הנושאים החמים
הנושאים החמים
שאלה טובה, יש כאן מישהו שמבין בקהל?
פרק 7:
הבוקר מגיע יחד עם כאב ראש עוצמתי שלא מניח לי לסקור את החדר הקטן בו אני מתעורר, מבולבל ואדום – עיניים. אני מזגזג אל עבר הדלת, אומד לא נכון את המרחק, נתקל בה ופותח לתוך מסדרון, מתלבט לאיזה צד אני אמור לפנות.
"בוקר טוב", רייצ'ל מגיעה מימין. "איך ישנת?".
"אני לא זוכר שישנתי", אני משפשף עיניים. "גם לא שהלכתי לישון".
"נרדמת על הספה. ג'ק הרים אותך לחדר".
"טוב. איפה נוטלים ידים?".
"במטבח", היא מסתובבת והולכת לה.
אני מתלבט אם לעקוב אחריה, מכריע שכן, מגיע אל המטבח. רייצ'ל טורחת למלא לי נטלה ולהצמיד מגבת.
"תודה", אני משתדל להיות מנומס, מתחיל להרגיש כמו תינוק.
"בשמחה", היא נשמעת כמו אמא. אם ככה נשמעות אמהות. "אני תכף יוצאת לסמינר", היא מודיעה לי אחרי עניית אמן קולנית מדי. "אז תתארגן מהר, אני אלווה אותך לבית של שרה".
"מה פתאום?", המגבת נשמטת לי מהידיים. לא מוצא חן בעיניי ללכת איתה ברחוב. "בכלל לא התפללתי!".
"תתפלל בבית של שרה, אתה לא יכול ללכת לבית הכנסת בלי ליווי".
"למה?", הפנים שלי מתקשחות כשאני מבין. רייצ'ל בוחרת לא לענות. "אין לי בגדים אחרים", אני אומר בשקט, בוחן את החולצה המקומטת משינה.
"לא נורא. שרה כבר התחילה פסח, אז בגדים חדשים זה סתם מיותר", היא לא נושמת בין לבין, כך שאני לא יכול להשחיל מילה. "ואם תרצה להתקלח – תוכל אצלה".
"אני לא אוהב ספורט", אני מודיע בקול נוקשה.
"גם אני. מה אתה בא להגיד בזה?".
אני משלב ידיים. "שאני לא הולך לעשות פסח. אני אף פעם לא עושה פסח!".
"תמיד יש פעם ראשונה", היא מחייכת, אני לא מבין למה. "יוצאים? אני ממהרת".
"תצאי, אני נשאר פה".
"אני מחכה. תזדרז".
אנחנו נאבקים במבטים הרבה זמן. אני ממצמץ שניה לפניה ונכנע. שואל איפה השירותים ומבקש גם מברשת שיניים.
חמש דקות אחר כך אנחנו ברחוב, שנראה ממש חי, אפילו גועש. ילדים בטווח גילאים גודשים אותו, צועדים על פני כל סנטימטר אפשרי בין הבתים.
"אין פה כביש!", אני מזדעק, גורר מבטים המומים ומבט אחד נוזף מרייצ'ל. "לאן נעלם הכביש?", אני לוחש לה, המום מהגילוי.
"אין מכוניות בבועה", היא מנמקת. "אז לא צריך כבישים".
בועה. ג'ייקוב לא הסביר לי על הבועה ומה זה אומר. ואת רייצ'ל כבר החלטתי שאני לא שואל. אני סוקר את השמים, מחפש איזשהו קו דק שיבהיר לי את משמעות השם או שבירת אור צבעונית היכנשהו ברקיע. לא מוצא.
"הגענו", רייצ'ל פותחת שער גדר של בית שנראה בדיוק כמו זה שיצאנו ממנו, לבן ומרובע. גם הדלת בצבע חום-אדמדם תואמת. גם הקול שעולה מהדפיקות.
"רגע", קול נשמע מתוך הבית, צעדים, סיבוב מפתח וחריקה קלה של הדלת. "מתיו!", האשה שבפתח לא דומה לרייצ'ל, רק בצבע העיניים ובאף הקצת סולד שלה. חוץ מזה היא דומה לג'ייקוב בתווי הפנים העגולים ובחיוך שלה. ובעצם, גם לי.
"הוא מעדיף שיקראו לו מתן", רייצ'ל מדברת במקומי. "ואם הכנת לו שמרים שוקולד – אז תחביאי אותה. הוא כבר לא אוהב שוקולד, גם לא מסכים לראות אותו", היא מסתובבת אלי ומחייכת. "תהנה! אני כבר כמעט מאחרת!".
אני עוקב אחריה בשפתיים מכווצות, ממשיך להסתכל על הנקודה בה היא כבר נעלמה מעיניי.
"תרצה להיכנס?", שרה מבררת. יש לה קול דק כמו של רייצ'ל, אבל פחות מעצבן. "או שאתה מעדיף להסתובב קצת בחצר?".
"אני – אני צריך להתפלל", אני לא יודע מה עדיף לי.
"אז יהיה לך נוח יותר בבית", היא צועדת אחורה, מפנה לי את השטח. "תרצה את התפילין של רוּבֶן?".
"רובן?".
"בעלי", היא מסבירה. "הגדול שלי רק בן ארבע".
אני נועץ בה מבט תמה. "את יותר גדולה מג'ייקוב?", היה נראלי שג'ייקוב הוא הבכור, התבלבלתי?
"לא", משהו נאטם בפנים שלה, נראה שעליתי על עוד מוקש. היא מסתובבת ופונה אל ארון הספרים, שנמצא בדיוק איפה שנמצא ארון הספרים בבית ההוא, שנהיה גם שלי מאתמול. מוציאה סידור, נעלמת לרגע וחוזרת עם תיק תפילין, מניחה על שולחן סלון מוכר.
הכל מוכר. הספה. המנורה. הרצפות האפורות. תמונת הכותל. אפילו עציץ הפלסטיק! האנשים פה באמת חיים בבועה!
