הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
מאז שמחת תורה אנחנו שומעים על צער גדול של עם ישראל, הצער הזה מאוד קרוב אלינו, אנחנו פוגשים בו שוב ושוב.
מי צערו גלוי ומי בוכה במעמקי ליבו במסתרים.
הרי אנו בדור אחרון ומתקנים תיקונים של תקופות רבות, אנחנו אמנם, איננו יודעים על מה ולמה אבל אנחנו מאמינים שכל מה שבורא עולם עושה עבורנו הוא הטוב ביותר.
האמונה הזאת, היא שתוביל אותנו אל עבר הגאולה השלימה.
כולנו מתקנים, כולנו סוחבים איתנו שקים כבדים על הכתפיים, יש כאלה מביננו שסוחבים מזוודות, ויש כאלה שיש להם אבנים בתוך המזוודה.
יש אנשים שהשקית שלהם עשויה זהב כלפי חוץ, יש אנשים שהשקית שלהם שקופה והצרה שלהם גלויה לעין כל.
על אחת מהשקים הללו ברצוני לשתף.
אבל כמו שכתבתי, יש דברים שאי אפשר לראות, ויש דברים שאי אפשר לספר.
ובכל זאת במסגרת האפשרויות אנסה לשתף במה שכן אפשר, גם אם רוב רובו של הסיפור לא יהיה מסופר.
האמת היא שגם אותה האישה עליה נסוב סיפורינו, אינה יודעת שיודעים, או נכון יותר לומר מעדיפה לחשוב, במודע או בתת מודע, שלא יודעים.
אישה יקרה זו עברה שבר על גבי שבר, השבר כלל טראומה קשה ביותר, שלא ברור איך היא שרדה אותה, לא לפני ובוודאי שלא אחרי.
אין ספק שהקימה שלה, מעידה על נפש גדולה מאוד.
השתתפתי באחת השמחות שלה, רקדנו יחד, אמרתי לה שאני כל כך שמחה בשמחתה.
ומה שהיא ענתה לי נשאר חקוק על ליבי.
חקוק, בגלל שאם כל אחד אחר היה אומר לי את המשפט הבא, הייתי מקבלת אותו כנכון וראוי, אבל כשאומרת אותו מישהי שעברה חוויה מטלטלת, היא אומרת אותו מעומק ההוויה שלה, והמשפט מקבל משמעות אדירה.
אם אפשר היה לומר שהמשפט הוא יותר נכון מנכון, אז כזה הוא.
מה שאותה אישה לחשה לי בחזרה היה: "רק הקדוש ברוך הוא יכול לשמח אותנו"
אני כותבת את המילים ההלו ומתרגשת שוב.
ריבונו של עולם, ישנו צער הפרטי של כל כך הרבה יהודים וישנו צער הכלל של עמך ישראל.
כעת עם ישראל כולו מתאחד בצרה, מתאחד בצעקה, מתאחד בקריאה לבואו של גואל.
ריבונו של עולם, אומרת אותה האישה, רק אתה יכול לשמך אותנו, עמך.
ריבונו של עולם הלא תבוא לשמחנו בפורים?
מאז שמחת תורה אנחנו שומעים על צער גדול של עם ישראל, הצער הזה מאוד קרוב אלינו, אנחנו פוגשים בו שוב ושוב.
מי צערו גלוי ומי בוכה במעמקי ליבו במסתרים.
הרי אנו בדור אחרון ומתקנים תיקונים של תקופות רבות, אנחנו אמנם, איננו יודעים על מה ולמה אבל אנחנו מאמינים שכל מה שבורא עולם עושה עבורנו הוא הטוב ביותר.
האמונה הזאת, היא שתוביל אותנו אל עבר הגאולה השלימה.
כולנו מתקנים, כולנו סוחבים איתנו שקים כבדים על הכתפיים, יש כאלה מביננו שסוחבים מזוודות, ויש כאלה שיש להם אבנים בתוך המזוודה.
יש אנשים שהשקית שלהם עשויה זהב כלפי חוץ, יש אנשים שהשקית שלהם שקופה והצרה שלהם גלויה לעין כל.
על אחת מהשקים הללו ברצוני לשתף.
אבל כמו שכתבתי, יש דברים שאי אפשר לראות, ויש דברים שאי אפשר לספר.
ובכל זאת במסגרת האפשרויות אנסה לשתף במה שכן אפשר, גם אם רוב רובו של הסיפור לא יהיה מסופר.
האמת היא שגם אותה האישה עליה נסוב סיפורינו, אינה יודעת שיודעים, או נכון יותר לומר מעדיפה לחשוב, במודע או בתת מודע, שלא יודעים.
אישה יקרה זו עברה שבר על גבי שבר, השבר כלל טראומה קשה ביותר, שלא ברור איך היא שרדה אותה, לא לפני ובוודאי שלא אחרי.
אין ספק שהקימה שלה, מעידה על נפש גדולה מאוד.
השתתפתי באחת השמחות שלה, רקדנו יחד, אמרתי לה שאני כל כך שמחה בשמחתה.
ומה שהיא ענתה לי נשאר חקוק על ליבי.
חקוק, בגלל שאם כל אחד אחר היה אומר לי את המשפט הבא, הייתי מקבלת אותו כנכון וראוי, אבל כשאומרת אותו מישהי שעברה חוויה מטלטלת, היא אומרת אותו מעומק ההוויה שלה, והמשפט מקבל משמעות אדירה.
אם אפשר היה לומר שהמשפט הוא יותר נכון מנכון, אז כזה הוא.
מה שאותה אישה לחשה לי בחזרה היה: "רק הקדוש ברוך הוא יכול לשמח אותנו"
אני כותבת את המילים ההלו ומתרגשת שוב.
ריבונו של עולם, ישנו צער הפרטי של כל כך הרבה יהודים וישנו צער הכלל של עמך ישראל.
כעת עם ישראל כולו מתאחד בצרה, מתאחד בצעקה, מתאחד בקריאה לבואו של גואל.
ריבונו של עולם, אומרת אותה האישה, רק אתה יכול לשמך אותנו, עמך.
ריבונו של עולם הלא תבוא לשמחנו בפורים?
