הנושאים החמים
הנושאים החמים
הרגע הזה של דיבור אחד שפתאום שמעת.
מישהו דיבר איתך על האמת, באמת.
ופתאום מצאת את מה שחיפשת כל החיים.
את הצעקה הזאת.
הרגע הזה שקמת, מדיבור אחד, קמת להיות.
והצעקה החזקה שהלב שלך משמיע חיים שלמים רק לך.
צועקת לצאת. רוצה להיות.
והיא תקועה מול שער נעול וחסום. מבהלה ומפחד של שנים.
עד, עד הרגע הזה. שהדלת נפתחה.
לא בכח, לא באימה ולא בפחד.
אלא באהבה בתקווה ובנחמה.
זה היה הרגע הזה.
מנחם אב, הוא הגיע.
הקול המנחם, המרגיע, ומלא אהבה.
דיבר על רחמים, על חורבן ועל כאב, על התקרבות ועל הצעקה.
הצעקה הזאת,
ההיא שנמצאת בנקודה הפנימית שם בעומק של הנשמה מעל הגוף.
צועקת לצאת בכל יום ותקועה.
כי זה לא נעים, מה יגידו האנשים, אין בידוד כאן בחדר ובכלל צריך להיות בשמחה.
מלא מחסומים של אנשים חברה, נעימות ונראות.
ובא לנו מנחם אב, ומנחם.
ומבקש לשמוע דווקא את זה.
את הצעקה הכי גדולה שלא שמעתם עדין.
את הצעקה שיש אחריה דמעות.
שיש אחריה כאב, שיש אחריה עומקים שלא פגשת עדין.
שיש אחריה קול ועוד קול ועוד קול, דחוסים עמוק בחדרים הסגורים של הלב, והוא קטן.
צעקה על החורבן הפרטי של כל אחד ואחת,
על החורבן לפני אלפיים שנה, ועל החורבן עכשיו, כי "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב".
החורבן הזה שקוטף מידי יום נשמות. אחד ועוד אחד שאין להם כבר כח להחזיק.
החורבן הזה שלוקח בחטף, אימהות מילדים שבורים ורצוצים, ילדים מהורים שקולים וכאובים, אח מאחות ואיש מאשתו.
החורבן הזה, שלא משאיר נשמה אחת ללא געגוע.
החורבן הזה שלא משאיר עין שמחה לתמיד.
החורבן הזה, שנכנס לכל בית בכל יום.
החורבן הזה, שמחרב בכל יום עוד ועוד לבבות נשברים, מחפשים, מבקשים, שואלים.
ולא יודעים את אחת שאלתי, אותה אבקש.
והוא מבקש, המנחם אב,
לבוא, לנחם ולצעוק ולזעוק על הכל.
על כל הכאבים של כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בעולם רעבים ולא יודעים למה.
על כל הכאבים של אנשים שבורים, רמוסים, מושפלים מבוזים.
של כל כאב של יהודי ויהודייה שנמצאים שם במסתרי הלב, גם בלי שאף אחד יודע ואף אחד לא שומע.
הוא רוצה לבוא לשם, להיכנס פנימה ולבכות.
לבכות יחד, לבכות חזק, לבכות בקול גדול, על החור השחור הזה.
שנמצא עמוק בגלות כואבת וקשה.
הוא מבקש לבוא, כדי להגיד לצעוק ולהודות, שאי אפשר יותר עוד.
לצעוק את הצעקה הארוכה של אלפיים שנות גלות, לזעוק אותה בשבעים קולות,
של היושבת על המשבר, שכבר עברו מאות שנים מאז שהיא עברה את תשעה ירחים.
לצעוק על הכאב של האיש שמסתובב בגלות ואין לו מנחם.
לזעוק ולבקש,
הכאב שלך אבא יושב בתוך כל אחד ואחד מאתנו,
אתה לא לבד. אנחנו כאן. כואבים את הכאב שלך וצועקים, אבא די!
גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, במהרה בימינו ברחמים
מישהו דיבר איתך על האמת, באמת.
ופתאום מצאת את מה שחיפשת כל החיים.
את הצעקה הזאת.
הרגע הזה שקמת, מדיבור אחד, קמת להיות.
והצעקה החזקה שהלב שלך משמיע חיים שלמים רק לך.
צועקת לצאת. רוצה להיות.
והיא תקועה מול שער נעול וחסום. מבהלה ומפחד של שנים.
עד, עד הרגע הזה. שהדלת נפתחה.
לא בכח, לא באימה ולא בפחד.
אלא באהבה בתקווה ובנחמה.
זה היה הרגע הזה.
מנחם אב, הוא הגיע.
הקול המנחם, המרגיע, ומלא אהבה.
דיבר על רחמים, על חורבן ועל כאב, על התקרבות ועל הצעקה.
הצעקה הזאת,
ההיא שנמצאת בנקודה הפנימית שם בעומק של הנשמה מעל הגוף.
צועקת לצאת בכל יום ותקועה.
כי זה לא נעים, מה יגידו האנשים, אין בידוד כאן בחדר ובכלל צריך להיות בשמחה.
מלא מחסומים של אנשים חברה, נעימות ונראות.
ובא לנו מנחם אב, ומנחם.
ומבקש לשמוע דווקא את זה.
את הצעקה הכי גדולה שלא שמעתם עדין.
את הצעקה שיש אחריה דמעות.
שיש אחריה כאב, שיש אחריה עומקים שלא פגשת עדין.
שיש אחריה קול ועוד קול ועוד קול, דחוסים עמוק בחדרים הסגורים של הלב, והוא קטן.
צעקה על החורבן הפרטי של כל אחד ואחת,
על החורבן לפני אלפיים שנה, ועל החורבן עכשיו, כי "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב".
החורבן הזה שקוטף מידי יום נשמות. אחד ועוד אחד שאין להם כבר כח להחזיק.
החורבן הזה שלוקח בחטף, אימהות מילדים שבורים ורצוצים, ילדים מהורים שקולים וכאובים, אח מאחות ואיש מאשתו.
החורבן הזה, שלא משאיר נשמה אחת ללא געגוע.
החורבן הזה שלא משאיר עין שמחה לתמיד.
החורבן הזה, שנכנס לכל בית בכל יום.
החורבן הזה, שמחרב בכל יום עוד ועוד לבבות נשברים, מחפשים, מבקשים, שואלים.
ולא יודעים את אחת שאלתי, אותה אבקש.
והוא מבקש, המנחם אב,
לבוא, לנחם ולצעוק ולזעוק על הכל.
על כל הכאבים של כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בעולם רעבים ולא יודעים למה.
על כל הכאבים של אנשים שבורים, רמוסים, מושפלים מבוזים.
של כל כאב של יהודי ויהודייה שנמצאים שם במסתרי הלב, גם בלי שאף אחד יודע ואף אחד לא שומע.
הוא רוצה לבוא לשם, להיכנס פנימה ולבכות.
לבכות יחד, לבכות חזק, לבכות בקול גדול, על החור השחור הזה.
שנמצא עמוק בגלות כואבת וקשה.
הוא מבקש לבוא, כדי להגיד לצעוק ולהודות, שאי אפשר יותר עוד.
לצעוק את הצעקה הארוכה של אלפיים שנות גלות, לזעוק אותה בשבעים קולות,
של היושבת על המשבר, שכבר עברו מאות שנים מאז שהיא עברה את תשעה ירחים.
לצעוק על הכאב של האיש שמסתובב בגלות ואין לו מנחם.
לזעוק ולבקש,
הכאב שלך אבא יושב בתוך כל אחד ואחד מאתנו,
אתה לא לבד. אנחנו כאן. כואבים את הכאב שלך וצועקים, אבא די!
גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, במהרה בימינו ברחמים
נערך לאחרונה ב:
