הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
ימים אלו הם התמצית של כל השנה.
כל השנה אנחנו מתמודדים עם הגלות, כל אחד בגלותו הוא, וימים אלו הם הזמן בו אנו מדגישים את האבלות.
יש המון קשיים, איך אני יודעת?
אפשר פשוט לשמוע בחדשות, כל אסון שקורה מפורסם בקול גדול, כל שבר שכזה הוא שבר שמשפחה נושאת בכפיה לעולם ועד, כל כך קשה לחשוב על כך, שאנחנו לעיתים עלולים לשכוח מעט כל אחד ואחת שממשיכים למסור נפש בגבורה.
אפשר לקרוא את העלונים של וועד הרבנים, של קופת העיר, תראו את הפניות שמגיעות, תיספרו כמה פניות מגיעות כל חודש, תכפילו אותם בשנה, בכמה שנים.
סיפורים קורעי לב, על משפחות אבלות, על עוני מחפיר.
האנשים הללו חיים ביננו, צריך רק עין להביט.
לפעמים הם נראים רגילים, ואפילו טוב יותר מהממוצע, אבל זוהי העטיפה החיצונית, מה קורה שם בפנים?
אנשים שאיבדו קרובים להם? מי יכול לרדת לעומק הצער?
אפשר לשמוע סיפורים על אנשי מקצוע, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצי נישואין ואפילו קאוצ'רים.
הקליניקות מלאות בקושי, איך אני יודעת, הסטטיסטיקה מדברת על 70% קשיים, ואף אם אוריד הרבה מאוד אחוזים, אנחנו עדיין נשארים עם משפחות רבות הנתונות בקושי.
מריבה היא אחד הדברים המכלים את כוחות הנפש, מכווצים ומשאירים את האדם מרוקן ותשוש, כשעליו לבנות מחדש שברים, שברים של נפשות התלויות בדבר.
אם מתמודדים לא קל, ואם מפרקים עוד יותר לא קל, והייסורים של הספקות קשים מהכל.
תראו מה קורה בבתי החולים, לכל אחד יש רשימה של שמות עליהם הוא מתפלל, לחוות קושי פיזי, פחד וחרדה מעומק הדין, אלו ייסורים קשים מנשא.
יש ביננו ילדים עם קשיים פיזיים או תסמונות הדורשות טיפול צמוד ומסור ודורשות לב ענק ומסירות ללא גבולות.
תסתכלו על הנוער, כל ילד נושר זה שבר על גבי שבר לו עצמו ולכל משפחתו.
גם בתחום בריאות הנפש המוסתר מן העין יש דברים שאי אפשר להסתיר, התמודדות של כאב בלתי נתפס, של נשמות הנמצאות בשבי, של אנשים שקרובים לקושי, של מצבים בלתי אפשריים.
כמובן שיש עוד קשיים רבים, כל חוסר התחשבות כל היתקלות עם תחושת עוול, הינו קושי בפני עצמו, וכל מה שנכתב הוא רק על קצה המזלג.
כשאנו רואים קושי "מבחוץ" זה כותרת, זה סיפור בעלמא, אבל אם תחשבו לרגע על הקושי הכי קטן שלכם, לחץ כלכלי, חוב, ילד לא ממושמע, ויכוח קטן, ועוד, כמה אתם מצטערים בגינו?
אנו מתקרבים אל זמן הקץ, הנשמות שלנו היו כאן פעם, הן מגיעות שוב ושוב כדי לתקן.
קורים דברים שלא מובנים לנו.
אנחנו נמצאים בתוך הסתר, נמצאים בתוך הגלות, מתקנים ומנסים לתקן מתוך כך שאיננו מבינים אבל מקבלים באהבה, וככל שחוסר ההבנה יותר גדול, וככל שהדברים פחות מובנים, ככה האמונה שלנו מתחזקת, ככה השכר שנקבל על האמונה גדל, ככה התיקון שנעשה הוא תיקון שלם.
הלב של עם ישראל שבור, איך אני יודעת?
בתוך עמי אנוכי יושבת, אני רואה, אני שומעת, מייד יכולה לראות ולזהות כאב ממרחק.
הכאב שלנו הוא חלק מצער הגלות, החורבן, ההתרחקות מגילוי השכינה, כשלנו כואב, לבורא עולם כואב יותר.
הכאב הוא משהו עלום מצד אחד הוא קשה מצד שני הוא מטהר את הלב. כאב זהו רגש שקל להשתתף בו ולשתף אותו, זהו רגש שמוביל לרחמים מאוד גדולים.
אם ניקח מעט מהכאב שאנחנו חווים, מעט מהכאב שאנחנו רואים סביבנו ונרגיש כמה העם שלנו ככלל שבור אבל גם מלא בטוהר, כאוב אבל גם מלא באמונה, סובל אבל גם מחובר בעבותות של אהבה לבורא עולם.
אם ניקח מעט מהאמפתיה שלנו כשאנחנו נתקלים בקושי וננסה לדון את רעינו לזכות, אולי נצליח להרים את העולם כולו לזכות.
אם ניקח את ההרגשה של הקושי האישי שלנו ונרומם אותה לתפילה שלנו על כל כלל ישראל.
אם ניקח את הכאב שלנו ונבקש על הגאולה.
אם ניקח את הכאב ונהפוך אותו לתפילה שהיא אמונה, לחיבור ודבקות בבורא, לצעקה גדולה, בבקשה אב הרחמן, תושיע.
הכאב שלנו יתחבר לכאב הכללי של עם ישראל לכאב של בורא עולמים, לכאב עצום על הגלות המרה.
וצעקה מתוך לב נשבר על כלל ישראל, על ישועת ה', צעקה זו, הלא הוא הקול הבוקע מתוך החושך, קולה של האמונה, קולה של תפילה.
הלא הוא הקול שנשמע ברומו של עולם בזמן הגלות, שכינה שמבכה על בניה.
"קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה"
יצרפו הקולות ויצטרפו קולות שברים והתרועה לקול תקיעה גדולה, לקול דודי הנה זה בא.
הקול שסופו לגלות את האור הגדול שמצפה לנו.
ימים אלו הם התמצית של כל השנה.
כל השנה אנחנו מתמודדים עם הגלות, כל אחד בגלותו הוא, וימים אלו הם הזמן בו אנו מדגישים את האבלות.
יש המון קשיים, איך אני יודעת?
אפשר פשוט לשמוע בחדשות, כל אסון שקורה מפורסם בקול גדול, כל שבר שכזה הוא שבר שמשפחה נושאת בכפיה לעולם ועד, כל כך קשה לחשוב על כך, שאנחנו לעיתים עלולים לשכוח מעט כל אחד ואחת שממשיכים למסור נפש בגבורה.
אפשר לקרוא את העלונים של וועד הרבנים, של קופת העיר, תראו את הפניות שמגיעות, תיספרו כמה פניות מגיעות כל חודש, תכפילו אותם בשנה, בכמה שנים.
סיפורים קורעי לב, על משפחות אבלות, על עוני מחפיר.
האנשים הללו חיים ביננו, צריך רק עין להביט.
לפעמים הם נראים רגילים, ואפילו טוב יותר מהממוצע, אבל זוהי העטיפה החיצונית, מה קורה שם בפנים?
אנשים שאיבדו קרובים להם? מי יכול לרדת לעומק הצער?
אפשר לשמוע סיפורים על אנשי מקצוע, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצי נישואין ואפילו קאוצ'רים.
הקליניקות מלאות בקושי, איך אני יודעת, הסטטיסטיקה מדברת על 70% קשיים, ואף אם אוריד הרבה מאוד אחוזים, אנחנו עדיין נשארים עם משפחות רבות הנתונות בקושי.
מריבה היא אחד הדברים המכלים את כוחות הנפש, מכווצים ומשאירים את האדם מרוקן ותשוש, כשעליו לבנות מחדש שברים, שברים של נפשות התלויות בדבר.
אם מתמודדים לא קל, ואם מפרקים עוד יותר לא קל, והייסורים של הספקות קשים מהכל.
תראו מה קורה בבתי החולים, לכל אחד יש רשימה של שמות עליהם הוא מתפלל, לחוות קושי פיזי, פחד וחרדה מעומק הדין, אלו ייסורים קשים מנשא.
יש ביננו ילדים עם קשיים פיזיים או תסמונות הדורשות טיפול צמוד ומסור ודורשות לב ענק ומסירות ללא גבולות.
תסתכלו על הנוער, כל ילד נושר זה שבר על גבי שבר לו עצמו ולכל משפחתו.
גם בתחום בריאות הנפש המוסתר מן העין יש דברים שאי אפשר להסתיר, התמודדות של כאב בלתי נתפס, של נשמות הנמצאות בשבי, של אנשים שקרובים לקושי, של מצבים בלתי אפשריים.
כמובן שיש עוד קשיים רבים, כל חוסר התחשבות כל היתקלות עם תחושת עוול, הינו קושי בפני עצמו, וכל מה שנכתב הוא רק על קצה המזלג.
כשאנו רואים קושי "מבחוץ" זה כותרת, זה סיפור בעלמא, אבל אם תחשבו לרגע על הקושי הכי קטן שלכם, לחץ כלכלי, חוב, ילד לא ממושמע, ויכוח קטן, ועוד, כמה אתם מצטערים בגינו?
אנו מתקרבים אל זמן הקץ, הנשמות שלנו היו כאן פעם, הן מגיעות שוב ושוב כדי לתקן.
קורים דברים שלא מובנים לנו.
אנחנו נמצאים בתוך הסתר, נמצאים בתוך הגלות, מתקנים ומנסים לתקן מתוך כך שאיננו מבינים אבל מקבלים באהבה, וככל שחוסר ההבנה יותר גדול, וככל שהדברים פחות מובנים, ככה האמונה שלנו מתחזקת, ככה השכר שנקבל על האמונה גדל, ככה התיקון שנעשה הוא תיקון שלם.
הלב של עם ישראל שבור, איך אני יודעת?
בתוך עמי אנוכי יושבת, אני רואה, אני שומעת, מייד יכולה לראות ולזהות כאב ממרחק.
הכאב שלנו הוא חלק מצער הגלות, החורבן, ההתרחקות מגילוי השכינה, כשלנו כואב, לבורא עולם כואב יותר.
הכאב הוא משהו עלום מצד אחד הוא קשה מצד שני הוא מטהר את הלב. כאב זהו רגש שקל להשתתף בו ולשתף אותו, זהו רגש שמוביל לרחמים מאוד גדולים.
אם ניקח מעט מהכאב שאנחנו חווים, מעט מהכאב שאנחנו רואים סביבנו ונרגיש כמה העם שלנו ככלל שבור אבל גם מלא בטוהר, כאוב אבל גם מלא באמונה, סובל אבל גם מחובר בעבותות של אהבה לבורא עולם.
אם ניקח מעט מהאמפתיה שלנו כשאנחנו נתקלים בקושי וננסה לדון את רעינו לזכות, אולי נצליח להרים את העולם כולו לזכות.
אם ניקח את ההרגשה של הקושי האישי שלנו ונרומם אותה לתפילה שלנו על כל כלל ישראל.
אם ניקח את הכאב שלנו ונבקש על הגאולה.
אם ניקח את הכאב ונהפוך אותו לתפילה שהיא אמונה, לחיבור ודבקות בבורא, לצעקה גדולה, בבקשה אב הרחמן, תושיע.
הכאב שלנו יתחבר לכאב הכללי של עם ישראל לכאב של בורא עולמים, לכאב עצום על הגלות המרה.
וצעקה מתוך לב נשבר על כלל ישראל, על ישועת ה', צעקה זו, הלא הוא הקול הבוקע מתוך החושך, קולה של האמונה, קולה של תפילה.
הלא הוא הקול שנשמע ברומו של עולם בזמן הגלות, שכינה שמבכה על בניה.
"קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה"
יצרפו הקולות ויצטרפו קולות שברים והתרועה לקול תקיעה גדולה, לקול דודי הנה זה בא.
הקול שסופו לגלות את האור הגדול שמצפה לנו.
