הנושאים החמים
הנושאים החמים
הכינוי הספרותי שלי א. פרי. הייתי בעבר בפורום וביקשתי חסימה לניק שלי כי לא הסתדרתי עם המחויבות שיצרתי לעצמי כלפי המסך.
כמה מילים:
התחלתי לצאת לאור דווקא בתקופה מאתגרת מבחינתי כך שמצד אחד הערך העצמי שלי היה ברצפה והרגשתי שאסור לי לכתוב לציבור כי אני נמצאת במצב לא נכון- אך מצד שני ממש רציתי לממש את עצמי ולהפיק משהו ממה שאני עוברת.
בגלל שהרגשתי ממש לא טוב עם עצמי אז חיפשתי אישורים מהסביבה שאני בסדר. בדרך כלל כולנו מחפשים אישורים וגם כיום כמובן אני עדיין מחפשת אישור רק שזה היה ממקום לא כל כך בריא, כזה שכל האישורים שבעולם לא היו מספיקים, כי תחושת החסר היתה משהו פנימי של אני מול עצמי ופחות קשורה לעולם שסביבי.
כיום אני בחסדי שמים במצב שונה. עברתי מסע רציני והבנתי שכדאי לכל אחד לממש את כשרונותיו, ושזו חובתי כלפי עצמי להתקדם ולאפשר לעצמי להתבטא.
כמה מילים על הצלחה:
יש לנו לפעמים חלומות להגיע למקום אידיאלי של הצלחה או מה שהעולם מכנה הצלחה. גם אני הייתי שם, דמיינתי הצלחה בקנה מידה של מיליוני ספרים שימכרו וישפיעו וישנו את כל העולם, ושיזכו להערצה מהקהל (כן, אנחנו מורכבים).
תירצתי את השאיפות הגדולות בכך שהתכנים שאני כותבת ממש משמעותיים וקידמו אותי, אז הם בטח יקדמו גם את הקוראים (היום אני מבינה שכל אחד מתקדם לעצמו בצורה עצמאית, אנחנו לומדים מסרים זה מזה אך לכל אחד יש חכמת חיים משל עצמו, מה עוד שכמובן המסרים שאני כותבת רובם נלקחים ממסרים שאני קוראת או שומעת).
עם הזמן הבנתי שגם אם אגיע למכירות של מיליארדי ספרים, וגם אם הם לא ימכרו כמעט אלא פה ושם ולא יקבלו במה או עניין – הרי שזה פחות רלוונטי עבורי. כי אני נשארת אותו אדם שצריך טיפולי שיניים, שיש לה בית לתחזק, שלמרבה הצער פולטת אמירות לא תמיד נבונות ועוד ועוד, דברים פשוטים ויומיים ששמים בצל כל הצלחה שהיא.
אז התפקיד של כל אחד זה להתקדם במקסימום ולחיות חיים מאוד פנימיים ורגועים – כי אין בהצלחה החיצונית כמעט כלום, ככה זה נראה.
חזרתי לכאן כי נוכחתי לראות שכדי להתמיד בכתיבה – לפחות בשלב הזה של הכתיבה שלי – השיתוף עם הסביבה ממש מניע ומדרבן. וגם כמובן שיש לי לפעמים ספקות לגבי קטעים מסוימים שצריכים עיניים נוספות.
חשוב לי לציין שאני פה לא בגללי. למדתי להפריד פחות או יותר בין 'אני' לבין הפוטנציאל שלי שמחכה לצאת לאור.
אני מבינה שאף אחד לא קורא אותי, ולא נותן לי לייק, ולא מעריך אותי.
כל אחד קורא את עצמו, וכנראה שתפקידנו לכתוב לא כדי שיקראו אותנו, אלא כדי להעביר לסביבה ולקוראים את היחודיות שלנו כדי שיהיו חומרי קריאה עשירים ומגוונים ושכל אחד יבחר את חומרי הקריאה הרלוונטים עבורו, לא בגלל הכותבים אלא בעבור ההתפתחות האישית של כל אחד, הקוראים מצד אחד והכותבים מצד שני, כל אחד מול הדברים שרלוונטים עבור עצמו.
כך שאינכם חייבים לקרוא, לבקר או לכתוב תגובות, נראה לי שעצם הפרסום מעל במה ציבורית זה גורם מדרבן כשלעצמו, שעשוי לסייע לי בס"ד להתמיד ולהתקדם בעריכת הספר עליו אני עובדת בימים אלו (והכתיבה בו נתקעה למרבה לתסכול)
אז שיהיה בהצלחה לכולם.
בגלל שהנושא של הלייקים מעט מבלבל אותי אז אשתדל לא לתת לייקים, וגם אתם – אם תרצו לתת לי לייק זה לא עבורי אלא בגלל שהדברים דיברו אליכם. כך שהקטע של הלייקים לא מדבר אלי, דווקא בגלל שהוא יותר מידי מדבר אלי.
כמה מילים:
התחלתי לצאת לאור דווקא בתקופה מאתגרת מבחינתי כך שמצד אחד הערך העצמי שלי היה ברצפה והרגשתי שאסור לי לכתוב לציבור כי אני נמצאת במצב לא נכון- אך מצד שני ממש רציתי לממש את עצמי ולהפיק משהו ממה שאני עוברת.
בגלל שהרגשתי ממש לא טוב עם עצמי אז חיפשתי אישורים מהסביבה שאני בסדר. בדרך כלל כולנו מחפשים אישורים וגם כיום כמובן אני עדיין מחפשת אישור רק שזה היה ממקום לא כל כך בריא, כזה שכל האישורים שבעולם לא היו מספיקים, כי תחושת החסר היתה משהו פנימי של אני מול עצמי ופחות קשורה לעולם שסביבי.
כיום אני בחסדי שמים במצב שונה. עברתי מסע רציני והבנתי שכדאי לכל אחד לממש את כשרונותיו, ושזו חובתי כלפי עצמי להתקדם ולאפשר לעצמי להתבטא.
כמה מילים על הצלחה:
יש לנו לפעמים חלומות להגיע למקום אידיאלי של הצלחה או מה שהעולם מכנה הצלחה. גם אני הייתי שם, דמיינתי הצלחה בקנה מידה של מיליוני ספרים שימכרו וישפיעו וישנו את כל העולם, ושיזכו להערצה מהקהל (כן, אנחנו מורכבים).
תירצתי את השאיפות הגדולות בכך שהתכנים שאני כותבת ממש משמעותיים וקידמו אותי, אז הם בטח יקדמו גם את הקוראים (היום אני מבינה שכל אחד מתקדם לעצמו בצורה עצמאית, אנחנו לומדים מסרים זה מזה אך לכל אחד יש חכמת חיים משל עצמו, מה עוד שכמובן המסרים שאני כותבת רובם נלקחים ממסרים שאני קוראת או שומעת).
עם הזמן הבנתי שגם אם אגיע למכירות של מיליארדי ספרים, וגם אם הם לא ימכרו כמעט אלא פה ושם ולא יקבלו במה או עניין – הרי שזה פחות רלוונטי עבורי. כי אני נשארת אותו אדם שצריך טיפולי שיניים, שיש לה בית לתחזק, שלמרבה הצער פולטת אמירות לא תמיד נבונות ועוד ועוד, דברים פשוטים ויומיים ששמים בצל כל הצלחה שהיא.
אז התפקיד של כל אחד זה להתקדם במקסימום ולחיות חיים מאוד פנימיים ורגועים – כי אין בהצלחה החיצונית כמעט כלום, ככה זה נראה.
חזרתי לכאן כי נוכחתי לראות שכדי להתמיד בכתיבה – לפחות בשלב הזה של הכתיבה שלי – השיתוף עם הסביבה ממש מניע ומדרבן. וגם כמובן שיש לי לפעמים ספקות לגבי קטעים מסוימים שצריכים עיניים נוספות.
חשוב לי לציין שאני פה לא בגללי. למדתי להפריד פחות או יותר בין 'אני' לבין הפוטנציאל שלי שמחכה לצאת לאור.
אני מבינה שאף אחד לא קורא אותי, ולא נותן לי לייק, ולא מעריך אותי.
כל אחד קורא את עצמו, וכנראה שתפקידנו לכתוב לא כדי שיקראו אותנו, אלא כדי להעביר לסביבה ולקוראים את היחודיות שלנו כדי שיהיו חומרי קריאה עשירים ומגוונים ושכל אחד יבחר את חומרי הקריאה הרלוונטים עבורו, לא בגלל הכותבים אלא בעבור ההתפתחות האישית של כל אחד, הקוראים מצד אחד והכותבים מצד שני, כל אחד מול הדברים שרלוונטים עבור עצמו.
כך שאינכם חייבים לקרוא, לבקר או לכתוב תגובות, נראה לי שעצם הפרסום מעל במה ציבורית זה גורם מדרבן כשלעצמו, שעשוי לסייע לי בס"ד להתמיד ולהתקדם בעריכת הספר עליו אני עובדת בימים אלו (והכתיבה בו נתקעה למרבה לתסכול)
אז שיהיה בהצלחה לכולם.
בגלל שהנושא של הלייקים מעט מבלבל אותי אז אשתדל לא לתת לייקים, וגם אתם – אם תרצו לתת לי לייק זה לא עבורי אלא בגלל שהדברים דיברו אליכם. כך שהקטע של הלייקים לא מדבר אלי, דווקא בגלל שהוא יותר מידי מדבר אלי.
הדמויות בסיפור שלפניכם לקוחות מתוך הספר "הצעה לסדר"
חוסר הסדר במחסנים היה שגרתי, הוא כבר רגיל אליו, למרות זאת הדבר מפריע לו בכל פעם מחדש.
שוקי מלכה נאנח לעצמו בעודו מפלס דרך בין הארגזים, אגלי זיעה ניקדו את מצחו אך הוא לא טרח לנגב אותם.
הוא זוכר היטב את השיחה ההיא עם נתנאל הלל, את המילים אותן אמר לו בנסיעה הראשונה בה ניסה להכין אותו לקראת התפקיד הגדול: "גם בורא עולם רוצה שיהיה בעולם סדר, ולא משנה מי יעשה את הסדר הזה".
שום דבר לא השתנה מאז.
השב"כ עצל ולא משתף פעולה, לאחר שחייב אותו לרדת מתכניתו להכתיר מלך למדינת ישראל, ולמרבה האכזבה איך שזה נראה הרי השלטון אינו מודע לאתגרים הנכונים אלא מתפקד היטב בתפקידו כשלטון - ולא כהנהגה.
והבלאגן במדינה חוגג: מתנגדי המהפכה המשטרית ברחובות, צעקות 'בושה' בכל העיר, מחוקקי המהפכה המשפטית מתעלמים לעת עתה מההתקוממות האזרחית, וכדי ביזיון.
ולאף אחד לא אכפת שמזמן אין מדינה, ולא היתה מעולם.
לאף אחד לא אכפת שתמיד היה בלאגן בכל מקום, בלאגן גדול שנובע מהתעלמות מצרכים בסיסיים של העם, של היחידים...
למה אף אחד לא רואה את הדברים כמוהו? מה נסגר איתם שם, בהנהגה?
הוא נכנס למשרדו הקטן, עוזיהו שילוני ישב שם, מעיין בעיתון בתשומת לב. "מטורפים, מטורפים". מלמל בקדחתנות ספק לעצמו ספק לשותפו.
"למי אתה מתכוון? למנהיגים? למפגינים?" שאל שוקי.
"אני מתכוון לשניהם", השיב עוזיהו.
שוקי הסכים איתו ללא אומר. הוא התיישב בכבדות וציפה שעוזיהו ישתף אותו, אך זה המשיך בקריאת הכתבה שסיפרה בצבעים עזים על המפגינים, על אנשי החוק, על השנאה והאיבה. על החשש.
"מה אתה מציע?" שאל שוקי לבסוף, כאילו לכל בעיה חייב להיות פתרון מיידי.
עוזיהו נאנח לעצמו והישיר אליו מבט, "נצטרך לקחת את ההנהגה לידיים, נציג אלטרנטיבה לשילטון", השיב.
שוקי הקיש על השולחן בקצב, מנסה לעשות סדר במחשבותיו.
רק לא עוד פעם.
"אולי שוב פעם ננסה להכתיר מלך?" שאל ספק בלעג.
"לא, יש לי רעיון אחר", קולו של עוזיהו חרק בהרהור.
שוקי סקר אותו בעיון, מעניין מה הרעיון, חשב לעצמו.
