לבן מסנוור אותי, הבזק שחור ושוב לבן.
אני מנסה לפתוח את העיניים, ממצמצת, מצליחה, הן כבדות העיניים, כאילו הנחתי עליהם משקולות.
"אלישבע?" קול דאוג נשמע לימיני, אני לא צריכה להסתובב כדי לשייך אותו לבעליו, אלחנן, הבעל הטוב שבעולם.
"אלישבע? אני..." הוא מתגמגם כגבר שאשתו אינה מרגישה טוב, מתחשק לי לחייך, אולי לצחוק, סיטואציה מוזרה, בעל נבוך ואשה ששמחה מכך? "אני נבהלתי כל כך" זה יוצא לו בסוף, רק מה? ובשטף, כמעט נשי.
"הפלאפון שלי לא היה מחובר וכשהודיעו לי את זה - תפסתי מיד מונית ות'אמת? נראה לי שאפילו לא שילמתי לה, רצתי בכל המסדרונות - עד שמצאתי את החדר שלך, ואת נראית..." לא צריכה תאורים, מרגישה לבד.
"את בסדר?" הוא שואל אותי, ארשת אכפתית על פניו, מתעניינת, משתתפת "כמו שאתה רואה..." אני מחייכת בחצי פה, נאנחת, כואב לי, נורא, אני מסתירה את הכאב, מעדיפה לדבר, לשמוע, לנשום.
הוא מתיישב על הכיסא שבראש המיטה, עד עכשיו עמד, כנראה שהוא באמת לא 'עמד' במצב. "מה עשו לי?" אני שואלת אותו כשאני ממששת תחבושת שעוטפת לי את הלחי, הסנטר, והעין אחת.
הוא נראה כמו אחד שעומד להנחית בשורה לא נעימה, אבל המראה הזה שובר לב, מכמיר, פתאום אני מרחמת עליו, לא יודעת למה: "אני בסדר, רק תגיד לי מה קורה איתי, אתה יודע", אני מנסה לגחך: "משהו מסובך מידי זה לא יכול להיות...בסך הכול נפלתי..."
"נפלת???" הוא נעמד פתאום, מזנק, "ואני הייתי בטוח שנפגעת מרכב!"
"איזה רכב?!" אני מאנפפת לו "מרצדס בשם מדרכה. לא גלגלים ולא נעליים, רק נפלתי, החלקתי מהבוץ או משהו, מיהרתי הביתה" מעדיפה לא להיזכר למה, העיקר עכשיו הכול טוב.
"וואו" הוא אומר לי. "וואו וואו" הוא מנגן בטון בלתי מפוענח, וכיון שאני לא מבינה למה הוא מתכוון אני מהנהנת אחריו: "באמת וואו".
"רוצה לאכול משהו?" הוא מחייך, אבל משהו עיניו מושפלות, הוא מתחמק. אני בולעת את רוקי: "אני רוצה לאכול, בוודאי , מי יודע כמה זמן לא אכלתי? אבל לפני זה" הוא מרים לי עיניים חטופות, "לפני זה - אני רוצה שתגיד לי מה בדיוק צריך לעשות לי!"
"כלום" הוא מבטיח, "ממש כלום, ואין שום סיב להבל! באמת" אני מאמינה לו, כמעט "אל תיקחי את זה קשה כי זה ממש קלי קלות, אולי קוראים לזה בשם מפוצץ כי ככה הרופאים אוהבים, אבל בררתי וזה ממש לא רציני".
זה כל כך לא רציני, שמשום מה, ככל שהוא מרגיע יותר - אני נעשית שלווה פחות ופחות, מעניין למה.