38
אלירן.
לאלישע הייתה תוכנית פעולה ברורה ומסודרת.
ההבנה המחודשת שלו לגבי אירועי היממה האחרונה, הכריחה אותו לפעול בדרך שונה ממה שהיה פועל אילו הייתה זו חקירה שגרתית. הוא היה מוכרח לשתף מישהו בהארה שחווה, לספר למישהו על התובנה המטלטלת שעדיין הסעירה אותו, שגרמה לו להטיל ספק בכל מה שהיה בטוח בו עד עכשיו.
המחשב של עמיקם ניצב מולו על השולחן, מאובק ומנותק, כבלים משתלשלים ממנו כמו זרועות חסרות חיים. אלישע לא העז לגעת בו בינתיים. הוא רצה להיות בטוח בעצמו, להבין את כל התמונה – ולא רק פיסות בודדות ממנה. הוא מוכרח היה למצוא שותף, מישהו לחלוק אתו את המידע.
מדהים היה לחשוב שעד לפני דקות ספורות – הצורך הכי קריטי של אלישע היה, בדידות והתרחקות מחברת בני אדם, חטטנים ומנומסים כאחד. השינוי שחל באלישע היה קיצוני, ולמרות שמצופה היה ממנו לחשוב תחילה על הדברים, לעבד את המידע, לבסס את התיאוריה שלו ולהוכיח שהוא בוודאות מבין נכון את הסיטואציה – לפני שהוא פועל בדרך קיצונית שעלולה לעכב אותו אם הוא טועה, למרות כל אלו – היה אלישע נחוש לפעול בדרך שכרגע נראתה לו הנכונה ביותר, הן משום שהוא באמת האמין בכך שהיא היחידה שיש בה כדי להשיג תועלת כלשהי, והן משום שמדובר היה בתיאוריה כל כך מופרעת – עד שהוא היה מוכרח לקבל חוות דעת חיצונית, של מישהו אובייקטיבי שיוכל לסייע לו לאמת או לשלול אותה.
ברגעים הראשונים, כשבמוחו עדיין התערבלו מחשבות, האינסטינקט שלו דחף אותו לחייג לאפרים, לעשות את זה שוב ושוב, לשלוח לו הודעות עד שיענה, להכריח אותו לחזור מאיפה שהוא לא יהיה. אולם לאחר מכן – כשחשב אלישע על הדברים, הוא הבין שאין הרבה סיכוי לכך שפעולה כזו תצליח. אפרים מן הסתם דאג להבטיח שאף גורם – מכל גוף שלא יהיה, לא יצליח להתקרב אליו הלילה. אלישע לא התקשה לדמיין את אפרים יושב על קצה של צוק באמצע המרחבים הבלתי נגמרים של המדבר, כשלצידו האופנוע שלו ואוהל מסעות מקופל. אם הוא מכיר היטב את אפרים, סביר שהוא הלך לבדו, בלי לספר אפילו לאשתו להיכן הוא הולך, ובוודאי בלי להשאיר בקרבתו שום מכשיר שבאמצעותו ניתן ליצור קשר עם בני אדם.
מאחר והאופציה הזו ירדה מן הפרק, היה אלישע מוכרח למצוא אפשרות חלופית. הוא מוכרח היה למצוא מישהו שיהיה אמין ומקצועי, אדם שניתן להפקיד בידיו בלב בטוח את הסודות השמורים שעד כה לא היה מוכן אלישע לשתף עם איש.
קשה היה למצוא אדם כזה. אדם שיהיה מצד אחד מקצוען אמיתי, איש שקול עם ניסיון של שנים בשמירת סודות שניתן לבטוח בו בלב שלם, ומצד שני – יהיו לו כל הכישורים הנדרשים לשם ניתוח הנתונים יחד עם אלישע והסקת המסקנות הנכונות מתוכם. רוב השוטרים שאלישע הכיר, נפסלו על הסף בשל היותם צעירים מדי, פטפטניים מדי, כאלו שאלישע חשש שלא יהיו מחויבים במאת האחוזים למשימה, או כאלו שהיו אמינים ומקצועיים – אבל לא היה להם ניסיון בחקירות פליליות משום סוג, או שהם עסקו בתחומים אחרים של ניתוח מידע, כאלו שאין בהם יתרון עבור אלישע בשלב הזה.
ככל שהרהר אלישע ברשימת התנאים הבלתי כתובה שלו, ובדמויותיהם של שוטרי התחנה, הלכה והתחזקה אצלו ההבנה, שאת השותף העתידי שלו הוא לא ימצא בין חברי המחלקה שלו.
עמיתיו של אלישע למחלקה, היו אמנם שוטרים מעולים. אבל בשלב הזה – נדרש עבור אלישע שותף שהוא הרבה יותר מכך. הוא זקוק לאדם בעל יכולות גבוהות יותר, אדם שמסוגל לנהל משימות מורכבות בכוחות עצמו. אדם שיוכל להכיל את היקף החומר שצבר אלישע לאורך החקירה, ולהשתמש בו בצורה הטובה ביותר.
מלבד זאת, החוויה הקשה שעבר אלישע בעת הביקור בביתו של עמיקם ובנסיעה הקצרה שלאחריה, הוכיחה לאלישע שהיכולות שלו בתחום ניתוח הנתונים - אינה מספיקה עוד. הוא זקוק לשותף שיודע להתנהל בשטח, שותף שחי את העבודה באזורים מסוכנים, שותף שיודע להתנהל מול גורמים עוינים. במובן הזה, היה החיסרון של חוקרי התשאול בולט במיוחד. בשונה מאלישע, שעוד החזיק באי אילו יכולות בתחום, שכן בעברו הרחוק הוא שירת במחלקת הבילוש ועבר הכשרה בסיסית שהיה בה כדי לאפשר לו הישרדות בשטח, מרבית החוקרים שביחידה מעולם לא שירתו בתפקיד מחוץ לתחנת המשטרה.
ככל שהרבה אלישע במחשבות על הדמות שהוא צריך לצדו, הלכה רשימת הדרישות שלו וגדלה, והוא הבין – למורת רוחו, שהוא מחפש אדם בלתי קיים. אדם שיכולותיו קרובות לשלמות. שוטר כזה אינו קיים בתחנה, ואילו היה קיים – מן הסתם היה אותו שוטר מופקד על החקירה מלכתחילה, ולא אלישע.
ברגע שקלט אלישע שאין לו שום סיכוי למצוא שותף שיש בו את כל התכונות הנדרשות, התעורר בתוכו דחף לזנוח את התוכנית שלו ולהמשיך לבדו, מבלי לסמוך על אף אדם שעלול לאכזב אותו או להכשיל את החקירה כולה.
הדחף הפנימי היה מוכר לאלישע, שכן הוא ליווה אותו לאורך החקירה הספציפית הזו, ולאורך חקירות רבות אחרות בקריירה שלו. לאורך השנים, פעמים רבות נדרש אלישע להתמודד מול משימות שהיו גדולות ממידותיו, משימות שהיה לו קשה מאוד ליישם בכוחות עצמו בלבד. בכל פעם בה עלתה במחשבתו של אלישע האפשרות להפחית את העומס ולהעביר חלק מן המשימות למישהו אחר, היה מתעורר בתוכו החשש הזה. חשש מפני איבוד שליטה, חשש מפני הפקדת האחריות שלו בידי אחרים, חשש מפני מצב שבו השותף או השותפים שלו יתרשלו בתפקידם ויגרמו לו ליפול בגלל חוסר האחריות שלהם.
מעטות היו הפעמים בהן התמודד אלישע מול הפחדים שלו, והסכים לשתף פעולה עם גורמי חקירה אחרים. מעטות עוד יותר היו הפעמים, בהן הוא הסכים להעניק לשותף שלו סמכות אמיתית.
הפעם הזו, הייתה שונה משאר הפעמים. היא הייתה שונה, כי לא הייתה לו ברירה אחרת.
הוא מוכרח היה להיאבק עם החששות שלו. הוא מוכרח היה לפעול על פי המחשבה בלבד, בלי לאפשר לרגש להכניע אותו. הוא ידע שלבדו הוא לא יהיה מסוגל להשלים את החקירה. יש אמנם סיכון בשיתוף בני אדם נוספים בחקירה הרגישה הזו, אבל אם הוא יפעל לבדו - הסיכוי לכישלון יהיה גדול בהרבה.
ברגע שהפנים אלישע את התובנה על פיה לא קיימת מציאות של שותף מושלם, באופן מוזר – הייתה הבחירה קלה יותר. בדמיונו עלו בזו אחר זו דמויותיהם של אנשי הצוות הבכיר של התחנה, מפקדי המחלקות ואנשי הקצונה הבכירים. הוא הכיר את רובם, וידע להצביע מיד על החסרונות שבשיתוף פעולה עם כל אחד מהם. כל מה שנותר לו לעשות, זה לברור מתוכם את האפשרות הפחות בעייתית. את האיש שסך החסרונות שלו מצומצם משל כל השאר.
ברגע שהתחיל אלישע לחשוב על האיש המתאים ביותר ולא על האיש המושלם, עלתה בעיני רוחו דמות אחת בודדת. קצין משטרה אחד, שההיכרות שלו עם אלישע לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל די היה במעט המשימות שאלישע ניהל לצידו, ובשמועות ששמע אלישע מעמיתיו ומפקדיו, כדי לגרום לאלישע להאמין שהוא האיש שחיפש כל הזמן.
שמו של האיש היה אלירן בוסקילה. בתפקידו, הוא שימש כחוקר זירות פשע. תפקיד מורכב שדורש יכולות רבות בתחומים מגוונים, כך שדי היה בעובדה הזו בלבד – כדי להעמיד אותו בראש רשימת המועמדים.
ההיכרות של אלישע עם אלירן אמנם לא יכולה הייתה להיחשב כידידות של ממש, אולם העובדה שהשניים שירתו באותה תחנה, עבדו על אותן החקירות, ונפגשו בהרבה מאוד זירות פשע אליהן נשלח אלישע לשם תשאול עדי ראיה, אפשרה ביניהם היכרות בסיסית, והיה בה כדי ללמד את אלישע על מידת המקצועיות של אלירן. עד כה, הוא התרשם שמדובר בחוקר מוכשר יחסית, אם כי לדעתו של אלישע – לא היה תחום מסוים שבו הוא הציג יכולות יוצאות דופן. במושגים של תחנת משטרה מקומית, הוא בהחלט יכול היה להיחשב לשוטר מעולה, אבל אלישע התקשה לדמיין אותו מתקדם לדרגת פיקוד גבוהה, או מועבר ליחידה מובחרת.
אם הייתה לאלישע בעיה במחשבה על אלירן כשותף פוטנציאלי, הרי שהייתה זו האישיות התוססת שלו, שאלישע המחושב התקשה להסתגל אליה. הדרך בה התנהל אלירן, הזכירה לעיתים לאלישע התנהגות של נער מתבגר. כאילו התקשה אלירן לעכל את העובדה שהוא כבר אינו בשנות העשרים לחייו.
למרות החסרונות, היה אלישע מוכרח להודות – שבהשוואה לחסרונות אחרים מהותיים יותר שמצא אלישע כשחשב על אפשרויות אחרות, היו אלו זוטות. בסופו של דבר, ענה אלירן על רוב הדרישות שלו, ואם אכן יסתדרו הדברים כמו שציפה – נראה שהתוכנית המקורית שלו בהחלט עשויה להצליח.
כשעל פניו הבעה של חוסר נוחות, כאילו עדיין התקשה להשלים עם הצעד, נטל אלישע לידיו את מכשיר הטלפון שלו. אצבעותיו החליקו על המסך, מדפדפות ברשימת אנשי הקשר. הוא נעצר כשהבחין בשם שחיפש. בתנועה אחת קלה, החליף הצג צבע וצורה, צליל חיוג נשמע.
ברגע בו נענתה השיחה, פרץ מתוך המכשיר רעש חריג בעוצמתו, שגרם לאלישע להרחיק בהבעה של דחייה את המכשיר מאזנו. במשך רגעים ארוכים, פלט המכשיר רק צלילי רקע של צעקות, צפירות מכוניות ויללות רכבי חירום, ואלישע הופתע – משום שאיכשהו, עד לרגע זה, הוא כל כך התמקד בשאלה אם אלירן מתאים להיות לו שותף לחקירה, עד שהוא לא טרח לברר אם האיש בכלל פנוי כעת.
הרעשים שמעבר לקו, העידו שאלירן נמצא בסביבה סואנת, כזו שכלל לא מתאימה לשעה מאוחרת כזו, ואלישע שאל את עצמו אם פספס משהו חריג. רגעים ארוכים חלפו, רגעים שבהם נשמעו רק קולות רקע מקוטעים, ולאחריהם בקע קולו של אלירן מתוך המכשיר.
״בוסקו!״ הוא קרא, ואלישע נשך את שפתו התחתונה. הוא לא אהב את הכינוי שבו אהב אלירן לכנות אותו, למרות שבמובן מסוים – הוא די התרגל אליו. ״בוסקו!״ קרא אלירן שוב, מנסה להתגבר על הרעש שסביבו. ״מה איתך?! אתה מצטרף אלינו?!״
נימת השאלה הייתה כל כך שגרתית, כל כך לא מתוחכמת, ודווקא בגלל הסיבות הללו – התקשה אלישע להתמודד עמה. בשבריר שנייה הוא קלט, שכנראה הוא באמת החמיץ ידיעה חשובה. אירוע גדול שמתרחש ממש עכשיו, או שלפחות התרחש לא מזמן, ומצדיק את הימצאותו של אלירן בזירת הפשע. האירוע הוא כנראה רציני במיוחד, שכן אם אלירן מקבל בטבעיות כזו את שיחת הטלפון שלו ומגיב אליה כך – המשמעות היא שמנקודת המבט שלו, אין שום דבר חריג בהצטרפותו של אלישע אל הצוותים שבשטח.
מאחר ואלישע לא היה חלק מצוות החירום שמוזעק אל זירות פשע מיד עם הכוחות הראשונים, המשמעות של הידיעה הזו הייתה – שהאירוע המתנהל ברגעים אלו, הוא כנראה אירוע שהוזעקו עבורו כוחות בהיקף נרחב. במקרה כזה, בדרך כלל, מצטרפים גם חוקרי תשאול – שתפקידם לתחקר בשטח עדי ראיה או חשודים פוטנציאליים. אלישע שאל את עצמו מה בדיוק אירע, ואם האירוע הזה יסתום את הגולל על התוכנית שלו לצרף את אלירן אל החקירה אותה הוא מנהל.
מאחר ולא הייתה שום סיבה לאלישע להסתיר את העובדה שהוא אינו מעודכן, הוא העדיף לומר את האמת. ״אני לא יודע היכן אתה,״ אמר קצרות. ״הגעתי לתחנת המשטרה רק לפני רגעים. התקשרתי אליך בעניין חשוב אחר, שאינו סובל דיחוי״.
אלירן כנראה לא שמע את המילים האחרונות, או שלא רצה לשמוע. ״אתה רציני?!״ הוא שאל בקול מלא מרץ. ״תקשיב, אתה תהיה בשוק. אתה לא יודע איפה אני עכשיו...״
אלישע כיווץ את גבותיו. חשוב היה לו להבין מה אירע ואם יש לזה קשר כלשהו לחקירה שהוא מנהל. ״תעדכן אותי בקצרה, אם תוכל״. ביקש בקול יבש.
מן הצד השני התעמעמו קולות הרקע, כאילו התרחק אלירן ממוקד ההמולה. ״אתה שומע?!״ הוא נבח אל תוך אזנו של אלישע, וקולו היה הרבה יותר ברור והרבה יותר חזק. ״אתה לא מאמין!״ המשיך בלי להמתין לתגובה. ״הבית של עמיקם הלך. נשרף. אין לך מושג מה הולך פה...״
מילותיו של אלירן תקפו את אלישע ברגע כל כך בלתי צפוי, עד שבבת אחת – הלמה בחזהו תחושה קשה של מועקה, שכמעט ולא אפשרה לו לדבר. התחושה הייתה נוראה, כאילו יש משקל כבד על גרונו ועל חזהו.
כשעזב אלישע את ביתו של עמיקם, רגעים ספורים לאחר שעליית הגג החלה לבעור, היה ברור לו שגם אם ייגרם נזק רציני לרכוש – יחלפו שעות רבות עד שיבין מישהו שהייתה כאן הצתה, ותיפתח חקירה בעניין. מבחינתו, גם עיכוב של שעות בודדות עד הבוקר – מספיק בהחלט, שכן עד הבוקר הוא ממילא עתיד להשלים את פעולות החקירה שלו, בין אם יצליח בהן ובין אם לא. אם אכן היו הדברים פועלים כמצופה והאירוע היה מסתיים עם נזק מועט, או אפילו אם האירוע היה רציני יותר - אבל היה לו זמן לפחות עד יום המחרת, הוא מוכן היה להגיש דו״ח אירוע ולשבת במשך שעות לשחזר את הפרטים. הוא לקח סיכון שמבחינתו היה מזערי, אולם ההשלכות שלו – אם חלילה יקלוט מישהו שיש לו קשר לעניין והוא לא דיווח על כך, עלולות להביא עליו צרות שכמותן לא שיער.
״אני לא מבין,״ הוא קרקר, מנסה להימנע מלעורר את חשדו של אלירן. ״כמה כוחות יש שם?! למה אתה שם באמצע הלילה?! למה הכוחות של כיבוי והצלה לא מטפלים בזה?״
אלירן צחק. ״תקשיב...״ אמר בקול של מי שנהנה מסיפור מוצלח במיוחד. ״אם היית שומע מה בדיוק קרה, לא היית שואל שאלות. עד לפני איזה רבע שעה, עוד היה כאן חשד לאירוע פח״ע. אנשים חשבו שיש מלחמה, השתגעו. הגיעו כוחות מכל המרחב למבנה. באו עיתונאים, צוותי צילום. בקיצור – חתיכת אירוע!״
אלישע התקשה להבין את כוונתו של אלירן. ״לא הבנתי,״ אמר במלוא הכנות, מנסה לסנכרן את המידע ששמור במחשבתו לזה שאלירן מספק לו. ״מה בדיוק קרה?!״
אלירן השיב מיד. ״מה שקרה,״ אמר בנימה מלאה התלהבות, ״זה שעמיקם המוזר הזה...״ הוא השתהה רגע, כאילו נזכר בעובדת מותו של עמיקם, והבין שאין זה ראוי להוסיף כינוי גנאי לאיש מת. ״כלומר, עמיקם זכרונו לברכה,״ הוא מיהר לתקן. ״בקיצור, עמיקם החזיק בבית כמות רצינית של נשק וחומרי נפץ. לפי הערכה של המז״פ היו כאן איזה שלוש - ארבע מחסניות של אם שש עשרה מקוצר, ועוד ארגז של רימוני יד מכמה סוגים. חלק רימוני עשן צבעוניים, חלק רימוני הלם, והיו גם כמה רימוני רסס. בין שש לשבע לפי החוקר הארוך עם השפם מהמז״פ. את כל היופי הזה, עמיקם כנראה שמר בבית עשרים שנה, מאז מלחמת לבנון או משהו בסגנון. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, ולמה הוא לא החזיר את זה מזמן, ואם הוא היה חי הוא היה חוטף חתיכת בומבה ממח״ש. אבל כל זה שטויות עכשיו. אני די בטוח שהוא חשב שהרימונים האלו לא עובדים. הקטע הוא, שכשהבית נשרף – הכול התפוצץ, היה מופע זיקוקים נדיר, והשכונה כולה קמה על הרגליים כמו שאתה יכול לתאר לעצמך״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה מודאגת. ״מה אתה אומר...״ הגיב בנימה מופתעת, שהייתה בה כנות מסוימת. ״אני מבין שיש שם חתיכת בלגן. מה בדיוק קורה שם?! הבית עלה בלהבות?״
״ועוד איך עלה בלהבות״, השיב אלירן. ״אני הגעתי לכאן קצת אחרי תחילת האירוע, זה היה נראה כמו מלחמה בשטח בנוי. הכבאים הצליחו רק לפני זמן קצר לכבות את הכול. הקומה הראשונה מפויחת כולה, אני לא מקנא במשפחה של עמיקם שצריכה לטפל בזה עכשיו. אתה קולט שהוא עדיין לא נקבר, וכבר נפל עליהם הסיפור הזה?!״
אלישע המהם המהום לא ברור. הוא לא אהב את מה ששמע, והדבר ניכר בתנועותיו שהפכו חדות ועצבניות. ״אתם יודעים איך זה קרה?!״ שאל כשעל פניו הבעה חוששת.
אלירן נאנח. ״בהתחלה חשבתי שזה משהו רגיל,״ הודה. ״אמרתי לכבאי הראשי כאן, שלדעתי המשפחה שכחה כאן איזה סיר על האש. אתה מבין? הרי הם קיבלו את ההודעה שהוא התמוטט, והם יצאו לבית החולים. זה הגיוני לחשוב שהם לא שמו לב למה שהם עושים. העניין הוא, שהאש פרצה בקומה העליונה, יש שם מין חדרון קטן כזה שבו היה הארגז עם התחמושת. זה לא שגרתי, כי החדרון לא קרוב לארון חשמל או משהו כזה. תמיד יכול להיות איזה קומקום שהתלקח, אבל זה קרה בשעה מאוחרת יחסית״.
״חוץ מזה,״ המשיך אלירן בקול שקט יותר, כאילו ניסה למנוע ממי שעומד לצדו לשמוע אותו. ״היו כמה עדי ראיה, שסיפרו על משהו שקרה ליד הבית לפני שהאש פרצה. יש כאן איזה בחור תימהוני שמוכן להישבע שהוא ראה צלליות ליד הבית, ועוד שלושה לפחות שסיפרו על איזו טרנטה שחסמה את הכביש. אני לא יודע אם זה קשור ואיך זה קשור, אבל זה מחשיד. קיבלנו אישור לשעות נוספות בשביל כל הצוות, הממ״ז רוצה חקירה פלילית מלאה. אנחנו ממתינים לאישור של המהנדסים של כיבוי והצלה, הם בודקים אם המבנה בטוח, וברגע שהם יאשרו – אנחנו ניכנס. הניידת של מז״פ כבר הגיעה, החבר׳ה שם מעורבים רגשית וזה לא קל״.
קשה היה לאלישע להמשיך את השיחה, במיוחד לאחר שהבין שהיו עדי ראייה שכנראה ראו בעיניהם את המכונית ואת אנשי האופל שרדפו אחריו לתוך המבנה. בהנחה והחוקרים יתייחסו אליהם ברצינות, ויבחנו היטב את הממצאים בזירה, הרי שהקשר שלו לאירוע ייחשף במוקדם או במאוחר. הברירות שעמדו לפניו היו מעטות. הוא ייאלץ לשתף את עמיתיו במידע שלו, למרות שהמשמעות היא כנראה – הפסקת החקירה. מהרגע בו הסודות שלו יהפכו לנחלת הכלל, הרי שהחקירה תהפוך לרשמית, השעות הבודדות שנותרו לו יתמלאו בדרישות לספק דין וחשבון לכל קצין מהדרג הפיקודי, ואם יצליח להתחמק מזה עוד לפני אור הבוקר – המערכת המשפטית תדאג לבצע את חלקה ולהשבית את פעולות החקירה העצמאיות שלו.
הוא אילץ את עצמו לחשוב, לנתח את האירוע האחרון על פי התובנות החדשות שלו, תוך כדי שיחה. ברור היה לו ששום דבר כאן לא מקרי. כמו כל דבר שקשור לגורמים האפלים שרדפו אחריו, התנהלו הדברים על פי תוכנית מסודרת ומדוקדקת. תוכנית שהמטרה שלה לא ברורה לו בכלל, אבל כנראה ברורה מאוד לאלו שהגו אותה.
״למה זה כל כך חשוב?!״ הוא מצא את עצמו שואל. ״למה הממ״ז משקיע כל כך הרבה כוחות בפריצה למבנה?! הרי זאת הייתה טעות. חשבתם שזה אירוע חבלני, ובסוף זה היה אירוע של דליקה – מקסימום הצתה. זה לא משהו שמחייב כוחות בסדר גודל כמו שאני מבין שיש איתך שם...״
אלירן השתהה כמה רגעים לפני שהשיב. ״תראה,״ הוא אמר. ״זה בית של קצין משטרה שמת בפתאומיות, אז הכול יותר עדין. הממ״ז טוען שעמיקם היה בעבודה על תיק רגיש מאוד, הוא חושש שנשארו בבית חומרים. למען הדיוק, הוא חושש שההצתה הייתה הסוואה לנטילה של חומרים מסווגים מהבית״.
אלישע זקף את גבותיו בחשדנות. מילותיו של אלירן היו יותר מדי קרובות לאמת, יותר מדי מדויקות, כאילו הייתה לו ידיעה כלשהי על מה שאירע. מבלי לשים לב, החל אלישע לגרד בעצבנות את לוח השולחן הכבד שלפניו. חשד עמום התעורר בתוכו. חשד על פיו ברגעים אלו ממש, הוא מפיל את עצמו לתוך מלתעות של מלכודת שנבנתה במיוחד עבורו.
האם ייתכן שאלירן יודע משהו?! האם ייתכן שברגעים אלו ממש משתף אלירן פעולה עם המחלקה לחקירות שוטרים, ומקליט את השיחה כולה במטרה להוציא מפיו של אלישע הכחשה של עובדת היותו בזירה, שתשמש את הפרקליטות בבית המשפט, ותאפשר למי שזה לא יהיה מהמערכת המשפטית להוציא אותו מהתמונה באופן סופי?! האם כבר נודע לדרגים הגבוהים על פעילותו לאורך הלילה, והם סידרו את כל העניין הזה כדי לסלק אותו עד למועד שבו עבודתו כבר לא תהיה רלוונטית?!
פניו של אלישע היו חיוורות, הוא ניסה לחשוב בהיגיון, אבל ברגעים אלו – כלום לא היה בטוח בעיניו. לראשונה במהלך הקריירה שלו, הוא הבין כיצד מרגישים באמת הפושעים אותם הוא חוקר. הוא הבין את הפחד הנורא, את הצורך שלהם בקבלת החלטה זריזה – החלטה שהיא סיכון עצום, כאשר החיים והחירות על כף המאזנים. הוא הבין את החשדנות, את חוסר הרצון לשתף פעולה, את חוסר האמון במערכת כולה...
בתוכו השתוללו שני דחפים מנוגדים. מצד אחד, היה בו משהו שהתקומם על עצם ההשוואה, על הדמיון בין פושעים שכל פעולותיהם מנוגדות לחוק, לפעולות שלו – שכל תכליתן לשרת את החוק. לרגעים מסוימים, כשגברו המחשבות האלו, הוא כמעט והשתכנע לעשות את הדברים בדרך הרשמית, הפורמלית, זו שאין בה שום סטייה מהחוק ומהצדק. יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה.
מצד שני, הוא לא יכול היה להתעלם מהתחושה המוזרה שקיננה בתוכו. תחושה של חופשיות, כאילו השלים עם זה שמה שהיה עד עכשיו – לא יהיה עוד. תחושה שדחקה בו לעקם עוד יותר את הכללים, לעשות את הדברים בכל דרך שהוא מסוגל, כי אל המציאות השגרתית אליה התרגל עד היום, הוא כנראה כבר לא יחזור.
קשה היה לאלישע לנהל שיחה נורמטיבית כאשר בכל רגע הוא חווה תהפוכות עזות כאלו. הוא טלטל את ראשו, מבין שהברירה היחידה שלו תהיה – להמשיך על פי התוכנית המקורית.
״אני מבין מה אתה אומר,״ הוא פלט, הבעתו מעידה על פיזור נפש. ״אני מבין שאתה מתמודד מול חקירה גדולה, ולמרות זאת – אני צריך לשוחח אתך בדחיפות. זה לא סובל דיחוי״.
התגובה המיידית של אלירן הייתה – ׳אוקיי׳!
אלישע הופתע מההסכמה המיידית, ארכו לו רגעים ארוכים כדי לקלוט שאלירן מצפה שהוא ישתף אותו במידע שברשותו דרך הטלפון. ״לא הבנת אותי...״ מיהר אלישע לתקן. ״אני צריך אותך כאן. בתחנה. עכשיו״.
כצפוי, תגובתו של אלירן הייתה הרבה פחות נלהבת. ״אתה רציני?!״ הוא השיב בנימה של אכזבה. ״איך אתה מצפה שאני אגיע עכשיו לתחנה?! אני מנהל כאן צוות! הממ״ז מצפה ממני להוביל את הפעולה! אתה יודע שזה בלתי אפשרי...״
אלישע ציפה לסירוב הזה, וכבר הייתה לו תגובה מוכנה.
״אלירן,״ הוא אמר, מנסה לשמור על מלוא היציבות של הקול שלו. ״עמיקם נרצח״.
אלירן היה סבור כנראה, שהוא לא הבין נכון את שתי המילים. ״מה אמרת?!״ שאל בנימה חשדנית.
״עמיקם נרצח,״ חזר אלישע שנית. ״המוות שלו לא היה טבעי. הוא נרצח כאן, בתחנת המשטרה, בחדר שלו. הייתי כאן כשזה קרה״.
למשך כמה רגעים נשמעו רק רעשי הרקע, אלירן כנראה לא מצא את המילים. אלישע לא אמר מילה, המתין עד שאלירן יקלוט את המשמעות.
״אני לא מבין,״ אמר אלירן לאחר שהות ארוכה, קולו הרבה יותר רציני. ״משהו כאן לא הגיוני. בבית החולים אמרו שהוא נפטר משבץ מוחי. אין חשד לפלילים...״
אלישע לא התרשם. ״אם כך,״ אמר בנימה בטוחה, ״התפקיד שלנו לברר איך הצליח הרוצח להסוות את העובדה שמדובר ברצח, עד שאפילו בבית החולים לא הבינו שזה לא באמת טבעי״.
אלירן שתק, כנראה ניסה להבין אם יש היגיון במילותיו של אלישע. ״זה מוזר,״ הוא אמר לבסוף. ״אתה מצפה ממני להאמין לזה, אבל אני לא יכול לסמוך רק על המילה שלך. אני צריך הוכחה...״
עיניו של אלישע היו ממוקדות בנקודה גבוהה בקיר שמולו, הבעה מהורהרת עלתה על פניו. זה היה רגע מכריע בעבורו. הוא נדרש להעמיד את התיאוריה שלו בפני מבחן, מבחן שעליו יקום או ייפול הכול.
״אני מסוגל להוכיח לך את זה״. הוא אמר לאחר רגעים ארוכים של מחשבה. ״אבל בשביל זה, אני אצטרך שתעשה מה שאני אבקש ממך. זה בסדר מצדך?!״
״תלוי מה תבקש...״ הגיב אלירן מיד.
אלישע חייך חיוך עגום. ״יש בזירה חבלן?!״ שאל, שלא מן העניין.
אלירן התקשה לעמוד על סוף דעתו של אלישע. ״יש, בוודאי שיש,״ אמר ברוגז. ״התפוצצו כאן חומרי נפץ, כבר אמרתי לך...״
אלישע שילב את ידיו. ״תן לי לדבר עם החבלן,״ אמר בנימה שלווה. ״ותקשיב לשיחה. לדעתי, אתה תמצא את ההוכחה שאתה מחפש״.
מעבר לקו השתררה שתיקה, ואלישע שאל את עצמו אם אלירן מתכוון לציית לו. רגעים ארוכים חלפו, לאחריהם התגברו קולות הרקע, ואלישע הבין שאלירן חזר אל הזירה. הוא יכול היה לשמוע יללות סירנה, צעקות מרוחקות, רחש של מנוע כלי רכב דולק. הוא ניסה להבין דרך האזנה לקולות, מה בדיוק מתרחש בזירה, אולם הוא די התקשה בכך.
״פליקס!״ בקעה פתאום קריאה מעבר לקו. ״פליקס!״ שבה הקריאה ונשנתה.
אלישע הטה את ראשו, מאזין בדריכות. קולות חפוזים נשמעו, נראה שאלירן מסביר משהו למישהו שככל הנראה התקשה להבין אותו. הקו התמלא רשרושים, ואז באחת הצטלל. ״בוסקו,״ קרא קולו של אלירן. ״החבלן כאן. דבר צפוף, כי יש לו עבודה״.
על פניו של אלישע הייתה הבעה בלתי מוגדרת. הוא חש התרוממות רוח, קולו היה בטוח ושלו.
״שלום,״ הוא אמר בנימה סמכותית. ״אתה החבלן בזירה?!״
״כן״. השיב קול שקט. ״זה אני״.
אלישע התרומם מהכיסא. ״כמה שנים אתה בתפקיד?!״ שאל.
החבלן הגיב מיד. ״שלוש עשרה שנה״.
אלישע הניח את ידיו על משענת הכיסא, משלב אותן. ״יפה מאוד,״ החמיא. ״אני לא רוצה לגזול מזמנך, רק שאלה קטנה.
״האם אני צודק בכך שאירוע מעין זה שראית היום, הוא אירוע נדיר?! אירוע חריג?! האם אני צודק בטענה שהפיצוץ מתוך הדירה לא היה טבעי?!״
החבלן הגיב מיד, בקולו נימה ברורה של חשד. ״מי זה?!״ הוא אמר.
אלישע לא אפשר לו להתחמק. ״אני קצין ביחידה, רב פקד בוסקוביץ׳,״ הזדהה. ״בבקשה, תענה על השאלה״!
החבלן נשמע כמו מישהו שחטף מהלומה די רצינית. ״אני לא סיימתי לגבש חוות דעת,״ הוא אמר קצרות. ״אבל כן. זה חסר סיכוי. גם אם אחסנו שם נשק בצורה לא אחראית, זה כמעט לא הגיוני שזה התפוצץ, בוודאי לא ככה. זה סיכוי של אחד למיליון. אף פעם לא חשבתי...״
על פניו של אלישע עלה חיוך של ניצחון. ״תודה,״ הוא קטע את דיבורו של החבלן, מנסה למרות זאת לשמור על נימוס. ״תן לי שוב את אלירן״.
קולו של אלירן חדר מיידית לשיחה. ״בוסקו...״ הוא אמר, והפעם הייתה נימה של הפתעה גמורה בקולו. ״מה היה פה עכשיו?! מה אתה לא מספר לי?!״
החיוך על פניו של אלישע התרחב. ״בוא לכאן ותשמע...״ השיב מיד.
אלירן מלמל מילים לא ברורות על כך שהוא צריך לחשוב איך להתחמק מהזירה, אבל אלישע לא חשש. היה ברור לו שהוא הצליח לעורר את סקרנותו של אלירן. הוא ידע שאלירן יבוא, הסקרנות לא תיתן לו מנוח.
חשוב היה לאלישע שלא להאריך בדברים, שכן הייתה לו עוד פעולה אחת שהוא מוכרח היה לעשות, והוא נדרש לקיים לשם כך עוד שיחה אחת – ברגעים הללו ממש. כל איחור, אפילו איחור של דקות בודדות, עשוי לשבש את התוכניות שלו.
במילים קצרות הסביר אלישע לאלירן היכן הוא נמצא, וזירז אותו לנסות ולהגיע כמה שיותר מהר אל בניין התחנה. לאחר מכן הוא ניתק את השיחה, פונה אל השלב הבא בתוכנית.
כשחייג אלישע ליעד הבא שלו, הייתה על פניו הבעה הרבה יותר רגועה מזו שהייתה על פניו לפני כן. השיחה הייתה קצרה ועניינית, אלישע אמר את שלו והאזין לתגובה – שמצאה חן בעיניו.
כשסיים עם המטלה הזו, חש אלישע תחושה של פריקת מתח. תוך כדי שהוא נאנח אנחה עמוקה של הקלה, גופו קרס שוב אל הכיסא המרופד של עמיקם. היו לו דקות ספורות של המתנה, והוא מוכרח היה לסדר את המחשבות שלו, כדי שיוכל להסביר אותן מבלי להסתבך.
הפנקס הקטן שלו התמלא תוך כמה דקות בקווים ואותיות בלי סדר וצורה. מילים מודגשות, סמלים שרק אלישע הבין, ראשי תיבות שאלישע הגה ברגעים אלו ממש. הכאוס ששלט במחשבותיו של אלישע, כאילו עבר אל דפי הפנקס. המחשבות כאילו השתחררו מכלוב בו הן היו מכונסות עד לרגע זה, והתפזרו בכל תא מתאי המוח שלו.
כשהעבודה הושלמה, הבין אלישע עד כמה הוא רחוק מלהבין הכול. הוא אמנם הבין הרבה יותר ממה שהבין קודם, אבל עדיין – לא היה בכך כדי להשיב תשובה לשאלות הקריטיות, שהמשמעות שלהן גדלה הרבה יותר ברגעים אלו.
מעולם לא חווה אלישע כזו תחושה. הוא כל כך קרוב מצד אחד, וכל כך רחוק מצד שני.
למרבה המזל, לא נדרשה ממנו סבלנות רבה מדי בהמתנה לשותף החדש שלו. בערך עשרים דקות חלפו מאז החל העט שלו לנוע על דפי הפנקס, ועד שארבע דפיקות נשמעו על הדלת.
הוא קם ממקומו באיטיות, מתקרב אל דלת החדר, מציץ דרך העינית הזעירה הקבועה בה.
מאחורי העינית נשקפה דמות רזה, דמות שהעלתה אצל אלישע מיידית דימוי של בובת פלסטיק שמישהו עיקם באמצעות צבת. הדמות הייתה לבושה בחולצה שחורה גדולה ממידותיה, עליה היה מאויר איור צבעוני של פו הדוב.
האיש שמאחורי הדלת החזיק על כתפו תיק גדול בצבע שחור. הוא הביט לכל הכיוונים בחשדנות, נוקש שוב על הדלת.
אלישע נסוג צעד אחד לאחור.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
