקשה,״ הוא אמר בקול המאיים ביותר שהוא מסוגל היה להפיק.

הגבר הסתובב באיטיות, לא קשה היה לקלוט את הפחד שלו. הוא נע כשראשו מורכן. רק כשעמד ממול לאלישע ממש, הוא הרים את עיניו.

ברגע בו קלטו עיניו של אלישע את תווי פניו של הגבר שממולו, נפערו עיניו בהפתעה, והוא נרתע לאחוריו.

האיש שעמד ממולו בתנוחה כה כנועה, בגוף רועד, כשידיו על ראשו וכל שפת הגוף שלו משדרת חוסר ביטחון, הוא לא אחר מאשר ליאוניד צוק.

עורך הדין המושחת, נציג הפשע והעיוות בהיכל הצדק.​
 
נערך לאחרונה ב:

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אין לי מילים.
וואו אחד ענק!
פרק שווה לגמרי לגמרי לגמרי.


(מבחינה לשונית, אני מעדיפה לא לכתוב הערות. יש מקום להקפיץ את הניסוחים - אבל עדיף להשאיר את זה לעריכה לשונית לקראת הוצאה לאור.)
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
40

דוד שמש.

לראשונה מאז נכנס אלירן לחדר, הייתה על פניו הבעה תוהה, מפקפקת. ברור היה לאלישע שאלירן מתקשה לקבל את התיאוריה שלו.

חשוב היה לאלישע לשמוע את חוות דעתו של אלירן, אבל לאלירן היו כנראה רצונות משלו. הוא ישב בידיים שלובות, מצחו מקומט, הבעה מהורהרת על פניו.

התנהגותו של אלירן הייתה טבעית לגמרי, ברור היה לאלישע שהוא מעוניין לעבד את המידע לפני שהוא מציג את טענותיו. עם זאת, בנקודת הזמן הזו היו עצביו של אלישע רופפים, עד שהוא חש שהוא אינו מסוגל לשאת עוד התמהמהות, אפילו קצרה ולגיטימית. קוצר הרוח ניכר היטב על הבעתו ועל תנועותיו, ובשלב מסוים – ככל הנראה הבחין בכך אלירן, שכן הוא התנער מתוך ההרהורים העמוקים שלו, ועל פניו נמתח חיוך רחב. ״הכול בסדר?!״ הוא שאל.

אלישע הנהן הנהון עצבני למדי. ״בערך,״ השיב. הוא העדיף שלא לבזבז זמן על דו שיח נימוסי חסר ערך, והוא מיהר לגשת אל הנושא החשוב ביותר בעבורו כרגע. ״מה דעתך?!״ שאל ישירות.

החיוך שעל פניו של אלירן הצטמצם. ״אתה לחוץ,״ הוא איבחן מיד. ״זה לא בריא. אתה יודע יותר טוב ממני שזה מתכון לטעויות״.

אלישע לא היה פנוי לשמוע ביקורת על האופן בו הוא מתנהל. הוא התעקש שלא להסיט את השיחה. ״בכל זאת, מה דעתך?!״ שאל שוב, נימת קולו תובענית יותר.

אלירן נאנח. על פניו הייתה הבעה של השלמה. ״תראה, אלישע,״ הוא אמר בנימה מתנצלת. ״אתה יודע שאני מעריך את שיקול הדעת שלך, אבל אני לא מסוגל להתעלם מהתחושה שלי בנוגע לכל מה שסיפרת לי עכשיו. לדעתי, אתה עושה כאן סוג של...״ הוא השתהה מספר רגעים, כאילו ניסה למצוא את ההגדרה המדויקת. לאחר מחשבה קצרה, פניו האירו פתאום. ״אתה עושה כאן חתיכת שעטנז!״ הוא הודיע נחרצות.

״שעטנז?!״ אלישע חזר בתהייה על המילה החריגה.

״כן,״ השיב אלירן מיד. אתה מחבר דברים שלא מתחברים באמת. אתה אמנם מציג את הטיעונים שלך בצורה מאוד משכנעת, אבל במקרה הזה – הכישרון שלך פועל נגדך. אתה מצליח ליצור מצג שווא, כאילו יש קו אחד משותף בין עובדות שונות, למרות שבפועל – אין חיבור כזה״.

אלישע לא אהב את הביקורת, למרות שניכר היה שאלירן התאמץ לעדן אותה. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב בנימה יבשה. ״אבל אני מקווה שאתה לא מצפה ממני לנחש בכוחות עצמי מה מפריע לך באופן שבו הצגתי את הדברים. לדעתי, התיאוריה שלי מגובה בהוכחות – למרות שהיא רחוקה מלהיות ברורה. אם אתה חושב ששגיתי בניתוח הנתונים, אתה צריך להסביר לי בדיוק מה הנקודה שבה לדעתך טעיתי. כשאתה נותן חוות דעת כללית כל כך על ההופעה שלי - אין לי שום דרך לדחות או לאמת את מה שאתה אומר״.

על אף שהתנהגותו של אלישע נבעה מקוצר רוח, ועל אף שלאלירן הייתה מלוא הלגיטימציה להתרעם על המתקפה שכיוון אלישע נגדו, העדיף אלירן שלא להתווכח. הוא הביט בשתיקה לתוך עיניו של אלישע, מבטו משדר הבנה, ותוך רגעים ספורים – החלה להזדחל לליבו של אלישע תחושת חרטה. ״אני מצטער שאני תוקפני,״ הוא אמר בנימה מרוככת. ״עברתי הרבה היום, והייתי מעדיף שלא נלך סחור – סחור״.

אלירן הנהן בראשו הנהון קל, כמעט בלתי מורגש. הוא המשיך לשתוק במשך עוד כמה רגעים, לאחריהם –בצעד שהפתיע את אלישע, הוא התרומם מלוא קומתו.

״אתה חד, אלישע,״ הוא אמר בנימה שהעידה שמבחינתו – אין זו בהכרח מחמאה. ״אתה חד,״ הוא חזר שוב. ״אתה חושב מהר, אתה תותח בניתוח נתונים...״

אלישע חש מבוכה קלה. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל אלירן הניף את כף ידו, עוצר אותו עוד לפני שהתחיל. על פניו של אלירן הייתה הבעה נחושה, ברור היה לאלישע שיש סיבה טובה למחמאות הללו, והוא הטה את אזנו באופן בלתי רצוני לכיוונו של אלירן.

״הבעיה הגדולה היא,״ המשיך אלירן, ״שאתה כנראה לא קולט שלא הכול מסודר כמו המחשבות שלך. אתה מלכתחילה מחפש סדר, במקום שלא בטוח שהוא קיים. אתה מעדיף להגיע למצב שהכול מתנהל לפי קו אחיד, מתוכנן, כי ככה אתה עובד. אתה מחפש למצוא את הקשר בין כלל האירועים, בזמן שייתכן והאירועים הם אקראיים. אתה מנסה למצוא אחראי אחד, בזמן שייתכן ויש רבים״.

אלישע קימט את מצחו. ברור היה לו שאחרי ההקדמה יבוא הסבר מפורט, ובניגוד להרגלו – הוא נמנע מלהאיץ את אלירן. ניכר שהאיש השקיע מחשבה במילים שהוא אומר, ואלישע השתדל לאפשר לו להשלים את מה שרצה לומר, למרות שהאנרגיה הבוערת בתוכו דחפה אותו להסתער קדימה, להמשיך בפעולות אינטנסיביות, להתקדם עם מה שהוא ראה כקצה חוט יחיד מאז תחילת החקירה.

מולו, החל אלירן לפסוע באיטיות, ראשו מוטה כלפי מטה. נראה היה שהפעילות הגופנית מאפשרת לו לסדר את מחשבותיו, מה שהתבטא בדיבורו – שנעשה רצוף וקולח.

״לדעתי,״ המשיך אלירן, מדגיש את המילה האחרונה, ״ההסבר שלך לאירועים – הוא טעות. אני חושב שההדבקה שעשית בין קלפטון לבין האירועים של היממה האחרונה – היא הדבקה מלאכותית. אתה אמנם הסתמכת על חצי משפט שהבחור זרק, אבל תסכים איתי שיש אלף ואחת פרשנויות למשפט הזה, ואם היית שומע אותו אתמול או שלשום – אתה היית מסכים שזה עוד פתגם לא אפוי של הבן אדם, בפרט שלפי מה שאתה מספר – הוא היה באותו זמן מושפע קשות מהדמיונות שלו.

״אם אתה שואל אותי, אין קשר בין קלפטון לבין הבלגן הזה. הבחור מת לפני שנים, ההזיות שלו נקברו ביחד אתו. לדעתי, הייתה כאן טעות. טעות קריטית, שגרמה לשם שלו לצוף, ועוררה כל מיני מעריצים שלו. אנחנו עוד נבדוק איך זה קרה, ואם יש מי שאחראי על זה. אבל איך שנראה לי – הרצון שלך לקשור את פרשת ניסיון הרצח להיסטוריה של קלפטון, עלול לבלבל אותך ולשלוח אותך לרדוף אחרי הרוח. אתה לא תמצא את קלפטון. מקסימום, אתה תמצא כמה מעריצים שהתחברו לסיפור שלו בלי לדעת מיהו ומה הוא, ובמו ידיך אתה תהפוך אותם ממדומיינים חסרי חשיבות לפושעים אמיתיים״.

אלישע קימט את מצחו במחשבה. ״אני לא ממש מבין אותך...״ הוא הגיב, כמעט באופן אוטומטי. ״הקשר של קלפטון לפרשה הוא לא מקרי. אנחנו מצאנו ממצאים. די. אן. איי שקושר אותו ישירות לאירוע. תאמין לי, בלי הממצאים האלו - לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב שיש איזשהו בדל של חיבור בין האיש לבין ההווה, אבל המציאות מחייבת אותי לעשות את זה״.

אלירן הנהן בראשו. ״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא הגיב. ״אבל כמו שאני רואה את זה, אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחת בלבד...

״האם אתה חושב שקלפטון חי?!״

אלישע לא היה צריך לחשוב. הוא נענע את ראשו נחרצות. ״לא״. הגיב במילה אחת.

אלירן חייך. ״אם כך, אתה מסכים איתי שאיכשהו – הייתה כאן טעות שאנחנו לא מבינים. האיש לא באמת פרץ להווה שלנו בסערה. המשמעות היא, שלא משנה כמה הנסיבות מוזרות – אתה מוכרח לנתק את הקטע המטורלל הזה מתוך העובדות. אין לזה שום קשר לפרשה. העבודה שלנו צריכה להתמקד בפעולות הפשוטות. אלו שהיינו עושים בלי כל הדרמה מסביב. אני לא צריך לספר לך איך עובדים. אתה צריך רק להתפקס על עצמך, ואתה תעשה לכולם בית ספר״.

מילותיו של אלירן עשויות היו להישמע באזניו של אלישע הגיוניות, אילולי היה אלישע משוכנע בלא צל של ספק בתיאוריה שלו. מבחינתו, הצורך להתמודד מול הטענות שטען אלירן – אינו אלא מלחמת התשה מתסכלת מול מי שאמור היה לסייע לו. מלחמת התשה, שתדרוש ממנו להקדיש את זמנו ואת כוחותיו, לצורך שכנוע של אלירן בכך שהמציאות שהוא רואה מול עיניו אינה תעתוע.

לתחושתו של אלישע, ההתנהגות של אלירן – אינה אלא דרישה מחפירה להקדיש בעבורו את המשאב היקר ביותר שעומד לרשותו, משאב שאוזל עם כל תקתוק של מחוגי שעון הקיר, ומרחיק אותו מהמטרה הסופית שלו. הוא מצא את עצמו מנסה לאזן בין ההתקוממות הפנימית על עצם הדרישה החצופה, לבין ההיגיון האנושי שלו – שהגן על אלירן, והזהיר אותו מפני תגובה שעלולה לפגוע באיש שממולו, שכוונותיו – ללא כל ספק, הן טובות.

״תקשיב,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של מלחמה פנימית. ״הזמן קצר, וחבל שנאבד אותו. בסופו של דבר, העובדות מוסכמות על שנינו, וזה מה שחשוב עכשיו. אני חושב שאסור לנו לשקוע בפרשנויות. אנחנו מוכרחים להשקיע את המאמצים שלנו בעבודה משותפת, קרה, מקצועית. אני בטוח שככל שנתקדם בחקירה – כך יהיה לנו סיכוי טוב יותר למצוא הוכחות ברורות לאופן בו אירעו האירועים, כך שלא נצטרך להשקיע כוחות מיותרים בחילוקי הדעות בינינו. האמת תמיד צפה בסוף״.

על פניו של אלירן עלתה הבעה מאוכזבת מעט, כאילו ציפה לתגובה אחרת, מקבלת יותר. עם זאת, הוא לא הביע את התנגדותו במילים. הוא עטה על פניו הבעה מעושה של אדישות, מושך בכתפו כאילו הייתה תגובתו של אלישע חסרת חשיבות בעיניו. ״כרצונך,״ הוא אמר. ״אתה הבוס״.

היה משהו מחשיד מעט בהתנהגות הכנועה שהציג אלירן, עד שלמשך כמה רגעים – העדיף אלישע שלא לומר דבר, אלא רק לעקוב אחר התנהגותו של הגבר שממולו, כאילו רצה לבחון את התנהגותו הטבעית – זו שאינה נובעת מהצורך ליישם פקודות.

כפי שניתן היה לצפות, לא הייתה הרבה תועלת בסקירת הפעולות הסתמיות של אלירן. ברגעים הראשונים, עוד עמד אלירן בעמדת המתנה, מנסה להבין אם יש תכלית למבט הנעוץ בו. כשהבין שהוא חופשי לעשות כרצונו, הוא התנתק ממקומו, פעולה מתבקשת – בהתחשב בחוסר הנעימות שבעמידה מול מבטו הסורק של אלישע. הוא נע בזריזות אל מקום מושבו של אמיר, כאילו ביקש להתחמק ולמצוא מחסה בקרבתו של בן האנוש השלישי שבחדר. ״נו, איפה אנחנו,״ אמר במנגינה מתעניינת.

אמיר, שישב בתנוחה הקפואה החביבה עליו, לא ניתק לרגע את מבטו מן הצג. ״כן. תכף...״ הוא מלמל בהיסח הדעת, ולאלישע הייתה תחושה שהריכוז שלו כל כך עוצמתי - עד שגם אם יפלוש ג׳סטין קלפטון בכבודו ובעצמו אל החדר, כשהוא לבוש תכריכים ומדיף ריח עפר – תהיה תגובתו של אמיר זהה. היה משהו מטריד באופן בו הביט אמיר במסך שממולו, ואלישע קלט פתאום שהפעולה של אמיר מתמשכת הרבה יותר זמן מן המצופה. ״מה קורה שם?!״ הוא שאל בחשדנות, פוסע צעד אחד קדימה.

אמיר התעלם מן השאלה, כאילו מעולם לא נשאלה, מה שהכריח את אלירן להגיב – למרות שהשאלה לא הופנתה אליו. ״הרבה צורות,״ תיאר אלירן בנימה מתנצלת, ״אין לי מושג אם זה טוב או לא״.

התיאור לא השביע את רצונו של אלישע, והוא מיהר אל קצה החדר – במטרה לראות בעיניו את עבודתו של אמיר. זה היה צעד נואש, בהתחשב בבורות שגילה אלישע עד כה בענייני מחשבים וטכנולוגיה, אבל למרבה ההפתעה – ברגע שנפתחה זווית ראייה ממנה הוא היה מסוגל להבחין בצג המחשב, הוא קיבל הרבה יותר מהבנה כללית על אודות הסיבה שבגללה אורכת העבודה זמן רב כל – כך.

כמו שזה נראה ממקומו, ברגעים אלו – היה אמיר עסוק בניסיון לחדור דרך מסך הנעילה של המחשב, שבשונה מהמקובל – היה מעוצב בעיצוב פשוט ומאוד לא מזמין, ובמרכזו הופיעה שורה ארוכה למילוי סיסמה. כל זה, עדיין לא היה סיבה לדאגה. אולם – מסיבה כלשהי, לא הייתה התמונה יציבה. היא הבהבה, מתחלפת ללא הרף במסך שחור ושבה לרצד. המחצית העליונה של הצג, נראתה כמי שמותקפת מדי כמה רגעים באמצעות מלבן סגול בהיר, שהסתיר את שורת הפקודה בה הקליד אמיר רצף של אותיות וסימנים.

במשך פחות מדקה, צפה אלישע בדממה בפעולותיו של אמיר, ממתין לפסק זמן בו הוא יוכל לקבל הסבר על הסיבה שהעבודה מתמשכת זמן רב כל כך. לבסוף – הגיעה ההזדמנות שאלישע ציפה לה. על המסך הופיעה פתאום שורה אדומה בולטת, והתמונה קרסה לתוך עצמה, מותירה מאחוריה צג כהה וגורמת לאמיר להגיב תגובה פיזית מתוסכלת – שאולי אצל אדם אחר הייתה נחשבת למתונה, אבל אצלו – ביטאה שבירה של כל הכלים.

״הכול בסדר?!״ שאל אלישע בדאגה, שאלה מטופשת למדי בהתחשב בנסיבות.

אמיר הפנה את ראשו, מביט בהפתעה בשני הגברים שצופים בו. ״אה...״ הוא אמר, כאילו שכח לרגע היכן הוא נמצא. ״כן... ראיתם... המחשב דפוק לגמרי״.

אלישע התקרב בזהירות. ״מה הבעיה?״ שאל.

אמיר נענע את ראשו. ״זה נראה כמו בעיית חומרה,״ השיב. ״הייתי מהמר על חיבור לא תקין של הצג למחשב. הקטע הוא, שזה קורה רק בשלב מסוים, אחרי הכניסה למערכת. לפני שזה מתחיל, המערכת עובדת פיקס. אז אני לא ממש יודע ממה זה נובע, ואין לי דרך לברר – כי המחשב מעיף אותי החוצה בכל פעם מחדש״.

למרות שאמיר נראה כמו מי שממתין למילות עידוד או נחמה, לא יכול היה אלישע שלא להעיף מבט זחוח לעבר אלירן. ״שים לב,״ הוא הפנה את תשומת ליבו למשמעות של המידע. ״זה דפוס שקשה לא להבחין בו. רוב האירועים המסובכים התחילו ככה. מערכת תקולה, עם תקלה שנראית כמו משהו נורמלי, אבל אז היא מסתבכת, הופכת למשהו גדול הרבה יותר, ומתבררת כמו משהו אחר לגמרי – שמטעה גם את אנשי המקצוע שמתעסקים עם זה שנים. זה מופיע כל הזמן, החל מהפרטים הקטנים ביותר – ועד האירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר״.

אלירן הניד את ראשו תנודה קלה לשמאלו, במה שנראה כמו הבעת חוסר הסכמה מצד אחד, והתחמקות מעימות מצד שני. הוא הסתובב אל אלישע, על פניו מבע רציני. ״אמרת שזה לא הזמן,״ הוא הזכיר, ולראשונה היה בקולו משהו שהזכיר תקיפות. ״אמרת שעכשיו אנחנו צריכים לעבוד יחד, וקיבלתי את זה. אני בטוח שאם שנינו ניישם את תוכנית העבודה שלך – אנחנו נגיע למקסימום יעילות״.

מילותיו של אלירן נאמרו בנימוס ובנימה רגועה, אבל הן הצליחו להבהיר לאלישע שהוא מתח את החבל קצת יותר מדי. ״כן, בהחלט,״ הגיב אלישע במבוכה. ״אני מסכים שאנחנו צריכים להתחיל לפעול. הבעיה היא, שהתוכנית שלי התבססה בשלב הראשון – על הפיענוח של המידע שבמחשב, כך שבלי זה – אין לי ממש כיוון מסודר״.

אלירן כיווץ את שפתיו, מנענע את ראשו באכזבה. ״זו בעיה,״ הוא הגיב מיד. ״חבל לנו על הזמן. אולי ננסה תכנית אחרת? מה בדיוק חשבת שתמצא שם במחשב?!״

אלישע נאנח. ״אני לא יודע,״ הודה. ״אבל הסיפור עם עמיקם משגע אותי. אני חייב להבין מה הוא עבר בשעות האחרונות של החיים שלו. חשבתי שאפשר יהיה להבין במה הוא התעסק, לפי הפעילות שלו במחשב״.

אלירן הנהן בהבנה. ״מחשבה יפה,״ החמיא. ״אבל במקומך, לא הייתי מתמקד רק במחשב״.

אלישע קימט את מצחו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל, והפעם הייתה התעניינות אמיתית בקולו.

אלירן נע הצידה, פניו מכוונות כנגד החלון. ״עמיקם הותקף בחדר הזה, נכון?!״ הוא בירר.

אלישע הבין מיד להיכן אלירן חותר. ״בעיקרון כן,״ הוא השיב בעייפות. ״אבל כבר אמרתי לך – הוא כנראה נפגע הרבה לפני שהוא נכנס לחדר הזה. אתה יכול לראות בעצמך, שאין שום סיכוי שמישהו נכנס לכאן. תאמין לי, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי...״

אלירן הנהן. ״אני מבין שכבר סרקת את החדר,״ אמר, ״ובכל זאת, אני בטוח שגם אתה תסכים שלא יקרה שום דבר אם גם אני אעיף מבט״. מבלי להמתין לאישורו של אלישע, הוא התקרב אל החלון, משרבב את ראשו החוצה. בדיוק כמו שעשה אלישע עצמו לפני כן, הוא הביט תחילה אל האופק, ולאחר מכן כלפי מטה. הסריקה ארכה זמן רב מששיער אלישע, והוא שילב את ידיו, מתבונן בשעמום בעורפו של אלירן – שנע בהתאם לתנועות ראשו.

להשערתו של אלישע, חלפו בערך דקותיים מאז החל אלירן את הסקירה, ועד לרגע שהוא נע אחורנית, מחלץ את ראשו בזהירות ממסגרת החלון. הוא הסתובב לעבר אלישע, על פניו הבעה של שביעות רצון. ״לא בדקת את הגג, נכון?!״ הוא בירר מיד.

מילותיו של אלירן הפתיעו לחלוטין את אלישע, שעד לרגע זה היה בטוח – שפעולותיו של אלירן עתידות להסתיים ללא כל ממצא. ״את הגג?!״ הוא חזר על מילותיו של אלירן. ״איך קשור הגג?!״

אלירן חייך חיוך שובב. ״ידעתי,״ הוא אמר בנימה מנצחת. ״הייתי בטוח שלא הסתכלת כלפי מעלה. אם היית מעיף מבט, היית רואה שאנחנו בקומה העליונה, כך שהמרחק בין החלון לגג הוא פחות מחצי קומה״.

אלישע נדרך. ״אתה חושב שמישהו חדר דרך הגג לחדר?!״ הוא שאל.

אלירן נענע בראשו. ״הסורג שלם לגמרי,״ אמר מיד. ״אין סימנים לניסור וריתוך. אבל אם תתבונן, תוכל לראות שהמרחק בין משענת הכיסא של עמיקם לבין החלון – הוא מרחק קצר מאוד. מטר לכל היותר. בהתחשב בזה שהממדים של עמיקם הם הרבה יותר רחבים מאלו של אמיר שיושב עכשיו על הכיסא, ובהתחשב בזה שעמיקם בוודאי לא ישב כמו אמיר – ברכינה קדימה, לא יהיה מופרך להעריך שהמרחק היה מצומצם בחצי לפחות. חצי מטר, כמו שאתה בוודאי מבין, זה מאוד לא רחוק. אפשר לומר שזה ממש מרחק נגיעה״.

אלירן לא היה צריך להסביר יותר. אלישע קלט מיד את המשמעות. ״אתה מתכוון לומר שייתכן ומישהו פגע בעמיקם מבלי להיכנס לחדר?! מבחוץ?!״

אלירן הנהן. ״זו בהחלט אפשרות,״ אמר, עיניו ממוקדות בחלון, כאילו ניסה לדמיין איך אירע הדבר במציאות. ״למעשה, כל מה שהתוקף היה צריך – זה להשתלשל חצי קומה, בכל דרך שהיא, ולאחוז בסורגים מבחוץ. אם תסתכל על החלון, גם אתה לא תתקשה לדמיין את התוקף מחזיק ביד אחת את הסורג, ומושיט את היד השנייה כלפי פנים. אם הוא היה קשור בחבל, היו לו שתי ידיים פנויות. מה הוא עשה עם יד אחת או עם שתי הידיים?! – אני עדיין לא יודע ונהיה מוכרחים לברר, אבל מה שבטוח זה – שהחדר לא אטום לחדירה כמו שתיארתי לעצמי בהתחלה״.

אלישע העריך את העובדה שאלירן אינו מנסה להקניט אותו על כך שלא קלט את האפשרות של חדירה מהגג. למרות כל מה שחשב בתחילה, ההשערה של אלירן לא הייתה מופרכת בכלל, והוא ניסה לוודא אם יש לה היתכנות. מבטו עבר אל החלון ואל הכיסא, והוא ניסה לשחזר היכן עמד הכיסא בשעה שעמיקם ישב עליו, והאם המיקום היה זהה להיכן שהוא נמצא כעת.

כשנזכר במדויק בתמונה שראה מול עיניו בצהרים, הוא נשם נשימה עמוקה ומופתעת. ״אמרת שהמרחק בין החלון לעמיקם היה בערך חצי מטר,״ הוא אמר, ״אבל זו טעות. עמיקם שכב אחורנית כשהוא רדום, משענת הכיסא שלו הייתה מוטה לאחור. הראש שלו היה ממש צמוד לחלון, והזווית הייתה כזו – שהפנים שלו פנו כלפי מעלה. כל מה שהתוקף היה צריך לעשות, זה להכניס את כף היד ומעט מהזרוע״.

על פניו של אלירן הייתה הבעה של תקווה. ״אתה זוכר אם החלון היה פתוח?!״ שאל.

אלישע נענע בראשו. ״היה וילון,״ הוא השיב קצרות. ״וילון שכיסה את החלון. הווילון הסתיר את החלון לאורך כל הזמן, אבל כשנכנסתי לסרוק את החדר והסטתי אותו – החלון מאחוריו היה פתוח. אני מעריך שאם אכן היה מישהו מאחורי החלון, הוא היה מרוצה מאוד מהנתונים הללו. הווילון הסתיר את מה שקורה מחוץ לחלון, כך שהוא יכול היה להתמקם שם בצורה הטובה ביותר, וברגע הנכון ביותר מבחינתו – הוא בוודאי הסיט את הווילון ושלח יד פנימה, אל עמיקם שבמרחק נגיעה ממנו״.

על פניו של אלירן ניכרה התרגשות. ״אם כך״, הוא אמר, ״כדאי שנעלה לגג. אם ההשערה שלנו נכונה, סביר שנוכל למצוא שם ממצאים מסוימים...״

אלישע הנהן בראשו. ״בהחלט,״ אמר. ״אבל חשוב שלא נזניח את מה שהתחלנו בו. אנחנו לא יכולים לעזוב שלושתנו את החדר. המחשב ושאר הממצאים שבו חשובים מדי...״

אלירן הפנה את מבטו לעבר אמיר, שבתחילה לא קלט לגמרי את המשמעות, אולם לאחר כמה רגעים כנראה הבין מה נדרש ממנו, שכן עיניו נפתחו לרווחה בבעתה. ״אתם לא משאירים אותי כאן לבד!״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״אני לא מוכן להיות פיתיון. אני לא מוכן להיות כאן בלי הגנה. אין לי אפילו נשק...״

אלישע הביט בשני הגברים שממולו, שהמתינו לשמוע את דעתו. הוא מוכרח היה לקבל את ההחלטה שחשב לנכונה, למרות הקושי שבה. הוא המפקד הבלתי רשמי של הקבוצה הקטנה, האחריות היא שלו – בין בהחלטות הקלות והנוחות, ובין באלו הקשות והמסוכנות.

״המחשב עדיין בראש סדר העדיפויות,״ הוא אמר בקול סמכותי. ״החדר עדיין מוכרח להיות מאויש. שניכם צריכים להישאר כאן, אני אעלה לסרוק את הגג״.

הוא קלט את מבטו של אלירן, שהיה מודאג למדי, ומיהר להסביר את הסיבה להחלטה שלו. ״גם אם התוקף נכנס משם,״ הוא אמר בהיגיון, ״הוא בוודאי נמלט מיד אחר כך. סביר להניח שהגג יהיה נקי, במקרה הטוב אני מקווה למצוא שם סימנים. ייתכן והתוקף השאיר חבל טיפוס על המעקה, טביעות אצבעות או כאלו דברים... יחד עם זאת, אני מוכן גם לאופציה אחרת. אני מזכיר שאני חמוש, ואנחנו בתוך תחנת משטרה. בכל מצב, אם אני לא חוזר תוך עשר דקות – אלירן יעלה לבדוק מה קורה איתי״.

הוא העביר את מבטו בין שני הגברים שממולו, מוודא שהם הבינו אותו. כשהיה בטוח שדבריו התקבלו, הוא המשיך. ״בזמן שאני יוצא,״ המשיך קצרות, ״אני רוצה שתמשיכו עם פעולות החקירה, מתוך החדר. אמיר, התפקיד שלך הוא להמשיך עם המחשב. במידה ותיכשל בניסיון הבא לפרוץ אותו, ייתכן וכדאי לחשוב על פעולות אחרות, כמו פריצה למאגרים המקוונים דרך מחשב אחר״.

הוא הפנה את מבטו לעבר אלירן, שנראה כמי שהתקשה לקבל את העובדה שהוא נשאר בחדר. ״אתה, אלירן, תמשיך עם החקירה על פי המידע שגילינו כעת, ותתקדם בחקירה במקביל לעבודה שלי. כרגע, מה שחשוב – זה להבין האם עמיקם נפגע איכשהו. אתה תהיה מוכרח ליצור קשר עם בית החולים, ולדרוש בדיקה נוספת, של נסיבות המוות של עמיקם. אם תרגיש שהם מתעצלים או שהם מונחים על ידי גופים אחרים, תאיים בהליכים משפטיים. תהיה אגרסיבי, ואל תסכים לקבל סירוב״.

אלירן לא נראה מרוצה לגמרי, אולם הוא הניד את ראשו במה שנראה כמו חוסר ברירה. אלישע לא המתין עוד רגע אחד. הוא היה להוט לבחון את ההתפתחות החדשה, ולהבין מה ההשפעה שלה על האופן בו שיער שהתנהלו האירועים. בתנועת ראש, הוא נפרד מהשניים שלפניו. רגעים ספורים לאחר מכן, הוא עמד בקצה המסדרון, שם ניצב סולם אלומיניום גבוה, מקובע לרצפה, שהוביל אל הגג.

עם כל מה שעבר בשעות האחרונות, הספיק אלישע לשכוח את החבלה שנחבל כשקפץ מגג ביתו של עמיקם, אולם עתה – כשהניח את רגלו על שלב הסולם הראשון, תקף אותו כאב חד, מהברך ולמעלה. הוא פלט קריאת כאב חלושה, והרחיק את רגלו. מכאן ואילך, היו פעולותיו זהירות הרבה יותר. לאט ובזהירות, הוא העפיל לגובה הסולם, מקפיד להשתמש ברגלו הבריאה ובידיו בלבד.

הגובה החריג של הקומה, הכריח אותו לטפס לגובה שסולמות סטנדרטיים אינם מגיעים אליהם. לשמחתו, השליש העליון של הסולם היה מוקף במעקה בטיחות, כך שהוא יכול היה לעלות בביטחון – למרות העובדה שרגלו האחת כמעט ואינה מתפקדת.

הארובה המובילה אל הגג, הייתה חסומה באמצעות דלת הזזה מאוזנת, שהייתה עשויה פלדה אפרפרה. אלישע התייצב על הסולם, דוחף בעדינות את ידית הדלת. הוא לא הופתע לגלות שהדלת נעה ממקומה. איכשהו, היה לו ברור שהדלת לא נעולה.

בתנופה חזקה, פתח אלישע את הדלת. רוח פרצה מיידית דרך הארובה, פורעת את שערו. טיפות גשם הופיעו מיד על פניו ואת חולצתו. גופו הצטמרר מהקור.

הוא שרבב את ראשו אל מעל למפלס הגג, מתאמץ לראות משהו בעלטה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית, בהתחשב בכך שהתאורה בגג הייתה כבויה לחלוטין. גם התאורה הקלושה הטבעית שמקורה באור הכוכבים, נבלעה כמעט לחלוטין ביריעות הזפת השחורות שחיפו את הגג. אלישע לא אהב את החושך. אינסטינקטיבית, נשלחה ידו אל חגורתו, ממששת את ידית האקדח. הוא המשיך להתרומם, כשידו השמאלית אוחזת כל העת בכלי הנשק, וגופו דרוך ומוכן לפעולה. רגעים ספורים לאחר מכן הוא ניצב על הגג, בעלטה גמורה. הארובה ממנה יצא, הייתה מקור האור היחיד שלו, והאור שבקע ממנה – היה מועט מדי, קלוש מדי.

למרות שהטלפון הסלולרי שלו היה בכיסו, והוא יכול היה להפעיל אותו ולהאיר היטב את סביבתו, הוא העדיף שלא לעשות זאת. הוא עדיין לא שלל את האפשרות שיש מישהו על הגג, מישהו שמסתתר היכן שהוא בעלטה. בשלב הראשון, העדיף אלישע לפעול במלוא החשאיות. מסיבה זו, הוא סגר את הדלת ממנה בא, מה שלמעשה – השאיר אותו בלי בדל של תאורה. מיד לאחר מכן, הוא נע לעבר מעקה הבטון שתחם את הגג, והשתופף לצידו. הוא שהה שם במשך כמה רגעים, עד שעיניו החלו להתרגל לחשכה.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא עמד על גג בניין תחנת המשטרה, כך שהוא לא הכיר כלל את הסביבה. עיניו בלשו לצדדים ללא הרף, הוא ניסה לקלוט כמה שיותר פרטים שעשויים להיות מועילים בעבורו.

למרות החשכה, הוא מסוגל היה להבחין בקווי המתאר של עצמים כהים שהתנשאו מולו, עצמים שהוא זיהה כעמודי תקשורת, ששימשו לצורך הפעלת מערכות טכנולוגיות רגישות בבניין התחנה. העמודים היו מפוזרים בצפיפות על פני הגג, ומידותיהם היו מגוונות. האגרסיביים שבהם, התנשאו לגובה רב, עד כדי כך – שהיה צורך לקבוע בהם שליבות טיפוס, שכן בלעדיהן – לא ניתן היה לגשת אל המערכות שבראש העמוד. לעומתם, הקטנים מבין העצמים, היו בגובה קומת אדם, ובראשם היו קבועות נורות מהבהבות – שלאכזבתו של אלישע, לא שיפרו את הראות במאומה.

אלישע פסע בין העמודים, נזהר שלא להיתקל בהם – או בדודי החשמל הנמוכים שצצו מדי כמה מטרים. ככל והתקדם אלישע לעומק הגג, הלכה זהירותו ופחתה. לפי איך שזה נראה, אין שום סימן לפעילות שאירעה כאן בשעות האחרונות.

אלישע הרשה לעצמו להתנתק ממקומו, להוציא את מכשיר הטלפון שלו, ולהפעיל את האפליקציה ׳פנס׳. בן רגע, הקיף אותו מעגל די עוצמתי של אור, שאפשר לו להביט היטב בסביבה שלו, ולראשונה גם להבחין בצבעים ובפרטים.

הוא קירב והרחיק את מעגל האור לסירוגין, סוקר את הסביבה הקרובה שלו ואת זו הרחוקה ממנה. מעגל האור הלך וגדל, הלך והתרחב, הלך והתכהה. כשהבעה משועממת על פניו, סרק אלישע את החלקה המרוחקת ביותר, זו שסמוכה למעקה מהצד הנגדי. הוא היטה את המכשיר באיטיות, עובר מעגל של אור קלוש נע לרוחב המעקה. לרגע נדמה היה לאלישע שראה משהו מוזר. הוא שב וקירב את אלומת האור, מאמץ את עיניו...

ואז, בהפתעה מוחלטת, הוא קלט מה הוא רואה.

מבלי לחשוב, הוא השליך את גופו הצידה, מתגלגל אל מאחורי אחד הדודים. בשתי כפות ידיו, הוא חסם את האור, וברגע הראשון שהדבר התאפשר לו – נעו אצבעותיו בזריזות, מכבות את הפנס. ליבו הלם בקצב מטורף. הוא התקשה להאמין שהסכנה חלפה, גופו נותר דרוך, הוא שלף את האקדח מחגורתו, אצבעותיו לופתות אותו בכוח.

נדרשו רגעים ארוכים כדי לשכנע את אלישע שאין חשש ממשי, ושהוא יכול ליטול את הסיכון ולהציץ ממקומו על המתרחש בפינה הרחוקה. הוא עשה זאת במלוא הזהירות, מנסה לשמור על דממה מוחלטת.

אם לפני כן היה אלישע מסופק אם אכן ראה נכון, או שמא הדמיון תעתע בו, כעת – הוא יכול היה להיות בטוח שלא טעה. לצד המעקה, בחשכה המוחלטת, עמדה דמות לבושה שחורים, רכונה מעל המעקה. היא לא נעה ממקומה, ואלישע העריך – שהוא כנראה לא זוהה על ידה. ככל הנראה, העובדה שאלומת האור שפגעה בדמות הייתה רחבה וקלושה, יחד עם העובדה שהדמות ניצבה כשערפה מכוון כנגד האור, גרמו לכך שהאור בקושי יהיה מורגש.

לאלישע היה יתרון, והוא לא התכוון לבזבז אותו.

הוא הניף את ידו באוויר, אצבעו על ההדק. בצעדים מדודים, איטיים, הוא התקרב אל האזור שבו עמדה הדמות. צעד אחר צעד, בחשאיות, מתוך רצון להפתיע – לא לאפשר לדמות לזהות אותו כשהוא רחוק ממנה, באופן שהיא מסוגלת להימלט.

כשהיה אלישע במרחק של כמה מטרים, הוא יכול היה לבחון את הדמות מקרוב ממש. היה זה גבר רחב לבוש חליפה שחורה, והעובדה שפלג גופו העליון היה רכון מעל למעקה, לא אפשרה לאלישע לזהות דבר מלבד הנתונים הבסיסיים האלו. אלישע כבר התכונן לקרוא לאיש להסתובב אליו, אלא שבדיוק אז – בקעה מן הנקודה שבה עמד האיש, מנגינה עליזה.

שוב, נע אלישע בזריזות הצידה, תופס מחסה בעמידה זקופה לצד עמוד גבוה, שלא היה רחב מספיק כדי להסתיר אותו. אמנם, מדובר היה במחסה מאוד לא יעיל, אולם אלישע היה מרוצה. הוא שיער, שגם אם יסתובב הגבר להביט במה שמאחוריו, הוא יתקשה לראות אותו בחשכה, בפרט כאשר מדובר בראייה סתמית, ולא בהתבוננות.

לפי מה שיכול היה אלישע לראות ממקומו, הגבר שלצד המעקה כלל לא הסתובב. הוא בקושי נע, למרות שעכשיו – היו תזוזותיו רבות מאלו שלפני כן. רגעים ארוכים נע גבו של האיש, ואז שמע אלישע את קולו. ״הלו,״ הוא לחש, והרוח נשאה את השריקה שבלחישה אל אזנו של אלישע.

הייתה לאלישע תחושה פנימית, שכדאי לו להאזין לתוכן השיחה, ולא לחשוף את עצמו. הוא נותר לעמוד במקומו, מקשיב בדריכות. היו כמה רגעים של שתיקה, לאחריהם אמר האיש: ״אני מצטער, זה... אתה דורש יותר מדי... אני לא יכול לעשות את זה״.

עוד כמה רגעים חלפו, במהלכן יכול היה אלישע לראות את הגבר שממולו מחזיק את ראשו בין שתי ידיו, במה שנראה כמו ייאוש. ״אני מבין...״ הוא אמר, היה לו מבטא זר. ״ולמרות זאת, אני מבקש ממך, אל תעשה את זה. תעזוב את השטויות האלו. בבקשה, הוא לא מבין. הוא לא...״ דיבורו נקטע כנראה על ידי מי שבצד השני. הוא השתהה עוד כמה רגעים ואז אמר בנימה דחופה: ״לא! בבקשה, לא!״

השיחה כנראה נותקה, שכן הוא לא המשיך לומר דבר. אלישע חשש שהוא יסתובב אליו. מבחינתו, היה זה הרגע הנכון לפעול.

בזריזות שלא תאמה את העייפות שלו ואת העובדה שהוא פצוע, נע אלישע אל מאחורי האיש, מניף את ידו השמאלית – האצבע על ההדק. הוא התקרב, עד למרחק של פחות משלושה מטרים מהגבר – שנראה לו כעת נמוך ממה שהיה נראה לו בתחילה. הוא לא רצה להתקרב יותר. מבחינתו, הייתה זו העמדה המושלמת לחשוף את עצמו. הוא שלח את האגודל שלו, דורך את כלי הנשק. רעש של פקיקה הדהד בחלל. צליל שלא היה מאוד חזק, אבל יש בו כדי לצמרר כל נושא נשק, או כל מי שנשא בעבר נשק.

ברגע שהתפשט הצליל באוויר, נשמעה קריאה חדה ומפוחדת מעם המעקה. ״לא! לא!״ קרא הגבר, מרים אוטומטית את ידיו מעל ראשו. ״אני לא קשור לזה. אני אספר הכול...״

אלישע שאל את עצמו אם הגבר שממולו יודע מי עומד מאחוריו. ״תסתובב בבקשה,״ הוא אמר בקול המאיים ביותר שהוא מסוגל היה להפיק.

הגבר הסתובב באיטיות, לא קשה היה לקלוט את הפחד שלו. הוא נע כשראשו מורכן. רק כשעמד ממול לאלישע ממש, הוא הרים את עיניו.

ברגע בו קלטו עיניו של אלישע את תווי פניו של הגבר שממולו, נפערו עיניו בהפתעה, והוא נרתע לאחוריו.

האיש שעמד ממולו בתנוחה כה כנועה, בגוף רועד, כשידיו על ראשו וכל שפת הגוף שלו משדרת חוסר ביטחון, הוא לא אחר מאשר ליאוניד צוק.

עורך הדין המושחת, נציג הפשע והעיוות בהיכל הצדק.​
ב"ה


קודם כל על הסוף רפרפתי מהר כדי להגיע לשורה האחרונה מרוב מתח. ואז קראתי שוב...
אני חושבת שזו אומנות ממש, להחזיק ככה מתח ברמה גבוהה.

אהבתי מאוד את החשיבה הישרה של אלירן, ובעצם את הבחירה המוצלחת שעשה אלישע.
הוא לא קיבל "יס-מן" שיהנהן אחרי כל משפט, הוא קיבל שותף שיסתכל על האירועים מבחוץ ויוכל לתת לו נקודות מבט אחרות.

הסיפור הצליח לגרום לנו להזדהות עמוקות עם אלישע וקוצר הרוח שלו, והלחץ מהשעון שמתקתק.
גם אנחנו בלחץ :)

דבר אחד לא מובן לי לאורך הסיפור.
אין לשוטרים בתפקיד לחצן מצוקה?
הוא עולה לגג. יש לו כפתור שהוא יכול להזעיק עזרה תוך שניות?
וזו שאלה שעלתה לי גם בפרק שהוא פורץ לבית של עמיקם.
זה שהוא אומר לאלירן לעלות אחרי 10 דקות, יכול להיות מאוחר הרבה יותר מידי..

עוד דבר, לגבי מי יישאר בחדר. אני במקום אמיר הייתי לוקחת את המחשב ויוצאת לעבוד עליו במקום אחר, שבו יש עוד אנשים.
אף אחד לא ישאל שום דבר על אמיר, שהוא איש המחשבים של התחנה..
אבל הוא יהיה במקום מוגן.

ואז אלישע ואלירן יעלו ביחד...
(הייתי ממש בלחץ כשהוא עלה לבד)
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
עוד דבר, לגבי מי יישאר בחדר. אני במקום אמיר הייתי לוקחת את המחשב ויוצאת לעבוד עליו במקום אחר, שבו יש עוד אנשים.
אף אחד לא ישאל שום דבר על אמיר, שהוא איש המחשבים של התחנה..
אבל הוא יהיה במקום מוגן.
הלחץ לא נותן לו לחשוב בצורה ישרה.
 

אורייה

ה' תמיד אוהב אותי והוא עושה לי רק טוב
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ואוווווווווו אז האמת שזה הסיפור שאני הכי אוהבת כאן וכבר ממזמן אני קוראת אותו ורק בשבוע האחרון הצטרפתי לקהילת כתיבה כך שחוץ מלייקים לא יכולתי להגיב אז עכשיו אני מגיבה על כלללללללל הסיפור והוא פשוט סיפור אדיר שכשאני קוראת פרק ארוך אני לא שמה לב והוא נגמר לי זה סיפורים שאני אוהבת

תודה ומחכה לפרקים הבאים
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אין לי מילים.
וואו אחד ענק!
פרק שווה לגמרי לגמרי לגמרי.
תודה!
(מבחינה לשונית, אני מעדיפה לא לכתוב הערות. יש מקום להקפיץ את הניסוחים - אבל עדיף להשאיר את זה לעריכה לשונית לקראת הוצאה לאור.)
שמתי לב אחר הקריאה, שלא העברתי את הפרק הגהה, ולכן היו שם כמה בעיות תחביריות. חלק תיקנתי בעריכה חוזרת, חלק לא הספקתי.
בכל אופן, אם כבר מעלים את הנושא, כדאי לכתוב אחת ולתמיד את דעתי בנוגע לניסוח בסיפור הזה, ובכתבים אחרים שלי באופן כללי.
באופן כללי, ניסוח זה דבר שדורש תשומת לב והשקעה. יש את העניין של שגיאות תחביריות, שאותו אי אפשר לקבל בשום דרך, ומלבדו - יש את העניין של הניסוח עצמו וכמה הוא עשיר. עשירות של ניסוח, נעשית בעזרת שימוש במילים נרדפות, בחירה של מילים מדויקות מאוד, כשיש אחרות שיכולות להיות טובות - אבל קצת פחות. זהירות מחזרה על מילים זהות כל כמה משפטים. תמצות כל פיסקה, כך שהיא תכיל בדיוק מה שצריך ואפילו לא פירור יותר. וכמובן - החיבור בין המילים, הסדר הנכון שלהן, והרושם הכללי שהפיסקה נותנת.
כמובן, שמידת ההשקעה עשויה להשתנות בהתאם לאופי החיבור. לשם הדוגמא: מסיפור, לא מצופה להיות מדויק כמו שיר. משוררים בדרך כלל יהיו הרבה יותר מדויקים, והכתיבה שלהם תהיה בדרך כלל תהיה יותר עשירה. אבל אי אפשר לצפות מסופר לכתוב מאות עמודים בסטנדרטים של שיר.
בסיפורים שלי, אני מלכתחילה מנסה לעמוד ברף שהוא לא גבוה מדי בעבורי. בשונה מהיצירתיות ויכולת החיבור של העלילה עצמה - שהיא סוג של כישרון מולד, הכתיבה וההתנסחות - הם כישרונות שנקנו בהרבה מאוד עבודה, ואני לא רואה את עצמי קרוב בהם לשלמות. למעשה, הכתיבה התורנית היא היחידה שעובדת כמו שאני רוצה, והמצער ביותר - שדווקא שם, קשה נורא להתבלט, כי השוק מ-פ-ו-צ-ץ בחיבורים של כותבים מאוד בינוניים, וזו הייתה מחמאה.
בכל אופן, מאחר וזה דורש ממני במיוחד המון השקעה - אני לא יכול לעבוד על כל פרק כמו שהייתי רוצה (כי זה גם ככה הרבה זמן). לכן, אני משתדל להקפיד על כמה כללים עיקריים:
א. לא להוציא פרקים עם שגיאות תחביריות לשוניות (מצליח ב90 אחוז).
ב. לא להוציא פרק, עד שאני חושב שהמילים שבו מבטאות את מה שבמחשבות שלי.
ג. בפרקים שיש בהם סצנות אימה, אני מאוד מקפיד על ניסוח, כי שם - הניסוח קובע מה ירגיש הקורא בקריאה.
בכל השאר, אני משתדל לעשות את המיטב - אבל אני לא אשב שעתיים כדי להכריע בין המילה ׳התלבט׳ למילה ׳הסתפק׳.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
קודם כל על הסוף רפרפתי מהר כדי להגיע לשורה האחרונה מרוב מתח. ואז קראתי שוב...
אני חושבת שזו אומנות ממש, להחזיק ככה מתח ברמה גבוהה.
תודה רבה!
אהבתי מאוד את החשיבה הישרה של אלירן, ובעצם את הבחירה המוצלחת שעשה אלישע.
הוא לא קיבל "יס-מן" שיהנהן אחרי כל משפט, הוא קיבל שותף שיסתכל על האירועים מבחוץ ויוכל לתת לו נקודות מבט אחרות.

הסיפור הצליח לגרום לנו להזדהות עמוקות עם אלישע וקוצר הרוח שלו, והלחץ מהשעון שמתקתק.
גם אנחנו בלחץ :)

דבר אחד לא מובן לי לאורך הסיפור.
אין לשוטרים בתפקיד לחצן מצוקה?
הוא עולה לגג. יש לו כפתור שהוא יכול להזעיק עזרה תוך שניות?
וזו שאלה שעלתה לי גם בפרק שהוא פורץ לבית של עמיקם.
זה שהוא אומר לאלירן לעלות אחרי 10 דקות, יכול להיות מאוחר הרבה יותר מידי..
יש לשוטרים מכשיר קשר, אבל הוא לא נושא אותו עליו (זה כתוב בקצרה היכנשהו, אני אחפש אחר כך), משום שהחקירה שלו חשאית. בבית של עמיקם, בתחילה הוא לא רצה להזעיק עזרה - כי זה היה גורם להרבה בלגן שלא היה מאפשר לו להמשיך לעבוד, וכשהוא כבר היה בסכנה - עזרה לא הייתה מספיקה להגיע בזמן.
אני אשתדל לחדד את זה יותר בהמשך.
עוד דבר, לגבי מי יישאר בחדר. אני במקום אמיר הייתי לוקחת את המחשב ויוצאת לעבוד עליו במקום אחר, שבו יש עוד אנשים.
אף אחד לא ישאל שום דבר על אמיר, שהוא איש המחשבים של התחנה..
אבל הוא יהיה במקום מוגן.
גם את זה כתבתי, אולי לא מספיק בפירוש.
הוא לא מעוניין להשאיר את החדר ריק, מחשש שאולי יש שם ראיות יקרות שיילקחו. מנקודת הראייה שלו, אין סיכון בטיפוס על גג בניין התחנה, למרות כל מה שהוא עבר.
(הייתי ממש בלחץ כשהוא עלה לבד)
זו התכלית.
תודה על הביקורת. חשוב לחדד כל הזמן נקודות רופפות.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ואוווווווווו אז האמת שזה הסיפור שאני הכי אוהבת כאן וכבר ממזמן אני קוראת אותו ורק בשבוע האחרון הצטרפתי לקהילת כתיבה כך שחוץ מלייקים לא יכולתי להגיב אז עכשיו אני מגיבה על כלללללללל הסיפור והוא פשוט סיפור אדיר שכשאני קוראת פרק ארוך אני לא שמה לב והוא נגמר לי זה סיפורים שאני אוהבת

תודה ומחכה לפרקים הבאים
תודה רבה!
כל קורא הוא נכס, אבל קורא שמורשה להגיב, לתת ביקורות או שבחים - הוא נכס מניב.
הסיפור הזה עומד על התגובות של הקוראים. זה אף פעם לא נמאס, ואף פעם לא מטריד.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
בעקבות המתקפה על האתר, נמחקו כל ההודעות האחרונות, לרבות הפרק האחרון (הוא עלה בליל חמישי אחרי שתיים בלילה, אז מבחינה טכנית - זה נחשב חמישי).
מיד יועלה הפרק מחדש.
אני מתנצל בפני אלו שכתבו הודעות שלא ראיתי, או שכתבו הודעות שעברתי עליהן והבטחתי לעצמי לתת להן תשובה, ועכשיו הן אינן לפניי.
בכל מצב, תודה לכולם!!! ואל תפסיקו.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
41

הארכה.

מדהים היה לראות את עורך הדין המושחז, בעל הביטחון העצמי, האיש שמעולם לא פספס הזדמנות לזרוק עקיצה מרומזת או משפט מחץ פוגעני, כשהוא בעמדת נחיתות כה בולטת.

מוזר היה לראות את ההבעה המפוחדת שעל פניו. את גופו רועד באימה. את בגדיו היקרים מרושלים ורטובים.

למשך רגעים ספורים, הרשה אלישע לעצמו להתענג על תחושת הניצחון. ברור היה לו שמדובר ברגע נדיר, אירוע שמעטים מסוגו אירעו לאורך הקריירה שלו, בוודאי בהתחשב באופי המקרי שבו הצליח ללכוד את עורך הדין.

עם זאת, ברור היה לאלישע – שהוא מוכרח לפעול מיד, לנצל את הסיטואציה. מתנה כמו זו שניתנה לו, בלי שום ציפייה ובלי שום תכנון, היא חסרת תקדים. אסור לו לשגות, אין לו מרווח פעולה. הוא מוכרח להצליח בניסיון הראשון, כי הזדמנות שנייה – כנראה לא תשוב אי פעם.

רגעי ההלם הראשוניים של עורך הדין חלפו מהר, מדי מהר, והעובדה שגם אלישע עדיין לא התאושש – מנעה ממנו לפעול בזמן. אל מול עיניו של אלישע, נראה עורך הדין כמי שהבין סוף – סוף מי ניצב מולו, ובאותו הרגע הבין אלישע – באיחור יחסי, שלא ממנו חשש עורך הדין. לא בגללו הייתה ההבעה המפוחדת על פניו. הוא חשש מפני אויב אחר, אויב שכנראה היה הרבה יותר נורא מאלישע, הרבה יותר מאיים מאלישע. הוא חשש לחייו, וזו הסיבה לכניעה המוחלטת ששידר עד לרגע זה.

ההבנה גרמה לאלישע לאכזבה מסוימת, אולם הוא עדיין היה רחוק מלחשוב על נסיגה. יחשוב עורך הדין מה שיחשוב, בסופו של דבר – העליונות היא אצל אלישע, ובמוקדם או במאוחר תחדור ההבנה הזו גם אל מוחו האטום של עורך הדין. כעת, ידע אלישע, הוא מוכרח להתחיל בפעולות ראשוניות של חקירה. כל רגע שחולף, מקטין את הסיכויים שלו לדלות מעורך הדין מידע מועיל.

ידו השמאלית של אלישע נותרה גבוהה, יציבה, אוחזת באקדח כשהוא מכוון לראשו של עורך הדין. עיניו של אלישע סרקו את הופעתו של עורך הדין, על פניו הבעה מדומה של שלווה. בסקירה המהירה, קלט אלישע כמה פרטים שהיה בהם כדי להוסיף סימני שאלה על אודות הסיטואציה כולה. כמו שזה נראה כרגע, ליאוניד לא בילה את היום האחרון במשרד ממוזג. הוא היה מלוכלך ורטוב, בגדיו היו מוכתמים בכתמים שאלישע התקשה להבין כיצד הם נוצרו, וההבעה על פניו הייתה מיוסרת – למרות שברור היה שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא סובל.

״עם מי דיברת?!״ פתח אלישע מיד, בלי מילות הקדמה.

על פניו של עורך הדין עלה חיוך מתריס. זו לא הייתה הצגה. זו הייתה תגובה טבעית, תגובה שהיא חלק מאישיותו של האיש. ״פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בנימה המתגרה שאלישע למד להכיר ולתעב, אולם הפעם – היה קולו חלש מעט. ״באמת שאלתי איפה אתה״. המשיך ליאוניד, מעיף תוך כדי דיבור מבטים חטופים אל קנה האקדח שמכוון היישר אל פניו. ניכר היה שהקירבה ללוע כלי הנשק מטרידה אותו, ועם זאת - הוא לא נראה כמו מי שחרד לחייו.

אלישע עטה על פניו הבעה נוקשה. ״עם מי דיברת?!״ שאל שוב.

עורך הדין שילב את ידיו, גופו נסמך עדיין על המעקה. ״עם אחותי...״ הוא השיב בנימה צינית. ״היא הזמינה אותי לארוחת ערב מחר. אתה רוצה להצטרף?!״

לאלישע לא הייתה סבלנות למשחקים של עורך הדין. ״אני שואל אותך שוב, ובפעם האחרונה,״ הוא אמר בנימה מאיימת. ״עם מי דיברת?!״

עורך הדין לא התרשם במיוחד מנימת דיבורו של אלישע. ״אני עונה לך שוב,״ הוא אמר, מפריד בין המילים – כאילו הוא משוחח עם ילד קטן. ״דיברתי עם אחותי. היא הבטיחה להכין פירושקי. אתה מכיר פירושקי?! – היא עושה את זה מושלם, הכי קרוב למתכון של אמא שלי״.

אלישע לא מצא עניין בבליל המלל. ברור היה לו שעורך הדין מנסה למשוך זמן, לקנות עוד כמה רגעים. מנקודת מבטו של אלישע - הדיבורים המיותרים שמשמיע עורך הדין, הם בסך הכול הסוואה לפעילות שמתחת לפני השטח – ולכן הם אינם ראויים כלל להתייחסות. נראה שעורך הדין, למרות ההבעה המשועשעת שעל פניו, עסוק כל העת בחשיבה קדחתנית, והוא מנסה ללא הרף למצוא מוצא שימלט אותו מהסבך.

למרות שלאלישע היו שאלות רבות, ולמרות שהרצון הטבעי שלו דחק בו לדלות מעורך הדין גרסה ראשונית – עוד לפני שיהיה לאיש החמקמק די זמן לבנות לעצמו גרסה חלופית, בסופו של דבר – הבין אלישע שבסיטואציה הנוכחית, כאשר הוא ועורך הדין שוהים לבדם בגג החשוך, כל רגע שעובר – מגביר את הסיכון להפתעות שעלולות לגרום לו לאבד את ההישג החשוב כל כך.

כשהאקדח אחוז עדיין בכף ידו השמאלית, שלח אלישע את ידו הימנית אל מאחורי גופו, ממשש את חגורת מכנסיו. כשחשו אצבעותיו במגע מתכת קריר - הוא הפעיל מעט כוח, מנתק צמד אזיקי מתכת מן התושבת בה הם היו תלויים. ״מכוח תפקידי כקצין משטרה,״ הוא אמר בקול יבש, מקווה בכל ליבו שהוא אינו עושה טעות. ״אני עוצר אותך להמשך בירור. תוכל, כמובן, להתייעץ עם עורך דין, אם כי – אני מעריך שלא תעשה זאת...״

על פניו של עורך הדין עלתה הבעה משועשעת. ״פקד בוסקוביץ׳,״ אמר תוך כדי גיחוך. ״תן לי להזכיר לך אם שכחת. אני עורך דין, אתה לא יכול לעצור אותי סתם ככה. אתה צריך אישור מהממ״ז או מראש אח״ם, ואם אני קורא נכון את ההבעה שהייתה לך על הפרצוף כשראית שאני כאן – אני מניח שלא דאגת לעצמך לאחד כזה...״

אלישע חייך חיוך מקסים. ״צר לי לדווח לך,״ הוא אמר. ״אבל העבירה שאתה חשוד בה – מאפשרת לי לעצור אותך בלי שימוש בצו מעצר, ובלי שום אישור מאף גורם. לרוע מזלך, אתה חשוד בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, ואני לא צריך לומר לך את ההשלכות״.

עורך הדין כיווץ את גבותיו. ״רצח בנסיבות מחמירות?!״ הוא שאל, ולמרות שניסה לשמור על ההבעה המתריסה הקבועה שלו – קשה היה שלא להבחין שהוא מוטרד. ״אתה מתכוון לפברק נגדי איזו עלילה מטורפת?!״ הוא המשיך, קולו הרבה פחות בטוח ממה שהיה לפני כן. ״אני לא מבין מה ייצא לך מזה. שנינו יודעים שאני לא חשוד בשום דבר, אני אצא ממעצר הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב, ואתה יודע שאני לא אוותר לך על זה. אתה תחטוף תביעה אישית ממני, עם דרישה לפיצויים, ועם הוכחת נזק!״

תגובתו המתגוננת של עורך הדין הייתה בלתי צפויה, ואלישע התקשה להבין האם היא נובעת מתוך חשש ממשי מאפשרות של מעצר, או שמא מדובר בעוד מניפולציה שתכליתה למשוך זמן. כך או כך, ברור היה לאלישע – שמעצר הוא הכלי היחיד העומד לרשותו. הוא עטה על פניו הבעה אטומה, הבעה שתכליתה להבהיר לעורך הדין שהוא רציני בכוונותיו. ״מספיק עם המשחקים,״ אמר קצרות. ״אתה נמצא ברגעים אלו בזירת פשע פעילה, שיש לי יסוד סביר להניח – שממנה פעל לפני שעות ספורות פושע לא מזוהה, שלכאורה רצח בדם קר קצין משטרה. אתה מדבר איתי על תביעות ועל פיצויים, אבל אתה יודע יפה מאוד – ששום תרגיל לא יועיל לך במקרה הזה. אתה נמצא בזירת הפשע – ועוד לא נתת לי הסבר הגיוני מה אתה עושה כאן. אתה מסרב לשתף פעולה, אתה מנסה להלך עליי אימים. אני לא צריך לספר לך, אבל יש לי את מלא הגיבוי מאחוריי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה. עכשיו – תושיט ידיים, אחרת זה יהיה בכוח, וזה לא יהיה רק אני״.

איכשהו, באופן בלתי מוסבר, נראה שדבריו של אלישע ערערו את הביטחון העצמי של עורך הדין. מוזר היה לגלות שההודעה על המעצר – הודעה שאמורה הייתה להיות די צפויה בהתחשב בנסיבות, השיגה תוצאות הרבה יותר אפקטיביות מאלו שהושגו באמצעות האיום בכלי הנשק. ההבעה המשועשעת של עורך הדין התחלפה בסבר פנים רציני, שאלישע לא הורגל אליו. ״אתה טיפסת פה על חתיכת עץ!״ הוא פלט, ומנימת קולו נעדרה הציניות הקבועה. ״תתאפס על עצמך,״ הוא המשיך. ״אתה בנית לך פה סיפור מטורלל. אין לי מושג מה אתה מחפש פה ואחרי מי אתה רודף, אבל אני עורך דין! אתה גומר לעצמך את הקריירה, חתיכת מטורף!״

ניכר היה שעורך הדין לחוץ, והעובדה הזו – לא רק שלא גרמה לאלישע לחשוש מפניו, אלא היא אף חיזקה אצלו את התחושה שהוא פועל כשורה, ושכנעה אותו להתבצר בעמדתו. ״תושיט ידיים,״ הוא חזר שוב, קולו יבש, חסר רגש והבעה.

עורך הדין נראה כמי שמתקשה להשלים עם המציאות. ״תקשיב רגע, פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בנימה שונה, מתחנפת, שאלישע מעולם לא שמע אותו משתמש בה. ״אני מתנצל על זה שעשיתי ממך צחוק, אבל בבקשה – אל תיקח את זה כבד מדי. בסך הכול – אנחנו חלק מאותה מערכת. פעם אתה מנצח, פעם אני. לא צריך לקחת דברים ללב. גם אתה זורק לי מדי פעם מילים לא מנומסות, ואני – כמו שאתה רואה, לא לוקח את זה קשה. אני מבין שנמאסתי עליך, אני מבין שרצית ללמד אותי לקח, ובינינו – השגת מה שרצית. אתה יכול להיות מרוצה. אני מתנצל על זה שניסיתי לשגע אותך, והנה – אני שם את הכול על השולחן. הטלפון ההוא – זאת לא באמת הייתה אחותי. אין לי בכלל אחות בארץ, ואת הפירושקי שאמא שלי הייתה מכינה – אפילו החתולים לא היו מוכנים לאכול. עכשיו, אחרי שהשתווינו – בוא נדבר כמו בני אדם. בוא נעזוב את כל השטויות, חבל על האנרגיות שלנו. תאמין לי, לא תרוויח כלום אם אני אהיה זרוק לילה בתא מעצר, ואני לא ארוויח כלום מזה שתחטוף על הראש מהקפטנים שלך. בוא נפתח דף חדש, ננהל שיחה מתורבתת של עורך דין ושוטר. אני אספר לך כל מה שאני יכול, למעט מה שתחת חיסיון, וניפרד כידידים...״

ההתנהגות של עורך הדין הייתה כל כך לא אופיינית, עד שאלישע התקשה למצוא לה הסבר שיהיה בו כדי להניח את הדעת. הוא אמנם הכין את עצמו מראש לתגובות מניפולטיביות מצד עורך הדין, אולם מהיכרותו עם האיש – הוא ציפה להתנהגות שונה לחלוטין. הוא היה מוכן לקראת איומים מרומזים, תשובות ציניות ומתישות, ואפילו ציטוטים מתוך פסקי דין – שליאוניד היה בקי בהם בדייקנות מעוררת השתאות. כל אלו, היו התנהגויות אופייניות לליאוניד, התנהגויות שעשויות היו להקשות על אלישע לפעול. אולם התנהגות כמו זו שבחר ליאוניד – הייתה תמוהה, וכלל לא התאימה לדמות שאלישע הכיר. החנפנות, הנאיביות המעושה, הכניעה המוחלטת, כל אלו – היו תכונות שאלישע מעולם לא היה מעלה על דעתו לפגוש באיש שממולו, ואיכשהו – היה בכך כדי לערער את הביטחון המוחלט שלו, ולשאול את עצמו שוב – האם הוא קורא נכון את הסיטואציה, והאם נעלמו ממנו פיסות מידע קריטיות.

האפשרות שעורך הדין מדבר מתוך כנות אמיתית, לא עלתה לרגע במחשבתו של אלישע. עם זאת, הוא בהחלט התלבט בשאלה – האם החשש של ליאוניד מפני מעצר הוא חשש אמיתי, או שהכול חלק מהצגה אחת גדולה – כאשר המטרה אליה מכוון עורך הדין, היא בדיוק הפוכה ממה שהוא מציג כלפי חוץ.

הבלבול הפתאומי של אלישע גרם לו להשתהות רגעים ארוכים, מתוך מחשבה על אופי התגובה הרצויה מבחינתו. הוא אמנם לא ויתר על הכוונה שלו לבצע את המעצר, אולם כעת – היה קול בתוכו שקרא לו להשהות באופן זמני את ביצוע ההחלטה, מתוך מחשבה ששיחה קצרה כעת עם עורך הדין – עשויה להיות מועילה הרבה יותר משעות ארוכות של חקירה מאוחר יותר.

עוד לפני שגיבש תשובה מתאימה, צלצל מכשיר הטלפון שלו בכיס מכנסיו, והוא הרשה לעצמו לפלוט נשיפה של הקלה. המתקשר האלמוני, חסך ממנו את הצורך להגיב מידית. הוא שלח את ידו הימנית לכיס מכנסיו, מוציא את מכשיר הפלאפון שלו, מגביה אותו כך שמצד אחד – יוכל לראות מיהו המתקשר, ומצד שני – יישמר קשר העין בינו לבין ליאוניד.

על הצג הופיע השם ׳אלירן בוסקילה׳, ואלישע העריך שהוא מתקשר כדי לוודא שהכול כשורה. באמצעות הבוהן של ידו הימנית, החליק אלישע על הצג, מצמיד את הטלפון לאזנו. ״היי אלירן,״ הוא פלט מיד, נמנע מלהוסיף מילות נימוס מיותרות. ״תעדכן אותי בבקשה״, ביקש.

מן העבר השני של הקו נשמע קולו של אלירן, ואלישע קלט מיד שהוא נסער. ״תקשיב, בוסקו,״ פתח אלירן, מילותיו מהירות. ״דיברתי עכשיו עם נציג של בית החולים. מסתבר שהגופה של עמיקם נלקחה״.

עיניו של אלישע התעגלו. ״נלקחה?!״ הוא שאל, מתקשה להבין את משמעות המילה. ״מה זאת אומרת?! מי לקח אותה?!״

״הם לא יודעים,״ השיב אלירן מיד. ״זה כמובן מחשיד, אבל עשיתי בדיקה – וממה שנראה לי, אלו לא היו אנשי עולם תחתון או משהו כזה. מהבירור הראשוני שלי זה נראה כמו משהו רשמי. אלו היו שני בחורים, היו להם תעודות מטעם משרד ראש הממשלה – אבל הם סירבו להזדהות בשמם, והם גם לא הסכימו לומר מאיזה ארגון הם...״

הכעס של אלישע התלקח בשבריר שנייה, תחושה של חמימות הציפה את כולו. ״תעודות זה לא הוכחה לכלום,״ הוא הגיב בנימה זועמת. ״בכל חנות של מזכרות, אתה יכול להנפיק איזו תעודה שבא לך, עם איזה כיתוב שתבחר. אתה רוצה לומר לי שבית החולים שחרר ככה את הגופה? בלי לברר עם המשטרה? בלי לבדוק עם הגורמים המוסמכים?!״

אלירן שמר על קור רוח, למרות התגובה האמוציונלית של אלישע. ״תקשיב עד הסוף,״ הוא ביקש. ״אני מבטיח לך ששאלתי את כל זה...״

״נו,״ האיץ אותו אלישע. ״דבר מהר, אני באמצע הליך של ביצוע מעצר...״

אלירן השמיע קול מופתע, אולם לרווחתו של אלישע – הייתה בו יכולת איפוק, והוא נמנע מלהמטיר על אלישע שאלות. ״לפי מה שהבנתי,״ הוא מיהר לומר, ״שני הגברים שהוציאו את הגופה – באו בליווי של נציג מטעם המשטרה. ביררתי מי הבן אדם, והוא לא משלנו. הוא בכלל קצין מאח״ם, והקשר שלו לכל הסיפור מעורפל לגמרי״.

תחושת הזעם של אלישע התגברה מרגע לרגע. ״איך קשורים לכאן אח״ם? הוא שאל בתסכול. ״למה אין תיאום בין היחידות? איך מצפים מאיתנו לעבוד, אם יש אלף ואחת ידיים שבוחשות בקדרה המטונפת הזאת?!״

אלירן נאנח. ״אני חושב שמבחינתם, אנחנו אלו שלא צריכים להתעסק בחקירה״. הוא הגיב, ואלישע – שבימים כתיקונם היה מעריך אותו על היושר האמיץ שלו, לא היה מסוגל לחוש דבר מלבד כעס על מה שנדמה בעיניו כחוסר מחויבות לצוות.

״אל תנסה להצדיק אותם,״ הוא תקף. ״הם אולי שוטרים בכירים יותר ממני וממך, אבל הדבר האחרון שמעניין אותם – זה חקר האמת. יש להם יכולות שאף פעם לא יהיו לנו, אבל בינתיים - לא ראיתי מהם שום פעולה בשטח. בינתיים, אני זה שיצאתי וסיכנתי את החיים שלי. אני התמודדתי מול מטורפים חסרי מעצורים. לא ראיתי את הקצינים של ׳חקירות מיוחדות׳ מגבים אותי, למעשה – לא ראיתי אותם בכלל. הדבר היחיד שהם הצליחו בו עד עכשיו, זה הסילוק של כל מי שיכול היה לעזור, כך שאף אחד לא יתחרה בהם. הם הכריחו את אפרים להיעלם, הם קשרו לי את הידיים – ולא הותירו לי ברירה אלא לעבוד לבד, כך שבמקום שברגעים אלו יסתובבו יחידות שלמות במרדף אחרי המטורפים שתקפו אותי, אני צריך להטריד את עצמי בשאלה – איך הם יגיבו כשיבינו שעשיתי את העבודה שלי, והאם אני אחטוף סתם הדחה זמנית – או יותר מזה״.

אלירן היה המום מהמתקפה. ״בסדר, אלישע,״ הוא ניסה להרגיע. ״לא ניסיתי להכריע עם מי הצדק כאן. רק הסברתי איך זה נראה מהצד שלהם. בכל אופן, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול. יש לי קשרים באח״ם, כך שהצלחתי להגיע לשם של הקצין ההוא. קוראים לו שלמה כגן – אבל החברים שלו קוראים לו ׳קרמבו׳. אני מנסה ליצור אתו קשר, אבל בינתיים הוא לא זמין...״

אלישע חש תחושה של עייפות מתפשטת באבריו. הוא לא היה מוכן לעוד התפתחויות נוספות, והקושי להכיל את כל הפרטים יחד – רק התגבר מרגע לרגע. ״עבודה טובה, אלירן,״ הוא החמיא. ״תעדכן אם יהיה חדש״.

השיחה נותקה, ואלישע שב באחת אל הסיטואציה המורכבת שלפניו, ואל ההתלבטות שעדיין לא נפתרה. עיניו של ליאוניד הביטו בו בציפייה, כאילו היה אלישע השופט שעתיד להכריע את גזר דינו. הוא נראה היה אומלל, אבל לאלישע לא הייתה טיפה של רחמים כלפי האיש. בליבו גמלה ההחלטה – לנסות ולהפיק מן הסיטואציה את המיטב, למרות הסיכון שבדבר. כל עוד יש סיכוי, אפילו זעיר, שעורך הדין ייכשל בלשונו ויפלוט מידע מפליל על עצמו או על לקוחותיו – הרי שמשתלם ליטול את הסיכון, שגם הוא אינו כה גבוה – בהתחשב בעובדה שמדובר בבניין תחנת המשטרה, ובזה ששני שוטרים בבניין מודעים למיקום שלו.

״מה אתה עושה כאן?!״ שאל אלישע בפתאומיות, מנסה לערער את עורך הדין, למנוע ממנו לחשוב על תשובה.

״אני מייצג לקוח״. השיב עורך הדין בלי להשתהות אפילו רגע אחד. ״הנחקר שלך, שמשון מלכיאלי, הוא לקוח שלי. הוא עומד להשתחרר. הגעתי כדי לפקח על התהליך, לראות שהכול מתנהל כמו שצריך״.

על פניו של אלישע הופיעה הבעה לועגת. ״זה הכי טוב שלך?!״ שאל בנימה משועשעת. ״אתה מצפה ממני להאמין שבאת לכאן רק כדי להסביר ללקוח שלך – אם אפשר לקרוא לו ככה, איך למלא טפסים?!״

ליאוניד נענע את ראשו. ״לא בדיוק״. השיב. ״הלקוח ששילם לי על הייצוג של מלכיאלי דרש את זה ממני כתנאי בעבור התשלום. ראיתי שזה חשוב לו, אז הסכמתי. אני מסכים איתך שזה מיותר, וגם הבעתי את דעתי בפני הלקוח שמימן את ההוצאות. לצערי הוא התעקש, ולכן אני נרטב כאן בגשם במקום לישון באשדוד, בבית שלי״.

ניצוץ של הבנה התלקח במחשבתו של אלישע. הוא עדיין היה רחוק מלהאמין לעורך הדין, אבל משהו באופן בו השיב ליאוניד לשאלה – גרם לאלישע לחשוב שייתכן ודווקא כאן – בוחר עורך הדין לספר את האמת, מהאינטרסים שלו. אם אכן נכונה ההשערה, הרי שבמחשבתו של אלישע החלו להתגבש פיסות מידע שונות, לכדי הבנה ראשונית בעניין הנסיבות בגללן נשלח ליאוניד אל תחנת המשטרה, ובנוגע לזהותו של הלקוח – שליאוניד לא אמר את שמו.

״הלקוח שלך,״ פתח אלישע שוב בשאלה, מנסה לתקוף את ליאוניד מכל כיוון – כך שהוא לא יוכל לחזות את השאלות ולהכין להן תשובות מראש. ״זה שמימן את הייצוג של מלכיאלי, האם אתו דיברת בטלפון עכשיו?!״

ליאוניד הטה את ראשו הצידה. ״אני מצטער,״ אמר. ״אבל אני לא יכול להגיב על זה. יש ללקוח שלי אמון מלא בכך שלא אחשוף שום פרט על אודותיו לאחרים״.

אלישע יכול היה להתעקש, אבל הוא העדיף להמשיך ולשאול שאלות אחרות. בסוף, הבטיח לעצמו, הוא יחזור לכל נקודה שנותרה עמומה – ויעשה הכול כדי להשלים את הדברים שהעדיף ליאוניד לשמור לעצמו. ״למה עלית לגג?!״ בחר אלישע לשנות לגמרי נושא.

״כדי לשוחח עם הלקוח שלי,״ השיב ליאוניד, וגם הפעם - נאמרה תשובתו בלי רגע של השתהות. ״הייתי צריך מקום שקט, נסתר, כי הלקוח שלי לא נותן אמון במשטרה – והוא דורש ממני לשוחח אתו ממקומות סטריליים בלבד״.

אלישע הוריד את ידו השמאלית האוחזת באקדח, מאפשר לדם לזרום לאצבעותיו. כלי הנשק עדיין נותר מוכן בידו, אולם הוא העריך שלעת עתה – אין לו צורך להמשיך ולהחזיק אותו במצב של מוכנות לירי. גם כך, הסיכוי שיתפתח מול עורך הדין מצב שיכריח אותו להשתמש בנשק – שואף לאפס.

״הלקוח שלך,״ המשיך אלישע אל השאלה החשובה ביותר מבחינתו. ״זהו נמרוד גואטה, אני צודק?!״

ליאוניד משך בכתפו. ״אני לא יכול לאשר ולהכחיש דבר על אודות הלקוח שלי,״ השיב בהתחמקות.

הפעם, לא היה אלישע מוכן לקבל את הניסוח המעורפל. ״אתה דיברת עם גואטה!״ הוא ספק שאל, ספק קבע. ״אמרת לו שיש משהו שלא תוכל לעשות. מה זה היה?! מה הוא דרש ממך?!״

הלחץ ניכר על פניו של ליאוניד. ״אני לא יכול למסור לך פרטים על השיחה שלי עם הלקוח שלי״, הוא אמר שוב, ״וכמובן שאני לא מאשר או מכחיש שום דבר שאמרת בנוגע לזהות של הלקוח שלי״.

אלישע התקרב חצי צעד, מקפיד עדיין לשמור על מרחק בטוח מעורך הדין. ״אתה דיברת עם גואטה!״ הוא חזר שוב, מצחו מכווץ במחשבה. התחושה שלו הייתה, כאילו רסיסי המידע שצפו במחשבותיו עד לאותה העת – התגשמו והיו ליחידה אחת בנויה היטב, יחידה אחת מגובשת מספיק כדי להשתמש בה מול עורך הדין.

״אתה אמרת ללקוח שלך, גואטה, שאתה לא מוכן לעשות את זה,״ חזר אלישע. ״הוא דרש ממך לעשות משהו – שהיית פחדן מדי כדי לעמוד בו. מה זה היה?! מה הוא דרש ממך?!״

ליאוניד שתק. על פניו הייתה הבעה אטומה. ברור היה שהוא מתכוון לעמוד בדיבורו, ולא לאשר או להכחיש דבר בעניין.

עיניו של אלישע הביטו היישר אל פניו של ליאוניד, שמיהר להשפיל את ראשו. ״אתה התבקשת לפגוע במלכיאלי, נכון?!״ הציג אלישע את ההשערה שלו, השערה שנראתה לו מבוססת דיה בהתחשב באופן בו התנהלו האירועים. ״זו הסיבה שגואטה רצה אותך כאן. הוא הפך את העולם בשביל לשחרר את מלכיאלי, כי הוא חשש מפניו. מלכיאלי היה עד לאירוע שעשוי להפליל את גואטה, וגואטה קיבל החלטה לסלק אותו מהדרך. הוא ציפה שאתה – עורך הדין שלו, תעשה בשבילו את העבודה השחורה. עד כאן אני צודק?!״

למשך שבריר שנייה, שררה דממה. לאחריה השיב ליאוניד: ״אני כאן כדי להגן על מלכיאלי. אני כאן כדי לנהל הליך תקין של שחרור ממעצר. כל השאר – אלו קונספירציות שאני מסרב לשתף איתן פעולה. אין לזה קשר לשום דבר, מלבד ניסיון להפליל את אחד מהלקוחות הגדולים שלי...״

אלישע התרתח באחת. ״אל תמרח אותי!״ הזהיר. ״אתה חושב שאני לא יודע שגואטה הוא הלקוח היחיד שלך כבר שנים ארוכות?! אתה חושב שתוכל להתחמק ממני עם אמירות נבובות ועם ניסוחים מתפתלים?! אני דורש ממך להשיב עכשיו – ברגע זה, על האמת. האם קיבלת הוראה מנמרוד גואטה לחסל את מלכיאלי? האם זו הסיבה שבחרת לך מקום כל – כך מרוחק ומבודד לשוחח ממנו?!״

עורך הדין לא השיב.

התחושה של אלישע הייתה מעולה. ניכר היה ששאלותיו לוחצות על עורך הדין במקומות הנכונים, והוא המשיך להלום באיש שממולו, לרוקן אותו מכל הגנותיו. ״כשהגעתי לכאן,״ פתח אלישע בשאלה נוספת, ״ראיתי שאתה נורא חושש. אתה חשבת שאני מישהו אחר, נכון?! חשבת שאני אחד מהאנשים של גואטה, חשבת שאני כאן כדי לחסל אותך. כשראית שזה אני, נרגעת. ידעת שאתה לא בסכנת חיים. אני צודק?!״

ליאוניד הגיב, אולם ניכר היה שהוא לא התכונן אל השאלה, כך שלא הייתה לו תשובה מוחצת. ״אתה אף פעם לא הפחדת אותי,״ השיב בקול רפה, תשובה מתחמקת - שקשה היה להבין ממנה האם הוא מאשר את השערתו של אלישע, או שהוא חולק עליה ומסביר אחרת את הסיבה שלא חשש מאלישע.

תחושת התרוממות רוח התפשטה בגופו של אלישע. ניכר היה שעורך הדין איבד את הריכוז ואת החדות שלו, ואלישע חש שזה הזמן להלום בברזל, להוציא ממנו את התשובות הגדולות שהוא מסתיר עדיין בעקשנות. ״תסביר לי,״ המשיך אלישע – הפעם מכיוון אחר. ״למה אתה כל כך חושש ממעצר?! אתה חושב שאם תיעצר יהיה קל יותר לגואטה ללכוד אותך?!״

ליאוניד נענע בראשו. ״אני לא חושש מהמוות,״ הצהיר, הצהרה שנשמעה לאלישע די נלעגת, בהתחשב בחרדה הנוראה שבה לקה האיש לפני כן, חרדה שדי היה ברחש קל של דריכת כלי נשק כדי לגרום אותה. ״הסיבה היחידה שאני לא רוצה להיות במעצר״, המשיך ליאוניד, ״היא שיש לי הרבה עבודה. אני צריך עוד לסיים עם מלכיאלי כמו שהתחייבתי ללקוח שלי...״ הוא השתהה רגע, כנראה משום שקלט איך עשויים דבריו להתפרש בעקבות החשדות שהעלה אלישע. ״אני מתכוון כמובן להשלמת הליך השחרור,״ מיהר להבהיר. ״הלקוח שלי מצפה שאני אשלים את החלק הזה בהסכם בינינו, ואני לא רוצה לאכזב אותו. אין לזה שום קשר לכל מה שדיברת שם, ואני בטח לא מאשר כלום מכל זה״.

אלישע לא התרשם במיוחד מהאמינות של התגובה האחרונה, וגם אם היא הייתה נכונה – אין זה סותר את ההשערה שלו, ואולי אפילו מחזק אותה. נראה שגואטה הצליח להלך אימים על ליאוניד, עד שעורך הדין חש מחויבות גבוהה מאוד לבצע כל מטלה אחרת שהוטלה עליו, מחשש שגואטה יאבד את סבלנותו ויחליט על הפעלת ענישה כלשהי – מה שבדרך כלל עשוי להסתיים באיבוד אי אילו איברים חיוניים במקרה הטוב, או במוות - במקרה הפחות טוב. אם נכונה השערתו, הרי שעורך הדין נמצא כרגע במצב מאוד לא פשוט, אחרי שסירב להוראה ישירה של הבוס שלו, כאשר הוא אינו יודע האם מתח את החבל יותר מדי והוכרז כיעד לחיסול - או שעדיין לא נחצו כל הקווים האדומים. ההבנה הזו הצליחה להסביר מדוע היה ליאוניד חרד כל כך מהמחשבה שייעצר, ובהנחה שהיא נכונה – הרי שאלישע גילה את מנוף הלחץ האפקטיבי ביותר על עורך הדין, שבשימוש נכון וזהיר – עשוי לגרום לאיש לפלוט את סודותיו הכמוסים ביותר. כמו שזה נראה כרגע, הפעולה היחידה שנדרש אלישע לבצע – היא זו שתכנן מלכתחילה, וזו שהייתה צפויה ביותר בהתחשב בנסיבות. הוא נדרש רק לדבוק בתוכנית המקורית שלו, ולהמשיך את הליך המעצר. כל השאר -אמור לקרות מאליו.

אלישע טלטל את ידו הימנית, האוחזת באזיקי המתכת. ״יפה מאוד,״ אמר בנימה קרה. ״סיפרת לי הרבה על כלום ושום דבר. עכשיו, תושיט בבקשה ידיים. ותעשה את זה מהר״.

כמו שצפה אלישע, הדרישה הטריפה את עורך הדין. ״נתתי לך את הכול!״ הוא הגביה את קולו בזעם. ״מה אתה עוד רוצה, לשתות לי את הדם?! תרד ממני כבר, טפיל!״

אלישע השליך לעברו את אזיקי המתכת, ואלו נפלו על הקרקע למרגלותיו, משמיעים צלצול קולני. ״תתכופף בבקשה ותאזוק את יד ימין שלך״, הורה אלישע, תוך כדי שהוא מניף שוב את ידו השמאלית האוחזת באקדח, ומייצב את קנה כלי הנשק מול עיניו של עורך הדין. ״זוהי האזהרה האחרונה שלך,״ המשיך אלישע. ״אם לא תעשה כמו שאמרתי – לא תהיה לי ברירה אלא להזעיק עזרה. תאמין לי, אתה תעדיף לאזוק את עצמך. אף אחד לא יתנהג בעדינות עם היד הימנית שלך...״

לרגע אחד רכן ליאוניד קדימה, באופן שגרם לאלישע לחשוב שהוא מתכוון לבצע את הדרישה. אולם אז, כשהוא בתנוחה מוזרה של חצי כריעה, הוא כנראה נמלך בדעתו והזדקף. ״תקשיב,״ אמר בבהילות. ״יש לי הצעה בשבילך. הצעה שלא תוכל לסרב לה״.

על פניו של אלישע עלתה הבעה שבעת רצון. הוא הרשה לעצמו לשלב את ידיו, מקפיד להשאיר את כף ידו בתנוחה שתאפשר לו לכוון מחדש את כלי הנשק תוך שבריר שנייה. ״אני מקשיב,״ אמר בנימה אדישה, כזו שלא העידה על שמץ התעניינות. ״אם כי,״ המשיך מיד בנימה מתרה, ״אני מקווה מאוד - בעיקר לטובתך, שאתה לא מתכנן להמשיך עם מה שהתחלת, ולבזבז עוד מהזמן שלי. תאמין לי, אני לא במצב רוח לזה עכשיו, אז תהיה מהיר ותכליתי״.

ליאוניד הטה את ראשו לעבר אלישע, כאילו ניסה לצמצם את המרחק ביניהם. ״שמעתי מה שדיברת עם חבר שלך,״ הוא אמר בקול חרישי, כאילו יש עוד נוכחים בסביבה שעלולים לשמוע את השיחה. ״שמעתי שהדרגים הגבוהים מגבילים אותך, מפריעים לך לעבוד. בקיצור, אני חושב שאני יכול לעזור לך בזה. יש לי קשרים בפרקליטות, יש לי חברים בכל מיני מקומות... תשחרר אותי, ואני נותן לך את המילה שלי – אתה תקבל מה שתרצה, איש לא יוכל לעמוד בדרך שלך...״

ההצעה של עורך הדין, הצליחה לגרום לאלישע לחייך חיוך מריר. ״מי אתה חושב שאתה?!״ הוא הגיב מתוך אינסטינקט. ״מה אתה חושב שאתה מסוגל לעשות, חתיכת שרץ חסר חשיבות שכמוך! אין לך טיפת מושג נגד מה אתה מתמודד. אתה חושב, כמו כל החברים הפושעים הקטנים שלך, שהקשרים שאתם יוצרים במשטרה באמצעות שוחד ואיומים, יסייעו לכם לפתור כל בעיה. אבל לא! יש בעיות שהפקידים האומללים שאתם משמנים בכסף, לא יכולים לפתור״.

על פניו של ליאוניד עלתה הבעה של תחנונים. ״אם ככה,״ הוא הגיב, ״מה אכפת לך לנסות? מה תפסיד מזה?! אתה לא חושב שיש סיכוי קטן שתהיה מופתע בסוף? שיתברר לך שהקשרים שלי עמוקים יותר משלך?!״

בתגובה, נתן בו אלישע מבט מלא בוז. ״מה תעשה?!״ שאל בלעג. ״תתקשר למפכ״ל ותנסה לשחד אותו?! תאיים על המשנה ליועמ״ש?! תפנה לאגף חקירות מיוחדות ותציע להם את שירותיך כפרקליט של רוצחים ומושחתים?!״

למרבה ההפתעה, ליאוניד לא התייאש. ״אבל אתה מודה שלא תפסיד כלום!״ הוא סיכם. ״אם ככה, מה אכפת לך?! למה לא לתת צ׳אנס קטן?! תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר!״ הוא נעצר, מבין שהתחנונים לא יועילו. ״אתה יודע מה,״ הוא המשיך לאחר כמה רגעים של מחשבה. ״אל תשחרר אותי עכשיו. תן לי שיחת טלפון אחת לגורם בכיר שאני מכיר, ואתה תראה לבד – זה יעבוד. אל תשחרר אותי עד שלא תקבל את האישור שאתה מחפש...״

אלישע גלגל את עיניו. ״אתה חושב שאני אידיוט?!״ הוא השתלח בעורך הדין. ״אתה חושב שאני אתן לך ליצור קשר עם גורם זר, בהסוואה של ׳הפעלת קשרים׳?! הרי זה ברור, שהשיחה הראשונה שלך תהיה לבוס שלך, גואטה, וזה ברור שהדבר הראשון שהוא יעשה – זה לנסות לעצור אותי. שיהיה לך ברור, ליאוניד. אתה לא תיצור קשר עם אף אדם, עד שהמעצר שלך יתועד במסמכים הרשמיים ובמערכת הממוחשבת של המשטרה. אם תרצה אחר כך לשוחח עם עורך דין, אף אחד לא יפריע לך...״

ליאוניד השפיל את עיניו. הוא שתק, עיניו התרוצצו בארובותיהן, כאילו ניסה לחשוב על עוד פתרון, על עוד דרך למשוך זמן. בסופו של דבר, השתיקה התארכה, ומבחינתו של אלישע – המשמעות היא, שעורך הדין נכנע. ״קדימה,״ זירז אותו אלישע. ״תתכופף, קח את האזיקים, ותשים אותם על הידיים...״

ליאוניד התכופף באיטיות, כורע על ברכיו תוך כדי שהוא משמיע אנחות קלות. נראה היה שהוא סובל מכאבים בגבו, כאבים שהתעוררו כעת - בשעה שהתכופף. עם זאת, אלישע לא ויתר לו. ״קדימה,״ הוא המשיך להאיץ, כאשר הבין שעורך הדין מתמהמה מלהושיט את ידו אל האזיקים.

לליאוניד כנראה לא היה מה להפסיד, שכן הוא סירב לציית להוראתו של אלישע. הוא נותר על מקומו באותה תנוחה, מה שהיה מחשיד מאוד, וגרם לאלישע להידרך ולייצב את כלי הנשק בעמדת תקיפה. ״מה אתה עושה שם?!״ הוא קרא בחשד. ״למה אתה לא מרים את האזיקים?!״

ליאוניד מלמל משהו לא ברור, ואלישע רכן מולו, כך שאזניו היו בגובה ראשו של עורך הדין. ״מה אתה עושה?!״ הוא זעם. ״תפסיק עם זה עכשיו! קח את האזיקים, ותשים אותם על הידיים!״

ליאוניד הרים במאמץ את ראשו, מבטו של אלישע פגש את עיניו והוא נרתע בבהלה.

פניו של עורך הדין היו חיוורות, עיניו אדומות. ״אני לא מסוגל,״ הוא מלמל בחולשה. ״אני מסתחרר... תזמין עזרה״.

הוא נותר עוד רגע בעמידה מתנדנדת לפני שקרס הצדה, פוגש את האספלט הרטוב בקול חבטה.

אלישע בהה בהלם מוחלט בנקודה בה עמד עד לפני רגע עורך הדין. ההתרחשות הייתה כה מפתיעה, עד שאבריו לקו בשיתוק זמני. הוא לא העז לפסוע קדימה, מחשש שמדובר בעוד תרגיל נכלולי, אבל גם לא יכול היה להרשות לעצמו להפקיר את האיש – ששכב ללא נוע על הקרקע.

רגעים ארוכים חלפו. רגעים יקרים, שאלישע העביר בלי לבצע שום שום פעולה, כאשר עיניו בוהות באוויר והמחשבות משתוללות במוחו.

קשה היה לאלישע להתנער, קשה היה לו עוד יותר לקבל את ההחלטה כיצד לפעול, אבל הוא ידע שהוא מוכרח. הרגעים שהוא מבזבז כאן, עשויים להיות ההבדל בין חיים למוות, ואם ההחלטה שתתקבל עכשיו תהיה שגויה – הוא לעולם לא יהיה מוכן לסלוח לעצמו.

בידיים רועדות, שלף אלישע את מכשיר הטלפון מכיסו, אצבעותיו הקפואות מחליקות על הצג, מותירות עליו סימני רטיבות טריים. הוא פתח את תיקיית השיחות האחרונות, מחייג אל המספר שהופיע בראש הרשימה – מספרו של אלירן.

תוך כדי המתנה, הרשה אלישע לעצמו להזדקף ולהתקרב מרחק צעד אחד אל האיש השרוע על הקרקע. יותר מזה הוא חשש להתקרב, ובהיסח הדעת - הוא החל לנוע הצידה, מסתובב באופן חסר תועלת מסביב לעורך הדין, הטלפון צמוד לאזנו. מרגע לרגע – גאה מפלס הלחץ בתוכו, עד שהוא חש שהוא כמעט ומתפוצץ.

כשנענתה השיחה, לא יכול היה אלישע לכלוא את אנחת הרווחה. ״אלירן,״ הוא ירה מיד לתוך השפופרת. ״זה דחוף! תעלה מיד לגג! עכשיו!״

אלירן נבהל מההוראה הפתאומית. ״מה קרה?!״ שאל.

״הוא התעלף! תזמין עזרה רפואית ואחר כך תעלה לגג!״ צעק אלישע, קולו משדר פאניקה, אל תוך הפומית.

אלירן קרקר משהו בתגובה, אולם אלישע לא היה פנוי להקשיב. כשעל פניו הבעה נחושה, ניתק אלישע את השיחה, ממהר לשלב הבא – השלב ממנו חשש עד כה. בלב הולם, הוא צעד קדימה, מתקרב אל החבילה הדוממת המוטלת על הקרקע.

החשש שלו מפני מלכודת שטומן לו עורך הדין היה כל כך מוחשי, עד שכאשר הוא התקרב ורכן במרחק נגיעה מהגוף הדומם – היה ברור לו שמשהו עומד לקרות. שהאיש כנראה ינסה להכות אותו, להפיל אותו, או חמור מכך. כאשר אף אחד מן התרחישים לא התממש, היה אלישע מופתע, ועם זאת – באותו הרגע, התווספה דאגה חדשה לדאגות שטרדו את מנוחתו. לפי איך שזה נראה כרגע, ליאוניד התמוטט מסיבה רפואית, כאשר האחראי לשלומו הוא אלישע. ההשלכות עדיין לא היו ברורות, אולם אלישע שיער – שהרבה דברים טובים לא ייצאו מהסיטואציה הזו כאשר היא תתפרסם.

״ליאוניד!״ קרא אלישע בקול, מנסה לעורר את האיש ששכב בלי שום תנועה. ״ליאוניד!״ הוא קרא שוב, אך ללא הועיל.

פעם, בתחילת הקריירה שלו, למד אלישע קורס להגשת עזרה ראשונה. הוא לא זכר הרבה ממנו, אבל ברור היה לו שהתנוחה שבה שוכב עורך הדין – כאשר פניו כלפי הרצפה, ומחצית מהם טבולה בשלולית רדודה של מים, אינה האופטימלית עבורו במצבו הנוכחי. הוא שלח את ידו אל הגוף הרפה, נוגע בכתפו של עורך הדין.

הנגיעה הייתה כה רכה, עד שאפילו אם היה ליאוניד ער – הוא לא אמור היה להרגיש שום תחושת כאב. אולם באופן בלתי מוסבר, ברגע שחש אלישע את המגע של אצבעו עם אריג החליפה של עורך הדין, התפתל הגוף כולו בעווית של כאב. אלישע העיף מבט אל פניו של ליאוניד, שגם בהם חל שינוי מידי. ההבעה השלווה שהייתה עליהם הפכה מיוסרת, ולאחר שני רגעים בדיוק – נפקחו עיניו של עורך הדין לרווחה.

״ליאוניד!״ קרא אלישע, אנחת רווחה נפלטת מתוכו. ״אתה בסדר?!״ הוא התעניין במלוא הכנות. ״אתה מרגיש טוב?!״

פניו של ליאוניד הסמיקו. ״כן, כן,״ הוא לחש. ״זאת הייתה סחרחורת רגעית״.

אלישע רצה להאמין שמדובר בסך הכול בתשישות, משום שהמשמעות היא – שלאחר מנוחה קצרה, יוכל אלישע להמשיך את המעצר כמו שתכנן. הוא רצה להאמין בכך, אולם הוא לא יכול היה שלא להטיל ספק בהסבר של עורך הדין, לאור העובדה שההתעוררות נגרמה – ללא כל ספק, כתוצאה מכאב. ״תוריד את החליפה,״ הוא ביקש, ״אני רוצה לראות מה יש לך שם״.

גופו של ליאוניד היה רפוי וחלש. הוא סירב בנענוע ראש, אולם אלישע לא ויתר. הוא שלח את ידו, מנסה לפשוט בעצמו את הבגד מעל גופו של ליאוניד.

הפעם, הקפיד אלישע שלא לגעת בכתפו של עורך הדין, אולם למרות הזהירות שלו – התוצאה לא הייתה שונה בהרבה. הפעם, נגעו אצבעותיו של אלישע באזור הגב העליון, וברגע הנגיעה – הזדעזע גופו של ליאוניד וקריאת כאב חדה נפלטה מפיו.

עיניו של אלישע הביטו בעורך הדין בחומרה. ״תעזור לי,״ הוא ביקש. ״אני רוצה לראות מה קורה שם״.

הפעם – הסכים עורך הדין לשתף פעולה, כנראה משום שהבין שאין טעם להתנגד, או משום שלא רצה לגרום לעצמו לסבל מיותר. הוא הניע את גופו בעצלתיים, מאפשר לאלישע להסיר מעליו את החליפה. אלישע קיפל את הבגד לארבעה חלקים, מניח אותו בסמוך אליו.

גופו של ליאוניד הצטמרר, ״תשאיר לי את החולצה,״ הוא ביקש בתנועות שפתיים רפות, אולם אלישע לא מסוגל היה להניח לו. היה ברור לו שעורך הדין נפגע איכשהו, והוא הרגיש שמחובתו לברר את רמת הפציעה, ולמצוא מי שיטפל בה.

בתנועה אחת מהירה, ניתק אלישע את שני צדדי החולצה זה מזה. הכפתורים לא עמדו בלחץ, והתפזרו לכל עבר. בתנועה אחת נוספת, פשט אלישע את החולצה מהגוף המוצק, והמראה שהתגלה לו – גרם לו לזעזוע עמוק.

ליאוניד לבש גופייה שחורה, שהיו בה יותר קרעים מאריג. במקומות בהם לא הייתה הגופייה שלמה, ניתן היה להבחין בבירור בשכבות רבות של תחבושות. המראה של התחבושות העיד, שליאוניד לא טופל בידי מטפל מקצועי. על כך העידה העובדה, שרבות מן התחבושות היו פרומות או שהשכבות לא כיסו את העור כולו.

בחלקים הגדולים שבהם נפרמו התחבושות, ניתן היה לראות בבירור סימן של כוויה עמוקה. זו לא הייתה כוויה מן הסוג שנגרם ממים רותחים או מלהבות אש. הכוויה הייתה סימטרית, משורטטת, כאילו הייתה זו תבנית מתכת מלובנת ומצוירת שהונחה על גבו של ליאוניד.

ברור היה לאלישע שהכוויות המשורטטות שהוא רואה, הן חלק מציור גדול. אולם בשלב זה, לא הייתה לאלישע שום דרך לדעת מה מצויר מתחת לתחבושות. בכל מצב, די היה בחלק המגולה – כדי להבהיר לאלישע את חומרת מצבו של האיש היושב מולו. חלקים נרחבים בכתפו וזרועותיו של ליאוניד היו מודלקים ונראה כאילו החל להתפשט בהם זיהום. אלישע שאל את עצמו אם עורך הדין יודע שהתחבושות נפרמו מתחת לבגדיו, והאם הוא מודע לכך שייתכן וברגעים אלו ממש הוא בסכנת חיים.

גופו של ליאוניד התנודד שוב, ואלישע חשש שהוא עומד לאבד את הכרתו בשנית. ״תחזיק מעמד,״ הוא עודד את האיש, תוך כדי שהוא תומך בו ומחזיק בזרועותיו. ״עוד רגע תגיע עזרה רפואית. אמבולנס בדרך לכאן״.

ליאוניד נראה כעת מטושטש לחלוטין. הוא מלמל צירופי אותיות חסרי פשר, ואלישע קלט לראשונה – שחום הגוף שלו גבוה מאוד. נראה שהמצב הכללי של ליאוניד הולך ומידרדר, ולאלישע לא היה שום דבר לעשות מלבד להמתין, לדבר אל האיש שכנראה לא קולט הרבה, לנער אותו כשהעיניים שלו מתחילות להתגלגל, ולהבטיח עזרה רפואית.

כששמע אלישע מאחורי גבו רחש של מתכת נגררת, רחש שבוודאות – היה מזוהה עם פתיחת הפתח של הגג, חש אלישע תחושת רווחה. מהזווית שלו, כשגבו אל הפתח, הוא לא ראה האם מדובר באלירן לבדו, או שיחד אתו יש אנשי רפואה. כך או כך, הוא היה זקוק נואשות לסיוע. ״אלירן!״ הוא צעק.

עיניו של ליאוניד נפקחו בבהלה. ״למה אתה צועק...״ הוא מלמל בקול שפל. עפעפיו עמדו שוב להיעצם, אבל אז כנראה – קלט מבטו של ליאוניד משהו שאלישע לא מסוגל היה לראות. הגוף המתפורר הזדעזע פתאום, וצרחה נוראית – מסמרת שיער, בקעה מתוכו. צרחה של אימה, צרחה של אדם שראה מול עיניו מחזה זוועה, צרחה ששאבה את כוחה מטיפות החיות האחרונות שנותרו באיש הגוסס.

באיחור גדול מדי, סובב אלישע את ראשו.

באיחור גדול מדי, קלטו עיניו כתם שחור מתקרב.

הוא קלט צללית אנושית מתקרבת במהירות מסחררת. המוח עוד לא התעורר לפעולה – אבל העיניים הספיקו לקלוט תמונות. מסרים קצרים הבזיקו במחשבותיו, תיאורים לא מעובדים.

תחילה, קלטו עיניו את הגלימה הכהה.

אחר כך הן קלטו את הברדס. שחור כמו הגלימה, אטום.

ואז, לאור הכוכבים, הוא זיהה נצנוץ של להב סכין...​
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
אמאלה
זה מפחיד
חחח

אני גאה בעצמי שזיהיתי את הפונטנציאל של הסיפור מהפרק הראשון
זה עולה ומשתבח מפרק לפרק!
בהקשר להערות על הניסוחים שעלו כאן:
באופן אישי, אני אוהבת מאוד את הקטעים שאתה כותב את הסיפור
זה כתוב מעולה, ניסוחים יפים מאוד.
אבל, הקטעים של הפרשנות, בעיקר המחשבות של אלישע,
ממש מייגעים. משהו שם מרגיש לי לא כתוב מספיק טוב
קשה לי לנסח את זה אפילו לעצמי...
אני אשמח לשמוע אם עוד מישהו מרגיש את זה.
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
לאלישע יש הנחות יסוד שהוא לא בודק פעמיים אם הן נכונות או לא. אפשר אפילו לקרוא לזה "קונספציה". הוא פועל לפי זה. בשטח, חלק מהפרשנויות שלו עולות בקנה אחד עם המציאות, וחלק - לא. כלומר, הוא בכיוון פתרון הבעיה אבל המסלול שלו גם 'מתנגש' עם מה שקורה באמת.
אולי לזה הכוונה?
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לאלישע יש הנחות יסוד שהוא לא בודק פעמיים אם הן נכונות או לא. אפשר אפילו לקרוא לזה "קונספציה". הוא פועל לפי זה. בשטח, חלק מהפרשנויות שלו עולות בקנה אחד עם המציאות, וחלק - לא. כלומר, הוא בכיוון פתרון הבעיה אבל המסלול שלו גם 'מתנגש' עם מה שקורה באמת.
אולי לזה הכוונה?
בדיוק מה שרציתי להגיד.
ככה מתנהל חוקר במשטרה? מסיק מה שנראה לו ממה שנראה לו לנכון והולך עם זה כאמיתה? הוא אפילו לא חושב על חלופות! וברור שברגע שהוא נעול על משהו, כל תשובה רק תוכיח את 'צדקתו'. ה'חקירה' בגג היתה בשבילי לפחות לא אמינה בכלל
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  85  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה