גמרתי עם ההפוגה. הפרק פתוח, אבל כבר אפשר להיות רגועים
פרק 5:
"אתה – האיש ההוא", אני לוחש, הלום. "שהניח אותי על הספסל!", כעס חודר אליי, עצום, כזה שלא ידעתי שאפשרי. "והלכת! נטשת אותי!", אני רועד, מתייפח. מסלק את ידו מראשי בזעם, מתרומם ומכה באגרופים קפוצים בחזהו, פעם ועוד פעם. האורות מרצדים, כמו אזעקה עולה ויורדת, משתלבת עם זעקותיי, מתיזים ניצוצות, משמיעים קולות פצפוץ. "הייתי רק ילד! ולא ידעתי כלום! כלום!!"
"אני יודע", הוא לוחש, תופס בידיי בכוח, מצמיד אותי אל הקיר. "אבל לא הייתה לי שום ברירה".
"אתה נטשת אותי", אני מנענע בראשי, מוריד אוקטבות, האורות גם הם נרגעים. "אתה לא חזרת אחרי הרבה זמן. ואני חיכיתי. כי לי ידעתי כלום. אפילו לא מה אני ולמה כל הדברים המוזרים האלה קורים רק לי".
"לא הייתה לי ברירה", הוא מתכופף מעט, מסתכל שוב אל תוך עיניי ואז מושך אותי אליו, סוגר עלי בידיו. "לא הייתה לי ברירה", קולו נשבר, הוא מניח את ראשו על שלי. "חשבתי עליך כל הזמן, אבל לא יכולתי לבוא. לא הייתה לי ברירה".
אני רועד, ורועד, ורועד. ולא מצליח לומר שום דבר. רק לבכות. יחד עם האיש הזה, שמחבק אותי, שאני אפילו לא יודע את שמו, גם לא מי הוא ואיך הוא קשור אלי. ולמה לא הייתה לו ברירה.
"אדוני, צריך ללכת. האיפול לא יימשך עוד זמן רב", מעיר מישהו מאחור.
ידיו של האיש לוחצות אותי עוד אל חזהו ומרפות כעבור רגע קצר. "אני צריך שתתפוס בי חזק עכשיו", הוא נושף אל תוך אוזני. "ואל תרפה, בשום אופן".
"למה?", אני מקשיח את פניי, קולי עדין לא יציב. "מה יקרה עכשיו?".
"אין זמן להסברים, פשוט תעשה מה שאמרתי, בסדר?".
"בסדר", אולי זו טעות לבטוח בו, אולי לא. אין לי דרך לדעת. רק תחושות הלב שלי אומרות לי לציית.
ידיי תופסות בחולצתו כשעיניו נעצמות, הוא נושם אוויר עמוק, עפעפיו רועדים קלות. הבזק אור לבן מציף את הכול, בולע את מה שסביבי, גם את האיש בו אני מחזיק. רק את בד החולצה האחוז בין אצבעותיי אני חש, עבה ומחוספס מעט. שניות בודדות עוברות כך, מרגישות כמו דקות, האור הלבן מתעמעם, הולך ונחלש, מגלה את האיש העומד לידי, גם חולצתו מקבלת שוב את צבעה הכהה.
"ברוך הבא לבועה", הוא אומר בקול, מחווה בידו אל עבר חדר עגול, צבוע כולו לבן, גם הרצפה.
"בועה?", אני חוזר אחריו בבלבול, מבחין בשאר האנשים שהיו איתנו בחדר המדרגות מופיעים בחדר בהבזקי אור.
הוא מחייך, משחרר את חולצתו מידיי. "מקום מוגן, מספיק שתדע את זה כרגע".
"אמרת לי את זה כבר, באותו לילה. אני רוצה תשובות עכשיו!".
"אל דאגה, תקבל אותן. רק שכרגע יש מישהי שמחכה לראות אותך ממש בקוצר רוח".
"מי?", אף פעם לא חיכו לראות אותי. וודאי שלא בקוצר רוח.
"בא ותראה", הוא מתחיל ללכת בצעדים מהירים, יוצא אל מסדרון שקירותיו צבועים לבן חזק מדי ורצפתו אפורה מעט אך נוצצת מניקיון, פונה בהתפצלויות שונות ונעצר מול דלת לבנה שכמעט נבלעת בתוך הקיר.
שתי דפיקות והוא פותח, מגלה בפניי חדר סלון ביתי – ספה ארוכה לצד הקיר, תמונת הכותל תלויה מעליה, שולחן קטן עליו מונח עציץ פלסטיק פצפון, ארון מלא ספרים לאורך הקיר הנגדי לספה, ונערה זורחת שמסתערת עלי עוד לפני שאני מבין שהיא לא רהיט.
"מתיו!", היא מוחצת אותי, אני כמעט מאבד נשימה.
"תירגעי רייצ', תהיי עדינה איתו", הגבוה צוחק ומשתעל לסירוגין.
היא מניחה לי מעט, אני חומק מזרועותיה ובוחן אותה מרחוק, מקצה קודקודה הערמוני ועד לנעלי הבית המפונפנות שלה. "אני לא מתיו", אני מוחה, לוקח עוד צעד אחור כשהיא קרבה לעברי. "אני מתן".
"אתה מתיו", מרצין הגבוה. "זה השם האמיתי שלך. ואם כבר עושים היכרות – אז זו רייצ'ל, אני ג'ייקוב".
"אני לא מתיו", מוזר לי לשמוע פתאום שהשם שלי אחר. "אתה אמרת שהשם שלי מתן!".
"זה לא כל כך משנה", רייצ'ל מתערבת, כמה שהקול שלה דק, ככה הוא גם עוצמתי. "אם תרצה נקרא לך מתן, העיקר שאפשר לקרוא לך עכשיו!".
עפעף ימין שלי קופץ בלי שליטה. רייצ'ל הזו מפחידה אותי. "טוב", אני אומר, פוגש בפניו המשועשעות של ג'ייקוב. "אני מעדיף מתן".
"אז מתן", היא מוחאת כף. האור כבה, חשיכה נופלת עלינו. היא נאנחת, מוחאת כף שוב והאור נדלק.
"אז אני רואה שאתם מסתדרים", מסכם ג'ייקוב את התקרית האחרונה, שוב מתחמק מלתת לי תשובות. ידו נחה על ידית הדלת, כוונתו ברורה.
"אני רוצה תשובות!", אני זועף. "ואתה לא יכול להשאיר אותי פה איתה!".
"למה?!", זו רייצ'ל, קולה פגוע עד עמקי נשמתה השברירית. ג'ייקוב רק נושך את שפתיו.
"ככה!", אני חותם בסנטר מורם.
"היא תענה לך על כל מה שצריך, יותר טוב ממני", ג'ייקוב מחליף איתה מבטים. "גם תספר לך על – על -".
"עלינו", חותכת רייצ'ל, עיניה חודרות את שלי. "על אמא, אבא ושאר המשפחה, כל מה שתרצה לדעת".
סנטרי נשמט, אני מסתכל על ג'ייקוב שמסב את פניו ממני. "אתה – אתה -", אני מגמגם כמו שהוא עשה קודם.
"אח שלך", חותכת רייצ'ל שוב. ג'ייקוב בוחר לברוח, טורק אחריו את הדלת.
משאיר אותי עם האחות הכי מפחידה בעולם.
שיתוף - לביקורת אילסר
הנושאים החמים
