שיתוף - לביקורת אילסר

[פירי]

כתיבה כל כך זורמת ומרתקת
תודה על ההפוגה בדיוק ברגע הנכון : )
רק תגידי מה גורם לך לכתוב עוד, אולי נוכל לדאוג לזה.

 

[תהילה בצלאל]

אני דווקא לא הבנתי..
זה פשוט מהמםםםםם תגיד רק שיש לו המשך..!

מה לא מובן?
תודה. יש המשך קצר (טרי מהמקלדת), השאר - לא ידוע בינתיים.

 

[תהילה בצלאל]

כתיבה כל כך זורמת ומרתקת
תודה על ההפוגה בדיוק ברגע הנכון : )
רק תגידי מה גורם לך לכתוב עוד, אולי נוכל לדאוג לזה.

אני כותבת כל יום (משתדלת), רק שלא הכול אפשרי לפרסום

 

[תהילה בצלאל]

"הייתה התפרצות, אדוני", מודיע ג'ים ביובש, פניו מוסתרות בחציין מאחורי הדלת.

"התפרצות?", מדובר בהתפרצות מסוימת מאד אם ג'ים מסתכן בלהפריע לו באמצעה של שיחה. "של הילד?", טון קולו רועם, גם שלושת האנשים היושבים מולו נדרכים.

"של הילד", מאשר ג'ים, פוסע אל תוך החדר.

"היכן הוא, אם כך?", עיניו בוחנות את המבע האדיש המחליף גוונים למולו. ידיו נקפצות בכעס.

"ניטרנו אותו", ג'ים ממצמץ, פולט אנחה. "הוא בבית החולים, התקף חרדה".

"שוב?", לא ייאמן. הילד פשוט מגוחך כל כך. הוא מתרומם מן הכיסא, אינו טורח אפילו לעדכן את היושבים בסיום הישיבה.

יש כעת דברים דחופים יותר. הפעם הוא יפקד על חטיפת הילד בעצמו ולא יניח לאף אחד להעלים אותו מתחת לאפו. הספיקה הפעם האחרונה. עליו רק להיות סבלן, סבלן ורגוע. בקרוב ייפול האוצר אל בין אצבעותיו. בקרוב ממש.

*

"הייתה התפרצות, אדוני", קולו של איתן חודר את סף אוזניו עוד לפני פגיעתה של הדלת בקיר הנגדי.

"התפרצות?", ג'ייקוב מתנשף. צמרמורת עוברת לאורך גוו. "של הילד?".

"של הילד", איתן מלחלח את שפתיו. "הפעם מאד רצינית, העלה באש בית שלם, שרף אותו על כל תכולתו".

"אני מבין. כנס את המועצה, תכף אבוא".

איתן מפנה את השטח. רייצ'ל ממהרת לקום מן הספה ולהתייצב מולו. הוא פוגש בעיניה, הזעם הנמצא בהן ברור כל כך. אבל מה ביכולתו לעשות? איזו אופציה טובה יותר מכל שנקט עד עתה?

"אתה מחזיר אותו", היא נושפת, שפתיה רועדות. "לא מעניין אותי כלום, ג'ק. אני רוצה אותו פה!".

"אי אפשר", הוא ממלמל. "את יודעת שזה מסוכן לכולם. שם הוא בטוח".

"שם הוא סובל!", רייצ'ל מתיזה. "תפסיק כבר לחשוב שהפתרון זה להעלים אותו כל פעם מחדש! איבדתי מספיק. אני לא מוכנה לאבד גם אותו!".

ג'ייקוב מכווץ את שפתיו, מסיט את עיניו אל הדלת המתעמעמת למול פניו. "גם אני איבדתי, רייצ'. כולנו. אבל אסור לנו להיות פזיזים, אין שום ברירה אחרת".

"יש", היא נדחפת שוב אל שדה ראייתו, עיני התכלת שלה בוהקות באופן חשוד. "תחזיר אותו לפה. אני אשמור עליו".

"אני אחשוב על זה", הוא חושק את שפתיו. "אני ממהר כעת".

"אצטרף אליך".

"לא", הוא לא צריך את הלחץ שלה עכשיו. גם ככה קשה לו עם הדיונים האלה. "עדיף שתתפללי, זה יהיה הכי יעיל".

"צריך גם לעשות השתדלות", קולה רודף אחריו, דק אך חודרני. "ולהשאיר אותו מחוץ לבועה זה סיכון מטורף. אני לא מבינה איך אתה לוקח אותו".

המסדרונות חולפים תחת רגליו, מוכרים כל כך, שוקקים כל כך. גם חדר הישיבות שוקק חיים, ההמולה משתתקת כשהוא נכנס, מתיישב בכיסא ראש המועצה. "אפשר להתחיל", קולו חותך את הדממה, מנוגד לרגשותיו. הלוואי ולא היה צריך להתחיל כלל.

"ובכן -", איתן מכחכח, מעביר את פניו על האנשים היושבים בחצי עיגול למול המסך הגדול הקבוע בקיר, עליו נראית תמונת הבית המפויח. "זו הייתה התפרצות קשה. הטריגר - ", איתן פוגש בעיניו של ג'ייקוב, ממהר להמשיך הלאה. "הטריגר היה פעוט".

"עד כמה פעוט?".

"לא היה קְדַם. רק מלל כעוס מעט. המְנַטְרִים ידעו להסביר טוב ממני".

הראשים מופנים לעברו של ברוס. הבחור הצעיר מושך את משקפיו מעל גשר אפו ומתרומם. "ההתפרצות מדורגת ברמה A-. הטריגר רמה F, מה שלא העיר את המערכות. מבחינה טכנית – זה לא אפשרי. זוהי ההתפרצות השנייה ברמה הזו, בפעם הראשונה הטריגר היה A+".

"איך ייתכן פער כזה? בדקתם את המכשירים?".

"זה הדבר הראשון שעשינו, אדוני. המכשירים תקינים לחלוטין. היסטורית היו לו שתי התפרצויות עם טריגר H לפני כן, אחת מהן מכוונת".

"מכוונת?", אלו חדשות רעות. הכי רעות ששמע עד כה.

"מכוונת חלקית", מדייק ברוס, מושך שוב את משקפיו. "לא משהו שאמור להדאיג, זה קורה לו מדי פעם".

"אני שומע על זה לראשונה". ג'ייקוב מהמהם, פניו מתכסות בבליל רגשות.

"קיבלתי הוראה לא להעביר טריגרים מתחת לרמה C. אם יש חוסר התאמה – נחדד נהלים".

"אין צורך בכך. איתן, מה המיקום שלו?".

"שניידר", ממלמל איתן. "מה הכוונה שאין צורך, אדוני?", הוא מוסיף בחשש.

"אני מחזיר אותו", ג'ייקוב מודיע, מתעלם מהמבטים המתקוממים סביבו ושלל הגווים הנמתחים בכעס מרוסן. "איתן, הורה לצוות לַגַארְד להתאסף בנקודת היציאה", הוא מתרומם תוך כדי המילים, פונה לצאת.

"זו טעות, אדוני", נושף בנג'מין, תופס בחולצתו. "אסור להביא אותו הנה, זה רק יכעיס את האנשים".

"שיכעיס", ג'ייקוב ממשיך ללכת. ידו של בנג'מין נשמטת מטה, גופו הכבד מקפץ לצידו כל הדרך עד לנקודת היציאה.

אנשים יכעסו. בצדק. רק רייצ'ל תהיה מרוצה. והוא? ג'ייקוב נאנח. דברים משתנים, מי כמוהו יודע. וכמו שרייצ' אמרה – הם כבר איבדו יותר מדי. רק הילד יהיה מסכן. זו הסיבה היחידה שלקח את הסיכון המטורף הזה עד עכשיו.

 

[פירי]

כל כך מסקרן ויפה.
איך נוצרת עלילה מסוג כזה?

 

[תהילה בצלאל]

כל כך מסקרן ויפה.
איך נוצרת עלילה מסוג כזה?

אני מאד דינאמית, כך שאין לי תשובה, במיוחד כל עוד העלילה לא סגורה.
אגב, את הפרולוג ביקשתי שיערכו, עשיתי שם שינוי משמעותי, כשזה יקרה - אעדכן

 

[RIVKA W]

ואוו
הבנתי שלא הבנתי.
מטורףףףף.
מחכה להמשך...

 

[Chaya Lea]

וואו. לא יודעת למה זה ממש מזכיר לי את רֵד.

 

[תהילה בצלאל]

וואו. לא יודעת למה זה ממש מזכיר לי את רֵד.

אולי כי זה פנטזיה/מד"ב ואין לנו הרבה במגזר?

 

[פירי]

אולי כי זה פנטזיה/מד"ב ואין לנו הרבה במגזר?

זה גם אותה הכתיבה שלך...
וגם בגלל שהפרק האחרון מגלה לנו שהילד נשלט, זה מזכיר איכשהו את השליטה של המכון על רד
(סליחה על ההתערבות היה לי מה לענות : )

 

[תהילה בצלאל]

זה גם אותה הכתיבה שלך...
וגם בגלל שהפרק האחרון מגלה לנו שהילד נשלט, זה מזכיר איכשהו את השליטה של המכון על רד
(סליחה על ההתערבות היה לי מה לענות : )

הילד לא נשלט, אלא מנוטר - תחת מעקב. אבל הבנתי את כוונתך...
וזה בסדר גמור להתערב, אנחנו בדיון פתוח.

 

[פירי]

הילד לא נשלט, אלא מנוטר - תחת מעקב. אבל הבנתי את כוונתך...

אבל הם מדברים עליו ומחליטים מה לעשות בו ולאן להעביר אותו. זה יותר מרק מעקב
איך נכנסים לקבוצת הביקורת שלך?

 

[Chaya Lea]

זה גם אותה הכתיבה שלך...
וגם בגלל שהפרק האחרון מגלה לנו שהילד נשלט, זה מזכיר איכשהו את השליטה של המכון על רד
(סליחה על ההתערבות היה לי מה לענות : )

גם. וגם כי לפי הפרק נראה שיש לילד יכולות מיוחדות בדומה לרד.

 

[מוז'יניקית]

וואו וואו וואו
@תהילה בצלאל אני אוהבת את הכתיבה שלךךך
את חייבת להמשיך
זה מדהים!

 

[תהילה בצלאל]

אבל הם מדברים עליו ומחליטים מה לעשות בו ולאן להעביר אותו. זה יותר מרק מעקב
איך נכנסים לקבוצת הביקורת שלך?

זה כי לא המשכתי הלאה. את סוג הקשר בין רייצ'ל לג'ייקוב את יכולה לנחש? הקשר בין ג'ייקוב למתן מן הסתם לא...
לגבי איך נכנסים - רציתי האמת להרחיב אותה, ולא אישרו לי לפרסם, אז אין לי דרך להגיד איך...

גם. וגם כי לפי הפרק נראה שיש לילד יכולות מיוחדות בדומה לרד.

יש לו יכולות. אני לא רואה אותם כדומות. לרד יש יכולות שינוי והתמצאות מוקלקולרית. למתן אחרות לגמרי

 

[לוצ'י]

וואו, מרתק!

רק לא הבנתי משהו.. העלילה לא גמורה כבר כספר?

 

[Chaya Lea]

יש לו יכולות. אני לא רואה אותם כדומות. לרד יש יכולות שינוי והתמצאות מוקלקולרית. למתן אחרות לגמרי

טוב. מהן היכולות שלו אני לא יודעת.
מה שדומה זה עצם זה שיש להם יכולות מיוחדות.
כמובן יתכן שזה הזכיר לי את זה בגלל שגם הכתיבה היא הכתיבה שלך וגם כי אני יודעת שאת כתבת את שניהם אז אוטומטית זה יתקשר קודם כל למשהו שאת כתבת...

 

[תהילה בצלאל]

וואו, מרתק!

רק לא הבנתי משהו.. העלילה לא גמורה כבר כספר?

לא. אני דוגלת בשיטה של להתחיל לכתוב ולתת לדמויות לפתח את העלילה, בשלב מתקדם אני נוטלת את המושכות, מכוונת ונוטשת שוב, עד לסיום.
זה עלול להיות בעייתי, כי זה אומר ששום דבר לא בטוח, אבל עד עכשיו מתחילת כתיבה בלי מטרה מוגדרת נוצרו לי כמה עלילות (מה שהופסק - עקב סיבות שלא תלויות בהתפתחות העלילה, אלא בהתאמה וענין של זמן).
את עומאר לדוגמא - קיצרתי, כי הייתה לי היכולת. את רד ווירטואז' אין לי האפשרות.
שאר העלילות שלא מפורסמות מתקדמות בקצב משלהן.

 

[תהילה בצלאל]

מעדכנת - הפרולוג שונה. מודעת שהוא לא קורץ כמו הקודם, אבל מבחינת רקע העלילה - עשיתי שינוי נדרש...

 

[תהילה בצלאל]

פרק 4:

אף אחד לא בא לעדכן אותי. אני לא יודע מה קרה לאדון זיו, לא יודע מה עם בנצי וגם לא מה עם האישה ההיא ששהתה מטרים ספורים לידי, במטבח.

אף אחד. גם לא נחום. ואני לא שואל, מעדיף במקום זה להתכסות בשמיכה עד מעל לראשי, יותר טוב משעשה זאת בנצי.

יכול להיות שהם הצליחו להיחלץ מהאש, יכול להיות שלא. אני לא רוצה לדעת. אם קרה להם משהו נוראי בגללי, אני לא אסלח לעצמי אף פעם ולא אסכים לצאת מתחת השמיכה לעולם, כדי שלא אגע בטעות בחפצים דליקים או שבירים, גם לא לשנייה בודדת.

חם מתחת השמיכה, ושקט. אם לא המחשבות שטסות לי בראש עכשיו, הייתי נרדם מזמן, שוקע לשנת לילה מוקדמת. אבל המחשבות טסות, גורמות לי לנשוך את שפתיי ולרעוד ללא שליטה. האש לא מפסיקה לרצד מול עיניי העצומות, מזכירה לי אש אחרת, שהרגה שלושה בני אדם. אז אף אחד לא חשב שהאש פרצה בגללי, כולם טענו שהיה זה קצר במקרר שהוביל לפיצוץ נקודת החשמל, עבר למטבח ומשם המשיך לשאר הבית. נעצר במרתף, היכן שהייתי כלוא.

הפעם זה כן בגללי, כי אני החזקתי את הפלאפון ביד. לכן הוא התפוצץ. בדיוק כמו שחששתי שיקרה כשהבנתי את הטעות שעשיתי.

ועוד אמרתי לאדון זיו שאני יודע לעשות קסמים. אם הוא חי – כולם ידעו. מה יקרה אם כולם ידעו? מה יקרה אם אדון זיו לא חי?!

אני לא רוצה לחשוב על זה. אז אני מהר חוזר לאפשרות הראשונה – שהוא חי. שנחום יכעס, גם כל הרווחה. אולי ישימו אותי בבית כלא לנוער או במוסד סגור. או שיעזבו אותי לגמרי ויפסיקו לטרטר אותי בין בתים, רק כי הם החליטו שזה מה שאני צריך.

אם יעזבו אותי לגמרי זה יהיה טוב, למרות שקשה לי להאמין שאני אצליח להסתדר נורמאלי בלי לגעת בחפצים. אני הרי אצטרך לאכול לפחות פעם ביום וגם מן הסתם ארצה מקלחת. ומיטה. וארבע קירות. ובגדים נקיים. והרבה דברים אחרים שאני לא מצליח לחשוב עליהם עכשיו, אבל אזכר בהם ברגע שאצטרך אותם.

אין מצב שאני אחיה ברחוב, אבקש מאנשים כסף כדי שיהיה לי משהו לאכול, אשן על ספסל בגינה הציבורית ויעלה ממני ריח נוראי אחרי שבוע ללא מקלחת. זה --- פשוט בלתי אפשרי!

"מה בלתי אפשרי?!", חודר קולו של נחום אל תוך מחשבותיי, מבהיר לי שהאחרונה מהן נהגתה בקול רם.

"בלתי אפשרי שאני חוזר לשם, למשפחת זיו!", אני צועק מתחת לשמיכה, על אף המסקנה שעלתה בי לפני רגע.

"הם גם לא רוצים שתחזור", מדווח נחום ביובש. טוב, הוא כבר רגיל. לפחות יש סיבה. אם לא היה לאן לחזור – זה היה נורא יותר.

"דווקא חבל, לא היה קל לשכנע אותם להכניס אותך", טון הקול שלו עולה קצת. "יש להם הרבה ילדי אומנה. שניים מהם הם אימצו בסוף".

אימוץ זה נושא קשה. שאני לא אוהב לדבר עליו. יש פיקוח, אבל לא חזק כמו שיש באומנה, ואם המאמצים ערמומיים מספיק והמאומץ תמים מספיק – יכולים לעשות בך מה שרוצים. גם לכלוא אותך במרתף של הבית כי סירבת לשטוף את הכלים אחרי שנגמר לך הכוח מתליית הכביסה, קיפול, גיהוץ, סידור בארונות ועוד כמה דברים מתישים.

"אני גם ככה לא רוצה אימוץ", אני מתכווץ עוד לתוך השמיכה. "ואני עייף, וגם עדין יש לי קצת חרדה מכול מה שקרה קודם. אז תעזוב אותי".

פעם הייתי טיפש, היום אני משתדל לנהוג כמו אחד כזה. שאנשים יחשבו מה שהם רוצים, לי יש כלל – אם אנשים חושבים שאתה טיפש, הם יתנהגו אליך באותו אופן ולא ינסו להיות ערמומיים. ואז גם אם אתה לא הכי חכם שבעולם – אתה תבין טוב מאד מה שהם מתכננים ותצליח לסכל את התוכניות שלהם בגלל הטיפשות המטופשת שלך.

נחום גם חושב שאני טיפש, אז הוא רק שותק ולא זז מהמקום שלו, כנראה מחכה לרגע שאני אוריד מעלי את השמיכה ואוכיח לו שהכול בסדר איתי והרופאים אשפזו אותי רק בגלל ההצגות המרשימות שלי.

בסוף הוא זז כשאח אחד טוען שנגמרו שעות הביקור ושלא מעניין אותו שהוא העו"ס שלי. האח מוסיף גם שאם צריך יש עו"סית של בית החולים ומבקש ממנו בתקיפות שיפנה את המקום כי הוא מפריע לשאר האנשים שרוצים את המנוחה שלהם.

הוא לא מפריע האמת, כי הוא שקט כמו דג. אבל הוא לא מתנגד ויוצא אחרי שהוא אומר לי שלום נחמד ומזכיר לי שעוד מעט שקיעה.

אם אני רוצה שיחשבו שאני לוקה בחרדה אני צריך להישאר מתחת השמיכה ולרעוד מדי פעם. החלק האחרון ממש קל, אני רק צריך לחשוב על להבות אש וכבר כולי מתמלא צמרמורות. אם ארד מהמיטה ואחפש אחרי בית כנסת – יקראו לנחום לבוא לקחת אותי? לא נראלי.

אני מסיר מעלי את השמיכה לאט, נבהל למראה פרצופו של האח הקרוב אלי כל כך. המסיכה מסתירה את אפו ומטה, עיניו השחורות מבזיקות לרגע בבהלה ואז הניצוץ נעלם וגבותיו מתכווצות בכעס. "אל תזוז", הוא דוחף אותי לשכיבה, רק עכשיו אני מבחין במזרק שהוא אוחז בידו, מלא בנוזל כמעט שקוף. "זריקת הרגעה, לא צריך להיבהל".

אני מבין שמשהו פה לא תקין, נרתע מהמזרק הקרב לעבר זרועי ומידו השמאלית של האח שלוחצת לי מעט מעל הווריד שאליו הוא מתכנן לרוקן את תוכן המזרק.

"תרגע!", הוא מרים אלי עיניים. "יש עוד חולים שמחכים לזריקות שלהם! אין לי את כל היום בשבילך!".

הוא משקר. זה ברור כל כך. אין שום סיבה שאקבל זריקה אם אני מרגיש בסדר גמור. "תעזוב אותי!", אני צורח, בועט בו בכל הכוח שיש בי ומתגלגל אל הרצפה.

מישהו נוסף נכנס אל החדר, גם הוא לבוש מדי אח ועוטה מסיכה. הוא לא אוחז במזרק, אבל האופן בו הוא מניח עלי את עיניו מבשר לי שגם לו יש כוונות שונות ממה שחברו הצהיר עליהן.

אני מנסה להתרומם, לא מצליח. כל גופי מרגיש כאילו נדבק אל הקרקע. האחים קרבים אלי, אחד תופס בזרועי, לוחץ, השני מקרב אלי את המזרק, עוד ועוד.

"לא!", קול התנפצות המזרק מלווה את שאגתי. "לא!", אני זועק שוב. מצליח לזוז ולהדוף מעליי את הצמד, פורץ בריצה לעבר הלא - נודע.

החדרים חולפים תחת כפות רגליי, המסדרונות הופכים למעט רחבים יותר, חוזרים ונעשים צרים ושוב רחבים. אנשים מסתובבים בהם, עוברים על פני, עומדים, יושבים, צוחקים. מתעלמים ממני לחלוטין ומהאחים הרודפים אחרי, טפיפות נעליהם מהדהדות באוזניי כקול תופים.

אין לי אפילו זמן לעצור ולבקש עזרה, ניסיוני לצרוח אותה לא מביא תוצאות. זה מוזר. אבל כל היום האחרון מוזר כל כך שאין לי מה לנסות לחשוב על זה עכשיו. רק להמשיך ולברוח. להבין שכמות האחים הרודפת אחריי גדלה בכל רגע בה אפשרויות ההימלטות מצטמצמות בפניי עוד ועוד, מגלות מולי דלת, עליה תלוי שלט הזועק בצבעי צהוב – אדום על כך שמאחוריה קיימים מדרגות חירום.

אני מסתכן מעט כשאני עוצר לפתוח את הדלתות וממשיך לשעוט את המדרגות במהירות לא נתפסת. עוד קומה. עוד אחת. עוד אחת. עוד אח - אני נזרק קדימה, נופל אל הרצפה המום, נעלי ספורט כהות נדחפות סמוך לעיניי.

"חשבת שתצליח לברוח הפעם?", קול מגחך מעליי. אני מרים ראש, נרתע למראה הפרצוף המצולק המסתכל בי מהזווית הנגדית.

"מי – מי אתה?", אני מתגמגם. מתכווץ למול האנשים המקיפים אותי במעגל, לבושים כולם מדי אח מלבד ההוא שהופיע משום מקום והפיל אותי באופן לא ברור אל הרצפה, לבושו אפל כמו כל תווי פניו.

"כבר שכחת?", הוא מתכופף אלי, תופס בלחיי. "לא יפה. היינו חברים טובים".

"אני - לא זוכר הרבה דברים", אני לא זוכר אותו, למרות שקשה לי להאמין ששכחתי אדם שנראה כמוהו. הפנים שלו גדולות ושמנמנות. האף שלו ארוך מדי, מתעקם לקראת סופו שמאלה. שפתיו דקות, העליונה בקושי נראית. חריץ עמוק מחבר בין שתי גבותיו, משווה לו מראה מזרה אימה יותר מכל צלקותיו יחד. שיערו השחור ארוך וגולש עד כתפיו, מסתלסל מעט בקצוות.

פנים כאלה הייתי זוכר לו הייתי נתקל בהם אי – פעם, אלא אם נתקלתי באדם הזה לפני האיש הגבוה. אם זה המצב, הרי גם אם אנסה להיזכר – לא אצליח. כל ניסיונותיי לעשות זאת נכשלו פעם אחר פעם.

"לא יפה", האיש תופס את קצה אצבעו באגודלו, מקרב את אצבעותיו כך למצחי. "אבל זה לא כל כך נורא. לכל היותר ניצור זיכרונות חדשים, מוצלחים יותר", הוא משחרר את אצבעו, היא חובטת בי בעוצמה לא הגיונית, ממלאה את טווח ראייתי בנקודות שחורות, עגלגלות, שהולכות וגדלות עוד, מאיימות להפיל אותי לתוך שינה עמוקה, חשוכה במיוחד.

אני מנסה להתנגד להן, לנער את ראשי ולהתרומם. הן הולכות וסוגרות עלי, לא מתחשבות בחרדה הגוברת בי.

"אל תתנגד", גוער בי קולו הצרוד של האיש השחור. "חבל על המאמץ, זה גם ככה לא יעזור, רק יגרום לך לסבל מיותר".

אני לא מקשיב לו, ממשיך לברוח מהנקודות האלו, לבעוט בכל מה שאפשר סביבי, גם כשידיהם של האחים תופסות בי חזק, מנסות למנוע ממני להתנגד.

הנקודות הולכות ומתבהרות ככל שאני נאבק, חושפות בפניי את פניו הזועמות של השחור, קרובות כל כך. "אתה טוב", הוא מלחשש. "אבל אנחנו רבים ממך. חבל שאתה מקשה ככה על הדברים", שוב הוא גוהר לכיווני, הפעם מאגרף את ידו, שולח אותה לפני.

אני עוצם את עיני בבהלה, אם עוצמת אצבעו גרמה לעורי לצרוב ולבשרי להימחץ במקום בו פגע, מה יקרה כשכל ידו תפגע בי?

כלום. אני לא מרגיש כלום. השקט סביבי מבלבל כל כך. אולי כבר נרדמתי ואני לא יודע, אולי בכלל נרדמתי עוד הרבה קודם – במיטת בית החולים? אולי אני בכלל חולם?

"אתה!", מלחשש הקול ההוא, גורם לי לפעור את עיניי מול גב כף יד פרושה. "לא חשבתי שניפגש שוב. כמה מפתיע".

"אני דווקא חששתי שניפגש", אומר בעל היד החוסמת את האגרוף, קולו מוכר לי, ישן נושן. "לכן באתי הנה, הכי מהר שיכולתי".

"חבל שלא התעכבת עוד מעט", האיש מתרומם. "חבל שאיאלץ לפגוע בך ובאנשיך. אין לי צורך בכם, גם לא במותכם".

"משום מה אני מתקשה להאמין לדבריך", אומר הגבוה, מסיר מפני את ידו. "גם אם תנסה, כוחנו רב משלך, בכמות ובאיכות".

"רק הפעם", השחור מניד בראשו, נוקש באצבעותיו. האחים עושים כמוהו. אור עז, בוהק, מסנוור את הקומה, כשהוא שוכח הם כבר אינם. הגבוה רוכן לצידי, מסתכל עמוק אל תוך עיניי, אנשים נוספים מקיפים אותנו, לבושם כהה כשל אותו האיש ופניהם חמורי סבר.

"חזרתי", מחליק הגבוה על שיערי, מילותיו מצמררות אותי יותר מהרגשת כף ידו על ראשי. "מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן".